נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

סתימת פיות באקדמיות

כדי להבין כיצד מתגבש לו קונצנזוס אקדמי כביכול, סביב דעות קיצוניות והזויות, וכל פוצה פה ומצפצף מוחרם ומנודה אל מחוץ למחנה, יש צורך להבין את הרוח השלטת באקדמיה בת זמננו. להלן ציטוטים מכמה מקורות המתארים את הלכי הרוח הבעייתיים באקדמיה האמריקאית.

מליסה מקנזי, בThe Amerucan spectator, תחת הכותרת “בעיית הדיבור החפשי של ייל – בעיית הדיבור החפשי של אמריקה”, כותבת:

אחד מהמוסדות הסובלים מחנק ממשי של חופש הדיבור הוא ייל. ייל, המקום הנערץ של הלמידה הגבוהה, האוניברסיטה השלישית באמריקה, שהמוטו שלה פירושו “אור ואמת”, והוקם במקור כבית ספר להכשרת אנשי דת, הוא רק צל של האני הקודם שלו.

אריקה כריסטקיס, הדמוקרטית, מרצה לחינוך , שעזבה את משרתה בעקבות הודעת דואר אלקטרוני תמימה לתלמידים, (קראו כאן על העניין), כותבת:

אף אחת מהדוגמאות הללו לא באמת מתארת את עצמת המגמה המדאיגה של צנזורה עצמית בקמפוסים.  במשך שבע שנים חייתי ועבדתי בשני קמפוסים במכללה, ומספר גדל והולך של תלמידים דיווחו על הימנעות מנושאים שנויים במחלוקת – כגון גבולות הסובלנות הדתית, או זכויות הטרנסג’נדריות – מחשש לביטוי שפה “בלתי מקובלת”. החיים בקמפוס דורשים כעת דבקות באידיאולוגיה מסוימת, ולא רק מחויבות לדיאלוג מכובד.

האירוניה היא שתרבות ‘הגנה’ זו עלולה בסופו של דבר לפגוע באלה שהיא מתיימרת להגן עליהם.  ההשתוללות של ייל הפכה להלקאה חסרת רחמים, ולא הותירה אף אחד ללא פגע, משום שהיעדר דין חשבון גלוי, עורר את החוצפנים למיניהם לחטוף את המומנטום להשתמש בו לצרכיהם. במציאות, הדיונים הללו אינם קשורים באמת לקטגוריות אידיאולוגיות,  אני דמוקרטית רשומה, ואני מברכת על הרצון לתמוך בכל אלו שצריכים תמיכה, אבל אני מזהה גם את אי-הרציונליות המסחררת של איזה שיח ליברלי כביכול באקדמיה בימים אלה.

איבדתי את הבטחון להמשיך וללמד על נושאים שאמורים להתייחס אליהם ברגישות, ובמקום זה הפכו לטאבו בו מכתיבים לי מה לומר. אם האוניברסיטאות לא יכירו בכך שרעיונות ורגשות של בני אדם אינם מתחלפים כתוצאה מדיבור על נושאים כל שהם, נשלל מהתלמידים יכולת חשיבה שהיא תנאי בסיסי לצמיחה אינטלקטואלית ומוסרית.

ה’עליהום’ נגדי עורר התלקחות רגשות המונית, מבלי שאף אחד שם לב שהקריאות לפיטורי הינם בלתי ליברליות ומשמשות כצנזורה, מה שאומר שרעיונות מסויימים מסוכנים מכדי שיישמעו בייל.

ההכחשה הקולקטיבית של האחריות מסכנת את הבשלות האינטלקטואלית של התלמידים ואת הגיבוש ההדרגתי של האוטונומיה החשיבתית. האוניברסיטה אינה מספקת תנאים לכל הקהילה אלא רק למי שמתאים לשיח הכפוי הזה. על המוטו היפה של ‘אור ואמת’ הוטל צל גדול.

לחרב של ה’תקינות הפוליטית’ יש שתי פיות, אבל אף פה לא מופנה כלפי אלו שנחשבים ‘In’, אלו פטורים מהביקורת, להם מותר לערוך רדיפות של ממש בשם ‘חופש הביטוי’ כביכול.

את הדיוטות התחתונות של התכנים שנחשבים כמכובדים וכהגונים, מתאר דיויד האנטר במאמרו ‘מאבק ב”גבריות הרעילה” באוניב’ דיוק’:

במרכז הנשים של אוניב’ דיוק, נפתח ‘פרוייקט הגברים’, וכך הוא מגדיר את עצמו:

במטרה ליצור מרחב של אחווה המוקדש לחקר הזכר והפטריארכיה הגברית כפי שהיא קיימת בחיינו, בקמפוס שלנו ובחברה שלנו

במקום לחנך את המוח כפי שנעשה מאז ומעולם, ולנסות לפתח את נפש האדם, אוניברסיטת דיוק הצטרפה רשמית לפולחן האקדמי של הנדסה חברתית פוליטית נכונה.

העלות המשוערת של שכר הלימוד באוניברסיטת דיוק של צפון קרוליינה השנה היא 70,092 $. מה שאומר, כ: 280,000 $ עבור לימודי תואר האורכים 4 שנים. כל גבר המשלם את הסכום הזה וזוכה ללמוד באוניברסיטה, יזכה בדמוניזציה ‘ברוכה’ זו כנושא ה’גבריות הרעילה’ הטבועה בו בשל מינו. לשם כך, פרויקט הגברים יוצר “מרחב בטוח”, כך שצעירים יכולים, למעשה, “לעשות בחירות בריאות יותר תוך ביקורת על הגבריות שלהם” – ולדאוג ל”זכות היתר “הגברית שלהם”. ובכן, זה לא אסון מושלם להיות גבר, פרוייקט הגברים יכול לסייע במעט ולהבנות את הגבריות בהתאם לעקרונות שלו.

צוות המנהיגות של הפרוייקט פרסמו כיצד הן ‘מחנכות’ את הגברים, כל אחד יברר כיצד הוא יכול לקחת אחריות על הפמיניזם, על הנשים בחייו, ועל הפרט כחלק מהקהילה הרחבה. ובכן, נא להכיר את הפמיניזם המודרני, שאינו יכול לחיות כנראה בדרכי שלום ובכבוד עם גברים במצב הרגיל שלהם. כל גבר הוא אוייב הפמיניזם הזה באשר הוא גבר, מה זה אומר על הפמיניזם?

יוזמה אורווליאנית זו, מעלה את הצורך לערוך בדיקת מציאות רצינית, ולקרוא לאוניב’ דיוק לאחריות לשרת את תלמידיה הרבה יותר טוב בענין זה. האמת זורחת מתוך קבלה עצמית, ולא מתוך מוטיבציה פשיסטית לתמרן את הרושם בצורה שנוגדת את הטבע ואת המציאות.

לארי ת’ונברי כותב: האקדמיה צפויה לא פחות מתנועת כוכבי הלכת:

לעולם אל תיכנס להתערבות כי ההשכלה הגבוהה אינה יכולה עוד לרדת, ברור שתפסיד… שתי דוגמאות אחרונות מוכיחות את הנקודה.

אלוקי אורטיז אוקלי, הקנצלר של המכללה הקהילתית בקליפורניה, רוצה לחסל את הדרישה ללימודי אלגברה לשם השלמת התואר, משום שיותר מדי ‘קליפורנים’ נכשלים בה, ולכן לא מקבלים את התואר, או שסיומו אורך זמן רב מדי. כמעט מחצית מבני הקהילה בקליפורניה נכשלים בקורס בניסיון הראשון, ופחות ממחצית מסיימים את תכנית הלימודים של הקולג’ הדו-שנתי בשש שנים. זה מה שמלמד את אוקלי כי הדרישה לאלגברה עבור אוכלוסיות מסויימות היא מעיקה מדי… זה מטריד את כל האמריקנים – במיוחד אמריקנים בעלי הכנסה נמוכה – יש כ”כ הרבה מובטלים שאינם יכולים להיכנס לעבודה במשק זה אשר אינו סלחני לנעדרי תעודה, המכשול הגדול ביותר עבורם היא הדרישה למתמטיקה/ אלגברה.

כמובן שאת המכללה הזו לא מטריד שהתעודות האקדמיות תתרוקננה מכל ערך ושוב לא תהוונה כלום עבור מעסיקים פוטנציאליים.

מעבר לאוקיינוס ​​האטלנטי, קינגס קולג’ בלונדון הודיעה על כוונה להוריד חלק מהדיוקנאות של המייסדים של המכללה, שנמצאים שנים רבות באולם הכניסה המרכזי של המכללה, כיוון שהמייסדים האלו, שומו שמיים, לבנים!  כל הבחורים הלבנים המזוקנים האלה, כך אומרים לנו הוגי המכללה המעמיקים, עלולים “להפחיד” את הסטודנטים של קינגס קולג’ שאינם לבנים. התלמידים הלא-לבנים האלו כנראה כה עדינים עד כדי כך שיעזבו את לימודיהם, כאשר ייחשפו לצילומים של בחורים לבנים עם זקנים לא אופנתיים.זה מגוחך, שלא לדבר שזה מזלזל באינטלגנציה של התלמידים הלא לבנים. אבל גיחוך וזלזול הם חלק בלתי נפרד מהשיח באקדמיה בת ימינו.

הקיר שבאולם הכניסה המרכזי ייהפך ל’קיר של גיוון’ (תרגום של ‘גיוון’ באנגלית מתקדמת: היעדר לבנים), בין הדיוקנאות החדשים, חוקרים שלא הי הלהם כל קשר עם המכללה והקמתה, אבל יש באמתחתם את ההמלצה המכריעה: הם לא לבנים… הם משתייכים לז’אנר מופלא המכונה BME, כלומר ‘מיעוט שחור אתני’, לא רבים יודעים זאת, שכן לשמור ולזכור את כל המונחים החדשים המומצאים זו כמעט עבודה במשרה מלאה…

הקולות הרועשים האלו מספקים פרובוקציות מהוגנות כדוגמת הקבוצה בקינגס קולג’ שהקימה קמפיין בשם “מדוע תוכנית הלימודים שלי לבנה?”, מטרת התכנית היא להטיח במייסדים הלבנים של בית הספר את ההאשמות הרגילות שהם גזענים, סקסיסטים, הומופובים, פאשיסטים וכהנה וכהנה. ומנהלי המכללה כרגיל נכנעים להתפרצויות הזעם ה’ספונטניות’, כאשר מן הסתם כשאנו מדברים כאן נרקמות תכניות ונדליות חדשות, יש לקוות שלא יגונב לאזניהם שהמכללה המזכירה את המלכים, עוסקת במלכי אנגליה שהיו כולם לבנים… מן הסתם ידרשו מהמכללה לשנות את שמה.

מאמר של ג’ין ששו נושא את הכותרת: “אין מקום במכללה המודרנית לחוקת ארה”ב“, בו מתואר המקרה בו ארגון בשם “אליאנס דפנדמנט פרידום”, שכפי הנובע משמו עוסק בחירות, תבע סטודנטים שחילקו את החוקה האמריקאית בקולג’, ואחד מהם אף ישב בכלא כתוצאה מתביעת ה’חירות’ הזו, הוא חילק מסמך באיזור הדיבור החפשי ושאל סטודנטים אם הם מאמינים בחופש ובחירות.

זה רק אחד ממספר הולך וגדל של מקרים בהם נמנע חופש הדיבור בקמפוסים. זכות בסיסית מופרת בגחמת המנהלים. זה קורה למרות שבתי המשפט – כולל בית המשפט העליון – מקיימים באופן עקבי את הזכויות החוקתיות של התלמידים לחופש הבעה בקמפוסים הציבוריים.

אנשים רבים חושבים על הקולג ‘כמקום “למצוא את עצמך”, להיחשף לרעיונות שונים, לאתגר את החוכמה המקובלת. אבל הנהלות הקמפוסים במכללה כנראה לא חושבים כך. חופש הביטוי מוגבל ל’אזורי דיבור’ שיכולים להיות זעירים. במכללה שבה התרחש האירוע הנ”ל, אזור הדיבור תופס כ -0.02% מהחלל של האוניברסיטה.

בנוסף המנהלים קובעים באופן שרירותי אלו קבוצות יכולות לדבר ואלו לא, במקרה המדובר, קבוצת הלהט”ב הורשתה כמובן לדבר בחפשיות, אך הפצת עותק של החוקה האמריקאית – זו עברה.

מדוע מקרים כאלה הופכים להיות נפוצים? ישנן שתי סיבות. ראשית, לראשונה מזה עשרות שנים, המנהלים מעצבים בכוונה את דעת התלמידים. כמו רוב חברי הסגל, הם נשענים על אידיאולוגיות שמאלניות, רוברט שיבלי מסביר: “במשך שנים המאמץ לפתח אופי מוסרי היה צדדי, אבל עכשיו המנהלים שמחים להיכנס לתפקיד זה שוב. בלי להודות בכך, המכללות שוב נוטלות לעצמן את הזכות ל”חינוך מוסרי”, למה שנחשב בעיניהם מוסרי. וסטודנטים רבים מדי מקבלים את הפטרנליזם הזה”.

תומס סוול, במאמרו המסך האקדמי מתאר:

בימי המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי לבין הדמוקרטיות המערביות, הקומוניסטים שמרו על הגבלות, אחד הדברים המעטים שיכלו לחדור ל”מסך הברזל” היו רעיונות שהועברו על גלי הרדיו. רשת “קול אמריקה” שודרה לעמי הגוש הסובייטי, כך שהם לא היו מבודדים לגמרי, למרות שברדיו הרשמי שמעו רק את מה שהדיקטטורות הקומוניסטיות רצו שהם ישמעו.

למרבה האירוניה, למרות הניצחון של הדמוקרטיה על הדיקטטורה שהביאה את המלחמה הקרה אל קיצה, בתוך החברה האמריקאית ובמכללות שלה מתפתחות הגבלות דיקטטוריות לאט לאט אבל בהתמדה. מה שאפשר לומר בקמפוס, או על ידי סטודנטים או פרופסורים, או על ידי דוברים חיצוניים, מוגבל ע”י מה שמכונה ‘תקינות פוליטית’. נכון שאין תיל דוקרני סביב הקמפוסים שלנו, ולא שומרים חמושים השומרים מרעיונות לא רצויים. אז אין “מסך ברזל”. אבל יש וילון, ויש לו השפעה.

השפעה אחת היא שרבים מבני הדור החדש יכולים לעבור מבתי הספר היסודיים, דרך החינוך לתארים מתקדמים, במכללות ובאוניברסיטאות המובילות שלנו, מבלי שנחשפו מעולם, להצגה קוהרנטית של תפיסת העולם, השונה ביסודה מזו של השמאל הפוליטי.

ישנם מלומדים ברמה עולמית שאינם צפויים להפוך לפרופסורים באוניברסיטאות עילית או לא-עלית, משום שהם אינם צועדים במפתן השמאל. חלקם כבר קבלו צעקות או אפילו הותקפו פיזית כאשר ניסו לתת נאום, כי קיומם וקיום דעותיהם קורא תיגר על התקינות הפוליטית השלטת.

הרווארד הוא רק אחד המוסדות היוקרתיים שבהם התרחשו דברים כאלה, שהתאפשרו בין השאר ע”י כניעת ההנהלה לשלטון האספסוף, כאשר הדיקן אמר שיקר מדי עבור האוניברסיטה לספק ביטחון עבור כל אלו שדבריהם ‘מעוררים מהומות’.

על אף הלהט שבו הוכרז ה”גיוון “הדמוגרפי כראשון במעלה – ללא ראיה של עדויות לגבי יתרונותיו כביכול – מגוון של רעיונות אינו מקבל כבוד שכזה.

כלכלנים קיינסיאנים לא ישמחו לשמוע על המיתון של 1921, עם אבטלה דו-ספרתית, שבה הממשלה לא עשתה דבר, והאבטלה ירדה ביותר ממחצית, כשהכלכלה התאוששה בכוחות עצמה. כמו כן, הם עשויים ללמוד עד כמה מטעים ביותר הם רבים מהנתונים הסטטיסטיים של ההכנסות שצוינו על מנת להצדיק את סדר היום של השמאל. כפי שניסח זאת הכלכלן אלן ריינולדס, אנשים רבים “יוצרים דעות מאוד חזקות על סמך נתונים חלשים מאוד”.

סביר להניח שהסטודנטים לא יעברו את המכללה בלי שיצטרכו לקרוא את המניפסט הקומוניסטי  – לעתים קרובות ביותר ממסלול אחד – בעוד שספר קלאסי כמו הפדרליסט נמסר  לעתים רחוקות לקריאה, למרות שזהו הסבר קריא ועמוק מאוד לעקרונות שעליההם החוקה של ארצות הברית מבוססת, ונכתב על ידי שלושת האנשים שכתבו למעשה את החוקה.

בתחום הגזע, מחקרים חשובים כמו אמריקה בשחור לבן מאת  ידי סטיבן ואביגיל תרנסטרום, לא צפויים לראות את אור היום בקורסים או אפילו על מדפי הספרים של המכללה.

אמנם אין “מסך ברזל” סביב הקמפוסים שלנו, אבל יש מסך, וההשפעות שלו דומות באופן מסוכן להשפעותיו של “מסך הברזל” סביב הגוש הסובייטי. מה שחסר הוא משהו כמו ערוץ הרדיו ‘קול אמריקה’ שישדר דרך המסך האקדמי…

במאמר של ג’ילברט סוול תחת הכותרת: “המיינסטרים היום זה ללמד לכתה ב’ את תורת הלהט”ב“, מתואר: הסתיים מאבק של עשר שנים, כעת נקבע כי המגוון יחגוג החל מכיתה ב’, לא תתואר משפחה נורמטיבית, אלא סוגים שונים של משפחות, ויש גם הסבר לאגודות השוויון: “על ידי השתקפות התפיסה העצמית בשיעורים ובחמרים, חוויות התלמידים תהיינה מאוששות, ותחושת הערך העצמי שלהם תתחזק, מה שייצור הזדמנות לתלמידים להגיע להישגים אקדמיים”, בתוך אוסף מגוון של סוגי משפחות שונות, כמעט ולא נמצאת המשפחה הנורמטיבית, זו המרכיבה את רוב רובה של האוכלוסיה, הוועדה הציעה גם ללמד החל מכיתה ד’, כיצד המתנחלים והמיסיונרים ביקשו להטיל מושגים אירופאים של מגדר ומיניות על האינדיאנים… מה שמוצג בתור “הזדמנות נפלאה לחשיבה ביקורתית”.

התסכול והדחיה שחש אמריקאי ממוצע מכל הכפיה האלימה הזו של תכני שוליים על ילדים וסטודנטים, מסבירה את שהתרחש בארה”ב בבחירות האחרונות. וגם מלמדת על איפה גודלים הקוצים והדרדרים שאנו רואים אותם בבגרותם משליכים הרס לכל כיוון באמצעות ‘קונצנזוס אקדמי’ / ‘חרם אקדמי’ כזה או אחר.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of