נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מה זה קסנוגלוסיה ולמה זה כל כך מפחיד?

מספר צפיות במאמר זה:406

קסנוגלוסיה (Xenoglossy, יש שכותבים 'זינוגלוסיה') היא "ידיעה פתאומית ולא  מוסברת של שפה זרה לאדם שלא היתה לו שום היכרות עמה",  למרות שיש לתופעה זו כינוי בלועזית, אין זה אומר שהיא באמת קיימת. התופעה הוזכרה במקורות שונים ועתיקים, אבל בזמננו מי שבעיקר טען לקיומה הוא הפסיכיאטר איאן סטיבנסון מאוניב' וירג'יניה. אחרים טוענים שסטיבנסון לא היה מספיק ביקורתי בניתוח ותיעוד המקרים.

לי באופן אישי אין כמובן מושג האם התופעה קיימת, מה שמטריד אותי הוא: למה זה כל כך מפחיד?

למה אנשים מוכנים להשתטות ובלבד שלא יתכן שיהיה ממצא שאינו עולה בקנה אחד עם הנחותיהם המוקדמות, לשם מה יש אפשרות לבני אדם לחקור ולבדוק, אם הם לא מוכנים בשום אופן לעשות זאת?

מתוך התיאורים של סטיבנסון אפשר לקרוא כאן בקצרה, איתי נבו מפרט יותר:

הזינוגלוסיה (Xenoglossy) היא תופעה נדירה שמתרחשת במצב טראנס, לרוב תוך כדי שיחזור גלגולים. במסגרת שיחזור הגלגולים בזמנים בהם המטופל מגיע להזדהות עמוקה עם הזיכרון של הסיטואציה, המטופל נכנס ממש בגוף ראשון לדמותו מהגלגול הקודם וחווה את אותו אירוע מחדש, החוויה עוצמתית מבחינה רגשית, והמודע הראציונלי והאנליטי מתבטלים עד כדי השלמת ההזדהות כך שהמטופל מתחיל באופן ספונטאני לדבר בשפה של דמותו שלו כפי שדיברה באותו אירוע בגלגול הקודם. במקרים מסוימים של זינוגלוסיה, המטופל לא שמע בימי חייו הנוכחיים את השפה המדוברת, ובמקרים נפוצים הוא אינו יודע לדבר את השפה. המטופל בזינוגלוסיה מדבר את השפה בניב המקומי ובביטויים השייכים לאותו הזמן שבו התחולל האירוע.

מידע נוסף על טיפולים ומאמרים בדף הפייסבוק של מרפאת קשב-גוף.

ד"ר איאן סטיבנסון

פסיכיאטר, מנהל החטיבה ללימודי ההכרה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וירג'יניה

ד"ר איאן סטיבנסון ערך מחקרים בתחום הזינוגלוסיה המתועדים בספרו (Xenoglossy סטיבנסון 1974), הוא אחד המובילים במחקרים מדעיים בתחום זה. הוא מתעד מחקר שעשה על אישה אמריקאית בת 37. תחת היפנוזה היא חוותה שינוי מוחלט של קול ואישיות לדמות של זכר, היא דיברה ברהיטות השפה השבדית – שפה שהיא לא דיברה או הבינה במצב עירני רגיל של התודעה.

מעורבות ישירה של ד"ר סטיבנסון בחקר המקרה הזה נמשכה יותר מ-8 שנים. במחקר מעורבים בלשנים, מומחים ומדענים שחקרו בקפידה כל הסבר פוטנציאלי לתופעה .

הונאה נשללה ממספר סיבות מהותיות אשר סטיבנסון מתעד במסגרת המחקר. את המטופלת ואת בעלה הרופאים חקרו ביסודיות. הם היו תחת בדיקה קפדנית ומתמשכת, הם לא רצו פרסום, והסכימו לפרסום המחקר רק אם שמותיהם ישונו כדי להגן על הפרטיות שלהם. הבעל והאישה נחשבו על ידי הקהילה המקומית להגונים, והתנהגותם נחשבה נורמטיבית. לא היה מניע למטרות רווח אישי, להפך - הם חוו מידה רבה של אי-נוחות במסגרת השלמת המחקר באופן מלא, תקופה שנפרשה על מהלך שנים רבות.

קריפטומנזיה — תופעה של שפה זרה הנילמדה בילדות ונשכחה, היא תופעה שנחקרה כסיבה סבירה למקרה, אך היא נשללה. לאחר שנים של חקירת הנושא נשללה כל הצעה אפשרית כי היא או הוריה למדו את השפה השבדית בנעורים או שהיו קשורים לאדם דובר שוודית.

מקרה אחר שסטיבנסון חקר בטיפול דומה, דווח במהדורה ביולי 1980 של כתב העת של האגודה האמריקנית לפאראפסיכולוגיה. אישה אינדיאנית בשם הודאר אוטארה חוותה באופן ספונטני את אישיותה של עקרת בית בנגלית מתחילת המאה ה-18 בזמן טיפול פסיכיאטרי תחת היפנוזה. היא החלה לדבר בנגלית במקום את שפתה מאראתי. במשך ימים דוברי בנגלית היו צריכים להיות נוכחים באזור כדי לאפשר לה לתקשר עם המשפחה שלה. היו חילוקי דעות בין דוברי הבנגלית באשר לשטף הדיבור, האם הוא מבטא שפת-אם או לא. אך ניתן לראות כי אנשים בזמן היותם בטראנס לעיתים קרובות אינם מדברים בשטף דיבור טבעי. הודאר אוטארה בחרה להישאר במצב הטראנס בו הרגישה טוב יותר ובטוחה יותר מאשר במצב הקיום הרגיל.

מחקרים ותיעודים נוספים

ליאל ווטסון מתאר מקרה של ילד בן 10 בשם איגארוט שחי בעמק קאגאיון בפיליפינים. הילד מעולם לא היה בהיכרות או בסביבת דוברי אף שפה או בתרבות שאינה שלו. במצב טראנס הילד תקשר בחופשיות בשפת הזולו, שפה אותה הוא לא היה מסוגל להבין במצב תודעה רגיל. ווטסון זיהה את שפת הזולו כי בילה את חייו המוקדמים באפריקה (צוטט על ידי לזרוס 1993:84).

פיטר רמסטר, פסיכותרפיסט אוסטרלי, תיעד כמה מקרים של זינוגלוסיה ביסודיות ודקדקנות. בספרו החיפוש אחר גר בעבר  (Ramster 1990:227),  הוא מצטט את המקרה של סינתיה הנדרסון, אשר הקשר היחיד שלה עם השפה הצרפתית היה כמה חודשים של הוראה בסיסית מאוד בתיכון.  תחת היפנוזה היא היתה מסוגלת להמשיך שיחה ארוכה ומפורטת בצרפתית עם דובר שפת אם שדיווח כי היא דיברה ללא כל מבטא אנגלי, בניב אופייני למאה השמונה עשרה שהושווה לשפה הכתובה מהימים ההם. במקרים מסוימים מטופלים תחת טראנס מתקשרים בשפות שכבר לא בשימוש או ידועות רק לקומץ של מומחים.

ד"ר ג'ואל ויטון מצטט את המקרה של ג'וורסקי הרולד שכתב תחת היפנוזה עשרים ושתיים מילים וביטויים שהוא 'שמע' את עצמו מדבר בגלגול כויקינג. בלשנים שעבדו בצורה נפרדת ללא תקשורת ביניהם, זיהו ותירגמו את עשרת המילים האלו שמקורן היה על פי המתורגמים נורדית עתיקה, רוסית, סרבית או סלאבית. כל המילים היו משויכות לדברים הקשורים לים. (וויטון פישר 1987:210).

בשנת 1931 נערה אנגליה מלקפול, המכונה רוזמרין הייתה במצב טראנס ותועדה בקבצים של החברה לפאראפסיכולוגיה, היא החלה לדבר בניב מצרי עתיק משנת 1,400 לפנה"ס תחת השפעת האישיות של טליקה-ונטיו. התיעוד בוצע מול האג'יפטולוג הווארד יום בו היא כתבה 66 הירוגליפים וביטויים בשפה העתיקה ודיברה בצורה שוטפת בניב לא ידוע בשפה המצרית העתיקה שלא נשמע כבר אלפי שנה מחוץ לחוגים אקדמיים מצומצמים (לזרוס 1993:85).

ד"ר בריאן ווייס למד באוניברסיטת קולומביה, בוגר בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל בשנת 1970, השלים התמחות ברפואה פנימית במרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו יורק ואז חזר אל ייל להתמחות שנתיים בפסיכיאטריה. הוא המשיך בקריירה והיה ראש אגף הפסיכיאטריה ב- Mount Sinai Medical Center , מיאמי. ד"ר בריאן ווייס נודע בכתיבת ספרים פופולאריים רבים בתחום גלגול הנשמות, בהם הוא מתעד מקרים של התפרצויות ספונטאניות של שיחזור גלגולים ותיעד באחת הרצאותיו מקרה בו מטופלת שלו חוותה זינוגלוסיה, מטופלת סינית בה טיפל בהיפנוזה לשיחזור גלגולים בו שיחזרה גלגול בו הייתה אנגליה. המטופלת לא ידעה לדבר אנגלית כלל ולטיפול צורך תורגמן שיתרגם את בריאן ווייס לסינית, ואת דיברי המטופלת לאנגלית. במהלך הטיפול ברגע ששיחזרה את הגילגול והחלה לחוות עצמה כאישה אמריקאית מדרום קליפורניה שחיה מלפני 150 שנה, היא החלה לדבר באנגלית שוטפת בניב מקומי ולא היה צורך יותר בנוכחות המתרגם להמשך הטיפול.

ד"ר מוריס נת'רטון דיווח על מקרה אחד של ילד בן 11. בלונדיני עם עיניים כחולות שתחת היפנוזה לאחר אחת עשרה דקות דיבר בניב סיני עתיק. לצורך בדיקת ההקלטה נלקח פרופסור-המחלקה ללימודי המזרח באוניברסיטת קליפורניה והשפה התבררה כשפה האסורה מסין העתיקה 1986:202) פישר(.

מדיומים

המדיום האמריקאי ג'ורג ערך סיאנסים תחת טראנס ברוסית, גרמנית, ספרדית וולשית. המדיום הברזילאי קרלוס מיראבלי דיבר וכתב מסמכים ביותר משלושים שפות כולל סורית ויפנית בנוכחות מדענים והמוני צופים שמנו עד 5,000 אנשים. (לזרוס 1993:121).

סיכום

ישנם תיעודים רבים מספור של זינוגלוסיה, בהם גם מקרים בודדים של מדיומים, שהראו לפני מדענים את יכולתם לדבר ולכתוב במספר שפות באמצעות זימון והזדהות עם רוחות.

החוגים האקדמיים אינם מכירים במחקרים ובבמצאים על זינוגלוסיה, למרות שחוקרי התחום נמצאים בין בכירי המדענים ואנשי הסגל באוניברסיטאות נחשבות בעולם. ההסברים השונים לתופעה סובבים סביב תודעה קולקטיבית על פי יונג, שבה הסובייקטים השונים שולפים מידע ישירות מהתודעה הקולקטיבית, אך הסבר זה איננו בר הוכחה ואין לו ראיות תומכות.

בלשנים וביולוגים לא מצאו הסברים וראיות שיסבירו את התופעה במסגרת האמונות הראציונליות הרווחות. הבעיה האקדמית עם התופעה היא הסתירה של ההנחה הבסיסית הביולוגית כי התא הוא יחידת החיים הקטנה ביותר. הסתירה באה לידי ביטוי בהנחה כי זינוגלוסיה היא הוכחה לגלגול נשמות, ואם יש גלגול נשמות התא איננו יחידת החיים הקטנה ביותר, כי יחידת החיים הבסיסית היא הנשמה ואין לה נוכחות חומרית או אנרגטית פיזיקאלית על פי הידוע כיום.

על כן הסקפטיות האקדמית שמה חומה לתגליות הברורות המשתמעות מריבוי תופעת הזינוגלוסיה האנושית בקרב תרבויות ועמים שונים. אם התופעה תוכר כנכונה ומקובלת הנחות בסיסיות של מדעי החיים יופרכו והמחשבה הראציונלית הקיימת כיום תעמוד לביקורת נוקבת. המחשבה הראציונלית הזכה מקבלת את תופעת הזינוגלוסיה כהפרכה ברורה של הנחות הבסיס של מדעי החיים, ומקבלת את הנחות הבסיס הללו כמתארות מכלול מציאות אך אינן מדיוקות בתיאור המציאות הנצפית על פי מדדים אמפיריים מדעיים.

החוגים האקדמיים מתנהגים בצורה מסורתית, שאיננה הולמת את התואר האמפירי שמיוחס להם, ומתקבעים על אמונות סרק בעצימת עיניים המבטאת את תחילת עידן הדקדאנס האקדמי. כמו מקרים רבים בהיסטוריה האנושית מה שהחל כפריצת דרך של גאונים בודדים, שזכו ליחס משפיל ורדיפה הפך במהלך השנים לגוף מוכר ששינה את פני המציאות של התרבות האנושית, ולאחר תקופה החלה תקופת דקדאנס של התנוונות ופורצי הדרך מאותו ניוון זכו ללעג, ואם היוו איום ממשי אף נירדפו עד שהוכפש שמם. התופעה ההיסטורית הזו חוזרת בגלגולים רבים במהלך ההיסטוריה האנושית וכעת על פי סממנים ברורים, חקר הזינוגלוסיה הוא תמרור אזהרה מפני התעצמותה של תקופת הדקדאנס האקדמית שהחלה במאה ה-20 בתחום מדעי הרוח בחוגים האקדמיים.

אם לא מדובר במתחזה, איתי נבו הוא בעל תואר בביולוגיה, ושימש ככתב המדע של רשת ב', כיום עורך האתר המדעי של מכון דוידסון. (מכון דוידסון פירסם כתבה פודמנטליסטית בענין)

סיכום קצר מויקיפדיה העברית:

אנקדוטות בפסיכיאטריה

נושא גלגול הנשמות נחקר על ידי מספר פסיכולוגים ופסיכיאטרים, שטענו למתאם אמפירי בין הדיווחים לבין התרחשויות. מחקרים אלו העניקו לגלגול הנשמות לגיטימציה הסברית, תוך התעלמות מאי הכרת מנגנון התופעה.

אוסף הדיווחים המפורט ביותר בנוגע לגלגול נשמות פורסם על ידי ד"ר איאן סטיבנסון. סטיבנסון, אשר הקדיש 40 שנה לחקר ילדים אשר טענו שחיו בעבר כאדם אחר ודיברו על נושאים ומושגים, שלא אמור להיות להם ידע לגביהם. סטיבנסון נקט בשיטות מדעיות של ריאיון ותצפית ותיעד את דבריהם. לאחר מכן ניסה לזהות מי המנוח אשר הילד התייחס אליו בדבריו וניסה לאמת את טענות הנחקר באמצעות עובדות מחייו של המנוח, תוך בחינת האפשרות שלילד היה מפגש מוקדם עם העובדות על חיי המנוח.

מקרי המבחן החשובים ביותר מבחינת מחקר זה, הם דיווחים על ילדים שמספרים באופן ספונטני על מה שנראה כזיכרונות מחיים קודמים, ובפרט ילדים שגדלו בסביבה תרבותית בה נעדר מושג גלגול הנשמות. כאשר חקרו סטיבנסון ועמיתיו דיווחים אלה הם זיהו מקרים בהם הדיווחים תאמו מאורעות מחייהם של אנשים אשר נפטרו מספר שנים לפני הולדתו של הילד המדווח.

כחלק ממחקרו נחשף סטיבנסון לדיווחים על התאמה בין כתמי לידה ומומים מולדים אצל הנחקרים, ובין פציעות וצלקות אצל הנפטרים. בדיקת התאמה זו בתיעוד הרפואי של הנפטרים, כאשר היה זה בנמצא, גילתה לעיתים כי למנוח הייתה פציעה כלשהי, לא אחת כזו הקשורה בנסיבות מותו, באזור שבו הופיע בגופו של הנחקר כתם לידה או מום מולד כלשהו. לדוגמה, סימן על החזה והגב של ילד תאם באופן מדויק לפצעי כניסה ויציאה של כדור אקדח בנפטר.

סטיבנסון סבור כי שיטות הבדיקה המחמירות שלו מאפשרות, למרות אפשרויות ההסבר האחרות, לראות בגלגול נשמות הסבר ראציונאלי לזיכרונות המדווחים על ידי הילדים.

כשיטה טיפולית

חוקר נוסף, ד"ר בריאן וייס, ראש המחלקה הפסיכיאטרית בביה"ח הר סיני במיאמי שבפלורידה, אשר קודם לכן שימש כפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת פיטסבורג, אף הוא מומחה להיפנוזה, פרסם ב-1988 את ספרו "Many Masters, Many Lives", (בעברית "שורשים ושיעורים בזמן"). הספר נכתב מנקודת ראותו של וייס כפסיכיאטר בכיר, שנחשף לגלגול נשמות תוך טיפול בחרדותיה ובפחדיה של צעירה סכיזופרנית, שאותה הוא מכנה קתרין, אשר תיארה במהלך הטיפול ההיפנוטי את מה שנראה כגלגול קודם. לדבריו, מבחינה טיפולית שחזור חייה הקודמים הניב תוצאות משמעותיות ומידיות. תוך כדי התהליך שעברה קתרין עבר גם וייס מהפך תפיסתי, זאת בעיקר משום שבמהלך הטיפול סיפרה קתרין לווייס, באמצעות מה שכינתה "מדריך רוחני", פרטים על ילדו שנפטר ועל הגורמים לפטירתו - פרטים שלא היו ידועים בבית החולים שבו עבד. כמו כן, סיפקה לו פרטים על אביו המנוח, כולל שמו היהודי, שאף הוא היה מידע עלום. ניתוח הנושא הורחב בספריו המאוחרים יותר: "ריפוי בנבכי הזמן", "רק האהבה היא ממשית" ועוד.

החוקר ד"ר מייקל ניוטון, בעל דוקטורט בפסיכולוגיה, חבר באגודה האמריקנית לפסיכולוגיה ומהפנט מוסמך, הקים את מכון ניוטון בארצות הברית, פיתח טכניקת רגרסיה משלו וטכניקת ריפוי. ניוטון גילה שהוא יכול להעלות במטופליו את מה שנראה כמצב הנשמה בין הגלגולים. בספריו מסע הנשמות, ו"גורלן של נשמות" מובאים מקרים של מטופלים רבים שהיו שקועים בהיפנוזה עמוקה, ותיארו באופן מפורט חוויות שנתפסו על ידם כחוויות בין גלגוליהם. ואילו בספרו "זיכרונות מהעולם הבא", מובאים דיווחים מפורטים ומרתקים מטיפולי היפנותרפיה, שנעשו ברחבי העולם על ידי מטפלים שהוכשרו במכון ניוטון, שהחזירו אנשים לחיים שבין הגלגולים[14].

הגר ינאי (הארץ) ריאיינה את ד"ר ברייאן וייס:

איך אתה יכול להיות בטוח שהמטופלים שלך חווים חיים קודמים?

"לגבי חלק מהם אני בטוח. פעם הגיעה אלי מנתחת סינית מפורסמת, שקראה את ספרי בסינית ומאוד רצתה לחוות רגרסיה. היא לא דיברה מלה באנגלית, והגיעה עם מתורגמן. הכנסתי אותה להיפנוזה, והיא חזרה לחיים באזור סן פרנסיסקו לפני 120 שנים. היה לה ויכוח עם החבר שלה אז, והיא התחילה לדבר אנגלית מאוד עסיסית. המתורגמן התבלבל והתחיל לתרגם לי מאנגלית לסינית. הסתכלתי עליו ואמרתי לו שאני מבין את האנגלית שלה מצוין. הוא היה בהלם. דיבור בשפה לא ידועה היא תופעה שנקראת קסנוגלוסיה, שבאמת מעידה על חיים קודמים".

איך החינוך המדעי שלך מתיישב עם אמונה בגלגול נשמות?

"המדען הוא רק צופה. הוא לא אומר שיש נשמה או אין. הוא מאומן לצפות בתופעות בלי להכניס את הדעות שלו, ובלי לקבוע מראש. לפני התצפיות הפרטיות שלי, זה קיים. יותר ויותר מדענים, כולל פיסיקאים, מוצאים שהנשמה קיימת לאחר מות הגוף. זה כבר לא דבר בלתי מדעי להגיד כיום".

איך הממסד הרפואי קיבל את ההשקפות הרוחניות האלה?

"בהתחלה היתה תגובה שלילית חזקה. מישהו בחברה הפסיכיאטרית של דרום פלורידה אפילו הקים תנועה בשביל לצנזר אותי. זה הסתיים בוויכוח גדול עם תומכים ומתנגדים שצעקו זה על זה. מצער אותי שמדענים מתנהגים ככה, כי הם צריכים להיות פתוחים לקלוט נתונים חדשים, בלי דעות קדומות. גם אני לא האמנתי בדברים האלה לפני שפגשתי בקתרין, אבל הייתי פתוח".

לדעתך יש עוד תרפיסטים שהמטופלים שלהם עוברים חוויות מיסטיות ספונטניות, כמו קתרין, אבל הם מפחדים לדווח עליהן?

"ודאי שזה קורה. אנשים מאוד מודאגים בעניין המוניטין והקריירה שלהם".

ואתה לא פחדת?

"כן פחדתי. נדרשו לי שלוש או ארבע שנים לכתוב את הספר הראשון. הייתי אז ראש המחלקה הפסיכיאטרית ב'מאונט סיני', והיו לי שני ילדים קטנים ובית עם משכנתה גדולה. בסופו של דבר העזתי לפרסם, כי חשבתי שזה יעזור לאנשים. גם אשתי תמכה בי, ואמרה שחשוב שאעשה את הדבר הנכון, ולא משנה באיזה מחיר. התוצאה היתה שהמוני חולים באו מכל העולם ל'מאונט סיני' בגללי. לבית החולים היו רגשות מעורבים מאוד בקשר לעבודה שלי, אבל מצד שני הם אהבו את זה שהמון מטופלים חדשים מגיעים אליהם. היום, לשמחתי, פסיכיאטרים מקבלים אותי יותר ויותר. עכשיו כבר מזמינים אותי לדבר בבתי ספר לרפואה, מה שלא היה קורה לפני כמה שנים".

לא נראה לך שמה שמדרבן את הממסד להכיר בתרפיה שלך זה הרווח הכלכלי?

"או, כן, זה קורה הרבה כאן. בהתחלה נידו אותי מהחברה האמריקאית הקלינית להיפנוזה, למשל. הם אמרו דברים מאוד שליליים על העבודה שלי עם גלגולים. אבל שלוש שנים לאחר מכן נתנו לי כל מיני אותות הוקרה וכבוד, כי בגללי נוצר מצב שהמון חולים הגיעו לטיפול בהיפנוזה. אבל לא זה מה שמעניין אותי. מה שחשוב לי שזה עוזר לאנשים, שזה מרפא יגון, פחדים וטראומה".

ההתעניינות באסכולה הטיפולית הזאת גוברת לאחרונה בעולם וגם בישראל. משנת 93' באים לארץ בקביעות שני מומחים הולנדים לנושא, רוב בונטנבול וטיניקה נורדרגרף, שמעבירים סדרת סדנאות להכשרת מטפלים. להערכת בונטנבול הוכשרו כבר כמאה מטפלים בארץ, אם כי לא כולם פעילים. לפני כשנתיים נוסדה בארץ עמותת "עטרה", שמאגדת מטפלים העוסקים ברגרסיה. העמותה מונה כיום כ-50 חברים ו-70 ידידים, ביניהם פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים. המטפלים האלה מצטרפים לעמדתו המקצועית של וייס, שבלי קשר לאמונה בגלגולים, אפשר להשיג בעזרת רגרסיה תוצאות טיפוליות שקשה מאוד להשיג בשיטות אחרות. עם זאת אין להם אשליות - מה שיפתיע אותם אפילו יותר מהוכחה חותכת להישארות הנפש, היא האפשרות שהממסד הרפואי בארץ יכיר בהם.

עד כאן דבריהם של הספקנים, ומה אומרים הפודמנטליסטים?

היום נאזין לדברי 'סייברדין', לשעבר כוכב רשת אתאיסט, שכפתיחה 'שנונה' לנושא, כותב בפאתוס באתר הידען:

לאחרונה, כך סופר לי, החל המחב"ת חיים ציגלר להשתמש במחקריו של ד"ר איאן סטיבנסון, פסיכיאטר, שמוכיחים לכאורה בצורה מרתקת שאכן גלגול נשמות קיים. עוד לפני שניכנס לעובי הקורה, יש לשאול את מר חיים ציגלר המכובד, אם לדעתו העובדה שד"ר סטיבנסון הוא מדען משמשת אסמכתא טובה מספיק לטענותיו, ואם כן אז למה הוא (ציגלר) לא מאמין למה שמדענים אחרים אומרים – למשל בתחום הביולוגיה

ובכן, אין לי מושג מה ההשכלה של סייברדין, אבל חיים ציגלר (ז"ל) היה ד"ר לאסטרופיזיקה, שהתמחה באוניב' היוקרתית סורבון שבצרפת, כך שהטענה הקלישאתית ש"אם הוא מתרגש מתואר דוקטור שיקשיב לדוקטורים" ממש לא מתאימה כאן, יש הרבה 'דוקטורים' שהם לא אתאיסטים, וציגלר היה אחד מהם.

ומה בכל אופן יש לסייברדין לומר על הנושא עצמו?

להזכירכם, תיאוריות סופר-מהפכניות אחרות, כמו תורת האבולוציה, היחסות, אפילו הפסיכואנליזה (שהיא שגויה) – כל אלו לא רק שנכנסו בזמנן לזרם המרכזי, אפשר אפילו לומר שהזרם המרכזי נכנס אליהן. אבל יש תיאוריות מהפכניות אחרות שמשום מה לא מצליחות להיכנס…

כלומר: אנשים בסגנון סייברדין לא מוכנים להתייחס ולדון בטיעונים למה שנראה נוגד את ההנחות הקדומות שלהם, וזה מוכיח באופן מעגלי שדברים כאלו לא נכונים, עובדה שקיבלו את האבולוציה! והרי אם אתאיסטים כמו סייברדין היו שמרנים ונצמדים להנחות הקדומות שלהם, הרי לא היו מוכנים לקבל את האבולוציה! אין שום ספק...

ויש עוד טיעון פצצה:

 מעניין עוד יותר לציין, לנוכח העובדה שלא חסרים יראי שמיים שמאמינים באסטרולוגיה, שמאמר אחר שם דווקא הראה שהאסטרולוגיה אינה עובדת… למה את זה ציגלר לא הזכיר? מקוצר זמן, בוודאי.

כן, מתי נגיע לנושא?

אינני קטנוני עד כדי להניח שמדובר ברוב המקרים בקנוניות של אנשים שמחפשים קצת תשומת לב ואולי גם מקבלים קצת כסף מהחוקרים בתמורה לסיוע שלהם בחקירה. ידוע שהמון ידע יכול להיות מועבר בצורות לא מודעות אך בכל זאת טבעיות לחלוטין. במאה ה-19 עסקו חוקרים רבים בספיריטואליזם – ראיית הנסתר, כדורי בדולח, כתיבה אוטומטית, קריאה בקלפים, טראנסים (לא המוזיקה) וכו' – והגיעו בהרבה מקרים למסקנה שמדובר בידע שהיה קיים אצל האדם בצורה טבעית לגמרי, אך בא לידי ביטוי רק בדרך זו. שוב, לא ניכנס לנושא לעומק, אבל מה שבטוח זה שאין כאן שום תופעה על-טבעית אמיתית, רק מורכבותו המפליאה של המוח האנושי. אפשר גם להזכיר את תופעת התקשור עם אוטיסטים, באמצעות מקלדות מחשב ומה לא.

ובכן, זה לב הענין, 'לא ניכנס לנושא לעומק' – קרי: אין לי שום מושג ואין לי שום טיעון, 'אבל מה שבטוח זה שאין כאן שום תופעה על טבעית אמיתית' – קרי: יש לי הנחת יסוד ואין לי סבלנות אפילו לבדוק אותה גם כשמזדמנת לי סוף סוף אפשרות כזו. בשביל זה אני משתמש במליון אמונות טפלות אחרות, כדי 'להוכיח' שגם כשמביאים לי עובדות מן הסתם הן אמונה טפלה גרידא.

אין קל מלהשתיל לילד כל מיני רעיונות בראש ולגרום לו להאמין שהוא גילה אותם בעצמו – או להפך, לשכנע אותו שרעיונות מקוריים שלו באו מבחוץ. אפשר לעשות את זה גם למבוגרים, ובקלות (Manufactured Memories). ואם כל המעורבים בנושא הם אנשים שדרכי המדע זרות להם, ברור שמה שנגלה בסוף הוא שכולם מאמינים במשהו על טבעי ומציגים לו עדויות.

האם לא העלה בדעתו שהאפשרות הזו של קליטת מידע בדרך אחרת נבדקה והיא חלק בלתי נפרד מהדוחות של סטיבנסון? האם זה כל כך מובן מאליו שילד יכול לקלוט שפה זרה בדרך אחרת? לפני עידן הטלויזיה והאינטרנט? והאם ד"ר סטיבנסון הוא איש שדרכי המדע זרות לו? או שהוא נהפך  לכזה ברגע שהעיז לחשוב מחוץ לקופסה?

במקום לדון ענינית הוא כותב בציניות עם כביכול פסבדו הערות שוליים בסוגריים:

ד"ר סטיבנסון מטייל ברחבי העולם (בעיקר במזרח) ומאתר ילדים המספרים על חוויות בחיים שעברו (ככה לא עושים מדגם. זה לא מקרי, זה לא מפוקח…), והוא גם מאמת את סיפורי הילדים. את כל האנשים המעורבים בפרשה הוא חוקר, כך מספרים, כמו בבית משפט (אבל הוא לא עורך דין, יש לזכור) ומוודא שאין שום טעות או רמאות. זה צריך להספיק כדי לבסס אמונה בגלגול נשמות,

בעיקר במזרח, אבל לא רק, יש גם סיפורים מאירופה ומארה"ב, אבל בשביל סייברדין זה כבר מטיל כתם (אגב המזרח הוא רוב האנושות).

הערה 'חזקה ביותר': כך לא עושים מדגם, זה לא מקרי זה לא מפוקח, הבעיה היא שלא נעשה כאן שום מדגם, ולא נטענה שום טענה בקשר לשכיחות התופעה. אותרו תופעות שאין להן הסבר טבעי (לטענת המתעד) ואין כאן שום אקראיות ושום 'פיקוח'. סייברדין סתם משתמש במלים אקראיות מתחום הסטטיסטיקה כדי ליצור פסבדו טענה.

מישהו אולי כתב (ואולי לא) סטיבנסון חוקר אותם 'כמו בבית משפט', ואופס, לסייברדין יש בעיה עצומה הוא לא עורך דין, מזעזע, איך ד"ר יכול לתחקר ולבדוק דברים, הרי הוא לא עורך דין! זה כבר לא כמו בבית משפט (אם כבר מדברים על זה, התפקיד של העורך דין הוא לשבש את החקירה ולהתפתל בכל מחיר כדי להצדיק את הלקוח שלו, מה שסייברדין עושה לדעות הקדומות שלו. כאן צריכים אדם ספקן עם ראש פתוח, ולא 'עורך דין').

צביר השגיאות הלוגיות הבא גם הוא משל סייברדין:

אבל יש עוד. לעתים, ילדים כאלו מספרים גם על הדרך בה מתו בעבר. זו יכולה להיות דרך אלימה מאד – נניח כדור בראש. הד"ר, אם הוא מוצא אותם, בודק בתיקים הרפואיים של הנפטר, שנשמתו התגלגלה (לכאורה) בגוף הילד ומצליב את שני הדו"חות הפתולוגיים האלה. והמדהים באמת הוא, שלפעמים יש לילדים אלו כתמי לידה או פגמים גופניים בדיוק במקום ובצורה שתואמים את אופי המוות!

עד כמה שידוע לי, גם הד"ר בכבודו ובעצמו לא מציע מנגנון המאפשר את התופעה הזו או אפילו המסביר למה היא קיימת. אבל מי צריך מנגנון, מה זה פה, מדע? מילא, נישאר עם העדויות האלה. אתם מכירים את הקשקוש האומר שאם אישה בהריון רוצה לאכול משהו ולא מקבלת, לצאצא יהיה כתם לידה בצורת המאכל ההוא? תצפית זהירה תגלה שלרוב האמהות התחשק סטייק, או קציצה, או משהו אחר בעל צורה לא מוגדרת. אבל יש לשים לב שד"ר סטיבנסון לא טוען שכל כתמי הלידה קשורים לגלגול הקודם, רק חלק.

אההה… כמה מרתק! לכל ילד בעולם כמעט יש כתמי לידה, ואלו מופיעים בכל מקום ובכל צורה. הרבה אנשים בעולם מתו בדרכים אלימות. תמיד אפשר יהיה למצוא קישור בין מישהו שמת לאיזה כתם לידה של ילד אחר. ככה נראה לי שזה קורה באמת:
משפחה קשת יום בהודו, אבא ואימא מאמינים בקארמה, קרוב משפחה שלהם (או סתם מישהו שהם הכירו או שמעו עליו) נרצח בירייה בראש. לילד שלהם יש כתם לידה על הראש. הם מתחילים להתלחש; אולי זו נשמתו של הקרוב שמת? הילד שומע (ילדים שומעים הכל) ומתחיל להאמין בעצמו. הוא מתחיל לספר להם שהוא הקרוב. הם שואלים אותו "נכון שהיית במקום זה-וזה בזמן זה-וזה?" (סוגסטיה לא מודעת: על ילדים זה עובד פלאים) והוא אומר "כן" וגם מאמין בזה בעצמו, וסופג מידע תוך-כדי. ויום אחד המשפחה המאושרת שומעת על החוקר המפורסם שמחפש מקרים בדיוק כמו שלהם. השאר ידוע. הם מאמינים לעצמם, והוא מאמין להם… יש גם מקרים מחוץ למשפחה, אבל אין שום בקרה על המידע שעשוי לעבור מכפר לכפר בהודו, והדוקטור נאלץ להסתמך על עדויות.

יש עוד כמה עניינים שיש לברר. למה אין אף ילד עם כתם לידה בצורת טבעת על צווארו? הרי אנשים רבים מאד נתלו או נערפו במהלך השנים. או, אם אדם נשרף למוות, לא עלינו, האם הילד יהיה כולו כתם לידה אחד גדול? איה הגלגולים של קורבנות הירושימה ונגסאקי – הרי היינו מצפים לראות מאות אלפי ילדים עם כתם לידה בצורת פטרייה אטומית; איך זה שעוד לא מצאו אותם? איפה כתמי הלידה על וורידי פרק כף היד? או שלמתאבדים אסור להתגלגל (אגב, הדוקטור אומר שמותר)? ולמה ההתגלגלויות מוגבלות למשפחה או לארץ הלידה-מחדש של הילד?
אם נחשוב על כל האוכלוסייה של העולם, אני מבטיח לכם שלכל כתם לידה שהוא נמצא איזה מסכן שמת מפגיעה במקום הזה. רק צריך לדובב קצת את הילד והוא גם יספר לכם כל מה שתרצו. אפרופו, בספר שיצא לאחרונה העוסק בתופעת הגלגולים בכלל, כתוב שפחדם של הילדים מפני המפלצת שמתחת למיטה מוסבר לעתים על ידי חוויותיהם בגלגול הקודם. כלומר, בפעם הבאה שהילד שלכם מתלונן על מפלצת בארון, כדאי שגם אתם תברחו.

פשוט נערוך רשימת שגיאות לוגיות: 1) כשטוענים לתופעה שמוסברת רק ע"י גלגול נשמות, לא צריכים שום 'מנגנון' פיזי שיסביר זאת, מדובר בענין לא טבעי, הרי זה עצמו הנושא, האם יש משהו לא טבעי שאין לו 'מנגנון' פיזי. 2) כתם לידה של אשה בהריון נתון לפרשנויות אינסוף, האם זה דומה לילד שיש לו ידע על אדם מסויים, וישנה גם הצלבה העולה מתוך גופו של הילד, המתאימה לנתון הקשור לאותו אדם? האדם ההוא מת רק באופן אחד, אין כאן אפשרויות רבות, 3) אי אפשר למצוא קישור בין סתם ילדים למישהו שמת, מדובר הרי במקרה שהילד מחזיק גם ידע יחודי אותו אותו אדם שמת, 4) הסיפור על המשפחה קשת היום סובל מאותה שגיאה, לא מדובר במישהו שהיה מוכר וידוע לילד או לבני משפחתו, אלא לאדם שלא היה להם שום מושג עליו, 5) הטענה למה אין לכל הילדים סימנים מגלגולים קודמים, או למה אין לכל המתים ביטוי בגלגולים, תוקפת איש קש, מעולם לא נטען שכל האנשים מבטאים וקשורים בגלגול קודם, הרי מדובר רק על כמה עשרות מקרים.

בקצרה, סייברדין מוכן לעשות מעצמו אידיוט גמור, ובלבד שלא לנסות לבדוק ברצינות טיעונים של מישהו אחר.

אגב, אני חייב לציין שלאחר שסייברדין סיים להשתטות, הוא מצטט מריאיון של ד"ר סטיבנסון האומר שאין שום הוכחה למחקרים של עצמו. ומכיון שסייברדין לא מציין שום מקור או לינק, אין לי מה להוסיף, בכל מקרה בספרים שלו לא כתוב כך.

ולסיים בדבר טוב, נעתיק את התייחסותו של ד"ר משה רט לסוגיה:

במאמר הקודם ראינו את הנקודה העיוורת שיש למדע כלפי העל-טבעי. ראינו שהמדע מבוסס על ההנחה שקיימת חוקיות במציאות, והכלים שלו יכולים לזהות רק תופעות שאכן מפגינות חוקיות מובהקת וסדירה. כיוון שכך, הרי שתופעות על-טבעיות – כלומר, כאלה שאין בהן חוקיות ניתנת לזיהוי – הן בהגדרה מחוץ לתחומו של המדע, ואין הוא מסוגל להתייחס אליהן.

אז מה עושה המדע בכל זאת עם העדויות הרבות מספור בדבר תופעות על-טבעיות? כפי שנראה מיד, לרשותו עומד מאגר שלם של טענות והסברים חלופיים, שמטרתם לשלול את תוקפה של כל עדות כזו. אלא שמערכת טיעונים זו מכילה בעייתיות כפולה: ראשית, היא נוטה לחד-צדדיות ולמגמתיות, ושנית, היא מונעת בכוח כל אפשרות להכיר בקיומו של העל-טבעי, אפילו אם זה אכן קיים. נראה כעת כמה דוגמאות לטענות שכאלה, ואת הבעייתיות שבהן.

טענה מרכזית אחת כנגד עדויות על-טבעיות, היא שלא ניתן לסמוך על החושים והזיכרון האנושיים, מכיוון שהם מועדים להזיות, טעויות ושגיאות. ישנן דוגמאות רבות למקרים בהם אנשים דמיינו שהם רואים דברים שאינם בנמצא, או זכרו אירועים שלא התרחשו במציאות. כיוון שכך, עדויות על תופעות על-טבעיות יכולות בקלות לנבוע מדמיון, הזיה, או זיכרון מסולף. גם אם אנשים רבים מעידים שראו את אותה תופעה בו זמנית, זו עדיין יכולה להיות הזיה המונית או תופעה פסיכולוגית דומה.

בטענה הזו יש שתי בעיות. ראשית, היא סלקטיבית ומוטה נגד העל-טבעי. אם אנו מפקפקים בתוקפם של החושים והזיכרון, למה להגביל את הספק דווקא לתחום העל-טבעי? אולי כל חוויה שאנו חווים, או אירוע שאנו זוכרים, אינו אלא הזיה? יתכן שישנם אנשים המוכנים לקבל אפשרות זאת – עד לרגע בו תכחישו שאתם חייבים להם כסף... הנחת העבודה הבסיסית שלנו היא, שהחושים והזיכרונות הם אמינים, עד שיתברר אחרת. אין סיבה מיוחדת לחשוד בהם יותר מהרגיל דווקא כשזה נוגע לעל-טבעי.

שנית, באותה מידה ניתן לטעון טענה הפוכה. מבחנים ומחקרים רבים מראים, שפעמים רבות אנשים אינם מבחינים בדברים שכן קיימים במציאות, אפילו כשהם נמצאים ממש מולם. דוגמא מפורסמת לכך היא ניסוי תשומת הלב הסלקטיבית, בו נתנו לאנשים לצפות בסרטון של משחק כדורסל, והורו להם לספור כמה פעמים מסרו השחקנים בבגדים הלבנים את הכדור מהאחד לשני. מתברר שכחצי מהנבחנים, שהיו שקועים בצפיה, לא הבחינו כלל בגורילה שצעדה לאמצע המגרש, עמדה ותופפה על חזה לפני שיצאה החוצה! (אפשר לראות את הסרטון, ועוד סרטונים מאלפים על ניסויים דומים, באתר הזה).  כיוון שכך, הרי שכשם שניתן לטעון שאנשים מדמיינים תופעות שאינן קיימות, ניתן לטעון באותה מידה שאנשים מחמיצים תופעות שכן קיימות. ובכל הנוגע להטיית זיכרון, גם היא יכולה לפעול לכיוון ההפוך: אדם שחווה תופעה על-טבעית, עלול לשכנע את עצמו במודע או לא במודע שזה לא קרה באמת, שזה היה רק חלום, דמיון או אירוע טבעי. יתכן שתופעות על-טבעיות נפוצות בהרבה ממה שחושבים, רק שהמוח הסלקטיבי שלנו מפספס אותן או מתרץ אותן כחלק מהמוכר. הטענה שהחושים והזיכרון יכולים לתעתע, ומשפטים כמו "הדברים אינם כפי שהם נראים", הם אם כן חרב פיפיות, שניתן להשתמש בה לטובת העל-טבעי לא פחות מאשר נגדו.

 

טענה נוספת מייחסת את עדויות העל-טבעי לגורמים פסיכולוגיים, לכך שאנשים בעלי רצון להאמין בעל-טבעי נוטים לראות מה שהם רוצים לראות, או להשפעות חברתיות הגורמות לאנשים לדמיין דברים. כך למשל, כאשר מתפרסם דיווח על ראיית עב"מים או חייזרים, מגיע בעקבותיו גל נוסף של דיווחים דומים, של אנשים שכנראה הושפעו ממנו והתחילו לדמיין בעקבותיו. אלא שגם טענה זו ניתן להפוך לכיוון השני: יתכן שאנשים לא מבחינים בתופעות על-טבעיות משום שאינם רוצים להאמין בהן, שהם מעדיפים עולם רציונאלי ומסודר, ושהם ספקנים יתר על המידה. יתכן שההסבר לגלים של עדויות הוא פשוט בכך, שבעקבות הדיווח הראשוני אנשים התחילו לשים לב יותר לתופעות חריגות – או פשוט "יצאו מהארון" והעיזו לספר על חוויות שקודם חששו לדבר עליהם כדי לא להיחשב לתימהונים. כך שגם הפסיכולוגיה וההטיה יכולות לפעול לשני הכיוונים.

כשל נוסף שנפוץ אצל שוללי העל-טבעי הוא אינדוקציה על סמך מקרים בודדים. אנשים אלה נוהגים להציג מקרים בהם תופעות שנחשבו לעל-טבעיות נחשפו כבעלות הסבר טבעי, כזיוף או תחבולה, או כטעות של העדים. על סמך זה הם טוענים, שכל התופעות העל-טבעיות הן כאלה. טענה זו היא כמובן תמוהה ביותר: גם במדע, ובכל תחום הכרה אחר, ניתן להציג אינספור דוגמאות של שגיאות, זיופים ורמאויות. האם בשל כך עלינו לקפוץ למסקנה שכל המדע או הידע שלנו הוא שגוי? אף אחד לא טוען שכל תופעה שנראית במבט ראשון על-טבעית היא אכן כזו, ושאין רמאים, הוזים או טיפשים למיניהם בעולם. אבל אין בכך בכדי להוביל למסקנה, שכל התופעות העל-טבעיות הן כאלה.

בכל הנוגע להפרכת מקרים על-טבעיים, גם כאן קיימים כשלים נפוצים. אחד מהם הוא הבלבול בין שלילת ההוכחה להוכחת השלילה. במקרים מסוימים לא הוכח שהגורם לתופעה הוא על-טבעי, אך גם לא הוכח שהוא אינו כזה; תהיה זו טעות להתייחס למקרה כזה כאל הפרכה של העל-טבעי. כשל אחר הוא העדפת ההסבר המדעי והטבעי (כלומר, כזה המעמיד על המוכר) על פני הסבר על-טבעי, גם כאשר הראשון הוא דחוק ומאולץ בעליל. לדוגמא, איני יודע מי או מה היה "איש העש" שנצפה ע"י אנשים רבים בווירג'יניה בשנת 1966-1967 – אבל הטענה שכל הצופים לא ידעו לזהות ינשוף או עגור, וחשבו משום מה שמדובר בדמוי-אדם בעל כנפיים ועיניים זוהרות, היא עלבון לאינטליגנציה. דוגמא נוספת היא מקרים של קסנוגלוסיה, בהם אדם מתחיל לדבר שפה שלא למד מעולם (כמו אלה המתוארים למשל בספר "רופא לבן, אלים שחורים", כאשר אפריקאי שלא יצא מעולם מכפרו הנידח מתחיל לפתע, כשהוא "אחוז שד", לדבר צרפתית שוטפת ברמה של מרצה בסורבון). איני יודע אם המקור לכך הוא בגלגול נשמות, איחוז שד, טלפתיה או משהו אחר, אבל הטענה לפיה די במפגש אקראי בין אותו אדם בילדותו לבין דובר השפה, כדי להסביר את הידע הלא-מודע שלו את אותה שפה – מהווה גם היא עלבון לאינטליגנציה. מה גם שהספקנים נאחזים באפשרות קיומו של אותו מפגש, אפילו כאשר לא ידוע עליו בפועל, כדי לשלול את הגורם העל-טבעי. כביכול די באפשרות שמיסיונר כלשהו נקלע לאותו כפר לפני עשרות שנים, כדי להסביר את שליטתו המופלאה של האפריקאי בצרפתית. אז מי שרוצה לדבוק בהסבר טבעי שכזה בכל מחיר, שיהיה לו לבריאות – אבל לראות בהסברים כאלה הפרכה של העל-טבעי, זו טענה שאין לה כל בסיס.

עד כאן ראינו את הבעייתיות שבכל הטענות השוללות את העל-טבעי, מבחינה זו שהן מגמתיות ומוטות. אבל כאמור לעיל, ישנה בעיה נוספת הקשורה בהן. נניח שמצאנו הסברים טבעיים חלופיים לכל התופעות העל-טבעיות. הכל טוב ויפה. אבל בואו נניח לרגע שבכל זאת קיימות תופעות על-טבעיות. איך נוכל להבחין בהם? הרי המתודה הספקנית הזו, הבוחרת לדבוק תמיד בהסבר הטבעי, דחוק ככל שיהיה – פשוט מונעת מאיתנו כל אפשרות להכיר בכך שהעל-טבעי אכן קיים. היא מעוורת את עינינו וגורמת לנו להכחיש אפריורית כל דבר שאינו מסתדר עם תפיסת עולמנו. קו דק עובר בין ספקנות בריאה שמטרתה לברר את המציאות, לבין ספקנות חולה המסמאת את עינינו מלראות את המציאות, וגורמת לנו להתבצר בעקשנות בעמדות הנוחות לנו.

ניקח לדוגמא תופעות כמו שדים ורוחות, שאינספור אנשים מעידים עליהם בכל העולם. יתכן שכולם טועים, הוזים ומדמיינים. אבל אם נניח שחלקם לפחות צודקים, איזו ראיה הם יכולים להביא כדי לשכנע את המדען הספקן? עדויות ראיה, מרובות ומפורטות ככל שתהיינה – יידחו על הסף כהזיות, תעתועי חושים, זיכרון מזויף וכן הלאה. צילומים והסרטות יידחו מיד כזיוף – שהרי איזו תמונה אי אפשר לזייף בימינו? להביא שד או רוח, או חלק מגופם, לבדיקת מעבדה, זה בלתי אפשרי, בשל היותם ישויות רוחניות ולא גשמיות. נמצא איפה, שגם אם העולם מלא שדים ורוחות, אין שום אפשרות להוכיח את קיומם באופן מדעי – והבעיה לא נמצאת בהם, אלא במדע ובספקנות שלו, שאינם פותחים שום פתח להכיר באפשרות כזו.

נכון, הכי קשה לאתר יהלום אמיתי כאשר הוא מסתתר בתוך ערימה של חיקויי זכוכית, והכי קשה להבחין בעל-טבעי כאשר ישנן תופעות טבעיות הדומות לו. איך מבחינים בין נבואה לשיגעון, בין דיבוק להפרעה נפשית, בין נס לחריגה סטטיסטית שגרתית, בין קריאת מחשבות לניחוש מושכל, בין שדים להזיות וכן הלאה? זו שאלה קשה, אך הקושי להבחין ביניהם, והאפשרות להסביר כל על-טבעי כטבעי, אינם מוכיחים בשום דרך את אי קיומו של העל-טבעי. תפקידם של המדע והחשיבה הביקורתית היא להבחין בין אמת לזיוף ואשליה, אבל כאשר הם מוטים מראש לשלילת קיומן של תופעות מסוימות, שאינן מסתדרות עם תפיסת עולמם החוקית והמסודרת – הרי שהם אינם מועילים להבחנה זו יותר מהגישה ההפוכה, המאמינה לכל דבר בלי בדיקה. הטענה שכל עדויות העל-טבעי הן הזיות, היא אמונה תפלה לא פחות מהטענה שכולן אמיתיות. מאלדר וסקאלי, מהסדרה "תיקים באפלה", ממחישים היטב את שתי הקיצוניות הפסולות בנושא זה, כאשר מאלדר מאמין מיד בכל עדות או הסבר על-טבעי שאיזה שיכור משמיע, ואילו סקאלי מתעקשת לדבוק בהסברים המדעיים גם כאשר העל-טבעי צורח לה לתוך הפרצוף.

זו גם הבעייתיות הקשורה לשימוש האגרסיבי שעושה המדע בעיקרון "התער של אוקהם", לפיו יש להעדיף הסברים חסכניים יותר, שאינם מוסיפים גורמים חדשים למציאות. עיקרון זה הוא העומד מאחורי העדפת ההסבר הטבעי כלפי תופעות שנראות על-טבעיות. אבל כמו שכתבתי בהרחבה במקום אחר, התער של אוקהם הוא עיקרון מתודי בלבד, לא אונטולוגי, ואין שום קשר בינו לבין המציאות. הוא יכול אמנם ללמד אותנו מה חייבים להניח כאמיתי, אבל לא לשלול שום דבר. המציאות אינה חסכנית או קמצנית, ואין שום סיבה לוגית או אמפירית להניח שההסבר החסכוני יותר הוא גם הנכון. אדרבה, הכל מודים שרב במציאות הנסתר על הנגלה, ויתכן בהחלט שישנם גורמים רבים הפועלים בשטח ואינם ידועים לנו. שימוש בעיקרון התער אמנם מונע מאיתנו מלהכליל את העל-טבעי בתחומן של תיאוריות מדעיות מוכחות, אבל הוא בהחלט לא שולל את קיומו של העל-טבעי; וככל שתירוצים טבעיים נראים דחוקים יותר, כך אמור עיקרון זה להידחות מפני הסברים פשוטים ומשכנעים יותר.

אז אחרי כל זה, איפה אנחנו נמצאים? איך באמת אפשר לדעת האם העל-טבעי קיים, ולהבחין בינו לבין הטבעי? אין לי תשובה חד משמעית לכך. האמונה בעל-טבעי או בהיעדרו, כמו כל אמונה, נתונה לבחירתו ולנטייתו של כל אדם. ללא המדע אין לנו כלים מדויקים כדי לקבוע מסמרות בנושא, אבל המדע עצמו, כפי שראינו, לא יכול לבוא לעזרתנו, שכן עיניו עיוורות כלפי העל-טבעי. ספרים המחנכים לחשיבה ביקורתית, כמו "עולם רדוף שדים" של קארל סייגן, או "חשיבה חדה" של גלעד דיאמנט, יכולים לשלול רק תופעות המתיימרות להיות חלק מהטבע, בעלות חוקיות וסדירות, אבל לא את העל-טבעי החמקמק והבלתי צפוי.

כיוון שכך, מן הראוי לשמור על ראש פתוח. ההבדל בין המאמין בעל-טבעי לבין השולל אותו הוא, שעבור המאמין תמיד קיימת הבחירה האם להתייחס לאירוע או עדות מסוימת כעל-טבעיים או לא. אחרי הכל, הוא אינו שולל את קיומו של הטבעי, ואת קיומם של זיופים וטעויות למיניהן; אפשר להאמין באופן עקרוני בעל-טבעי, אבל לייחס אליו רק מספר מצומצם מאד של אירועים. לעומת זאת, המכחיש חייב לשלול אפריורית כל זכר לעל-טבעי, ולשלוף את טיעוניו הקבועים כלפי כל תופעה חשודה, עוד לפני שהוא ניגש לבדוק אותה בשטח. כלשונו של ג"ק צ'סטרטון, אין בעולמו מקום אפילו לשדון אחד בתוך פרח אחד. המאמין, אם כן, הוא בעל הראש הפתוח מבין השניים, בעוד המכחיש מחויב לדבוק בדוגמטיות בעקרונות אפריוריים שאינו מוכן לוותר עליהם. הגישה הבריאה אם כן היא לא להכחיש את העל-טבעי, וגם לא לשלוף אותו מהר מדי, אלא לשמור על פתיחות ולדון כל מקרה לגופו, בלי דעות קדומות.

וכדי להתרשם מהתופעה:

ולסיום, ריצ'ארד פיינמן האלמותי:

 

 

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

8 מחשבות על “מה זה קסנוגלוסיה ולמה זה כל כך מפחיד?”

  1. מאמר נהדר ומעניין מאוד כדאי לשים בפייס שלכם ולהשקיע כסף "ממומן" ולהפיץ הציבור מאוד מתעניין בדברים אילו ומחקרים אילו ותופעות אילו בהחלט גורמים אצל הרבה אנשים לשינוי עמדה

  2. שאלו אותי ומעניין אותח לשמוע את תגובתכם לגבי האמינות כן לא. ראה אתר הסיפור על אנשים על חייזרים שלקחו אותם. האם זה אומר שקיימים חייזרים? אני בספק, האם כולם שקרנים הוזים? לא יודע. https://www.gaia.com/article/eisenhower-meets-aliens-holloman-afb / דוגמה נוספת https://www.theguardian.com/science/2017/sep/30/alien-photo-roswell-new-mexico-mystery
    כמות האתרים והמידע שעוסק במפגשים עם חוצנים גדולה לאין שיעור ביחס לכמות המפגשים החוץ גופיים של נשמות. האם זה עושה אותם נכונים? אני סקפטי.

    1. צוות האתר

      בשביל לבסס משהו צריכים להתייחס לא לכמות המידע אלא לאיכותו
      הסיפורים על חיזרים הם סיפור שמישהו מספר, יתכן שהוא מדמיין, ייתכן שהוא משקר. שתי התופעות האלו הן העיסוק העיקרי של בני האדם בכדורינו.
      הטיעונים לקסנולוגיה, אינם סיפור, אלא תופעה, ילד יודע שפה שלא למד.
      מה זה אומר?
      שאלה טובה, אני מאמין שחובבי חיזרים יאמרו שחיזרים חטפו אותו ולימדו אותו את השפה.
      הסבר זה תקף בדיוק כמו ההסבר של גלגול נשמות.
      כלומר, זה תלוי בהנחת יסוד ראשונית שלנו. האם יש נשמה? האם יתכן והגיוני ש'תתגלגל'?
      ההסברים שאנחנו מסבירים תופעות, תלויים במשהו שאנחנו סבורים או מוכנים לקבל את קיומו.

  3. לאחרונה התפרסם הילד הדרוזי אוניל ממג'דל שמס שלפתע החל לדבר באנגלית בריטית. נעשתה עליו כתבה של אמנון לוי בערוץ 10. וגם שם לא מצאו הסבר מלבד גלגול נשמות

  4. שלום צדיקים!

    אם ידעתם שהייתי "כוכב רשת אתאיסט", בוודאי ידעתם שכל מאמריי פורסמו במקור באתר "חופש"; ואם הייתם פונים לפרסום שם הייתם רואים בבירור את הקישור שנתתי לראיון עם סטיבנסון, שנשמט כנראה כשמישהו העתיק את המאמר ל"הידען". למצער, יכולתם גם לחפש בגוגל ציטוט או שניים שהבאתי ולמצוא בעצמכם את המקור. או אולי אפילו, שומו שמיים, לנסות ליצור איתי קשר לפני שאתם משמיצים. ללא ספק, ערכתם תחקיר ראוי לשמו שמעיד על רצינות ואיכות המאמר כולו…

    אף על פי כן, אני שמח שבחרתם לחזור בזמן למאמר דעה אחד קטן, עתיק יותר מאשר חלק מקוראיכם, במקום להתמודד עם אינספור המקורות העדכניים והמקיפים יותר שכותשים לאבק דק את כל ההבלים של "גלגולי הנשמות".

    ועכשיו נראה אם יש לכם אומץ לפרסם את תגובתי כלשונה…

    1. אם אתה באמת סייברדין, תגובתך רק מחזקת את המתואר לעיל, שום התייחסות ענינית. אתה באמת מצפה שכל אדם שפולט איזו שטות במרחב הוירטואלי, איאלץ לרדוף אחריו כדי לקבל את תגובתו? הרי באת עד לכאן וה'תגובה' שלך לא מקדמת את מצבך… (אגב, ביקשת תגובה מחיים ציגלר כשהשמצת אותו?)

      בכל מקרה לגבי טענתך שבמאמר המקורי באתר חופש יש לינק, הלינק שם לא תקין, כך שאולי היה לינק בעבר, אבל כרגע הוא התגלגל לנשמה של חתול או משהו.

      בחיפוש נוסף מצאתי שכנראה ציטטת מכאן, מאמר של מחב"ש אחר, שמן הסתם כורה ציטוטים כמוך. אבל לא מריאיון של סטיבנסון.

      בקשר לטענה שהמאמר שלך עתיק, עד כמה שאני רואה כל המאמרים שלך עתיקים ומעלי עובש, אולי תשלח לנו מאמר חדש כדי שנבדוק את איכותו?

      1. טוב לראות שלפחות כמה דברים לא השתנו מאז אותה תקופה – סגנון ורמת הדיון שלכם, למשל.

        "אתה באמת מצפה שכל אדם שפולט איזו שטות במרחב הוירטואלי, איאלץ לרדוף אחריו כדי לקבל את תגובתו?" – "אגב, ביקשת תגובה מחיים ציגלר כשהשמצת אותו?"

        פה צחקתי בקול. זה מה שקורה כשמנסים לתפוס את החבל בשני קצותיו. בינינו, אני לא מצפה ממך לשום דבר. רק תחשוב, אם שליש מהמאמר הרציני והמעמיק שלך מוקדש בעצם להתייחסות ל"איזו שטות במרחב הוירטואלי", כדבריך, מה זה מעיד עליו?

        כבר הבנתי שלמרבה הצער לא התגלגלה בך נשמתו של תחקירן מוצלח, אז הנה טיפ: חפש שוב, כי הראיון המלא עדיין זמין ברשת – ומי שהשכלתו רחבה טיפה יותר מ"חיפשתי בגוגל" יידע לאתר את הטקסט המקורי אפילו על סמך הקישור הישן שבמאמר שלי.

        זהו, בזבזתי מספיק זמן על הקשקוש הזה.

        1. הקדשת המאמר לך ולשכמותך מעיד על כך שאנשים תמימים קוראים ומתרשמים ממך…
          ניתוח מהלך ה'חשיבה' שלך בתחום, ממחיש כיצד עובדת החשיבה המטריאליסטית השבויה מראש בהנחותיה.
          זה מחייב אותי להתייחס, אבל לא לרדוף אחריך לחפש 'תגובה', מה גם שאנו רואים שגם כשאתה מגיח בכבודך ובעצמך, קל להבין מה בדיוק היו מקבלים ממך בתור תגובה (ליתר דיוק, הנה קבלנו)
          שאלתיך אם ביקשת תגובה מציגלר, לפי טענתך שככותבים ביקורת על מישהו יש צורך לבקש ממנו תגובה.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *