נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מפוסט ־מגדר לפוסט־אנושיות

ד"ר עינת רמון, במאמרה: "מחיר החופש: מבניין האומה לנזילות האהבה מפוסט ־מגדר לפוסט־אנושיות" (אקדמות כח, אדר תשע"ג), עומדת על העיוות הגדול שב'מדעי' המגדר החדשים, ועל הנזקים ארוכי הטווח שהם טומנים בחובם, המאמר ענק, ונביא קטעים קטנים ממנו (ללא הערות שוליים):

"…חשיבה פמיניסטית המכונה ״פוסט־מגדרית״, הרואה במשפחה המסורתית ובחינוך לקראתה את אחד משורשי הרע בעולם… עיקר ענייננו כאן הוא במיפוים של צומתי המפגש בין סדר היום הפמיניסטי הפוסט־מגדרי, הרווח היום בהגות היהודית־פמיניסטית בצפון אמריקה, ובין סדר היום הפוסט־הומני…

בהולנד כבר הוכרה שלישייה של גבר ושתי נשים כשלישייה שכל משתתפיה נחשבים על פי משפט המדינה נשואים זה לזה, לא ידוע לי על תקדים של מסירת תינוק שילדה אותו אם־פונדקאית לשלישייה או לקבוצת אנשים אחרת כהורי הילד, אם כי עם השתנות מושגי הנישואין במערב יש להניח שעקרונית יכולה תופעה כזו להתרחש בעתיד. בעתיד הקרוב אמור להתווסף לתפריט אפשרויות הרבייה רחם מלאכותי, שיבוט תינוק מגנים של אדם אחד או מגנים של כמה אנשים והנדסה גנטית שעניינה לשבט את תכונות הילד על פי הרצונות ותפיסת העולם של הוריו או של החברה שאליה נולד. יש גם קבוצות המבקשות לשבט אדם ללא סממני מגדר כלשהו.

לדעתי, אפשרויות טכנולוגיות בלתי מוגבלות ובלתי מדומיינות אלו הן התשתית החומרית שעליה צומחות האידאולוגיה הפוסט־מגדרית והתופעה המכונה בפי הסוציולוג והוגה הדעות זיגמונט באומן ״האהבה הנזילה״.  בחיבורו הקרוי בשם זה מצביע באומן על הקשר בין האתוס הצרכני בן זמננו, הרואה בעולם כולו סופרמרקט גדול שבו נקנים מוצרים, מוחלפים מוצרים ונזרקים מוצרים, ובין הנזילות בהתנהגות האינטימית ובדפוסי ההתקשרות האינטימיים בעולם המערבי בעידן הפוסט־מודרני. באומן מנתח את מאפייני החברה המערבית הפוסט־מודרנית והגלובליסטית של דורנו לנוכח החשיבה הצרכנית הנפוצה בה. הוא מדגיש שהאדם הפוסט־מודרני איבד את הרצון לריסון ולדחייה של סיפוקים – שהם התשתית של הציוויליזציה האנושית כולה. דחיית סיפוקים וריסונם חיוניים ליחסים בין־אישיים, חברתיים ומשפחתיים ארוכי טווח ומחזקים, בסופו של דבר, גם את הפרט, ואולם האדם הפוסט־מודרני אינו מוכן לשלם את המחיר האישי הנדרש לצורך תחזוקן של מערכות יחסים ארוכות טווח. על יסוד ניתוחו של באומן את דפוסי המיניות והאהבה בדורנו אטען כי בשל זמינותן של האפשרויות הנרחבות לרבייה או לעצירת הרבייה העומדות לרשותנו, ושיווקן על ידי תעשיית הרפואה, נוצרת נזילות במושגי המשפחה והמשפחתיות בעולם המערבי ובכלל זה בעולם היהודי. בעקבותיו אטבע את המושג ״משפחתיות נזילה״, הקושר בין ערך הנזילות המינית, התופס מקום מרכזי בהגות הפמיניסטית והיהודית־פמיניסטית בת זמננו, ובין קידום המדיניות של ״השמים הם הגבול״ מבחינת שימושיה של טכנולוגיית הרבייה בחברה שאנו חיים בה.

ההגות הפמיניסטית הפוסט־מגדרית, המכונה פעמים רבות גם פילוסופיה ״קווירית״ (הומו־לסבית), בעיקר מבית מדרשה של הפילוסופית ג׳ודית בטלר, מבטלת כליל (בעקבות עבודותיו ההגותיות של מישל פרקו) את הערך החברתי של ההבחנה הביולוגית בין גבר לאישה. בטלר, ובעקבותיה הוגות הדעות הפמיניסטיות המובילות בקרב יהדות צפון אמריקה, סבורות שעצם ההבחנה בין ״שני מינים בינריים (גבר־אישה)״, בלשונה של בטלר, היא ״הטרוסקסואליות כפויה״, היררכית ודכאנית בהכרח. מבחינה פוליטית יש לשאוף לפרקה על ידי הגחכתה (כמו במופע דראג). וכל זאת, משום שאין לשיטת בטלר ״נורמליות״ או ״טבעיות״ מגדרית או מינית. להלן אבחן את ההגויות המושפעות מסדר יום זה ואת הסתירות הפנימיות שהוא צופן…

כל ההגות הפמיניסטית בימינו הנחשבת ראויה היא פוסט־מגדרית. הגות שרואה בנשים קבוצה בעלת ייחוד או שמייחסת משמעות לשוני הגופני בינן ובין גברים, נחשבת ״מהותנית״ ועל כן מיושנת או לעתים אפילו גזענית…

 

התעלמותה של אדלר מן הפגיעה שעלולה לשאת עמה מיניות הממוקדת בעיקר בחושים ובגיוון המיני מסבירה גם מדוע היא מתייחסת בביטול לערכם של האיסורים המיניים בספר ויקרא (יח-יט) כחוקים ה״מניחים מראש מבני כוח וקטגוריות של מושגים שונים לחלוטין מאלה שלנו״. ״בתקופה הנוכחית״, היא כותבת, ״שרויים האמריקנים במצב של נדידה ביחס למוסר מיני״. היא מודה ש״אנו נדחפים לצרוך מין כדי למלא את הריקנות״, וכי ״האובססיה עם המיניות לא יצרה חברה מלאה בשמחה אירוטית או ברכות אירוטית״. זאת ועוד: ״סילוק העכבות והרפיית האיסורים לא הפכו אותנו למאושרים יותר או לבני אדם פגועים פחות״. אדלר מבינה מדוע בהקשר הזה ״כמה בינינו כמהים לביטחון הגבולות של ׳עשה׳ ו׳לא תעשה׳ שאינם דורשים ניחוש״. עם זאת, היא מבקשת לבטל את ערך הגבולות המיניים שמשרטט ״קוד הקדושה״, בלשון ביקורת המקרא, בספר ויקרא יח- יט מתוך התעלמות גם מן הקשר שהבחינו בו זה מכבר במסגרות פרשניות שונות בין איסורי העריות בפרקים האלה ובין סיפור הבריאה השוויוני בבראשית פרק א ופרק ה. במענה לבדידות ולריקנות הדוחפות את החברה בת זמננו לאובססיביות מינית מבקשת אדלר שלא נחשוש ״שאם איננו יודעים לאן מועדות פנינו, נאבד. זה השעור הנלמד מספר במדבר״. אך ספק אם האמירה שאנו הולכים במדבר המוסרי תנחם את נפגעי שבירת המוסכמות המיניות בדורנו. לבסוף, יש לציין שקריאה מטפורית, פוסט־מודרנית, המפרקת את הטקסט בשעה שהיא קוראת אותו במהופך, אין לה שיג ושיח עם קריאת פשט מדייקת. מדובר כאן בשיטות פרשנות מנוגדות. ובשל היעדר מוסכמות פרשניות בסיסיות אין כאן מקום לוויכוח מלומד עם אדלר על משמעות הטקסטים שעל פרשנותם המהופכת היא מבססת את תובנותיה.

תפיסת המיניות והמשפחתיות של יהודית פלסקו, הוגת הדעות הפמיניסטית היהודייה הפורה ביותר מבחינת עבודתה החלוצית והיקף כתיבתה בתחום זה… השאלה אם אין ערך לקריאת רשימת איסורי העריות ביום הכיפורים מנקודת מבטן של נשים שנפגעו מינית וסבורות שקריאה של פרשה זו בתורה דווקא מגנה עליהן. במענה לשאלה זו מציגה פלסקו – שלא כאדלר – את ״ההלכה״ שלה, כלומר כללים חלופיים לחוקי התורה. ליבתם של כללים אלו היא השמחה במיניות הנזילה והמגוונת, ובכלל זה ההיתר לקשר מיני עם יותר מבן זוג אחד, גם במסגרת הנישואין, ובתנאי שהדבר אינו מוסתר או חשאי. פלסקו שותקת ״שתיקה מודעת״ באשר לשאלה אם ראוי או לא ראוי, מותר או אסור, לקיים יחסי אישות וקשרי נישואין בין בוגרים שהם קרובי משפחה מדרגה ראשונה (גילוי עריות) וקשר בין יהודי ללא יהודי, גבר או אישה. בדבריה היא מותחת ביקורת קשה על המוסכמות המיניות השבטיות העתיקות והמגבילות…

היעדר המונוגמיה בקהילה ההומוסקסואלית הגברית הוא, לשיטתה של אקלסברג, תופעה שאינה מציינת בהכרח אי־נאמנות, אף שהיא מודה כי בעידן האיידס כרוכים בה סיכונים מסוימים. אקלסברג מציינת שזוגות של גברים הומוסקסואלים מעידים שמחויבות למערכת יחסים ארוכת טווח אינה בהכרח מוציאה מכלל חשבון מערכות יחסים מיניות קצרות טווח. אף על פי שהיא עצמה סבורה שמונוגמיה ונאמנות הן ערכים טובים, הרי השיח בקרב הקהילה ההומו־לסבית על ההחזקה בערך המונוגמיה הוא לשיטתה מאתגר ויצירתי ועשוי להעשיר גם את הקהל ההטרוסקסואלי. אקלסברג משבחת את השוויוניות הנהוגה ביחסי זוגות חד־מיניים, שאיננה קיימת בזוגיות ההטרוסקסואלית. אף שהיא מקפידה שלא לעשות אידיאליזציה לזוגיות חד־ מינית, היא רואה בזוגות החד־מיניים מופת לזוגיות בכלל. גם אי־ההולדה הכרוכה לעתים קרובות בזוגיות חד־מינית היא, לדעתה, תופעה שאיננה שלילית בהכרח אלא מחזקת אתוס של ״המשכיות יהודית ללא המשכיות גנטית״. מודלים אלו, המחזקים את הקהילה על חשבון המשפחה, צריכים לשמש מודלים גם ליהודים הטרוסקסואלים…

יש לתמוה: מדוע לא עלה בדעתה של אקלסברג בשעת כתיבת המאמר המהפכני הזה שהשימוש בטכנולוגיות החלופיות מעלה את הציוויליזציה האנושית על מסלול חדש של החפצת האישה המוכרת את גופה כדי להרות למי שאינו מעוניין בשיתוף פעולה זוגי עם האם של ילדו? האם ייתכן שבקהילה ההומו־לסבית והדתית־ליברלית פותחו דפוסים חדשים של פטריארכליות?…

…בכל התנועות הדתיות־ ליברליות ראשי בתי המדרש חייבים להסכים לחתן זוגות חד־מיניים, והלחץ החברתי על הרבנים לחתן זוגות כאלה הוא גדול. כמו כן אין לדבר בציבור על ערך הנישואין של איש ואישה, או אפילו על ערך ההורות המשותפת (ללא נישואין) של איש ואישה. במילים אחרות, השיח הציבורי חייב להימנע מהתבטאויות המחייבות הטרוסקסואליות בדרשות, בהגות וכדומה. מכאן, שיש להתבונן התבוננות מעמיקה בהגותן ולהבין את הכיוונים הרעיוניים שאליהם היא מוליכה, ולצד זה להבחין בנקודות העיוורון של הגות זו, המביאות אותה לידי סתירות פנימיות מנקודת מבט פמיניסטית. אם אכן פמיניזם אמור להעצים נשים ולהגדיל את השיתוף והשוויון בין גברים לנשים, כיצד משרתת הגותן, השואפת לטשטש בכל מחיר את ההבדלים המגדריים בין איש לאישה, מטרה זו? להבנתי, היא מייצגת תפנית לא רק מנקודת מבטה של ההגות היהודית הנוגעת למשפחה אלא גם מנקודת המבט של הפמיניזם ומטרותיו בכלל.

פמיניזם יהודי פוסט־מגדרי במבוי סתום:
שלושה פרדוקסים

חולשתה של ההגות הפמיניסטית הפוסט־מגדרית של אדלר, פלסקו ואקלסברג נובעת, קודם כול, מהתעלמות מגופי ידע בתחומי הביולוגיה והביו־טכנולוגיה. השאלה העומדת ביסוד הגדרת המשפחתיות היא, לדידן, שאלה משפטית…

הסתירה בין התיאוריה הפוסט־מגדרית
ובין ממצאי המחקר הרפואי

התיאוריה הקווירית הפוסט־מגדרית של פוקו, בטלר ועמיתיהם, המגחיכה את ההבדלים בין גברים לנשים, שלטת בלימודי מגדר ועקב כך במדעי הרוח והחברה. ואולם במדעי הטבע והרפואה הולכים ונחשפים כל העת הבדלים נוספים בין גוף הגבר לגוף האישה עד כי הרפואה הופכת כמעט בכל ענף וענף לתלוית מין ביולוגי. במילים אחרות, פרקטיקות רפואיות שונות לנשים ולגברים קיימות כמעט בכל תחום של הרפואה. הטענה של בטלר שאין מגדר טבעי שאינו מתעצב על ידי התרבות אינה עומדת במבחן המציאות, שכן כל הזמן, ודווקא באקלים תרבותי המבקש לטשטש את ההבדלים בין המינים, הולכים ומתגלים עוד ועוד נתונים על הייחוד של כל מין מבחינה ביולוגית. ייחוד זה משפיע גם על ההתנהגות המינית ועל בריאות הנפש של גברים ונשים. ראוי לציין שלא נמצאו עד כה עדויות להבדלים ביולוגיים בין הומוסקסואלים ולסביות ובין גברים ונשים הטרוסקסואלים, ופלסקו עצמה מותחת במאמריה ביקורת על מחקרים שבדקו הבדלים כאלה. עקב הפער בין הממצא המדעי־ביולוגי ובין הנחת היסוד התרבותית שלפיה הבדלים ביולוגיים בין נשים לגברים בהקשר של מיניות הם מגוחכים, פרסמה מרים גרוסמן, פסיכיאטרית יהודייה מלוס אנג׳לס, מאמר המראה כיצד הנחות היסוד השגויות מבחינה רפואית־ביולוגית של מחזיקי התיאוריה הפוסט־מגדרית או הקווירית בדבר היעדר הבדל בין מיניות הגבר למיניות האישה, מיתרגמות לנורמות מיניות שפוגעות מבחינה רפואית בטיפול הפסיכולוגי והגינקולוגי המוענק לבני נוער ולסטודנטים ובעיקר לנערות ולסטודנטיות. …

…זאת ועוד, זמינותן של טכנולוגיות אלו לכל דורש וללא גבולות מבהירה כיצד מיניות נזילה שאין בה הטרוסקסואליות כפויה הולכת יד ביד עם אאוגניקה – הנדסה גנטית באדם; שהרי כבר היום ברבייה שאין בה זיווג מיני בין איש לאישה כבסיס ליצירת משפחה קיימת בהכרח בחירה מודעת של תכונות העובר שייוולד מתורמי הזרע והביצית. מלבד השאלה המוסרית והסכנה הכלל־האנושית הכרוכות בנורמה של בחירת תכונות העובר, אנו למדים מנתונים סטטיסטיים שרוב הילדים (שני שלישים) שנולדו מתרומות זרע או ביצית אנונימיות מעוניינים לפגוש את הוריהם ואת משפחתם הביולוגית־גנטית. כלומר האנונימיות הגנטית של הורים היא בעיקרה אשליה שבני החברה המערבית הפוסט־מודרנית מבקשים לדבוק בה כדי לקדם את סדר היום הפוסט־מגדרי. אך סדר יום זה, של ״המשפחה החדשה״ ו״האהבה הנזילה״, פוגע בילדים ועלול לגרום למקצתם משבר זהות עמוק בבגרותם. הפרדוקס השני הכרוך בהגות הפמיניסטית הפוסט־מגדרית קשור אפוא לסתירה שבין הרחבת הזכויות למגוון התקשרויות מיניות בין בוגרים ולזהויות מיניות שונות של בוגרים ובין צמצום זכותם של הילדים (צאצאי בנק הזרע והביצית הבאים לעולם בזכות הרחבתן של זכויות אלו) לאב ולאם או לכל הפחות לידיעת זהותם ולהכרת קרוביהם הגנטיים.

פונדקאות: בין חופש לעבדות

שאלת הרחבת החירות של אוכלוסייה אחת על חשבון צמצום החירות של אוכלוסייה אחרת עולה במלוא חריפותה בשעה שאנו מתבוננים בתופעת הפונדקאות. נכון יהיה לטעון שפונדקאות ותרומת ביציות לכתחילה, ולא רק בהקשר של ״המשפחה החדשה״, הן תופעה גבולית מבחינה אתית הדומה מאוד לעבדות. הנשים שעושות זאת מתפרנסות ממכירת גופן ומסכנות בכך את בריאותן. נשים שאינן מרקע חברתי־כלכלי נמוך אינן בוחרות להתפרנס בדרך זו, קל וחומר שאינן שואפות, או מודרכות, לבחור בפונדקאות כ״מקצוע״….

סרטה של הבימאית ציפי ברנד פרנק ׳גוגל בייבי׳, שזכה בפרס בפסטיבל דוקואביב בשנת 2009, חשף תופעה שלא היינו מודעים לה בעבר. הסרט מעיד מעל לכל ספק שנורמליזציה של זוגיות חד־מינית גברית מגדילה באופן ניכר את השימוש בנשים בתעשיית הפונדקאות ואת סיכונן הבריאותי ושעבודן. את העובדה הזאת יש לצרף לתובנה המטרידה שהשימוש בתעשיית הפונדקאות בהקשר הזה נועד כולו להקמת משפחה שמלכתחילה מדירה מתוכה אם ושוללת מן הילד את הזכות להכיר את אמו הגנטית. סרט זה מלמדנו שהגותה של ג׳ודית בטלר, המתעלמת מן ההבדלים הביולוגיים בין גברים לנשים ומתבנית הרבייה של גבר ואישה בטבע, צועדת יד ביד עם הרחבת תעשיית בני האדם והתעשייה הגלובלית של השימוש בבני אדם – נשים וילדים כאחת. תעשייה זו מתאפשרת בזכות פיתוחים ביו־טכנולוגיים מתקדמים בתחום הרבייה ובזכות אמצעי התחבורה הבין־לאומית המשוכללים, המאפשרים להעביר תינוקות וילדים צעירים מארץ לארץ בקלות יחסית. מכאן שרבייה בהקשר של מימוש מיניות ארוטית־אידאלית של גברים המבקשים להקים משפחה רק עם גברים הופכת בדורנו, בשל תפוצת הפונדקאות, לתופעה הנשענת על ניצולן של נשים עניות ועל הדרת נשים מחיי הילדים….

חוקרת אחרת, ג׳ניס ריימונד, משלימה את התמונה שציירה דבורקין על עידן הרבייה הנזילה בהביאה עדויות מצמררות על האופן שבו אנשים ונשים בעולם השלישי משמשים מאגר של איברים ואמצעי להולדת ילדים בשביל אזרחי העולם המערבי. היא מציגה למשל עדויות על אילוץ נערות בדרום אמריקה להרות ולמסור את ילדיהן לאימוץ בעולם הראשון (מדינות המערב),  דבר שגם הביא לידי מיסוד הסחר באיברים של ילדים בעולם הגלובלי. יוצא אפוא שהפילוסופיה הפוסט־מגדרית, המגחיכה את המציאות המגדרית הברורה מאוד שכרוכה, בין היתר, בדרכי הרבייה הטבעיות, מטשטשת את המודעות לבעיות האתיות הקשות שמעלה הטכנולוגיה הפוסט־אנושית. פילוסופיה זו פועלת בשם האבולוציה, הנאורות והקדמה, כביכול, לשיתוף פעולה עם סדר עולם המסווה בצורה מתוחכמת את דפוסי הפטריארכליות שלו, ושואף בכל מחיר להסיר מעל האדם את מגבלותיו בתחום הרבייה ובתחומים אחרים – הגנטיקה, הזקנה והמוות…

…טענתי היא, שאף שהרגשות המיניים מרובים ומגוונים, דפוס הרבייה האנושית־ ביולוגית מתקיים רק על ידי מפגש בין זרע לביצית, ועדיין (כל עוד אין שיבוט ורחם מלאכותי) הבאת ילדים לעולם מתרחשת אך ורק על ידי היריון בגוף האישה. בסוגיה זו אין בחירה ואין נזילות. כשבאים מדעי הטבע ומלמדים אותנו שמיניות האישה ומיניות האיש שונות זו מזו בשל התפקידים השונים שממלאים גוף האיש וגוף האישה בהליך הרבייה האנושי, ראוי להאזין להם. הם מסבירים לנו מדוע גם בתרבות המכוונת אותנו להתעלם מן השונות המינית (הבינרית, בין זכר לנקבה) נשים נקשרות לבני הזוג שעמם הן מקיימות יחסי אישות יותר משהגברים נקשרים אליהן, ועל כן הן נפגעות פגיעה קשה יותר מן הפרידה. הן גם נקשרות יותר מן האבות לילדיהן ומעצבות עקב כך בצורה שונה את דפוסי התעסוקה המקצועית שלהן. אין לפטור תופעות אלו ככישלונו של הפמיניזם. בעצבן סדר חברתי המשלב את הישן עם החדש צריכות הפמיניסטיות להביא בחשבון תופעות אלה בדרך שתיטיב עם גברים, נשים וילדים ותחבר ביניהם מתוך רגשי כבוד הדדי ושמחה…

עד כאן קטעים קטנים מדבריה של רמון, בגוף המאמר באות הפניות למקורות בהערות שוליים והרחבה של כל הנקודות שהובאו כאן בקצרה. וראה עוד: עינת רמון, משפחה על סף פירוק.

וכמובן לא נופתע מהידיעה הבאה: ביקשה להכיר בה כידועה בציבור של אביה הביולוגי… אכן העולם מתקדם.

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of