נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

סקירה על טיעוני הדתות השונות

נכתב ע"י עדי כהן:

הדתות הגדולות[1]

המכנה המשותף לכל הדתות הוא טענתן לבלעדיות על הסברת המציאות כולה ובכלל זה מהות החיים ותפקידו של האדם בעולם. לפנינו סקירה ממצה, מבלי להיכנס לפרטי פרטים, תוך הבאת הדברים הרלוונטיים אודות הדתות והאמונות העיקריות המצויות בעולם, שבה תיבדקנה התיזות שהן מציעות, ושתאפשר להיווכח האם הן אכן עומדות ביעד שהציבו לעצמן – לתת משמעות למציאות כולה. לבסוף נשווה אותן אל היהדות.

 

הינדואיזם

הדת ההינדואיסטית נוסדה לפני כ-3500 שנה. הינדו הוא אדם המאמין בכתוב בכתבים הנקראים "וודות". ה"וודות" טוענות, שטבע האדם הוא אלוהי. האל, הוא הברהמן, קיים בתוכו של כל יצור חי. הדת היא החיפוש אחרי מודעות עצמית, אחרי האלוהי בתוך ה"אני". האל "ברהמן" משמעו, הנפש בת האלמוות והוא גם שמה של הנשמה. הברהמן מתגלם בשלושה אלים: ברהמה, שלדעתם ברא את העולם; "וישנו", שממונה על שמירת הקיים ו"שיווה" הממונה על ההרס והרע.

ההינדים הם עובדי אלילים רבים ונחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: עובדי האל ברהמה, עובדי האל וישנו ועובדי האל שיווה. מכיוון, שלאלים האלה ישנן בנות זוג וגם צאצאים, ישנן עוד כתות ותתי כתות שעובדות את "קרוביהם" של האלים.

עבודת האל של ההינדו מתבטאת בהקרבת קורבנות מפרי עמלו של המאמין, או בתפילה והתבודדות ומחשבה מעמיקה במהות האל.

נפש האדם היא בת אלמוות וכל עוד לא הגיעה לתיקונה, משום שלא התקשרה כראוי עם האל, היא עלולה לבוא לעולם בגילגולים נוספים: בדומם, בצומח בחי או במדבר, הכל לפי המדרגה שהשיגה בעבודת האל. משום כך נזהרים המאמינים שלא לגרום צער מיותר לדברים מעולם הדומם, הצומח, החי והמדבר.

לאחר המיתה הם אינם קוברים את מתיהם, אלא שורפים אותם, משום שלדעתם כל זמן שהגוויה קיימת אין האדם יכול לחזור בגילגול. בעבר, לפני הכיבוש האנגלי, כשמת אדם מכובד היו שורפים את גופתו ועימה גם את אשתו, בעודה בחיים, כדי שתחזור עימו בגילגול.

בנוסף לאלים, ישנם גם בעלי חיים מקודשים: פרות, נחשי קוברה, קופים פילים ועוד, שאסור בשום אופן לפגוע בהם. המחמירים שבהם מקדשים גם את הפרשותיהם.

בחברה ההינדית ארבעה מעמדות ("קאסטות") , שאינם מתערבים זה בזה. סדרי החברה נקבעים על-ידי המעמד העליון, שהם כהני הדת ה"ברהמינים", שעל-פיהם יישק כל דבר.

 

בודהיזם

הדת הבודהיסטית היא פיתוח של הדת ההינדואיסטית. אין בבודהיזם שום אל והיא אינה אלא דרך חיים, שמטרתה לסלק את הייסורים מהפרט ומהכלל. את דרך החיים הזאת יסד לפני כ-2500 שנה בנו של אחד מראשי השבטים בהודו. שמו של המייסד "גאוטמא סידהרתא שקיאמוני" וכינויו "בודהא", שפירושו: המואר. אביו של בודהא גידלו בסביבה סטרילית כדי שבנו לא יחווה כל סבל. כשהיה יוצא לטייל, היה שולח לפניו משרתים שיסלקו מדרכו אנשים חולים, זקנים וכל דבר העלול לגרום לו צער.

למרות זאת ראה הנער שלושה מראות, שגרמו לו צער: אדם זקן, איש חולה מאוד וטקס לוויה. הוא ניסה להבין את מהות הסבל והכאב בעולם מפיהם של שני ברהמינים (כהני ההינדו), אך אלה לא ידעו לענות על שאלותיו. לפיכך ניסה לעקור את הצער והסבל מתוך עצמו בשש שנות סיגופים, בהן ניסה להפוך את עצמו לאדיש לצער ולסבל. אולם ללא הועיל. הוא נשאר רגיש לצער ולסבל של הזולת. מתוך תיסכול, התיישב תחת עץ ונדר נדר שלא יקום משם עד שימצא את הדרך לניצחון על הייסורים. אחרי 49 יום, התנוצצה בראשו לפתע התשובה, אותה ניסח מאוחר יותר בתור ארבעת האמיתות.

האמת הראשונה: כל תהליכי החיים מלווים בסבל – לידה, מחלה, זיקנה ומוות.

האמת השניה: התאוות השונות גורמות לסבל. מאחר וכל הדברים הגשמיים הם בני-חלוף, ארעיים ונתונים לשינוי בלתי-פוסק, האדם המפתח השתוקקות אליהם נידון לסבל. "הדברים" יכולים להיות: ממון, תחושות, טעמים, מצב בריאותי, קרובי משפחה או אנשים אחרים, מעמד חברתי, דימוי עצמי.

האמת השלישית: ניתן להתגבר על הסבל בהתגברות על התאוות והאנוכיות.

האמת הרביעית: השביל המתומן – שמונה עקרונות, על-פיהם מקיימים את האמת השלישית: דיעה ואמונה נכונה, דיבור נכון, הגות נכונה, עיסוק נכון, מאמץ נכון, חשיבה נכונה והגות נפשית נכונה.

מלבד העקרונות הללו ישנן "עשר המידות" וכן "שלושת אבני החן" ועוד כללים, בסה"כ למעלה מ-100 עקרונות שעליהם מבוסס הבודהיזם.

מטרת הבודהיזם להגיע לשלימות גופנית ונפשית ושיחרור מהסבל, מצב שנקרא "נירוואנה". הבודהיסטים האדוקים פונים למנזרים בהם הם מתרגלים באינטנסיביות את שיטות המדיטציה, שמטרתן להביא את האדם לנירוואנה.

לבד מאלה, מקובלים עליהם עקרונות ההינדואיזם: שכר ועונש בצורת גילגול בדומם, צומח, חי ומדבר.

*   *   *

שתי הדתות הללו מבקשות להסביר את המציאות ולתת מענה לשאיפותיו של האדם. אולם מלאכתן לא נעשתה בשלימות. הדת ההינדואיסטית, למשל, אף שקוראת לבורא בשם, לא יודעת עליו שום דבר נוסף – מהן תכונותיו, מהם גילוייו, ולמעשה היא מאשרת שמעולם לא היה לאף אדם, ואף לא למייסד דתם שום קשר איתו. שתי האמונות האלה לא נותנות תשובה מספקת לשאלה מהי תכליתו של האדם – האם סילוק הכאב והפחד והשגת גילגול בבן אדם ולא באבן היא פיסגת כל שאיפותיו של האדם?

גם אם בחלק מאמונתם של הבודהיסטים ניתן למצוא דברים הנשמעים כדברי טעם, כגון דרכי תיקון המידות והשגת שלוות הנפש –  דברים המושכים את הלב, כי אין לך אדם שאינו מחפש אושר בחייו –  הרי אין הם אלא המצאות של בני אדם, שהגיעו אליהן מתוך חקירה שכלית וניסיון חיים, אך אינן ממקור אלוהי. המעמיק בדברים יוכל גם לראות שלמעשה הם מחליפים את עבודת האלילים של ההינדו בעבודת אלילים מסוג אחר, בעבודה שבה במקום לעבוד אל מסויים הם הופכים את עצמם כמושא לאותה עבודה, במאמציהם להשיג עבור עצמם אושר ושלווה ניצחיים.

 

נצרות

הדת הנוצרית טוענת, שהבורא ברא את העולם ושם בו את אדם הראשון, ככל הכתוב בספר בראשית, אלא שהוא נבגד על-ידו כשחטא ואכל מעץ הדעת. מאז ניסה הבורא למצוא כפרה למין האנושי. אחד הניסיונות היה באמצעות עם ישראל ועבודת הקורבנות, אלא שהוא נבגד גם על ידם. לכן החליט הבורא להתגשם בגוף אנושי והתעבר, בלא אב מוליד, בבתולה ושמה מרים.

ביום הולדתו, 25 בדצמבר, חמישה ימים לפני שנת אפס לספירה, זרח בשמי בית לחם כוכב גדול. שלושה אנשים התגלו למרים באותו יום והודיעו לה שהיא עומדת ללדת בן. הילד גדל והתגלה ל-12 אנשים שבחר והם נעשו שליחיו לתיקון העולם ולכריתת ברית חדשה עם העם הישראלי בפרט, ועם האנושות בכלל. הוא פנה אל שלוחיו במילים "לא שולחתי בלתי אל הצאן האובדות אשר לבית ישראל", כפי שכתוב בספר מתיא, שנכתב בידי אחד משלוחיו.

אלא, שאחד משליחיו יהודה איש קריות בגד בו למען בצע כסף ששולם לו על-ידי היהודים, שלא רצו לשמוע לתוכחתו והוא נמסר לידי הרומאים. ישו נאשם במרידה במלכות הרומאית, נשפט ונידון למוות בצליבה, על ידי "פונטיוס פילטוס". בשעת מותו עזבה הישות הרוחנית את הגוף החומרי  תוך שהיא זועקת "אלי אלי למה עזבתני"? הוא אמר שבמותו הוא לוקח על עצמו את חטאי בני האדם והבטיח לחזור בתוך שלושה ימים ולגאול את האנושות. במותו, טוענת הנצרות, איבד העם היהודי כל סיכוי לגאולה, ואף על כן מי שיאמין באלוהותו ייגאל.

הנצרות התמסדה כדת רק 250 שנה אחרי מותו של ישו (281 לספירה). באותה עת התאספו כל מאמיניו של ישו, שהיו מפולגים לכתות רבות, במקום אחד. כל כת הביאה את גירסתה למה שקרה. התברר שהיו 37 גירסאות שונות של הסיפור. המצב חייב אותם להחליט איזו גירסה לקבל ואיזו לדחות. במאבק שהתנהל בין הכתות השונות על זכותן על הסיפור האמיתי, התגברו לבסוף ארבע מהכתות החזקות והן כפו על השאר את דעתן. נציגיה של כת "האריינים", שטענו בתוקף שישו הוא בן תמותה רגיל עם יכולת נבואית, אך בשום פנים אינו אלוהים ולא בן האלוהים, נשחטו על-ידי מתנגדיהם (לפי טענתם של האריינים).

לבסוף התקבלו ארבע גירסאות שונות של הסיפור, הם ארבעת הספרים של ה"אוונגליון", שמספרים פחות או יותר את אותו הדבר. מעניין שכל הסיפורים של הנוצרים לא נכתבו בחייו של ישו, אלא לאחר זמן ובתקופות שונות, ולא בארץ ישראל.

*   *   *

האם הסיפור הנוצרי עומד במבחן השכל הישר? להלן כמה מהבעיות הלוגיות שמתגלות בנצרות:

  1. הבעיה המרכזית העומדת בשורשה של הנצרות היא היותה מבוססת על סיפור של אדם בודד – על ישו עצמו, או על שליח זה או אחר. אי אפשר למצוא בה עדות של ציבור גדול על מאורע כלשהו, על נס או על מופת, או על מסר אלוהי. כך אפוא, כדי לקבלה צריך להאמין לישו או לשלוחיו, שאכן כדבריהם היה. אך בשום מקרה אין הדברים ניתנים לאימות אובייקטיבי, כך שהאדם הרציונלי רשאי לדחותה על בסיס זה בלבד.
  2. הנצרות נוסדה מתוך מאבקי כוח אלימים, והתיזה שהתקבלה היתה זו, שאלה שדגלו בה, היו חזקים יותר ולאו דוקא צודקים יותר. עובדה זו לבדה יש בה בכדי למוטט את כל אמינותה.
  3. בכתבי הברית החדשה מייחסים את ישו בייחוס משפחתי של חמישה עשר דורות עד לדוד המלך, עם פירוט השמות של אביו אבי אביו וכו', וזאת כדי שיתאימו הדברים עם נבואתו של ישעיהו (ישעיהו י"א, א'): "ויצא חטר מגזע ישי…". המבטיח שהמשיח יהיה מזרעו של דוד המלך. אולם היתה זו שגיאה מצידם להמציא לו את הייחוס הזה, שכן בכך הם שמטו את הקרקע מתחת לטענת אלוהותו. שהרי אם מזרע דוד הוא, בהכרח בעל אב מוליד הוא ולא ייתכן שנולד מן הבתולה.
  4. ליל ה-25 בדצמבר התקבל כחג רשמי של הנצרות רק בסביבות המאה השניה לספירה, מה שמעלה את הסברה שתאריך הולדתו הוא פיקטיבי, כי אם היה אמת היסטורית היו חוגגים אותו כבר בתחילת ימיה של הנצרות. טענה זו מתחזקת לנוכח העובדה, שהתאריך נתקדש במקביל לקבלתם לשורות הנצרות של עמים שונים, שהיו עובדי אלילים, ובהם הקורינתים, הפרסים, הרומאים ועוד, אשר אצל חלקם היה ה-25 בדצמבר תאריך מקודש לעבודת האלילים שלהם. מתקבל הרושם, אצל חוקרים, כי על מנת לעודדם לקבל עליהם את הנצרות אימצה הנצרות את התאריכים שלהם, כמו גם פולחנים אחרים שהיו מקובלים עליהם, כ"לחם הקדוש", ה"מים הקדושים", קריאה בפעמונים לתפילה, וקביעתו של יום ראשון כיום הקדוש בשבוע.
  5. הנצרות מסתמכת על נבואת ישעיהו (י"א, ד', ה') המדברת על המשיח, תכונותיו והמהפיכות שיחולל: "והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגו'". בין תכונותיו של המשיח "ברוח פיו ימית רשע". אם אכן משיח הוא, מדוע נתן שיהרגוהו? אם את עם ישראל בא לגאול, מדוע לא גאל לכל הפחות את אותם 3000 איש מישראל שהלכו אחריו?
  6. הקביעה, שישו הוא התגשמות האלוהות, היא החלטה מאוחרת שהתקבלה על-ידי ראשי הכנסייה במאה הרביעית לספירה באופן שרירותי לחלוטין ואינה מבוססת על שום התגלות והיא עומדת בסתירה לדבריו של ישו עצמו, כפי שמופיעים באוונגליון, שראה עצמו כשליח האל ולא כאל עצמו. סתירה זו בולטת במיוחד לנוכח זעקתו של ישו בשעת מותו "אלי אלי למה עזבתני". אם הוא האל בעצמו, לפי טענת הכנסייה, איך ייתכן שדיבר אל האל בגוף שני ואיך ייתכן שהאל עזבו? ועוד, שלפי זה בשעה שהרגוהו, הרגו גם חלק מהאלוהים.
  7. בברית החדשה מצהיר ישו, שלא בא לחדש, רק לחזק את קיומה של תורת ישראל ואפילו קוצו של יו"ד לא בא לשנות. מאחר שאנו יודעים שאין הנוצרים מקיימים את מצוות התורה נמצא שמידי יום הם עוברים על מצוות אדונם. ועוד מתברר, שהברית החדשה סותרת את עצמה שהרי התורה אוסרת מאכלים טמאים ואילו מתיא כותב (פרק ט"ו) "לא הנכנס אל הפה יטמא את האדם, כי אם היוצא מן הפה הוא יטמא את האדם", ועוד ישנן דוגמאות רבות כגון אלה.

לסיום נביא אנקדוטה מעניינת מתולדותיו של אייזיק ניוטון (1642-1727): אוניברסיטת קיימברידג' שבה כיהן ניוטון כפרופסור לפיסיקה היתה תחת שליטתה של הכנסייה הפרוטסטנטית ואחת מדרישותיה, כדי שיוכל לקבל את משרת הפרופסורה, היתה שהוא יקבל עליו את האמונה שלהם. ואולם ניוטון סירב בטענה, שהוא עבר על הברית החדשה והתברר לו שהכל הבל ולכן אינו יכול לקבל את דרישתם. מאחר, שלמרות זאת הם היו מעוניינים שהוא יכהן במוסדם, הם התפשרו איתו ובלבד שלא ידבר נגדם.

 

איסלאם

האיסלאם מספר את הסיפור הבא: לאחר שהמשיח הנוצרי הגיע ונדחה, נבחר מוחמד בן עבדאללה בן עבד אל-מולטיב להמשיך את הדרך אל הגאולה ואל התשועה מהחטאים.

במשך עשרים שנה, אם כי בהפסקות ארוכות, נתגלה המלאך גבריאל אל מוחמד וכפה עליו, בתור הנביא הנבחר ואחרון הנביאים, להביא את דבר האל לעולם. מוחמד, אשר ניחן בכושר נאום ובכישרון כתיבה כפי שאפשר לראות מהניסוח המליצי של הקוראן, הביא את דברי האל לבני עירו מכה וכן אל השבטים עובדי האלילים שמסביב לעיר ואיגד את כולם תחת דגלו. לאחר מכן פנה אל שאר האומות לבשר להם את דברי הבורא. את דתו הפיץ בשני אופנים – בשיכנוע מילולי ובכוח הזרוע.

עיקרי דת האיסלאם הם: איסור אכילת נבלות, חזיר ושתיית יין, אמונה בבורא אחד וקבלתו של מוחמד כאדון הנביאים. המוסלמי מחוייב להפיץ את האיסלאם בכוח החרב, במלחמת ג'יהאד ("מלחמת קודש") שהיא למעשה המצווה החשובה ביותר של האיסלאם. חובה על המוסלמי להתפלל חמש תפילות בכל יום לכיוון מכה. ביום שישי יש לערוך תפילה בציבור. בכל שנה בחודש הרמאדאן צמים מהבוקר עד לשקיעת החמה, לשם הזדככות גופנית, את ההזדככות הרוחנית משיגים בעזרת קריאה בקוראן.

על כל מוסלמי לעלות לפחות פעם בחייו למכה לטקס ההקפות של האבן השחורה ("הכעבה"), ולטקסי הקרבת קורבנות. כל מוסלמי חייב לעזור לעניים. במשך השנים השתנתה המצווה ובמקום שכל אחד יעזור בעצמו לעניים היא הוטלה כמס קבוע על הציבור.

האם הסיפור של האיסלאם משכנע? כנראה שלא כל כך, שאם לא כן לא היו צריכים מוחמד וממשיכיו להפיץ את האיסלאם, בכוח החרב. עד היום נושאים מרבית המלחמות ופיגועי הטרור בעולם את חותמה של האיסלאם הקוראת לג'יהאד, ולכפיית אמונת האיסלאם בכח הזרוע על שאר בני האדם.

לפי עדותו של הנזיר תאופנס Theophanes (752-817), מוחמד היה חולה אפילפסיה, בעקבותיו חזרו היסטוריונים רבים על עובדה זאת. בסוף המאה ה-19 שונתה האבחנה לאפילפסיה היסטרית (hystero-epilepsy). בעקבות ניתוח מדוייק יותר של עדויות היסטוריות של התנהגותו ושל מראהו החיצוני כפי שמובאים בספרי ה"חדית" המוסלמיים, התחזקה כיום ההנחה שהוא סבל מ-acromegaly , שהיא מחלה הנגרמת כתוצאה מגידול בבלוטת ההיפופיזה.  במהלך ההתקפים האפילפטיים (או מסיבה אחרת), היו נשמעים מפיו דברים, שאשתו כתבה על שברי חרסים. לאחר שהיה מתפכח מהתקפיו, היתה מראה לו מה כתבה מפיו וכך שיכנעה אותו שהוא אדם מיוחד וכי עליו להפיץ את רעיונותיו ברבים. בתחילה הוא התנגד לרעיון, אולם לאחר זמן השתכנע והחל להטיף את רעיונותיו. בהדרגה הוא החל לייסד את דתו החדשה, כשהוא מספח אליה שברי מידע שקלט מסוחרים יהודים ונוצרים שהיו מיודדים עימו. מכל אחד מהם הוא לקח מעט ותוך שהוא משנה את שתי הדתות, בנה לעצמו דת חדשה.

אחד הסילופים הידועים הוא סיפור העקידה, אשר בקוראן מתואר כעקידת ישמעאל בן אברהם במקום עקידת יצחק. במקום פרה אדומה מוזכרת בקוראן פרה צהובה. הכיוון אליו מתפללים המוסלמים הוא מכה במקום ירושלים. צום הרמאדאן בא במקום צום יום הכיפורים. את היום המקודש בשבוע הוא קבע כיום ששי, משום שהשבת ויום ראשון כבר היו תפוסים. בתחילת דרכו, ניסה מוחמד להתמזג עם היהדות ואף הטיף לשמירת מצוותיה. אך מאחר שהיהודים לא קיבלו את דרכו, שינה טעמו והחל להטיף נגדם. דבר דומה אירע לו גם עם הנוצרים.

למעשה, האיסלאם אינו אלא קומבינציה של היהדות והנצרות ואין בו שום בשורה חדשה. הוא המצאה של אדם בודד, שמעיד על עצמו שהמלאך גבריאל דיבר עימו וציווה עליו דברים מסוימים, אך אין כל אישור לכך משום מקום אחר. אף הוא עצמו לא היה מסוגל לעשות שום מופת כדי לאמת את טענותיו בדבר היותו נביא ושליח האל. למרות כל זאת, הוא התקבל בהתלהבות על ידי ההמונים הנבערים (אלה שלא היה צריך לכפות עליהם את תורתו בכוח הזרוע), רק משום שסיפק להם מיצרך יקר ערך עבורם, כוח ושלטון, עם היתר להרוג ולרצוח את מתנגדיהם בלי לחוש יסורי מצפון.

תהליך ההתמסדות של האיסלאם היה רצוף במלחמות שנועדו לכפות בכוח הזרוע את האמונה החדשה על ההמונים. במלחמות הרבות, שבחלקן השתתף מוחמד עצמו, הוא התגלה כאדם אכזרי וצמא דם. במיוחד היתה אכזריותו מופנית כלפי היהודים שלא שיתפו עימו פעולה וסירבו לקבל את דתו, ולא אחת הם היו נתונים לפרעות שלוו בשוד ורצח.

 

השוואה עם היהדות

במסגרת פרק זה לא נדון בעיקריה של היהדות. לכך מוקדשים פרקים שלמים בהמשך, אולם לצורך ההשוואה עם הדתות האחרות יובאו כאן כמה נקודות אשר מתוכן אפשר יהיה לראות את ההבדל המהותי שבין תורת ישראל לשאר הדתות.

  1. היהדות טוענת שהאלוקים התגלה לעם שלם ונתן להם את התורה במעמד המוני. לעומת זאת, אף לא אחת מאלפי הדתות והכתות הקיימות ושהיו טוענת, שהאל התגלה למייסדיה במאורע המוני, בהשתתפות קהל גדול.

מדוע אין אחת שטוענת כך, והלא בכך היו נותנים תוקף רב לאמונתם? התשובה לכך פשוטה: טענה כזו היתה מתבררת כשקר בתוך זמן קצר וכל תורתם היתה מתפוררת יחד עם אותו השקר. המתבונן יבין, שעובדה זו נותנת תוקף רב לתורת ישראל שטוענת שהיא ניתנה במעמד המוני.

  1. התורה הגיעה לידינו לא מידיו של אדם אחד אלא מידיהם של בני אדם רבים, של עם שלם. כל אחד מהם העבירה לבנו, תוך שהוא מאשר שהוא עצמו נכח באירועים הכתובים בתורה ובהם האירוע של ההתגלות האלוקית במעמד הר סיני. התורה מספרת שהאלוקים התגלה, לא למשה רבנו בלבד, אלא לעם שלם, ששים ריבוא (600,000) גברים מגיל 20 עד גיל 60 ועוד כששים ריבוא נשים. ואם נצרף את הזקנים והילדים, נגיע לכ-3 מיליון בני אדם.

וכך אומרת התורה (שמות י"ט, ט'- י"ז): "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך… ויוצא משה את העם לקראת האלוהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר… וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן…". לכשנתבונן בפסוקים אלה, יתחוור לנו הפער שבין המסר של התורה לבין המסרים של כל הדתות האחרות. אין כאן גיבוב של סיפורים ושמועות מקוטעות שעברו בצורה חלקית ומשובשת, אלא מסר ברור ורב עוצמה, שיצא ממעמד של מיליוני בני אדם. וכך אמנם מתקבל על הדעת שיהיה, כאשר האל מתגלה בעולם ומגלה לבני האדם את רצונו מהם – הדבר נעשה בפירסום גדול, לעיניהם ולאוזניהם של המונים, כדי שאיש בזמן כלשהו, לא יוכל להכחיש את הדברים.

לעומת זאת אצל שאר הדתות, המסר מועבר על- ידי אדם בודד. ניקח, לשם דוגמה, את אחד מסיפוריה של הנצרות: ישו מהלך על פני המים. לפי טענתו של פאולוס (אחד ממיסדי הנצרות), היה זה בנוכחות אלפי עדים. איך הגיע סיפור זה לידינו? הנצרות טוענת, שתלמיד של פאולוס כתב את הדברים מפיו. גם אם נצא מתוך הנחה שאכן התלמיד כתב את הדברים והסיפור לא עבר כמה ידיים, וגם אם נניח שהוא ציטט את פאולוס במדויק – מכל מקום הסיפור מבוסס על דבריו של אדם אחד בלבד. על דבריו של פאולוס עצמו, שטוען שהוא שמע ממישהו שראה את ישו מהלך על המים בנוכחות אלפי בני אדם. אין לנו אישור ממקור אחד נוסף, שכך אכן אירע. אם כן, אין לפנינו אלא עדות של אדם אחד ולא של אלפים.

  1. התורה שבכתב והתורה שבעל פה עוסקות הרבה במעמד נתינת התורה ובביסוסו, במקביל לעיסוק במצוות התורה. ואילו שאר הדתות והאמונות שבעולם, עוסקות רק בדבר אחד – בשיכנוע האדם באמיתות דתם ובמסרים החכמים הנאמרים על ידיה. ואולם במה שנוגע לאופן שבו חכמה זו הגיעה לידם – האם היא באמת ממקור אלוקי, או המצאה של בני אדם בעלי דמיון מפותח – אין להם להציע אלא התחמקויות מתוחכמות. יש כאלה מביניהם, שיתנו את התשובה המחוכמת הבאה: אמנם אי אפשר להוכיח שתורתנו ניתנה על-ידי האלוהים, אולם איש גם לא יכול להוכיח את ההיפך. האם זוהי גישה המקובלת על בני אדם רציונליים?
  2. בנוסף לתיאורו של עצם המעמד, התורה מוסיפה שמעמד כזה לא יחזור עוד בכל ההיסטוריה כולה. וכך כותבת התורה בספר דברים (ד', ל"ב-ל"ד): "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה, או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוהים כאשר שמעת אתה ויחי. או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלוהיכם במצרים לעיניך".

התורה מדברת אל כל הדורות, ראשונים כאחרונים, ומודיעה להם כי בשום מקום בעולם "מקצה השמים ועד קצה השמים", ולאורך כל ההיסטוריה, "לימים ראשונים", לא יהיה כדבר הזה שאומה תטען שהיתה לה התגלות אלוקית במעמד של עם שלם. ואכן מאז ועד היום לא היתה אומה, שטענה דבר כזה.

ההבטחה הזו כשלעצמה מעידה על אמיתותה של התורה, שהרי רק מי ששולט על מהלכה של ההיסטוריה כולה יכול להבטיח דבר כזה ואף לקיימו. ובמיוחד שהבטחה זו עומדת בניגוד להגיון. שהרי אם היה בן אדם ממציא את המעמד הזה, היינו מצפים שיאמר בדיוק את ההיפך. דהיינו, שיאמר שאם בעתיד יבואו אנשים אחרים ויטענו שהיה להם מעמד כזה, אל תשמעו בקולם, שהרי עליו לצפות שכשם שהוא המציא את הדברים גם אחרים יכולים להמציאם.

  1. מעמד הר סיני התקבל כעובדה היסטורית גם על הנצרות וגם על האיסלאם. מיום היווסדן, לחמו הנצרות והאיסלאם ביהודים ובכל מה שהם מייצגים. אולם בדבר אחד הם לא נגעו, מעמד הר סיני, מעולם לא ניסו להכחישו, אלא אדרבה הסתמכו עליו בתור הטיעון המשכנע ביותר למציאות הבורא בעולם וגם שאבו ממנו את עקרונות המוסר הבסיסיים עליהם הן מושתתות.

מדוע אפוא דתות אלה לא ניסו להכחישו, והלא כדי שהן יתקבלו על ההמונים הן צריכות בראש ובראשונה לשלול את הדת שקדמה להן והמהווה מכשול מפני קבלתן? הן לא הכחישוהו, מהטעם הפשוט – המעמד הזה הוא בלתי ניתן להכחשה, בשל מיליוני בני האדם שמאמתים אותו. ומאידך, אין באפשרותן להמציא מעמד משלהן, כי השקר ייצא לאור במוקדם או במאוחר.

  1. היהדות מבוססת על גישה רציונלית. במיוחד מושם הדגש על ביסוס שכלי של מעמד נתינת התורה. התורה מצווה על היהודי לא להסתפק באמונה בלבד, אלא לדעת את הדברים בידיעה שכלית. וכלשון הפסוק בספר דברים (ד', ל"ט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

וכן כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"א, ה"א): "יסוד היסודות ועמוד החכמות לדעת שיש שם מצוי ראשון והוא המציא כל נמצא". ואילו אצל שאר הדתות שבעולם המצב בדיוק הפוך: האמונה העיוורת היא התנאי הבסיסי כדי להתקבל בהן כחבר מן המניין.

  1. שתי הדתות, הנצרות והאיסלאם הן דתות מאוחרות, שנוצרו זמן רב אחרי שהיהדות היתה מבוססת בעם ישראל. למעשה, עליה הן ביססו את שיטתם וממנה הן שאבו את עיקריהן. לכן בכל ויכוח ביניהן לבין היהדות, חובת ההוכחה חלה עליהן.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

2
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
2 Comment threads
0 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
2 Comment authors
צוות האתרנפתלי Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
נפתלי
Guest
Member

מה ההוכחה בכך שאף אחד לא ניסה לשחזר כזה מעמד כמו הר סיני שאכן זה בלתי אפשרי אולי הם (מייסדי הנצרות והאיסלם) חשבו שמספיק בסיפורים וכדומה כמו שהם עשו וזה יספיק שההמונים יקבלו את מה שהם אומרים ואכן זה הוכח כהצלחה מסחררת שהרי ההמונים בלעו את הפיתיון והאמינו בהם בקיצור השאלה שלי הוא: מה הראיה בכך שאף אחד לא חיקה את מעמד הר סיני לכך שבאמת אי אפשר לחקות את זה?