נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

סיפור הבריאה והמבול – השפעה בבלית?

יצחק רפופורט, במאמרו: "הגיע הזמן להחזיר עטרת סיפור המבול בתורה ליושנה" (בית מקרא צח), כותב:

באחד הימים, זה היה בשנת 1872, ישב ג'ורג' סמית בחדרו במוזיאון הבריטי בלונדון והמשיך בעבודתו כרגיל למרות הקשיים הרבים שהיו כרוכים בה. עסוק היה המלומד האנגלי הזה בקריאת כתבי היתדות ממיסופוטמיה העתיקה שנאספו אז במוזיאון הבריטי והיה ממיין אותם לפי נושאיהם: לוחות ספרותיים לחוד, משפטיים לחוד, מיתולוגיים לחוד, וכולי וכולי. ואלמלי יכולנו להסתכל לתוך מחשבות לבו של המלומד הזה באותו היום היינו רואים שם שאיפה עזה ויוקדת לגלות בין השברים כתובות חשובות כל-כך שעצם גילויין יעשה רושם בכל העולם.

באותה התקופה היה המחקר בכתבי-היתדות עדיין חדש לגמרי. זה לא מכבר התחילו הארכיאולוגים לחפור בין הריסות אשור ובבל הקדומות, וככל שהתגליות התרבו והגיעו לארצות המערב כן הלכה וגדלה ההתעניינות בתכנן התרבותי. בייחוד התעניינו בהן הרבה מבין חוקרי המקרא שספרי התנ"ך היו במידה מרובה מקודשים בעיניהם גם הם. כולם רצו לדעת מה אפשר ללמוד מכתבי-היתדות על עם ישראל הקדום ותרבותו המיוחדת במינה שנתפשטה בין אומות העולם.

אכן, ידוע היה זה מזמן שבעבר הרחוק נתנו אשור ובבל לא פעם את עיניהן בארץ-ישראל וביושביה. זכורים היטב היו דברי ימי כיבושה של מלכות שומרון על-ידי סרגון מלך אשור במאה השמינית וכיבושה של מלכות יהודה על-ידי נבוכדנצר מלך בבל במאה השישית. אולם הידיעות הללו באו מספרי התנ"ך בלבד ולא היה להן שום אישור ממקורות אחרים מאותו זמן. כל התעודות המקוריות בקשר לאשור ובבל הקדומות נעלמו ונקברו תחת תלי-תלים של חורבות ונשארו שמה בערך כאלפיים וחמש מאות שנים עד שבמאה הקודמת הארכיאולוגים התחילו לחשוף אותן לאור היום.

דרך אגב, לא יאומן כי יסופר עד כמה נתקיימו דברי חוזי ישראל שניבאו על סופן המר של אשור ובבל – המעצמות הגדולות בזמנן – שהטילו את מוראן על כל שכנותיהן. כל זכר ישיר לא נשאר להן אחרי שנכבשו על-ידי מדי ופרס באותם הימים הרחוקים, עד שבאו הארכיאולוגים במאה הקודמת וביניהם הצטיין המלומד האנגלי הנ"ל שחלם על תרומתו החשובה בשדה המחקר החדש.

כזה היה הרקע לגבי "אותו היום" שבו פתחנו את המאמר הזה.

מספרים חבריו לעבודה שפתאום ראו את ג'ורג' סמית קם ממקומו נרגש ונלהב וצועד אילך ואילך ומכריז "מצאתי, מצאתי!" נתברר כי נתקל אז המלומד שלנו בקטע מסוים ובו מסופר "על ספינה שנחה על הרי ניציר ועל שילוח של יונה שחזרה משום שלא היה מקום לעמוד עליו". הוסיף אחר-כך סמית ואמר שאחרי שקרא את השורות האלה "מיד ראיתי שגיליתי פה לכל הפחות חלק מהסיפור הבבלי על מעשה המבול".

באותו היום נולדה הדעה שהיו לה שתי השלכות מרחיקות לכת: האחת שהקטע בכתב-היתדות דן במעשה "מבול" כשהוא לעצמו, והשניה שאותו מעשה "המבול" הבבלי שימש אב-טיפוס לסיפור מעשה המבול בספר בראשית פרקים ו'-ט'. כפי שנראה להלן, אנו חולקים על העמדה הזאת מכל הבחינות, אולם כבר בשלב זה אנו מביעים את צערנו על שלא נמצא אז אף מלומד אחד שישאל את המלומד האנגלי את השאלה הפשוטה הזאת: אכן מצאת שספינה נחה על הרי ניציר ויונה נשלחה וחזרה. אבל האם אלה הם סימנים מובהקים על מעשה מבול? הלא סימנים כאלה יש לחפש במים ובגשם, אולם בקטע הבבלי שקראת אין זכר לא למים ולא לגשם. העיקר חסר מן הספר.

המשיך ג'ורג' סמית את עבודתו בין כתבי-היתדות במוזיאון הבריטי עד שהצליח לחבר את רוב השברים של הסיפור הבבלי. בסוף אותה השנה – 1972 – התייצב המלומד שלנו בפני החברים המכובדים של "האגודה לחקר העתיקות של התנ"ך" עם הרצאתו על הנושא "התיאור הבבלי של המבול" והצביע על הקשר ההדוק בין "המבול" הבבלי ובין המבול בספר בראשית. אולם גם אז לא נשאל המרצה על דבר חוסר גשם ומים בסיפור בכתב-היתדות. בינתיים נתפרסם שמו של סמית לתהילה בכל העולם ועמדתו על זהות המבול בני הסיפורים נהייתה לנחלת כל חוקרי כתבי-הקודש וכתבי-היתדות.

אי-לזאת, הביקורת שלנו כלפי עמדתו של המלומד האנגלי נובעת לא רק משום שאין זכר למים בסיפור "המבול" הבבלי אלא משום שיש ניגודים יסודיים אחרים שסותרים את העמדה הזאת שמחזיקים בה החוקרים עד היום הזה. ולפי דעתנו חשוב מאוד לשחרר את מעשה המבול בספר בראשית מכל זיקה לסיפור שנמצא בכתבי-היתדות. כי כעת שרוי עולם המלומדים בטעות גדולה, בין שזה נעשה בשוגג או במזיד. וכיון שנתגלתה האמת, אסור לנו להמשיך בחיי טעות מצערת כזאת.

אכן היה בארצות מסופוטמיה הקדומה קובץ סיפורים על גיבור מיתולוגי בשם גילגמש, ובו שנים-עשר לוחות שתיארו את עלילותיו של הגיבור הזה. נשתמרו הרבה קטעים מהקובץ בתוך הריסותיו של ארמון המלך אשורבניפל מהמאה השביעית לפני הספירה ובקטעים של הלוח האחד-עשר של "עלילות גילגמש" מצא המלומד האנגלי את הסיפור על "המבול" הבבלי. והמעשה שהיה כך היה.

לפנים ישב אדם בשם אותנפישתים בעיר שורופק שעל יד הנהר פרת וישבו שם גם האלים הראשיים שביום אחד נתאספו והחליטו להביא רוח-סערה. הלך האל בשם איאה וגילה את ההחלטה לאותנפישתים והזהיר אותו להרוס את ביתו ולבנות ספינה כדי להציל את חייו וחיי משפחתו וחיי בעלי-חיים ביתיים ומדבריים. הבין אותונפישתים את מה שלפניו, בנה את הספינה במשך ששה ימים, הוריד אותה לתוך הים, והכניס לתוכה את רכושו ומשפחתו ביחד עם כמה בעלי-מלאכה וקברניטה של הספינה.

ביום השביעי הביא האל שמש את "המבול" וכל מראה הטבע הפך לזוועה. כך, לפי תירגומו של ג'ורג' סמית, מגולל אותנפישתים את מהלך המאורע הנורא בפני גילגמש שהגיע אליו ממרחקים מתוך כוונה לשמוע ממנו על האופן שזכה להיות כאחד האלים ולחיות חיי נצח אי-שם בעולם. ממשיך אותנפישתים לספר על אל אחד שהשמיע את רעמיו בעננים ועל אלים אחרים שהאירו את התבל בברקיהם ואחר-כך הביאו חושך על העולם ועל אלים נוספים שהסירו את כל עמודי הארץ. אכן האלים בעצמם נתמלאו פחד מפני החורבן ונמלטו אל שמי האל העליון ושם "רבצו ככלבים עם זנביהם בין רגליהם". על פני האדמה השתוללו כל מיני רוחות של סער וסופה.

ראתה אישתר, גברת האלים, את ההרס הגדול, קוננה כיולדת, והתלוננה נגד עצמה באמרה: איך יכולתי להשתתף בהחלטת האלים להביא רוח-סערה שבעקבותיה ניספו בני-אדם שאני ילדתים וכעת הם צפים כבני-דגים על פני הים? נצטרפו אליה גם אלים אחרים ונתנו את קולם ביללה.

אחרי ששה ימים של חורבן כזה נשתתקו הרוחות ודממה שררה מסביב. הביט אותנפישתים החוצה וראה שכל האנושות חזרה לעפרה. פתח האיש את החלון והשמש זרחה על פניו. הספינה זזה אל ארץ ניציר ושם נתעכבה על-יד הרי ניציר במשך ששה ימים. ביום השביעי הוציא את היונה ושילחה וזו הלכה וחזרה משום שלא היה מקום לעמוד עליו. אחר-כך הוציא את הסנונית ושילחה וזו הלכה וחזרה משום שלא היה מקום לעמוד עליו. הוציא אז את העורב והלה הלך וראה פגרים על המים ואכל וצרח ועף ולא חזר. הוציא אותנפישתים את הכל לארבע הרוחות והסיך נסך והקריב קרבן של שבעה-שבעה צמחים ומעל לשריפתם נתקבצו האלים ,כמו זבובים". באה אישתר גברת האלים ואמרה שהאל אנליל לא יבוא לקרבן משום שהביא את הכיליון מתוך קלות-דעת.

אולם האל אנליל הגיע וכשראה שמישהו מבני-האדם ניצול מהכליון נתמלא כולו חימה עד שהרגיע אותו האל איאה. ניגש אנליל אל הספינה ואחרי שהוציא מתוכה את אותנפישתים ואישתו נתן להם ברכתו, העלה אותם לדרגת אלים והעבירם לחיי נצח.

בזה נגמר סיפורו של אותנפישתים על החורבן שהביאו האלים על העולם בזמן שהוא עוד היה חי בעיר שורופק. ובאמת, אלמלי היינו דנים על הנימות הדרמטיות הבאות לידי ביטוי בתיאור החורבן הקדום הזה, היינו נותנים פרס הגון למחברו של הלוח האחד-עשר בספר "עלילות גילגמש". האכזריות העיוורת של האלים מצד אחד וחוסר האונים של האנושות בששת ימי ההרס הגדול מהצד השני מתוארים בחוזק פיוטי בלתי-רגיל. אלא שאין אנו מחלקים פרסים ואין אנו חולקים על כשרונותיו הדרמטיים של כותב הלוח האחד-עשר.

התפקיד שלנו בשורות האלה הוא לסתור את דעתו של המלומד האנגלי וכל אלה שבאו אחריו וקיבלו את דבריו כאילו הם היו פסק-דין שאין לערער עליו. מצדנו חקרנו את הלוח במקורו (מה שלא עשו הרבה מהחוקרים) והגענו לידי מסקנה חדשה לגמרי. ראשית, שאין הלוח הזה דן במעשה "מבול" בעבר הרחוק בכלל, ושנית, שאין מכנה משותף בין הסיפור בלוח הבבלי על החורבן בבבל העתיקה ובין הסיפור על מעשה המבול בספר בראשית בתורת ישראל. 

וכאן נביא כמה מהנקודות העיקריות של התנגדותנו לדעתם של החוקרים.
א. בלוח הבבלי מסופר שהאלים החליטו להביא את החורבן הנורא, אולם אין שום סיבה נזכרת שבגינה בא החורבן. הלך המלומד האנגלי וסיפר את הסיבה מעצמו והכניס לתוך הלוח משפט על העוונות של האנושות שבשבילם בא עליה העונש הקשה. כנראה שאין ספק שהוא הכניס את המשפט הזה כדי לדמות את שני הסיפורים ולהגיד: הנה סיפור המבול בספר בראשית לקח לו את החומר מהסיפור הבבלי. אבל גישה כזאת אינה צודקת ואינה ישרה וכך לא באים לידי מסקנות אקדמיות אמיתות. כל החורבן הבבלי הוא מעין קפריזה של האלים הפראיים, והוא שונה בתכלית השינוי מהסיפור בספר בראשית שמודגש בו כמה פעמים שהמבול בא משום שהארץ נשחתה ונמלאה חמס. אם אין חיי מוסר בין יושבי הארץ. אין הצדקה לקיום העולם.

בדרך כלל הסיפור הבבלי פותח בהחלטה שרירותית מצד האלים להביא כליון על העולם ומסיים בהאלהת אותנפישתים והעלאתו לחיים נצחיים אי-שם "במפגש שני הנהרות" ואין יודעים למה זכה האיש לטובות כאלה, בו בזמן שהסיפור התנכ"י פותח בחטא העולם כולו ומסיים בחידוש כל היצורים בעולם על-ידי נח שהיה צדיק תמיד בדורותיו. אין אפוא כל דמיון בין שני הסיפורים, לא במסגרתם הספרותית ולא ברוח תכנם. וההשלכה ההגיונית היא שהסיפור הבבלי לא יכול היה לשמש אב-טיפוס לסיפור התנכ"י בספר בראשית.

ב. כפי שכבר הזכרנו, אין כל רמז בסיפור הבבלי על נוכחותם של מים בקשר עם גרימת החורבן הקדום שעליו מספר אותנפישתים לגילגמש. מאידך, במעשה המבול בתורה נזכרת המלה מים כעשרים פעם. יש מים על הארץ, והמים מכסים את ההרים, והמים הולכים ומתגברים, והתיבה מתרוממת על פני המים, ואחרי מאה וחמישים יום המים הולכים ומתמעטים, והיונה יוצאת וחוזרת משום שהמים עודם על האדמה. זהו המצב בספר בראשית ואי-אפשר לטעות במה הכתוב מדבר. אבל בלוח הבבלי מסופר על השתוללות כל מיני רוחות שגורמת להרס הגדול, בעוד שאין זכר למים. אולם אם אין מים – מבול מניין?

ג. אחרי שהכריז המלומד האנגלי שגילה "לכל הפחות חלק מהמבול הבבלי", התחיל לחפש רמז ישיר למבול עצמו. הלך ומצא מלה בבלית (א-בו-בו) שלא הייתה ידועה לו מקודם ותירגם אותה על-ידי "מבול". כך נפתרה הבעיה שלו: הלוח דן במעשה מבול שהיווה מקור למעשה המבול בספר בראשית. לא היו ימים מועטים והחוקרים הבינו שתירגומו של ג'ורג' סמית לא היה נכון. והלכו ונתנו את המובן "מבול" למלה הבבלית א-בו-בו. וככה נפתרה בעיית החוקרים באותו הדור: בלוח האחד-עשר נמצא סיפור "המבול" הבבלי והוא הוא שהיה לדוגמה בשביל המבול בספר בראשית. ובמובן "מבול" נכנסה המלה הזרה הזאת לכל המילונים המדעיים. אכן האמת היא שלפי דעה מאוחרת אי-אפשר לתרגם את המלה הבבלית על-ידי "מבול" וההוכחות לדעה הזאת הן מרובות ואינן ניתנות להפרכה. על מעשה המבול בתנ"ך מקורו בכתבי-היתדות. ככה שאין לנו אלא לחזור ולהדגיש שבעמדה הזאת יש משום אי-צדק בלשני וסיפרותי מצד אחד ומצד שני יש בה משום עוולה גדולה הואיל והיא תולה את הסיפור התנכ"י הנעלה במוסריותו ובאמונתו המונותיאיסטית בסיפור הבבלי שהוא פולתיאיסטי ובלתי מוסרי מתחילתו ועד סופו.

ד. עמדתם של ג'ורג' סמית ושאר החוקרים מוכחשת גם על-ידי עדות ארכיאולוגית מובהקת. אכן במשך זמן רב חפרו הארכיאולוגים תחת הריסות בעיר שורופק העתיקה ששם אמור היה "המבול" להשתולל בראש וראשונה. בסוף החפירות הגיעו המלומדים ממש עד לקרקעיתו של היישוב הקדום באותו המקום ומצאו שאכן נהרסה העיר שורופק, אלא שההרס בא על-ידי שריפה ולא על-ידי מבול. שכבה עבה של אפר נחשפה במקום והעדות הזאת לא רק שמראה לנו איך נחרבה העיר שורופק אלא גם מתרצת למה אין בלוח האחד-עשר שום רמז לגשם או למים בקשר עם תיאור החורבן. האמת היא שהחורבן נעשה על-ידי שריפה ולא על-ידי מבול, כך שלא היה צורך להזכיר גשם או מים.

ה. הגענו לנקודה החשובה אולי ביותר בדיוננו והיא נקודת הכרונולוגיה. כפי שידוע הלוח האחד-עשר של "עלילות גילגמש" שבו מסופר על ההרס הכללי של העולם נכתב במאה השביעית לפני הספירה בימי שלטונו של אשורבניפל מלך אשור. זו היא עובדה היסטורית שאין להכחישה מפני שהתאריך חקוק על הלוח עצמו. כמו-כן מקובל הוא בין המלומדים שספר בראשית שבו נמצא מעשה המבול נכתב לכל המאוחר במאה העשירית (לפי דעתנו נכתב לכל המאוחר במאה השלוש-עשרה לפני הספירה). והשאלה היא פשוטה בתכלית הפשטות: איך אפשר היה בשביל ספור בכתב-היתדות שנכתב במאה השביעית לפני הספירה להיות לדוגמה ולאב-טיפוס בשביל סיפור המבול בספר בראשית שקדם לו לפחות בארבע מאות שנים? הלא באופן טבעי אין המאוחר יכול לבוא לפני המוקדם.

ידעו המלומדים את הבעיה הכרונולוגית הזאת שאי-אפשר ליישר אותה מבלי לבטל את עמדתו המקורית של ג'ורג' סמית, ועל ביטול כזה עוד לא הכריזו. הם כאילו נתעקשו בגישתם שהמעשה בספר בראשית תלוי במעשה "המבול" הבבלי, ובנוגע לבעיה כרונולוגית לא נתנו לה הרבה תשומת-לב.

יש מהם שאמרו שבארצות מסופוטמיה העתיקה רווחת הייתה מאז ומעולם מסורת על המבול בסיפורים אחרים, ומהם נודע החומר על המבול לכותב העברי של ספר בראשית. אי-לזאת עלינו לציין פה שבאותם הסיפורים אין אף מלה אחת שתחייב אותנו לבאר אותם כאילו דנו במעשה "מבול" כלשהו. אחרי זמן רב הופיע לפני כחמש-עשרה שנה מלומד רציני באנגליה והודה שלאמיתו של הדבר מאוחר הוא מעשה "המבול" בכתבי-היתדות בכמה מאות שנים מהסיפור התנכ"י באותו העניין. אולם כשבא לפתור את הבעיה הוסיף ואמר שאי-אפשר להעלות על הדעת שהמחברים העבריים השפיעו על מחברי ספרי עלילות בכתבי-היתדות, והמשיך לכתוב על הזיקה של מעשה המבול העברי לסיפור הבבלי כמקודם. גישה כזאת מוזרה היא מאוד בעינינו.

סיכום

בתנאים כאלה אין בטחה שבזמן מן הזמנים ישנו מלומדים את עמדתם הבלתי-נכונה והבלתי-צודקת, אבל תקווה יש.

כדאי להזכיר במקום הזה שבתחילת מחקריו הכריז המלומד האנגלי שכל הסיפורים שנמצאים בפרקים הראשונים של ספר בראשית נלקחו מן הספרות המסופוטמית בכתבי-היתדות, כולל את בריאת-העולם ואת חטאו הראשון של אדם בגן-עדן ואת חוה והנחש ואת בנין המגדל בדור ההפלגה ואת נמרוד וכולי וכולי. והיו מלומדים אחרים שהפיצו בספריהם את דעותיו של ג'ורג' סמית. כמעט שלא היה ספר מדעי שדן בעניין יחסי התנ"ך וכתבי-היתדות שנמנע מלהשמיע אותן הדעות כדבר שאין בו אפילו ספק-ספיקא. וכתוצאה ניטלה מיוחדותם של ספרי התנ"ך בעיני העולם.

בעצם מה שעשה המלומד האנגלי בהרצאתו הנ"ל בפני "האגודה לחקר העתיקות של התנ"ך" שנוכחו שם כל גדולי אנגליה מבין המדינאים והחוקרים ואנשי הכמורה, חזר ועשה המלומד המפורסם פרידריך דיליטש בגרמניה בנוכחותו של הקיסר הגרמני והכריז שכל המורשת התנכ"ית שאבה את רעיונותיה המוסריים והדתיים מן התרבות המסופוטמית בכתבי-היתדות. כנראה שמשום-מה כדאי היה לאותו הפרופסור הגרמני לסלף את דברי ימי תרבות ישראל ולהשפילה עד היסוד.

יהיה איך שיהיה, במשך השנים נתכחשו כל דעותיו של ג'ורג' סמית, וכעת כמעט כל החוקרים מודים שאין שום קשר בין הסיפור על בריאת-העולם בספר בראשית, למשל, ובין הסיפור הבבלי שנקרא בלי שום הצדקה בשם "עלילת הבריאה הבבלית". נשארה רק הדעה של המלומד האנגלי שלנו שספור המבול בספר הראשית מיוסד הוא על מקורות בבליים שנשתמרו בכתבי-היתדות.

גישתנו בעניין זה היא שדעתו של ג'ורג' סמית מורדת ברגש האמת והצדק שישנו בנו אלא שהיא גם מעליבה את הרגש האסתטי שלנו. ואם עד עכשיו לא נראו הרבה מלומדים בישראל או בארצות אחרות שעומדים להגן על כבוד העליונות הרוחנית של מורשתנו התנכ"ית, אנו אמונה שיבוא היום ומלומדינו ידעו לשמור על האמת ועל היופי הרוחני שהעניק עם ישראל לכל העולם כולו. והסיפור על מעשה המבול בספר בראשית יהיה בין אלה שעטרתם המוסרית והדתית תוחזר ליושנה. 

עד כאן רפופורט, יש להעיר שלא כל האמור כאן מוסכם, וראה גם מאמרו הישן והמעניין של ישראל דייכעס, בקובץ: ‏בית ועד לחכמים יא (תרסד).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

1 מחשבה על “סיפור הבריאה והמבול – השפעה בבלית?”

  1. אסף ישראל יחזקאל הלוי

    תודה רבה ליצחק רפפורט, לצוות האתר,וליהושוע עינבל על הכתבה המעניינת,
    האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני רואה התמודדות אמתית עם מה שמכונה "סיפור המבול הבבלי" בעלילות גלגמש, ואכן זה נפלא לראות זווית ראייה נוספת למה שנכתב שם מלבד מה שאנשי מדע מסוימים הכתיבו כאמת ללא עוררין לכל הבאים אחריהם. אם לומר את האמת לא נראה לי שבסיפור הבבלי אין שום אזכור למים, שכן גם ללא המשפטים והמילים שהוסיפו או תרגמו לא נכון החוקרים למיניהם, עדיין נראה שכן היו מים בסיפור, אם כי הם בהחלט לא היו המרכז, והיו עוד אסונות טבע כאלו ואחרים שפקדו את האנושות.
    אני לא חוקר ואין לי גישה ישירה למקורות, מה גם שאני לא יודע לקרוא אשורית ואני רק מסתמך על מה שאחרים עשו במקומי, אך כך נראה לי מכל מה שראיתי.

    בכל אופן, כל הכבוד ותודה רבה על כל הנאמר פה!
    יישר כוחכם!

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *