נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

על 'סכנת האקדמיזם'

יהודה ויזן, סופר משורר ומבקר, מדגים בטורו 'כל מה שרע בחוגים לספרות באוניברסיטאות', איך מה שנראה כמו מחקר, דוקטורט, ועבודה חשובה מאד, הוא בעצם קשקוש חסר תוכן, מה שהוא מכנה 'סכנת האקדמיזם', כל דבר אפשר להציג כמו מחקר (להלן קטעים מתוך טורו):

כאמור, זו היתה אמורה להיות מסה על ספרו של אורי הולנדר, "המוסיקה של המהפכה — נתן זך 1955–1966", שבעטיה נאלצתי לצלוח עמודים רבים המגוללים כיצד מהלכו התיאורטי של זך והשתלטותו על שדה השירה תואמים, איך לא, לתיאוריית "סדר השיח" של פוקו או כיצד "ה'רִפְאוּת' הנזכרת של המוסיקה, המתגלה כאן שוב כ־supplement של הנרטיב היא 'רִפְאוּת' שאמנם תפקידה לרפא את הנרטיב… אך בה בעת היא גם מנגינת הרפאים שלו" או כיצד "תובנתה של ז'וליה קריסטבה בדבר העלאת עולם הדחפים ה'סמיוטי' אל המרחב ה'סימבולי', כלומר אל המרחב החברתי — באמצעות המבע האמנותי, ובייחוד השירה — מאפשרת לשלב בין המודל הפוקויאני למודל הבאטלרי לצורך הדיון ב'שתי הארכיטקטורות' או שתי הנטיות הזכיות", ועוד קצת מפייר בורדייה ("פרוטגוניסטים בעלי הביטוּס — כלומר מי שרכשו במובלע או במפורש מכלול של דיספוזיציות חברתיות — המתפקד כמערכת של סכמות יצרניות". לא פחות!), מוריס בלאנשו, ז'אק דרידה, ריצ'רד רורטי, ז'יל דלז ופליקס גואטרי — ואיך לא, גם קצת ולטר בנימין והיידגר — ושאר דקלומים תוכיים.

אני מודה, כמעט שנשברתי. במיוחד רדפה אותי, באורח רפאי כמובן, הפסקה על קריסטבה ובאטלר, שהזכירה לי פסקה שכבר קראתי פעם בספר אחר, ספרו האינדוקטרינרי של מיכאל גלוזמן "הגוף הציוני", ושנכתבה בעקבות השורות "וּלְבָבִי לִי אוֹמֵר וְיוֹדֵעַ הִנֵּנִי, / כִּי־נָטְפָה לַבָּצֵק גַּם דִּמְעַת עֵינֶיהָ. / וּבְחַלְּקָהּ פַּת שַׁחֲרִית חַמָּה לִילָדֶיהָ / מִמַּאֲפֵה בְצֵקָהּ, מִלֶּחֶם דִּמְעָתָהּ — / וָאֲעַלַּע, וַתָּבֹא בַעֲצָמַי אַנְחָתָהּ" של ביאליק: "בעקבות תיאורו של ביאליק את ההטמעה של דמעת אמו, אני מבקש לשוב ולהזכיר את הדיון של באטלר בקריסטבה, באטלר מתארת את המוקצה (abject) של קריסטבה כמה ש'הורחק מן הגוף, נפרק כהפרשה, הפך ל'אחר' פשוטו כמשמעו'".

אלא שבאותו הרגע תפסתי את עצמי והבנתי ששוב אני בא להלין ולגעור ולבלבל את המוח ולכלות את זמני על קשקושי הז'רגון הפוסט־מודרני, תחלואי המגדר, המגזר ויתר השיקוצים שעל אודותם כבר הכברתי בעבר. אבל אז נזכרתי בדבר אחר. לפני כמה שנים, מעל למושב האסלה שבביתי, מיסגרה ותלתה אשתי, שהיא צדקת גמורה, לבקשתי, ולרגל יום הולדתי ה–28, כאזהרה מתמדת מפני סכנותיו של האקדמיזם, את טבלאות הניתוח הריתמי לשיר "ירח" של נתן אלתרמן שפירסם הרי גולומב בכתב העת "הספרות" (כרך 23, 1976). ושם, במסמך המשונה הזה, המשמש לי, בשל איכויותיו הפלסטיות, חפץ נוי לקשט בו את בית כיסאי, ניצבות זו על יד זו השורות הבאות — תחילה, שורתו של אלתרמן: "שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר זָרִים וּמְבֻצָּרִים", ועל ידה, הנתונים הבאים שחילץ גולומב מן השיר: "אחוז מימוש ההרמות — 66% (88%); מספר ההשפלות (פנים שורתי) — 6; אחוז גבולות העמודים (להוציא האחרון) החופפים גבולות מלים — 60%; טיפוס השורה מבחינת אורכי תת־קולונים וסיומיהם — 2".

אך לא בגולומוב אני מבקש לעסוק, אין דבר קל יותר מלהיטפל לטכנוקרט ולהוכיחו על אפרוריותו. אלא שאז עלו בדעתי גם כל אותם "יצירתיים" — ההירשפלדים של העולם הזה, מגבבי המלל הריק סְלוּקֵי הדעת, וצמד הפסקאות הבאות ממאמרו של פרופ' גלילי שחר (שיודע הרבה מלים נרדפות), "רקיעת שמות", על שירתו של ארז ביטון: "בשיריו של ארז ביטון אנו מאזינים להתקהלות. שירתו היא כעין התאספות, שכן בשיריו מתרחשת התכנסות. בשיר, בין שורותיו, בבית של השיר מתרחשת פגישה. החיים קוראים למתים וקרובים מתרועעים עם רחוקים, הבן יושב עם ידידיו, שח בין רעים ומדבר עם אמו ואביו. השיר נעשה אפוא למקום ומועד. השיר הוא הבית. זוהי שירתו שאוספת ומכנסת ומקימה להרף עין (הזמן הקצר של השיר) קהילות".

והוא מוסיף: "זה מקומו של השיר, קו התפר שבין הלילה ליום שהוא קרע וחיבור של חשיכה ואור. השיר הוא עת דמדומים והאור שבוקע בו הוא אור מן החשיכה. כי השיר הוא הרואה בעיוורון, המביט בעת חשיכה. זוהי ראייתו של השיר — השיר רואה את הבוקע באין אור, משער את עומקו בליל ויודע את הגנוז ואת הממאן להתגלות".
יכולתי מן הסתם לצטט עוד ועוד שורות שיר בצד דברי מחקר ופרשנות, קיתונות של דמעות אֵם ההופכות לבאטלר וקריסטבה, עוד ועוד שמים בלי ציפור אך עם אחוז מימוש הרמות שעומד על 66%, קריאות פרוידיאניות, יונגיאניות ולאקאניאניות (תלוי בשנה) שיכולות לאכלס עשרות מדפים, שלא לדבר על קריאות מגדריות, מגזריות ויתר הפוסט־דבר־מה הידועים. אולם בסיכומו של דבר נותרתי עם כמה וכמה שאלות. הראשונה שבהן היא שאלת הפליאה הידועה — ר"ל שאלת הנשגב, ר"ל הנשגב מבינתי — של ג'רי סיינפלד: Who are these people?

השנייה, היא הניסיון להחליט מה נורא יותר, הקריסטבות המוטמעות של גלוזמן־הולנדר ושות', תִשבוֹרת־המספרים של גולומב או שמא מעשה האונן הטקסטואלי של גלילי שחר? השלישית, שלשמה בעצם נתכנסנו כאן, היא לְמה כל זה טוב? כלומר, מה התועלת שצומחת לספרות (כלומר, לי. ואיני מבקש ללעוג כאן, כי אם להצביע בפשטות על כך שהמחקר האנטומולוגי אינו מסייע במאום לפרוקי הרגליים) מן החוגים לספרות והררי הפרשנות? למה אנשים לומדים את הדברים האלה? למה מתירים לאנשים ללמד את הדברים האלה?

וגם — למה אנשים מקבלים שכר בשביל הדברים האלה (בזמן שאנשי הספרות מלקטים פירורים)? הרביעית, והמסקרנת באמת, היא מה מעניין את כל אותם חוקרים? השירים עצמם? הספרות עצמה? תעמולה פוליטית ואקטיביזם? סוציולוגיה? מה המוטיבציה שלהם? האם עיקר עניינם, עיקר העונג שלהם, הוא הפעלת המכשיר התיאורטי? האם האמצעי הוא־הוא התכלית בשבילם? האם משנה להם בכלל מה כתוב בטקסט? את מה בדיוק חוקרים כל החוקרים הללו, את המחקר עצמו? וחשובה לא פחות, היא השאלה מה בכל זאת טוב, וטוב שישנו באקדמיה? מה תפקידה, ובמה ראוי שתתמקד?

ועוד שאלות כהנה וכהנה ועוד מאותן תהייה ופליאה שאינן נותנות מנוח, ועוד מאותה שאלה, מה הקשר? מה הקשר? מה הקשר? — בין האיש היושב בחלון ומביט על ציפור בשמים מבוצרים, בין הילד הכואב את דמעת אמו, בין כלבלב הו בי די בם בם ובין "העלאת עולם הדחפים ה'סמיוטי' אל המרחב ה'סימבולי'". האם לא ניתן יותר להביט בציפור בלי שאיזו קריסטבה תזנק לך על הראש ותפריש איזו לשלשת?

שאלות אלו ועוד רבות כמותן מצריכות דיון ארוך ונפרד — שבמסגרתו יש לעסוק גם בזיהומה של דגימת המחקר בידי החוקרים, היינו, בהשפעתה הישירה של האקדמיה על הטקסטים הנכתבים, הנערכים, המבוקרים, בדרך כלל בידי בוגריה וחבריה (המתפקדים כסוכניה בשדה היצירה ובוועדות התקצוב והפרסים), אשר כאילו נכתבים לצרכיה ומגישים עצמם למחקר העדכני כפרי בשל (השירה "המזרחית" הצעירה למשל, שם ניתן למצוא מלים מסולסלות ו"אותנטיות" כגון "הסללה", היא רק דוגמה לאקדמיזם שמציף את השירה העברית בשני העשורים האחרונים).

עם זאת, אבקש להבהיר דבר אחד: איני נמנה בשום פנים, חרף ריבוי ההולנדרים, עם אלה (ויש לא מעט כאלו) הקוראים לסגור לאלתר את החוגים לספרות (אולם את המסלולים לכתיבה יוצרת — שאינם אלא הונאה מובהקת כדרכן של רוב סדנאות הכתיבה, המושתתות בעיקר על עושק המשתוקקים לאוזן קשבת — ושהוקמו מטעמים כלכליים גרידא ומתוך ניסיון למזער את הנזק שהסבו סדנאות הכתיבה הפרטיות לחוגים לספרות ההולכים ומידלדלים ממילא — רצוי בהחלט לסגור. שכן אין דבר כזה באמת תעודת כותב־יוצר. אין משורר־מוסמך. זהו תואר ריק וחסר משמעות, שכן האמנות עצמה אינה דיסציפלינה אקדמית. ושוב אנו עדים כאן לתהליך במסגרתו האקדמיה אינה מסתפקת עוד בחקר הספרות, כי אם גם מבקשת ליצור, ואם אפשר אז בצלמה, את יוצרי הספרות).

עד כאן מתוך הטור הנ"ל, ונוסיף עוד כמה מלים של יהודה ויזן מריאיון לצור ארליך:

"למחשבה המערבית – למשל, לשיח הליברלי, הפלורליסטי, השיח על 'האחר' ועל מובן מסוים מאוד של חירות – יש הנחות יסוד שניתן לזהות כהנחות היסוד של הנצרות. המחקר של אשתי מיכל מדגים ומוכיח בדיוק את זה. מהבחינה הזו, העקרונית, המערב הוא נוצרי גם כאשר הוא מצהיר על עצמו כחילוני. גם בחברה הישראלית, צורת המחשבה הזו שהפנימה לחלוטין את המחשבה הנוצרית–מערבית התקבלה כמובן–מאליו. גם בציונות הדתית. אולי רק אצל החרדים לא.

"ככל שישראל נעשית מערבית יותר, אמריקנית יותר, כך היא מסגלת לעצמה את המחשבה הנוצרית, ומתרחקת מן המחשבה היהודית, שמושתתת על הנחות יסוד אחרות באופן מהותי ועקרוני. יש כיום גם מגמה המבקשת להראות שמקורות היהדות הם פלורליסטיים וליברליים; אבל היא חלק מהמגמה הכללית שהזכרתי.

"השוק, ומכונת התעמולה ההוליוודית, מחישים את קצב ההמרה. ישראל חוגגת סילבסטר. חתונה בימינו היא הפקה הוליוודית לכל דבר. לא מקרי שהחגים שאנו מאמצים קשורים ביציאות ובהוצאות. הנצרות קשורה לכל ההווי הקפיטליסטי הזה. מה שנמכר יותר הוא הטוב יותר. כמו בדמוקרטיה. ההמון קובע. המיסיונריות בדמוקרטיה היא הפרסום והיח"ץ. וישנו גם החיבור בין הנצרות לדמוקרטיה ולפוסט–מודרניזם, הלך הרוח הזה שבו הכול הולך והכול נסלח ו'אַל תשפטו למען אשר לא תישָפטו'. זה כמובן משפיע גם על הספרות. היא ניערה מעליה כל קריטריון או דיון על קריטריון".

על הקשר בין הנצרות הפרוטסטנטית לבין התרבות הליברלית האקדמית, ראה גם: מגרסת הזהויות, בקורת המקרא כזרם פרוטסטנטי.

מעניין לראות גם את דברי הרב דב ברקוביץ, תלמיד חכם ומלומד גדול, המתאר את ההשפעה הפרוטסטנטית על החברה בישראל בימינו, הוא קצת מקצין את הדברים (צפה כאן בדברי פרופ' שלמה גיורא עליו), אבל עדיין כדאי לראות:

 

הערות:

בעוד רשימה מדהימה שלו מתאר ויזן את המצב העגום באקדמיזציה של חקר הספרות כביכול: "קיימת כאן אופנה אקדמית אגרסיבית במיוחד, נדבך נוסף ל"שיח", שלא לומר תעמולה ניאו-ליברלית במסווה של חקר-ספרות, פרי זנונים צרפתי שהסתאב עוד יותר בארצות הברית והגיע אלינו, פראים חשוכים שכמותנו, באיחור אופנתי גם כן… אך האמת המרה היא שהעניין רחוק מלהיות משעשע. החוקרים שמניתי לעיל אינם בני כת תימהונים נידחת, כי אם מבכירי האקדמאים בחוגי הספרות בארצנו. ראשי חוגים ובעלי שררה ומקבלי שכר ומחלקי פרסים. ואת מה שהאנשים הללו כותבים בספר היום, לומדים הסטודנטים, אותם עגלים רכים, הנעדרים כל כושר שיפוט עצמאי, כעובדה מוגמרת למחרת (ולמעשה כבר אתמול), ושבים למחרתיים כדוקטורנטים זחוחים, ההולכים ומידַשנים, ומלמדים זאת (עדיין בלא כל כושר שיפוט עצמאי) בעצמם, כעובדה מוגמרת, וחוזר חלילה... בין הדברים הוא מצטט את פרופ' פרי: "כל הפוסטים [פוסט-דוקטורנטים] האלה, שמעריכים רק טקסטים שמתאימים להם לתיאוריה, מוצאים בכל רומאן את אותו הדבר. זה משעמם – אלו לא החוויות של קוראים, זה שיח שקיים רק בתוך האקדמיה... האקדמיה במדעי הרוח בכל האוניברסיטאות, במיוחד בספרות, נפלה קרבן והולכה שולל אחר הזרמים האמריקאיים. זה מגיע לכאן מאמריקה גם אם זה עובר בצרפת".

כמובן שזו רק דוגמא כיצד מדעי הרוח או הלכי רוח באקדמיה בכלל יכולים להיות מנותקים מהמציאות ובכל אופן להרגיש מרכז העולם.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות