נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ערכים בפסיכולוגיה המודרנית מול ערכים בדת

הפסיכולוג הקליני ד"ר אהרן רבינוביץ, בספרו 'דת ופסיכולוגיה', (הוצ' שם, י-ם תשנ"ח), עומד בפרק השמיני על השוואת ערכים במפגש מול הפסיכולוגיה, ומול הדת:

 

הנושא המרכזי בספר הוא נקודות המפגש בין דת לפסיכולוגיה. נדונו נושאים במטרה לבודד מכנה משותף או קשר רעיוני בין השניים. פרק זה דן בזיקה בין דת ופסיכולוגיה באחד ההיבטים בנושא אתיקה. הקוים המגדירים והמגבילים את מהות ותחומי העיסוק של הדת מצד אחד והפסיכולוגיה מצד שני נראים בהשקפה ראשונה, חדים וברורים. הדת מאז ומתמיד נחשבה כמערכת שמגלמת מוסריות, וערכים מהווים ציר מרכזי שלה. מאידך פסיכולוגיה המעריכה את עצמה כמדע כפופה לכללים המנחים את המדע שהם אוביקטיביות והסתמכות על מימצאים אמפיריים, אינה מושתתת על ערכים. היא אומנם החלה להתייחס למוסריות וערכים כנושאים למחקר אבל היא עדיין מתרחקת מלגבש ולנקוט עמדה כל שהיא לפי כללי האתיקה והמוסריות. גוטמן כותב:

״אמת, שנודע למוסר מקום נכבד בדת, והאידיאל המוסרי קשור עם מושג האלוקים, אם גם לא במידה שוה בכל הדתות. יש דתות שהמוסר תופס בהן מקום בראש ־ כגון ביהדות, שהמוסר בה עיקרון קובע ומכריע ־ ויש דתות שערכים אחרים מודגשים בהן במידה גדולה יותר. ואולם אין דת ־ או כמעט אין דת שהמוסר לא יהיה בה בחינת דרישה דתית. ומפליא שאפילו בדתות, שבהן תמונת האלים עצמם אינה מוסרית לגמרי, נדרשות מן האדם דרישות מוסריות. אין ספק איפוא שהמוסר כלול בדת״.

בנוגע לפסיכולוגיה כמעט כל ספרי המבוא לפסיכולוגיה מדגישים שפסיכולוגיה היא מדע אמפירי. הזרם הביהביוריסטי בגלגולו הקודם כפר במה שמכונה פנימיות האדם, וראה בו רובוט המופעל אך ורק לפי גירויים חיצוניים. וטסון הרחיק לכת וטען שאין חשיבה ורגש, אמנם אין עמדה קיצונית זו מקובלת היום בזרם הביהביוריסטי, אבל עדיין אין להם שיח־ושיג עם קונסטרוקציות היפוטטיות כגון אגו ותכונה, קל וחומר עם מושג כמו ערכים.

דת וערכים

אולם למרות הנ״ל נראה שאין הדברים כה פשוטים, אין להניח כדבר מובן מאליו שמורליות ואתיקה קשורים לדת כגחלת בשלהבת, ולחלופין שקיים מרחק עצום בלי חוט המקשר בין פסיכולוגיה מוסריות וערכים. לשם הבהרת הנושא יש להתחיל בנסיון להגדיר מהותה של דת, משימה קשה ביותר. טילור הגדיר דת ״כאמונה ביצורים רוחניים3, הגדרה זו אינה כוללת ערכים. טילור מעדיף להבין את הדת ״כהדבר הכי נוגע וחשוב לנו מנקודת ראות של הנצח״. הגדרה דומה אם כי מפורטת יותר היא זו של בלה המוסיף שזו ״מערכת של צורות ופעולות סימבוליות המקשרות את האדם למצבו הנצחי״. הגדרות אלו נראות ככוללות ערכים, למרות שאינם מציינים אותם במפורש (אין ספק לגבי טילור שהוא התכוון לזה). הפילוסוף ברטלי דן בעמדות המנוגדות בנקודה זו. הפסיכוטרפיסט רולו מאי מכליל ערכים בהגדרתו האקזיסטנציאלית. לדעתו דת קשורה להרגשה שיש משמעות לחיים כשמאופיינת על ידי חיים יצירתיים המדגישים מטרה וערכים. הקושי בהגדרת המושג דת הביא את יינגר לקבוע שהגדרת המושג דת מקובלת רק על ממציאה.

בספרות הפסיכולוגית, הסוציולוגית ובכל דיסציפלינה העוסקת בחקר הדת ישנן הגדרות למכביר, נסיים קטע זה בהגדרה נוספת מענינת של הפילוסוף והמתמטיקאי ויטהד הסבור שדת ״היא מה שהאדם עושה עם תחושת הבדידות שלו״.

הפסיכואנליטיקאי האמריקאי אוסטו ניתח בצורה מעמיקה את הסוגיה שאנו עוסקין בה, מקומם של ערכים במערכת הדתית. לפי דעתו העובדה שדת יכולה לדרוש ציות לקוד התנהגותי משמשת בסיס לכינון קוד מורלי, שהאדם יתנהג לפי כללי המורליות, אולם לאמיתו של דבר מורליות אינה חלק אינטגרלי של דת מלבד האיסורים על רצח וזימה. כפסיכואנליטיקאי הוא רואה את חשיבותה של פעולה דתית בכך שמפחיתה מצוקת האגו עקב כך שהפעולה הדתית מצטיירת בעיני האדם כקשר עם הבורא וכמרצה אותו. לפי זה טוען, שלפעולה מורלית אין שום יתרון על פעולה אחרת מעצם היותה מורלית, מה שקובע הוא רק שהאדם יראה בפעולה קיום רצון הבורא. אוסטו סבור שהפיכת התנהגות מורלית לאקט דתי היא המצאה גאונית של היהדות. דברים אלו מזוהים עם העמדה שדת אינה בהכרח יחידה אחת בלתי נפרדת ממורליות, זאת אומרת מבחינה תאורטית, אם כי למעשה היא נתפסת כזו בעולם המערבי משום שהיהדות ביססה את הדת כתשתית להתנהגות מורלית ובזה תרומתה הייחודית של היהדות.

הנחתו של אסטו שדת דורשת ציות לקוד התנהגותי אינה מקובלת על כל החוקרים. רנדל סבור שהנחה זו נכונה ביהדות, איסלם והדתות המזרחיות העיקריות, אבל אין הדבר כן בנצרות שהתפתחה לדת שעיקרה אמונה ־ אמונה בדעות מסוימות לגבי מהות הבורא ויעוד האדם. רנדל בדיונו מתייחס ליהדות כמושתתת אך ורק על התנהגות, ושולל ממנה האלמנטים של אמונה. תפיסה זו של היהדות נראית שגויה, היהדות היא מערכת אמונות והתנהגויות הקשורות זו בזו. קונצפצית היהדות המוצעת על ידו חושפת אותה לביקורת שהיא, היהדות, ליגליסטית גרידא ונטולת נשמה, ביקורת שהופרכה על ידי התיאולוג הנוצרי נייבור.

דעתו של פרום

נאמר לעיל שהקשר בין ערכים ודת אינו בהכרח נעוץ בעצם מהותה של הדת, אם כי כיום קשר זה מקובל ונראה לעין. אריך פרום אינו מרוצה מכך ומבקר אימוץ הנחה זו בצורה חריפה. הוא מצליף בדתיים וחילוניים כאחד על כך שמקובל אצל שתי האוכלוסיות שאכן קיימת זיקה בין דת לערכים, וטוען שהזיקה אינה הכרחית, שהקשר בטעות יסודו, שאין לראותם כמקשה אחת. הביקורת שלו מבוססת על ההשוואה שעורך בין התרבויות העתיקות, מצרים לעומת יון. התרבות המצרית מדגימה מודל שבו הכומר, איש הדת, משמש כרופא נפש, בעוד שביון פונקציה זו מולאה על ידי הפילוסוף. הוא סבור שהעולם המודרני טעה שזנח את האידיאל היוני ומפתח הראיון שהפסיכואנליזה יכולה וצריכה לתפוס את מקום הפילוסוף. צעד זה אם יבוצע, ישחרר את האנושות מהתפיסה השגויה שהדרך לחיים מורליים עוברת דרך חיים דתיים. הוא מרחיק לכת וכותב שהטיפול הפסיכואנליטי מטרתו להשריש במטופל גישה לעצמו ולסביבה שאפשר לכנותה דתית במובנה ההומניסטי. הטיפול מנסה לעזור למטופל להיות כן, לא להשלות את עצמו, לחפש את האמת, לאהוב, להיות חופשי, אחראי, ורגיש לפנימיותו ולמצפונו. פרום ער לקשיים בהצעתו המהפכנית, לשטחיות המחשבתית בתפיסת הדת ושואל

״אולם הקורא עלול לשאuל, האם אינני מתאר עמדה שבמהותה היא אתית לא דתית? האם אינני משמיט המרכיב שהוא המבדיל העיקרי בין התחום הדתי לאתי? אני מאמין שההבדל בין שני התחומים הוא ברובו אפיסטימולוגי גרידא״.

ההתפתחות בחשיבה הדתית

כאמור פרום רואה בתזה שלו המצהירה על קוד התנהגותי אתי שאינו קשור לדת, כמעוגן ויונק מהמסורת היונית והרנסאנס. האנליזה שלו מתעלמת מהשינויים וההתפתחויות בקונצפצית הדת שחלו כתוצאה מהקשיים הפילוסופיים שהועלו על ידי יום וקנט. קשיים תיאורטיים אלו קשורים לשאלת מקום וחשיבות ידע בדתות המערביות. שאלה זו על כל השלכותיה נדונה על ידי רנדל. הוא סבור שיש להבחין בשלוש עמדות בסוגיה זו, מקום וחשיבות הידע בדתות המערביות, ומתאר את העמדה השניה:

״היו אלו שסברו שהנצרות היא אמנם גלוי האמת הצרופה אולם אמת זו מיוחדת ושונה מאמיתויות אחרות בכך שהיא עוסקת בתחום גבוה יותר, תחום שאינו פתוח לחקירה רציונלית; או ששונה מבחינה חוויתית מתחומים קוגניטיבים אחרים ... מאז קנט רווחה הדעה שהתחום המיוחד הנו ״התחום הערכי״ תחום שאין בכחה של המטודיקה האמפירית להתמודד אתה וזה שונה מתחום הידע הפקטואלי שבו שלט המדע האמפירי שליטה גמורה. ומאז הופעת הרעיון וההתעסקות ב״חוויה הדתית״ כשזו נתפסת כייחודית וככללת אוביקט ייחודי, ידע דתי נתפס כידע הקשור לאוביקט ההוא ־ האוביקט שהמיסטיקן חוזה, ״הקדוש״, הנומינוס, אמת אקסיסטנציאלי״.

ברור שאין כוונתו במשפטיו הראשונים לטעון שהתעסקות הדת  במורליות היא פנומן מודרני, אלא שמאז קנט דת מזוהה בחוגים מסוימים רק עם מורליות. הסיבה שגרמה להתפתחות בכוון זה היא הרצון לבצר את הדת ולהגן עליה מהביקורת של המדעים המדוייקים. לאור הגדרה זו של דת מובן מאליו שהביקורת שפתם מפנה לעבר דת אינה מוצדקת, משום שעבור רוב הפרוטסטנטים הנוצרים דת התערטלה מדוגמה ומזוהה אך ורק עם מורליות, מצב שפרום עצמו דוגל בו.

הפתרון של שליירמאכר ־ חוויה דתית

תוצאה נוספת מביקורתו של קנט על הדת היא התפתחות החשיבה הדתית להדגשת החוויתיות, כיוון שמצא תומכים רבים בחוגים פרוטסטנטים וכפי שראינו קרה גם לעמדה המזהה דת עם מורליות. פרידריך שליירמאכר הוא אבי אסכולה זו הרואה בחוויה הדתית כציר המרכזי של הדת. פרודפוט סבור שגישה זו איפשרה הסתכלות על הדת כמהות אוטונומית הקיימת בזכות עצמה, sui generis“ בסיכום התגובה לקנט בחוגים דתיים התפלגה לשניים:

א) להגדיר מחדש חיים דתיים כחיים מורליים, עמדה שבוקרה קשות על ידי קירקיגארד ב) לשחרר את הדת מקשריה והשענותה על מטפיזיקה ומורליות, ולעגן אותה בחוויה הדתית. גישה זו גם התפלגה לשני כיוונים, כיוון אחד של שליירמאכר ואחרים המדגישים את ההיבט הרגשי, תחושת האפקט, והכיוון השני הרואה במרכיב קוגניטיבי יסוד לחוויה הדתית, כפי שיוצגה על ידי ג׳יימס ואוטו.

הדגש על סוביקטיביות, השמטת אלמנטים קוגניטיביים על ידי שליירמאכר ואחרים, בד בבד עם הזנחת חשיבותן של נורמות דתיות מהווה שינוי רדיקלי בהבנת מהות הדת. הרב סוליביצ׳יק רואה בעמדה זו, שלפי דעתו ״משחררת חשיבה פילוסופית מעול ההגיון״ סכנה מוחשית רבה ומעריך נסיה זו כאחת הסיבות שגרמו להתפרצות הכוחות החשוכים במאה הנוכחית:

״כשההגיון נכנע לאמוציות חשוכות, אין סכר שיוכל לעצר הנחל1 הגואה של האפקט ... ברם, יותר חשוב לדת לפתח אוביקטיביות מלכל ענף אחר של תרבות האנושות״.

גם התיאולוג הנוצרי טילור מבקר קשות עמדה זו. לפי דבריו גם היידיגר בכתביו הראשונים היה דוגל בסוביקטיביות קיצונית, וטילור מציין הפוטנציאל להרס הטמון בעמדה זו. האינטלקטואל הנודע ישעיה ברלין גם שותף לדעה שסוביקטיביות קיצונית תרמה במידה ניכרת לשפיכות הדמים של המאה העשרים.

פסיכולוגיה וערכים

הפסיכולוגיה המודרנית גם התמודדה בשאלת מקום ערכים־ אתיקה ומורליות במסגרתה, נציין את העמדות השונות וההתפתחויות שחלו. הפסיכולוגיה האמפירית התרחקה מאד מלהתעסק בערכים, היא אימצה לעצמה את המתודולוגיה של המדעים המדויקים, צעד שלמשך שנים רבות מנע ממנה לחקר ולדון בתחום הערכים. פסיכולוגיה קלינית הענף בפסיכולוגיה העוסקת בטיפול בעיות רגשיות, בנוסף לכך שהיא ענף הפסיכולוגיה הכללית יונקת גם מהתחום הרפואי. אי לכך הקלינאים סברו שיש להחיל עליה אותם כללים ונהלים האופרטיביים ברפואה, דהיינו, להרחיק שיקולים ערכיים מהקשר הטיפולי בין המטפל למטופל. ההשפעה הכפולה, מורשת האמפיריות של המדעים המדוייקים והנייטרליות האתית של הרפואה עיצבה עמדה המקובלת היום שאין לערכים מורליים מקום בתהליך הטיפולי. הרטמן, אחד מענקי הפסיכואנליזה הגדיר גישה זו במילים אלה:

״המטרה היחידה והבלעדית של הפסיכואנליזה היא להתיר הדחקות ומנגנוני הגנה אחרים המונעים מודעות לאמיתויות שאינן נוחות לאדם. אין לפסיכואנליזה שום קשר לאידיאולוגיות, אינדוקרינציות, דוגמות דתיות, או לימוד דרך חיים ומערכת ערכים״.

האידיאל הנשגב הזה, הרצון לראות טיפול נפשי כפוף לאותם כללים הקיימים במסגרת הטיפול הרפואי, אינו ניתן להגשמה בקלות. המטפל אינו חי בחלל ריק, יש לו דעות מגובשות בענינים העולים בשעה הטיפולית וקשה לבודד טיפול מעמדותיו, אולם למרות הקושי, הפסיכואנליזה שואפת למצב האידיאלי המתואר.

עמדתו של הרטמן לא התקבלה במלואה אצל כל התיאורטיקנים, אין ביניהם מי שחולק על כך שאסור למטפל לנצל את מעמדו ולהשפיע על המטופל בעניני השקפת עולם, אולם יש הסבורים שקביעתו שאין לפסיכאונליזה שום קשר עם ערכים אינה מדוייקת. זילבורג כותב:

״הפסיכואנליזה יכלה לנקוט עמדה רשמית מעורטלת מערכים, לא משום שהיא התכחשה לערכים, אדרבא משום שערכים מורליים הם חלק אינטגרלי ממנה״.

יש להניח שהרטמן לא התכוון לשלול מהפסיכואנליזה קשר לערכים אוניברסליים אלא רק מאלה הספציפיים לתרבות מסויימת או סגנון חיים מיוחד. אין זה משנה איך דילמה זו תיפתר, עובדה היא שקם ״כוח שלישי״ בפסיכולוגיה עקב כך שלא השלימו עם מה שהגדירו הזנחת העיסוק בערכים. הצעתו של פרום שנ״ל לראות בפסיכואנליזה מערכת ערכים מורליות היא רק אחת מהגישות שהאסכולה ההומניסטית דוגלת בהן.

תרפיה דת וזכות הבחירה

תיאורטיקנים רבים סבורים שהתהליך הטיפולי מבוסס על ההנחה שכבוד האדם נשמר רק אם מתאפשר לו לבחור במה שרוצה בצורה חופשית מתוך אפשרויות שונות. גישה זו מביעה עמדה מעבר לזו של זילבורג שנ״ל, אין להסתפק בהצהרה שערכים הם חלק בלתי נפרד מהפסיכואנליזה. היא מצביעה על עקרון הבחירה החופשית ומייחדת אותה כליבה של הטיפול הנפשי. אדם הנמצא בקלחת של רגשות מלווה במטען רגשי כבד, נשללת ממנו האפשרות לפעול בטבעיות ובשקול דעת ־ הוא אינו חופשי. מטרתה של תרפיה להעניק הרגשת חופש, לשחרר את האדם ממגבלות בלתי רציונליות הכובלות אותו ומכניסות אותו למסגרת צרה ומצומצמת. הסרת המניעות, התרת התסבוכות, יחזירו לו את חופש הפעולה ושוב ירגיש כבן אדם שווה ובעל ערך, ובכך הכבוד המגיע לו כבן אדם יוחזר לו. סינגר דבק בעקרון זה וסבור שמכאן מזר שגם למטפל חשוב שירגיש חופשי ורק אם תנאי זה יקויים יוכל המטפל לסייע למטופל. סיכויו של המטופל להגשים את הזכות לבחור דרכו בחיים תלויים ועומדים במטפל, במידה שהמטפל ידגים זכות זו באותה מידה יזכה בה המטופל.

עקרון ״בחירה חפשית״ מרכיב מרכזי וחיוני במסורת היהדות וכך גם בדתות המערביות. היהדות רואה את המפגש בין האלוקים והאדם כברית שנכרתה בין שני הצדדים מרצונם החופשי וכפי שמשתמע מספר שמות (כד, ג־ט). עקרון ״בחירה חופשית״ הינו היסוד של שכר ועונש ומבחינה תיאולוגית מהווה יסוד להבנת כוונת הבריאה. הרמב״ן כותב בפירושו לתורה (שמות, יג, טז) שסיבת בריאת העולם שהאדם יכיר בעובדה שיש בורא, שיודה ויעיד על כך. רבי משה חיים לוצאטו (רמח״ל) בספרו דרך ה׳ (פרקים ב׳ וג׳) מרחיב את הדיבור בנקודה זו, סיבת ומטרת הבריאה. האדם נברא בכדי שינסה בכל דרכיו להדמות לבוראו, משימה זו מחייבת שדרגתו הרוחנית, טהרת הנפש שיזכה לה תושג מכח עבודתו הרוחנית ולא כלחם חסד, אחרת יאבד את ייחודו ־ הניצוץ האלוקי שיש בו וידמה יותר לרובוט מלצלם אלוקים.

ניתוח זה מאפשר בנית תשתית משותפת לדת ולפסיכולוגיה. מטרת הדת היא לשחרר את האדם מנטייתו לשקוע בגשמיות, לפנות את הדרך ממכשולים המעכבים אותו מהעיסוק ברוחניות. מטרת התרפיה דומה למטרת הדת, גם היא שואפת לשחרר את האדם, להתירו מסבך הקונפליקטים והעיוותים הנפשיים שבהם נמצא, מפגמיו הפסיכולוגיים הפתולוגיים. שניהם הדת והפסיכולוגיה מדגישים את חשיבות החופש, רואים את יעודם ביצירת תנאים נאותים שיחזירו לאדם את האפשרות לבחור. גישה זו הרואה בחופש הבחירה ־ שהוא מושג אתי, בסיס ויסוד משותף לדת וטרפיה, אינו זהה או אפילו דומה להצעת פרום להכתיר את הפסיכואנליזה באדרת הפילוסופיה האתית ויורשת הדת. פרום שולל את הדת וכאן מוצעת נקודה זהה בין דת ופסיכולוגיה. יש לציין רעיון הדומה לעמדת פרום אם כי בכיוון הפוך, שבוטא על ידי בקן ״פסיכואנליזה יכולה להחשב כחלק של וכהתגשמות מודרנית של הסגנון הדתי ששורשה באברהם״. גם בקן מעניק לפסיכואנליזה גוון דתי, אלא שהוא מייחס את זה למסורת היהודית ולא למסורת היוונית כדעתו של פרום. נראה שאם כי קיימות נקודות זהות רבות בין הפסיכואנליזה ודת משפט זה אינו מדוייק משום שהוא כוללני ומתעלם מההבדלים הרבים.

נשאר לנו להבהיר נקודה נוספת. אם הארגומנט שנ״ל צודק, למה ובשביל מה יצא הקצף מהאסכולה ההומניסטית על התאוריות הפסיכולוגיות שקדמו לה? אם הטיפול הדינמי, בניגוד לביהביוריזם, מושתת על חופש ומטרתו לטפח באדם מידה יותר גדולה של אופציות, מה פגם מצאו בתרפיה הפסיכואנליטית? כפי הנראה התנגדותם היא לתפיסתו של פרויד והאסכולות שהושפעו על ידו לראות בביולוגיה את הבסיס התיאורטי והמאגר לרצון ואנרגית האדם לפעול, להחשיב את הדחפים ככל יכול ושרק איתם יש להתחשב. האמת היא שפגמים תיאורטיים אלו באו במידה גדולה על תיקונם בתורתם של ״פסיכולוגית האגו״, ו״אסכולת יחסי האוביקט״. אולם למרות כך תכונות אנושיות כעין התנהגות אלטרואיסטית אינן זוכות לטיפול ולהתייחסות הראויות להן וכן אסתטיקה ודת נחשבות כצומחות מפעילות מנגנוני הגנה בסובלימציה, ולפיכך ההומניסטים מתנגדים לקודמם, לדידם תפיסתו של פרויד וההולכים לאורו על מהות האדם רדודה וסטרילית.

התזה שחל קירוב מסויים בין הדת והפסיכולוגיה מתייחסת לעקרון בחירה חופשית, היא אינה תקפה לגבי התנהגויות מוסריות אחרות גם אם נווכח שאין הבדל בין דרישות הדת לדרישות שנגזרות ממדע הפסיכולוגיה. הסיבה לכך היא הנימוקים השונים המכתיבים התנהגות. מדעי החברה ובתוכם הפסיכולוגיה הושפעו עמוקות משני זרמים:

  1. logical positivism
  2. emotovism

קפלן וד׳נינגס כותבים:

״בקיצור אסכולת logical positivism טענה שאתיות מהותה סוביקטיבית, והנחותיה נטויות משמעות קוגנטיבית מכיון שאין אפשרות לאשרם או לסותרם מכח מידע אמפירי. Emotivism סבור שמשמעותם של מושגים אתיים נקבעים על ידי העדפות סוביקטיביות המעוגנות ברגש״

למותר לציין שהתפיסה הדתית הכללית ברובה המכריע מנוגדת לעמדות אלו. גישתה של היהדות המסורתית היא שגם מוסריות ואתיות כלולות בתורה, כפופות לכלליה, ופועלות לפי עקרונותיה. לאמיתו של דבר קיימת בתקופה האחרונה תזוזה בכיוון הפוך במדעי החברה !"metaethics", עמדה שאינה מרוצה משני הזרמים logical positivism and emotivism שתוארו למעלה, ויתכן שבעתיד נהיה עדים להתקרבות הולכת וגוברת בין תחומי הדת והפסיכולוגיה בשטח זה.

אין תמימות דעות לגבי סוג הקריטריון שיש להשתמש בו לשם הערכת האתיות של מעשים. ישנן שתי אסכולות בספרות הפילוסופיה של האתיקה, אחת סבורה שקנה המידה למדידת האתיות היא המוטיבציה מאחורי הפעולה, האתית היא או לא? אסכולה אחרת טוענת שיש להסתכל על התוצאות, אם הפעולה הובילה לטוב אז המעשה הוא טוב, המוטיבציה אינה מעלה או מורידה. הפילוסוף ברטלי מציע עמדה אחרת:

״אנו זקוקים לשתי הגישות, כל גישה לחוד אינה מספיקה, וכן גם שתיהן ביחד אינן מספיקות, ... אין אפשרות להתנהג בצורה מורלית או להעריך במיומנות המורליות של מעשיהם של הזולת בלי רמה גבוהה של מידע עמוק על עצמנו ועל הסביבה. בלי הבנה עמוקה זו לא נוכל להבחין בין תוצאה טובה לרעה בין רצון טוב לרע בצורה מדוייקת. הסיבה לכך היא שאנו חשופים להשפעתם העצומה של ההשלכות הפסיכולוגיות שלגו, לאותם מצבים פנימיים, שאנו מלבישים על העולם החיצוני כשאנו מפרשים אותו.

קבלת הנחה זו מוליכה אותו להעלות השאלה הבאה:

״אם ההסבר שאנו נותנים לתחלואי הסביבה בדרך כלל מעוות עקב מצבנו הפנימיים, איך אפשר להגיע למצב פסיכולוגי מאוזן, לקשר טוב בין המודע והבלתי מודע, למצב שאין בו סיכון של ראיה מסלפת של הסובב אותנו? אין ביכולתי לתת מענה לשאלה זו לשביעות רצון של אף אחד כלל עצמי. הדרכים להגיע למצב רצוי זה רבות כפי מנין הפסיכולוגים, שלא להזכיר מנין המנהיגים הדתיים״.

הוא סבור שלמסע הפנימי הזה ישנם סממנים שאפשר לכנותם דתיים, ושהוא מלווה במתח כה רב שלפעמים פרויד הרהר אם זה כדאי. מוכרחים להכיר ברוע ־ גם הרוע שבתוכנו. בין היתר הוא מצטט את יונג שכתב שהתנאי הראשון להבנת בעית הרוע היא מודעות עצמית, אין להשלים עם אשליות.

גישתו מהווה ניסיון לקשר אתיקה למודעות עצמית והיא מושתתת על ההנחה שרק כך מתאפשר לאדם לנהוג ולבחור, בנכון, בטוב. עצם הבחירה החופשית שהיא כאמור יסוד מוצק בתאולוגיה וברוב שיטות הטיפול הנפשי, כרוכה במודעות עצמית המכירה את הרוע בתוכנו. נמצא שיש רובד נוסף לביסוס הרעיון שיש מכנה משותף ־ מושג הבחירה החופשית ־ בין הדת והפסיכולוגיה. רובד זה מוסיף מימד לדיון בפרק זה וכן גם להבנת משמעות וחשיבות הבלתי מודע וטבע האדם, סוגיות שנדונו בפרקים קודמים.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *