נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

על מדענות ומטריאליזם

פרופ' אדוארד פסר, כותב על עריצות העיורים – מדענות ומטריאליזם, להלן חלק מתוכן דבריו:
מדענות היא ההשקפה כי כל ידע אמיתי הוא ידע מדעי, שאין שום צורה רציונלית ואובייקטיבית של חקירה שאינה ענף של מדע. כך למשל יש לפחות ניחוח של מדענות בהתבטאויות של השוללים התנגדויות אתיות לשיבוט או לתאי גזע עובריים, כ"מאבק נגד המדע". מטבע הדברים, יש הרבה יותר מדענות אצל סופרים כדוגמת דוקינס והיצ'נס, הטוענים כי משום שלדת אין כל בסיס מדעי (לטענתם), גם אין לה בסיס רציונלי. התופעה ניכרת גם אצל סופרים שמרנים חילוניים כמו ג'ון דרבישייר והת'ר מקדונלד, שהביקורת שלהם על אנשי הימין הדתיים היא רק קצת פחות מתנשאת מאלה של דוקינס ושות'.
אכן, למרות עמדת הרציונליות של חסידי המדענות, למדע יש בעיה רצינית: המדענות מפריכה את עצמה או שאינה אומרת כלום. הטענה שהמדע הוא אמת אינה כשלעצמה טענה מדעית, שהרי אי אפשר לבססה באמצעות שיטות מדעיות. זו בנויה על מספר הנחות פילוסופיות: שיש עולם אובייקטיבי מחוץ למוחם של המדענים, כי העולם הזה נשלט על ידי סדירות סיבתית, כי האינטלקט האנושי יכול לחשוף ולתאר במדויק את הסדירויות האלו, וכן הלאה. המדע מניח את ההנחות האלו ועליהן הוא מיוסד, ולכן אין הוא יכול לאמת אותן באופן בלתי מעגלי.
(הערת המעתיק, הבעיה הלא פחות מהותית של המדענות, היא שאפילו מנקודת המוצא של ההנחות הללו, המדע בפועל אינו ידע טהור שנוצר לפי שיטה אידיאלית, אלא הוא עשוי להיות מוטה בסוגים רבים ושונים של הטיות, ונקודת המבט שלנו תמיד מוגבלת בהגבלות רבות, ולכן גם מה שאנו חושבים ל'ידע מדעי' אינו ידע טהור אלא יצירתינו. י.ע.)
החקירה הרציונלית של הנחות היסוד הפילוסופיות של המדע נחשבת באופן טבעי כשייכת לתחום הפילוסופיה. ואכן ישנן שאלות פילוסופיות מהותיות, לדוגמא: מה המרכיב הראשוני של העולם, חמרים, או אירועים? מה טבע המציאות האמיתית, ומה מהות המושגים כדוגמת: קווארק, אלקטרון, אטום, וכך הלאה.
ממצאים מדעיים יכולים לשפוך אור על שאלות מטאפיזיות כאלה, אך לעולם לא יוכלו לענות עליהן במלואן. ואכן, אם המדע חייב להיות תלוי בפילוסופיה, הן כדי להצדיק את הנחות היסוד שלו והן לפרש את תוצאותיו, נראה כי זיקתה של המדענות מובטחת כפליים. כפי שמסכם הפילוסוף השמרני (החילוני) ג'ון קיקס: "לכן הפילוסופיה, ולא המדע, היא מועמדת חזקה יותר להיות הפרדיגמה של הרציונליות".
וזו הדילמה השניה העומדת בפני המדענות: אם לפילוסופיה יש מעמד כזה, היא חייבת להיות באמת חלק מהמדע, שכן "כל חקירה רציונלית היא חקירה מדעית". אך אם ניתן לחשיבה פילוסופית / לוגית או רציונלית להיכנס לתוך ההגדרה של "המדע" דהיינו "האמת", הרי שגם הפילוסופיה של תומס מאקוינס ע"פ אריסטו, המחייבת סיבתיות מחוץ ליקום, תיחשב גם היא כאמת, בכפיפה אחת עם המדענות…
פאיי הייק, במחקרו בן שלושת החלקים "מדענות וחקר החברה", (שנדפס בספרו "המהפכה הנגדית של המדע"), מראה כי אין דרך לעשות רדוקציה של הצגת 'אמת' אובייקטיבית, ה'אובייקטיביזם' הגלום במדע, נולד בין השאר כתוצאה מכך שהמדע המודרני התעורר גם מתוך צורך מעשי, לגרום לבני האדם להרגיש "אדונים ובעלי הטבע" (כפי שניסח זאת דקארט), ולשפר את "כוח האדם" באמצעות "אמנות מכנית" (דברי פרנסיס בייקון). מטרה זו יכולה להתממש רק על ידי התמקדות בהיבטים אלה של העולם, היכולים להיות נתונים לחיזוי ולשליטה קפדניים, שניהולם דורשת ומאפשרת מתודולוגיה כמותית, כך שהמתמטיקה תיחשב לשפה שבה "ספר הטבע" נכתב (כמשפט הידוע של גליליאו).
אמנם החוויה היומיומית הרגילה שלנו בעולם, אינה חוייה של נתונים, אלא בעלת איכויות עצמאיות, אנו מבחינים בצבעים, בצלילים, בחמימות ובקור, במטרות ובמשמעויות.
כיצד נוכל ליישב את הדימוי המוטבע הזה של העולם עם "הדימוי המדעי" הכמותי?
המצג שהמדענות מציגה לנו, היא שהחוייה שלנו היא סובייקטיבית, צליל, חום, קור, משמעות, מטרה וכדומה, בצורה שהם מובנים בשכלינו, אין להם קיום אלא במח. המציאות האובייקטיבית שנחשפה ע"י המדע ומתוארת בשפת המתמטיקה, היא המציאות האמיתית, והחויה האנושית מוגדרת כסובייקטיבית. הקור והחום הם תנועה מולקולארית, הצבע הוא השתקפות פוטונים באורכי גל מסוימים, הצליל 'מובן' במונחים של גלי דחיסה, וכן הלאה. החויה שלנו היא רק השלכה של המחשבה.
השיטה החדשה הבטיחה כי העולם הטבעי כפי שנלמד על ידי המדע יהיה ניתן לכימות, לחיזוי ולשליטה, דוקא ע"י ההגדרה של 'מדע', שכלול בה שכל מה שלא עונה להגדרה, אינו אלא השלכה, סובייקטיבי, לא חלק מהמציאות.
וכאן טוען האייק, כי עצם טבעו של האובייקטיביזם מונע את השימוש בו בקוהרנטיות על הנפש האנושית עצמה. מכיוון שהמוח הוא המקום בו נוצר ה"סובייקטיבי", שמייצר את כל החויות שלפי המדענות אינן אלא "מראית-עין", הרי הוא השטיח שבו מכסים את כל מה שאינו תואם לאובייקטיביזם, ומזה נובע שאי אפשר להגדירו ע"י האובייקטיביזם עצמו, שהרי לא יתכן שמערכת שכל רכיביה ניתנים לכימות ולהסבר, חווה חויות כה סוביקטיביות שלא לקוחות מעולם הכימות וההסבר ואף לא נתונות להן.
האירוניה היא כי בפועל קיומו של המדע עצמו, הכולל ניסוח השערות, שקילת הראיות, המצאת מושגים טכניים, אוצר מילים, בניית רשתות של חשיבה, וכך הלאה- תלוי בפעולות נפשיות של בני אדם, מדבר ופועל מול הצד ה'סובייקטיבי'. המחשבה והפעולה האנושית, כולל מחשבותיהם ופעולותיהם של מדענים, אינן ניתנות לשינוי בתנועותיהם חסרות המשמעות של חלקיקים וכדומה. כמה הוגים המחויבים למדע מבינים זאת, אך מסיקים כי אין המדע טועה, אלא שהמחשבה האנושית והפעולה הם בדיוניים. עמדה רדיקלית זו – ידועה בשם "מטריאליזם מטושטש", משום שהיא כרוכה בביטול עצם הרעיון של המוח בכלל, במקום לנסות לצמצם את המוח לחומר – מה שנכון לגבי בני האדם הוא רק מה שניתן לנסח בז'רגון הטכני של הפיזיקה, הכימיה, מדעי המוח וכדומה. אין דבר כזה "חשיבה", "מאמין", "תשוקה", "משמעות" וכו', יש רק ירי של נוירונים, הפרשת ההורמונים, ריפיון השרירים ואירועים פיזיולוגיים אחרים. אמנם זוהי בהחלט עמדת מיעוט אפילו בקרב מטריאליסטים, אך יש מי שמכיר בכך שהיא תוצאה בלתי נמנעת של מדענות עקבית, ומאשר אותה על בסיס זה.
מדוע בכל אופן אנו נמשכים אל התפיסה המדענית? התשובה – בפרפרזה להערתו של לודוויג ויטגנשטיין בהקשר אחר – היא ש"התמונה מחזיקה אותנו בשבי". מהופנטים על ידי ההצלחות הטכנולוגיות והמדעיות, אינטלקטואלים בני זמננו סבורים כי המדע חייב להיות אמיתי, ולכן כל מה שקשור אליו, אפילו אם הוא פנטסטי או לכאורה לא ברור, חייב להיות נכון. זו כמובן שגיאה: אם שיטה מסוימת של לימוד הטבע מעניקה לנו מידה גבוהה של כוח חיזוי וטכנולוגיה, כל מה שזה מלמד הוא שהשיטה שימושית להתמודדות עם אותם היבטים של הטבע הניתנים לחיזוי וניתנים לשליטה. זה לא מראה לנו כי היבטים אלו ממצים את הטבע, כי אין דבר בעולם הטבעי מלבד מה שהשיטה יכולה להכיל ולגלות.
כמו כן, אין בכך כדי להוכיח כי אין אמצעים רציונליים לבדיקת המציאות, למעט אלה הנוגעים לניבוי ולשליטה אמפיריים. אם חבישת משקפי ראיית לילה מאפשרת לי לתפוס חלק מסוים של העולם להפליא, אין להסיק מכך כי אין בעולם יותר ממה שאני יכול לתפוס באמצעות משקפיים אלו.
כך כותב ברטנארד ראסל:

לא תמיד הבנתי עד כמה מופשט הוא המידע שיש לפיסיקה התיאורטית לתת. הוא מניח משוואות בסיסיות מסוימות המאפשרות לו להתמודד עם המבנה הלוגי של האירועים, תוך שעדיין בלתי ידוע לחלוטין מהו האופי הפנימי של האירועים שיש להם את המבנה הזה. אנחנו יודעים רק את האופי הפנימי של האירועים כאשר הם קורים לנו. אין דבר בפיזיקה תיאורטית מאפשר לנו לומר משהו על האופי הפנימי של האירועים במקומות אחרים. הם עשויים להיות בדיוק כמו האירועים שקורים לנו, או שהם עשויים להיות שונים לחלוטין בדרכים שאין להעלות על הדעת. כל מה שהפיסיקה נותנת לנו הוא משוואות מסוימות המספקות תכונות מופשטות של השינויים שלהן, מעבר לכך הפיזיקה שותקת. (ההתפתחות הפילוסופית שלי, עמ' 13).

הידע שהפיסיקה נתנה לנו הוא כה "מופשט להפליא" – כלומר, הפיזיקה מרחיקה לכת עד כדי כך שהיא מתרחקת מאובייקטי החקירה שלה בכל מה שלא מתאים לשיטות הכמותיות שלה – שהיא משאירה אותם במצב "לגמרי לא ידוע" מה הטבע הפנימי של אובייקטים אלה, מלבד המאפיינים שלהם שניתנים להגדרה מתמטית. ובכל זאת הפיזיקה עצמה מניחה מראש שהיא אינה המצאה של המוח, ושאנו יכולים לדעת על כך באמצעות תפיסה של מציאות קונקרטית, שיש אופי פנימי לדברים, אבל אם נרצה לדעת מהו הטבע הפנימי הזה, או לדעת על כל דבר אחר שבו, המדע האמפירי שותק, עלינו ללכת מעבר למדע – לפילוסופיה, ל"פרדיגמת הרציונליות האמיתית", כפי שמנסח זאת ג'ון קיקס.
אבל האם הפילוסופיה באמת יכולה לספר לנו משהו? האם הפילוסופים מסכימים ביניהם? ואולי, גם אם יוכח שיש בעולם יותר ממה שהמדע אומר לנו, אולי בכל זאת נוכל להצדיק את אי העיסוק בזה, ולהסיק שכל מה ש"מעבר", הינו פשוט בלתי ידוע – שהמדענות היא סבירה גישה לנקוט בפועל, גם אם בעייתית בתיאוריה?
הצרה היא כי זו היא עצמה טענה פילוסופית, בכפוף לביקורת פילוסופית הדורשת טיעון פילוסופי להגנתה. הניסיון להימנע מפילוסופיה הוא פילוסופיה, כדברי הפילוסוף וההיסטוריון של המדע EA Burtt בספרו הקלאסי: יסודות המדע הפיזי המודרני (עמ' 228 ואילך).
אין לנו ברירה אלא לעסוק בפילוסופיה. השאלה היחידה היא אם נעשה את זה טוב או רע. אלו המחויבים למדענות מעמידים פנים שהם לא עושים את זה בכלל, אבל מה שהם עושים באמת (כפי שבורט אומר) הוא "לעשות מטפיסיקה מהשיטה שלהם". וכפי שראינו, זוהי מטאפיסיקה גרועה מאוד. רק אלה שאינם נמנעים מהפילוסופיה – ובמיוחד אלו שאינם עוסקים בה בזמן שהם מעמידים פנים שאינם עושים זאת – יעשו זאת היטב.
ומה עם המחלוקות בין פילוסופים? רבות מאלו שנקראות "בעיות מסורתיות" של הפילוסופיה הם למעשה לא מבוגרות מהמהפכה המדעית. והן עצמן נובעות הרבה פעמים מהנטייה ההולכת ומתגברת במאות השנים האחרונות, ללא הצדקה, לייחס למה שהאייק מכנה השיטה "האובייקטיביסטית" של המדע האמפירי ולהחיל אותו על אזורים שבהם הוא אינו מתאים, כגון האתיקה וניתוח המחשבה והפעולה האנושית.
הגדרה מחדש של העולם הטבעי במונחים אובייקטיביים בלבד העלתה את הצורך באישורם של ערכים מוסריים, תופעות מנטליות חסרות ייחוס, ובחירה חופשית נראית "דואליסטית" באופן מסתורי. הכחשת המציאות של דברים אלה מביאה כנראה לניהיליזם ואפילו (כפי שראינו לדוגמא) חוסר עקביות. המחלוקת בפילוסופיה המודרנית היא במידה רבה תוצאה של מבוי סתום זה, כאשר הוגים חושבים איזו גרסה של שני הקצוות האומללים האלה היא הטובה ביותר – או לפחות הפחות גרועה – בכל אופן. בהיותם אינטלקטואלים, ככלל מושפעים הם מרוח המדע של התקופה, מעטים מדי חושבים על ההנחות שהובילו למבוי סתום מלכתחילה. המחלוקת שמטרידה את הפילוסופיה העכשווית היא במידה רבה תוצאה של מדענות, או לפחות של הטיה מתודולוגית שהמדענות העלתה לרמת האידיאולוגיה.
מה קורה כאשר אנו דוחים את ההטיה זו? התשובה הנכונה, לדעתי, היא חזרה לחוכמה הפילוסופית, מה שנאמר כאן צריך להספיק כדי להראות שרק אלה היודעים משהו על הפילוסופיה ועל ההיסטוריה שלה, והתמודדו ברצינות עם שאלותיה, הם אלו שמנסים להבין באמת את העולם. וזה בהחלט לא כולל אלה שעיניהם התעוורו ע"י המדענות.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of