'שערוריה' התרחשה בארה"ב, מוזיאון התנ"ך, שהוקם בהשקעה של 800 מליון דולר ובהכוונה של חוקרים מקצועיים, אינו מציית לקיצוניים הקולניים שבמחקר ה'מתקדם', אינו מרכין ראש בפני האליטות שיצורו קונצנזוס אקדמי כביכול של הכחשת המקרא, והמוזיאון מתייחס לתנ"ך כספר היסטורי רחמנא ליצלן.
באתר פסיפס האמריקאי התנהלו דיונים מעניינים בנושא, להלן חלק מתוכן הדברים:
אדוארד רוטשטיין כותב:
היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? אין חדש תחת השמש! איך נפלו גיבורים?
האם ישנו ביטוי בשפה האנגלית שלא עוצב ע"י התנ"ך?
קומה אחת במוזיאון מחולקת לתחומים של התקדמות האנושות בהשפעה תנכית, מדע, צדק, בריאות, מסחר, שפה, אופנה, אמנות. מעטים הם ההיבטים של התרבות המערבית שאין בהם נגיעה של התנ"ך. פרשנותו של המקרא להיסטוריה כהתערבות אלוהית, וניסיונות האנושות להבין את ההיסטוריה ואת פרשנותה, עשויה להוות גורם מכריע להצלחת המערב בעיצוב העולם החומרי למטרות קידמה אנושית ולהפיכת תמורות בלתי-שגרתיות כאלה במינהל, ואמנות.
במקום זה בוחרים אחרים לסרב להעריך את החשיבות העצומה ברעיונות של המקרא ובתפיסת העולם, ולסגת לחגיגות סנטימנטליות סביב הענין של 'טומאת ווסת', עונש מוות להומוסקסואלים, ומלחמות. ואכן, אלו שפוחדים ביותר ממוזיאון התנ"ך, הם אותם אלו שבזים למקרא עצמו, ולעתים קרובות אין להם היכרות כלל עם הספר שהם כה בזים לו.
בחלק של המוזיאון העוסק בתולדות הרוח של ארה"ב, ניתן ללמוד כי התנ"ך שימש גם את תומכי העבדות וגם את המתנגדים לה, דוגמא בפני עצמה למורכבות של היכולת לפרש ולהבין את התנ"ך. מי שיקרא בשום לב ולא בהכללות שטחיות, יראה שהתנ"ך הפך את העבדות מטאבו של מציאות קיימת ונצחית, לנושא הכפוף לפיקוח אלוהי ולפרשנות אנושית. משמעות הדבר היא שניתן גם לבטל אותה.
השפעתו של התנ"ך על ההבנה העצמית האמריקאית המוקדמת היתה רחבה אף יותר, נכון שהמוזיאון מציג בין השאר את הפוריטנים שהאמינו כי הבנתם בחוקים תהיה מדריך לעולם החדש או שהעברית תהפוך לשפת העולם החדש, אבל ההשפעה היתה הרבה יותר רחבה, ולא נשארה בגבולות אותם אלו שהקצינו עם הדבקות בתנ"ך. נוכחותו המתמשכת של המקרא באה לידי ביטוי בסדרת ספרים מראשית האומה האמריקאית, תרגומים שונים של המקרא, וספרים שנכתבו על פי רוחו, כמו "המקרה הגדול של חירות המצפון" מאת ויליאם פן, התנ"ל המתורגם לשפה האינדיאנית, "התפיסה המשותפת" של תומס פיין, התנ"ך של ג'פרסון שניתן לחברים חדשים של הקונגרס במשך תקופות.
המוזיאון מבליט את האתרים הרבים שקשורים במקרא, הוא מציע מסע וירטואלי על פני אתרים בוושינגטון שמציגים ציטוטים או רמזים מקראיים: ספריית הקונגרס, בית המשפט העליון, בניין הקפיטול, אנדרטת ג'פרסון, מרטין לותר קינג, אנדרטת הזיכרון, אנדרטת לינקולן, אנדרטת וושינגטון, מוזיאון השואה של ארה"ב, ובית הקברות הלאומי ארלינגטון.
המוזיאון אינו אחראי להפרדת הדת והמדינה, הוא מספר סיפור, והוא מראה כי תקומת העם ועיצובו נעשו ע"י סדרה של רעיונות, שהשפעת התנ"ך היתה רבה ומרכזית עליהן, ללא התנ"ך הכל היה נראה אחרת.
למעשה התנ"ך יצר סוג של לינגואה פראנקה, שפה בינלאומית, לא רק עבור עם אחד, אלא עבור מגוון רחב של מסורות תרבותיות ולאומיות.
המוזיאון מראה גם זוית נוספת, התנ"ך היה פעם המדרבן הן לאוריינות והן להדפסת ספרות, המוזיאון מציג דלתות בדמות שתי העתקים עצומים של לוחות דפוס גוטנברג, התנ"ך היה מרכז חייו של כל איש מלומד במשך אלפי שנים. ספריות של ספרי קודש מוקדשים לפרשנות ולהבהרה. בתרגום הגדול של המלך ג'יימס עוצבה האנגלית המודרנית, שנתנה מרקם לרומנים של ג'ורג' אליוט ותומס הארדי. אולם בתרבות האמריקאית המתקדמת בת זמננו, היא נזרקת הצידה, כך באופן אגבי ובגסות, אתה יכול לעבור עשרים שנות לימוד מבלי לקרוא אף מילה אחת של כתבי הקודש.
דחיית התנ"ך – דחייה המבוססת על בורות, אי-הבנה ודעות קדומות, צריכה להיות מקור למבוכה לאומית ולדאגה. לצערינו אין זה מפתיע שהמוזיאון יצר מערבולת של חרדה וסלידה, שנגרמה על ידי מבקרים שנאלצו להתעמת עם הליקויים החינוכיים של עצמם, ולפגוע במשהו שהם לא יודעים עליו דבר. הבדידות התרבותית הנרחבת הזאת נובעת מהחלטה של כמה דורות של פלשתים מתוחכמים הסותמים את בארות המים החיים מהם שתו הדורות הקודמים, גם כאשר הציוויליזציה שהתפתחה מהישגיה של אתונה וירושלים מידרדרת בדרכה שלה.
כפי שמציינת דיאנה מייר אפלבאום, המוזיאון לתנ"ך מזכיר לנו דברים שנשכחו מזמן. בטח, זה לא קל, אבל זה משהו שאנחנו צריכים כבר לקבל.
עד כאן רוטשטיין.
מצורפות גם כמה מלים ממאמרה של ההיסטוריונית דיאנה מייר אפלבאום:
הרעש החזק הנשמע מהקניון הלאומי בוושינגטון, הוא צליל החבטה של הרסיסים המותכים בתקרת הזכוכית של מוזיאון התנ"ך החדש. האוספים מרהיבים, הכניסה חופשית, פילנתרופים מאמינים שילמו על כך. לא פלא שהמבקרים זועמים…
מוזיאון התנ"ך הוא אכן מסיבי, מסעדות ענק, גן תנכ"י על הגג, אולם נשפים עם מאות מושבים, תיאטרון המארח מחזות על השפעת התנ"ל בהיסטוריה, חפצי אמנות וטכנולוגיה המציגים את תולדות המקרא ותולדות השפעתו. תערוכות מיוחדות למשכילים, וגם גלריות לילדים. מיטב הטכנולוגיה והקידמה. כשכל זה להאדרת שם התנ"ך זה כנראה קשה.
בראיון רגוע, גלוי ומדויק בוושינגטון פוסט, כתב פיליפ קניקוט:
"האטרקציה החדשה היא גרסה עדכנית של מוזיאון מיושן, המציג סיפורים לינאריים בצורה מורכבת ומפורטת. היא אינה מפריחה רעיונות אופנתיים על רב-תרבותיות, והיא אינה "נושאית", או מתמקדת ברעיונות רחבים על חשבון הבהירות הכרונולוגית. בגלריה השפעתו של המקרא, מוצג תיאור פשוט של ההיסטוריה האמריקנית, החל מהמושבות הראשונות ועד עידן הזכויות האזרחיות ומעבר להן, דרך הפריזמה של התנ"ך, אך באופן שרוב המבקרים ימצאו ככל הנראה יותר משכנעת ונגישה יותר מתבשיל תרבותי צפוף שיראה המבקר במוזיאון להיסטוריה האמריקנית של סמיתסוניאן".
מה בכל אופן אשמת המייסדים?
זה די ברור, ראשית: מייסדי המוזיאון, דוד וברברה גרין, הם נוצרים אוונגליסטים שהרוויחו הון תפעולי בחנויות לובי התחביבים שהם מנהלים יחד עם ילדיהם הבוגרים. זכייתה של המשפחה בפסיקה של בית המשפט העליון, לפיה עסקים פרטיים מקובעים אינם נדרשים על פי חוק לנהוג לפי התקנות של מוסדות ציבוריים, הרגיזה רבים.
הסלידה מן האמונה, עוררה את המבקרים להתבטאויות פוגעניות שונות. דליה חתוקה, המתארת את עצמה כ"עיתונאית הממוקמת בוושינגטון ובגדה המערבית", מצאה טקסטים יהודיים-ערביים כתובים בערבית, ועוד ממצאים בערבית בתערוכות המיוחדות. אף על פי כן, במאמרה תחת הכותרת: "מה חסר במוזיאון התנ"ך?", היא בחרה להתלונן שהמוזיאון התעלם במידה רבה מהאיסלאם ומהקוראן. אכן האיסלם אינו תופס מקום מרכזי, וזו זכותו של אדם שלדעתו האיסלם אינו ממשיך את מסורת המקרא בצורה נכונה, להציג את האמת שלו.
ליזי וייד, עיתונאית בתחום המדע, שביקרה במוזיאון לפני פתיחתו הרשמית, העלתה דאגה חמורה: המוזיאון משתמש בממצאים ומובצגים כדי לקדם השקפת עולם אוונגליסטית כמובנת היסטורית ובלתי ניתנת לשינוי, אכן אסון.
המבקרים מאשימים את המוזיאון בקידום טענות מרומזות על הנרטיב שתופס את התנ"ך כהיסטוריה אמיתית בלי ספק. אך מה לעשות, כל מוזיאון מקדם 'טענות מרומזות' בנוגע להשקפת העולם של מעצביו. אף מוזיאון אינו פתוח לכל הדעות המנוגדות להשקפתו, בתערוכה ביזנטיון ואיסלם מ2012 במטרופוליטן של ניו יורק, לא הוצגו הכיבושים העותמאניים, התעלמו מהשאלה כיצד הגיע האיסלם לקונסטנטינופול, ולא על צורת ה'טיפול' של המוסלמים בנכבשים, לא הוצגה רק הרמוניה תרבותית. הדבר חזר על עצמו בתערוכה גדולה ב2017 בנוגע לירושלים, גם שם היא הוצגה כגן עדן רב תרבותי ורב לשוני, מעורב באפולוגטיקה של כביכול סובלנות איסלמית, בהתעלם מהיחס של הממלוכים והעותמנים לנוצרים וליהודים.
אכן, המוזיאון לא נכנס לכל פינה, הוא לא מציג את האמונה המורמונית, או את הנצרות האתיופית, ולא את ההבדלים בקנון בין יהודים קתולים ופרוסטסטנטים, ולכן גם לא נכנס לביקורת הנוסח, עד כמה שבכלל ישנה אפשרות להכניס למוזיאון נושאים של הבדלים בכתיב של מלים מקראיות.
בקצרה, התלונות הקטנוניות והשטחיות האלו, מעלות את התהיה אם אין כאן סתם דעות קדומות נגד האמונה במקרא ושום דבר מעבר. אם אתה שונא את התנ"ך עצמו, אל תעשה כאילו הבעיה שלך היא המוזיאון שלו. או שמא הבעיה היא יותר פוליטית, המוזיאון מכיר בקשר בין עם ישראל להיסטוריה של ארץ ישראל וירושלים, ואף מגבה זאת בממצאים ארכיאולוגיים?? זו חרדתו האמיתית של ליברל מצוי.
ביקורת אחרת הושמעה על המוזיאון, בטענה כי אוסף הממצאים המדהים במוזיאון הינו ההשתוללות הגדולה ביותר של חובבים בשוק העתיקות מאז שוויליאם רנדולף הרסט סחרר את אירופה בשנות העשרים ברכישות בשווקים.
במחסן של מייסדי המוזיאון – משפחת גרין באוקלהומה, יש ארגזים המכילים 5,500 טבליות של כלים וכלי חרסינה עתיקים אחרים שהוברחו מעיראק, נרכשו על ידי גרין ונשלחו לארצות הברית באמצעות טפסי מכס המתארים אותם כ"אריחי חרס בעבודת יד" המיועדים למלאכות. הם שילמו על כך קנס בסך 3 מליון דולר. זה בהחלט מביך. רכישות מפוקפקות ולא חוקיות לא צריכות להיות חלק מזה. חלק מהממצאים חשודים כמזוייפים.
אמנם מכאן ועד ההאשמות המגוחכות כאילו האינטרס של משפחת גרין הוא להיות אספני כתבי יד ולהרויח ניכויי מס, יש מרחק רב. בכל מקרה מדובר במשפחה שנותנת מחצית מהכנסות החברה שלהם לצדקה, כך שזה לא משכנע שכל זה ייעשה בשביל להרויח מעט כסף מהצד…
הנסיעה לוושינגטון מצדיקה את עצמה ולו רק כדי לראות את התערוכה: עמק דוד וגוליית , תערוכה מיוחדת שהוצגה בשנה שעברה במוזיאון ארצות המקרא בישראל. היא מציגה ממצאים מחירבת קיאפה. עיר הגבעות המבוצרת בביצורים כבדים, במרחק של כ -20 ק"מ מירושלים הנוכחית, העיר שמרה על הגישה ליהודה מחוף פלשתין בסוף המאה ה -11 ותחילת המאה העשירית לפנה"ס: עידן מלכות דוד ושלמה .בקיאפה יש חומת עיר יוצאת דופן עם זוג שערים מבוצרים בכבדות מאבנים ענקיות, דבר המרמז על כך שניתן לזהותה כעיר התנ"כית שעריים.
אל המבנה המונומנטלי במרכז העיר, תאריכי החפצים ושאריות הכתב שנתגלו בקיאפה, מצטרפות החפירות בעיר דוד בירושלים, שהן מן הגדולות והמרהיבות ביותר, מתחקות אחר השרשים שהניעו את רעיון המלוכה היהודית הריכוזית, שנדונה עד כה בדפי המקרא, ומובילות אותנו אל תוך ההיסטוריה הארכיאולוגית. בין הממצאים הבולטים של קאיאפה המוצגים ב- MOTB הוא דגם ארכיטקטוני מאבן של מבנה עם פתח פתוח בשלושה מדרגות, סגנון שלדעת חוקרים רבים מזכיר את הפתחים המתוארים במקרא בבניית שלמה במקדש ובארמונו.
רשות העתיקות מילאה גלריה מיוחדת עם חפצים ובהם קנקנים גדולים, שכותרתם "למלך", או "השייכים למלך", שהחזיקו את המסים ששולמו למלכי יהודה הקדומים, בירת המלוכה הישראלית ממגידו, ודוגמאות למשקלות השקל המדהימות של יהודה, שהביאו סטנדרטים אחידים למדידה לשווקים ברחבי ממלכת יהודה…
לסיכום, הממצאים מישראל מאששים את קיומם של ממלכות חזקות ומרכזיות כמתואר בתנ"ך. וזה, כמובן, חלק ממה שהמוזיאון של התנ"ך מביא לשיחה: ראיות שהממלכות הישראליות היו קיימות, ואלו מוצגות במקום שבו כל אמריקה, וכל העולם, יכולות לראות אותו.