נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

עשרת הדברות – רלבנטיות בזמננו יותר מתמיד

ד״ר נדב ברמן שיפמן, עמית פוסט-דוקטורט, אוניברסיטת ייל, מפרסם בשבת שלום גליון 1096 (פרשת יתרו, תשע"ט, מובא באתר של ד"ר לאה מזור):

עשרת הדברות: קוד אתי ומתנגדיו

 

הפרשה בה נמסרים עשרת הדברות לבני ישראל קרויה על שמו של יתרו, עובדה המלמדת על הכבוד של התנ"ך כלפי מוסריות אנושית בסיסית המצויה אצל לא-יהודים. מנגד, האשמה גורפת של גויים בחוסר-מוסריות [1] היא תופעה שהתנ"ך מזהיר מפניה, בסיפורי אברהם ויצחק אצל אבימלך (בראשית פרקים כ, כו). דתות אברהם – יהדות, נצרות, אסלאם – אכן מקבלות את תוקפם של עשרת הדברות כהנחיה בסיסית לאנושות. לצד הבדלים רבים, הן מסכימות כי אל מיטיב ברא את העולם והאדם, והוא פונה אל ברואיו ומצפה מהם לפעול בהתאם לכללי מוסר בסיסיים: אוסר להקדיש את החיים להרס העולם, ומורה על הגבלת האנוכיות; מגנה רצחנות, אלילות, זימה וכיליון, ומצווה לנוח יום בשבוע ממלאכה, תוך זיקת-גומלין מיטיבה למשפחה והקהילה. לצד הפולמוס שיש ליהדות עם שכנותיה לגבי מעמדן של 603 המצוות שמעבר לעשרת הדברות, אין לזלזל אפוא בחשיבות 'דרך-הארץ' או ה'חוק הטבעי' המגולם בעשרת הדברות. 'קוד אתי' זה נקרא בעבודת בית המקדש לצד פרשיות שמע (משנה תמיד, ה, א), אך לאור החשש מפני ההסתפקות הנוצרית בעשרת הדברות בתור קוד-אתי תוך כפירה בתוקפן של כלל המצוות, ירד מעמדם של עשרת הדברות בתקופת חז"ל: "בדין הוה שיהו קורין עשרת הדיברות בכל יום. ומפני מה אין קורין אותן. מפני ט(י)[ע]נת המינין. שלא יהו אומ'. אֵילו לבדם ניתנו לו למשה בסיני". [2]


העולם הזה כתאונה קוסמית

לדתות אברהם יש ויכוח נוקב עם הגנוסיס, הכופר באתיקה ההומנית הבסיסית המגולמת בעשרת הדברות.[3] הגנוסיס, שהתהווה במאות הראשונות לספירה, עיוות את רעיונות הנצרות ולכן הוקע ממנה. לאחרונה ראתה אור האסופה גנוסטיקה: אסופת כתבים מתורגמים מקופטית ויוונית עתיקה,[4] שיש לה ערך רב להבנת הגנוסיס, ומנגד – להנהרת עשרת הדברות כתורת-חיים.[5]
המונח גנוסיס נגזר מהמילה היוונית gnosis, שהוראתה 'ידע'. עם הגנוסטים הקדומים שפעלו במאה השניה והשלישית לספירה נמנו מרקיון, מאני, ולנטינוס ותלמידיהם, ומשותפת להם כפירה באמיתוּת האל המקראי הבורא, ותפיסתו כאל רע, שמטרת חוקיו כפי שנתקבצו בחומש היא לשעבדנו. האל הטוב, האמתי, הוא רוחני מוחלט ושונה לחלוטין מעולמנו, שהינו זר ואדיש לגמרי לעולם הזה ולבני האדם, שמקורם לדעת הגנוסטים בבריאה של אל נחות, המכונה 'ילדבאות' (Yaldabaoth).[6] העולם הזה הוא מנקודת מבטם בגדר תאונה קוסמית. בלשונו של הנס יונס (Jonas), על פי הגנוסיס, העולם הוא קִברה של הנשמה או הרוח.[7] לאור גילוי הספריה בנאג-חמאדי במצרים באמצע המאה העשרים התגלעו ויכוחים במחקר לגבי שייכותם של טקסטים כאלו ואחרים לגנוסיס, על היחס בינו לנצרות,[8] ועוד, אך מוסכם שהגנוסיס אוחז בדואליזם אונטולוגי קיצוני: העולם מורכב מרוח וחומר, והאדם מנשמה וגוף, העוינים זה את זה. לפי הגנוסיס החומר והחומריות הם אשליה, עליה יש להתגבר באמצעות השגת ידע אלוהי גואל.
גנוסיס כאן ועכשו?
לפני כמה שנים ביקרתי בתערוכה במוזיאון ישראל שהיתה מחווה לספר קיצור תולדות האנושות של פרופ' יובל נח הררי. בין ציוני הדרך הרבים השייכים ל'הסטוריה הטבעית' והתרבותית של העולם, הופתעתי מאד לא למצוא בתערוכה זו כל רמז למעמד הר-סיני ולעשרת הדברות. הדבר מפתיע, שכן קשה לדמיין את התגבשות ההומניזם האירופי, הדמוקרטיה וביטול העבדות, ללא המסרים ההומניים המצויים במסורת היהודית המקראית, ובראשם ערך שוויון בני-האדם, יום השבת כיום מנוחה, הגבלת כוחו של המלך ומוסד המלוכה, ועוד. איך אפשר להבין את ההבראיזם האירופי, או את כינונה של ארה"ב, ללא התייחסות לבראשית א 27 (בריאת כל בני האדם בצלם אלהים) ולעשרת הדברות? חרף כל זאת, מכחיש נח הררי בספרו החדש את הטענה שהיה למסורת היהודית תפקיד חיובי כלשהו בהתפתחות האנושות.
המטריאליזם והנומינליזם (ה'תודעה' כממצה את הכל) של נח הררי מקושרים תדיר לבודהיזם, אך לא פחות מכך הם מגלים קשרים מטרידים לגנוסיס. כמו הגנוסטים שטענו שאין הבדל בין אדם לבהמה,[9] כך נח הררי בספרו הראשון (קיצור תולדות האנושות) הרואה את האדם כ'סאפיינס' וכבעל חיים גרידא; כמו הגנוסטים הטוענים שאין כל ממשות וערך לקיומו הגופני של האדם, וגאולתו של האדם תבוא רק מתוך התנגדות לעולם הזה וחריגה אל ה'ידע' הגואל שמקורו הוא אל רוחני וזר במהותו לעולם הזה, מגדיר נח הררי בספרו השני את האדם כאלגוריתם (ההיסטוריה של המחר, עמ' 82, 317 [10]), אשר הש אלה לגביו ממוקדת בתודעתו ה'פנימית' ולא בזיקתו החברתית. את שני ספריו דלעיל ניתן לתמצת באופן הבא: האדם 'אינו אלא' אורגניזם (לא אחרת מאשר אמבה או עגבניה), אך משנחבר את ה'אורגניזם' הזה לחשמל ולמרשתת הרי לנו 'אל' (god), במרכאות או בלעדיהן. על פי התמונה הגנוסטית המחולנת שמשרטט נח הררי, בין הבהמי ל'אלוהי' לא ניצבת תופעה אנושית בת-קיימא, אלא בעיקר פיקציות, אשליות והונאה עצמית גרידא.
נח הררי טוען שהוא רק 'משקף את השיח הרווח’,[11] אך את השיח ההומני והדתי-הומני הוא משום מה אינו טורח להדגיש. אותיר לקוראים להחליט מה פשר העובדה שהוא אינו מזכיר בספריו את ההוגה היהודי החשוב הנס יונס, מאבות הביואתיקה, הקיימוּת והפילוסופיה של הטכנולוגיה. אם יש צדק בטענה לגבי הנחותיו הגנוסטיות של הררי,[12] הרי שספרו של יונס הדת הגנוסטית עשוי להוות מפתח לכך.[13]
'לא תגנוב' או 'ופרצת'?
נח הררי, שמיטיב להעלות שאלות מוסריות לגבי אתגרי הקידמה, נשען על מטפיסיקה גנוסטית שאותה זיהה יונס בניהיליזם המודרני, באופן המסנדל את היכולת להתמודד באופן מוסרי עם האתגרים שעל הפרק. למשל, נח הררי מגדיר בני אדם כ'בעלי חיים שאפשר לפרוץ אליהם' (hackable animals).[14] הגדרה זו נשענת על ה'הפגזה' המושגית הקודמת, של הגדרת בני האדם כ'בעלי-חיים' גרידא. מזוית דרוויניסטית הישרדותית גסה, אכן לא ברור איך אפשר לערער על התואר 'שאפשר לפרוץ אליהם’.[15] גם הצו 'לא תרצח' אינו בר-תוקף מבחינת הפוסט-הומניסטים. בהתייחס לרצח ה'סתמי' שמבצע מר מֶרסו בספר הזר של אלבר קאמי, קובע יוחאי עתריה בספר העידן הפוסט-אנושי כי "האמת פשוטה: מרסו רוצח כי אין סיבה אמיתית לא לרצוח”.[16] האמנם? האם כל רוצחי היחידים וההמונים בעצם פעלו כשורה? אפשר לתמוה על הוצאת 'פרדס' על נתינת הבמה למסרים שכאלו. נחמה פורתא היא הפרק של אריק גלסנר באותו הקובץ, הסוקר את ההומניזם של ריימונד טליס (Tallis), המבקר בספרו קִיפּוּף האנושות את ה'דרוויניטיס' וה'נוירומניה' בני זמננו.
דין וחשבון הומני, המכיר בתפקיד המוסרי שמלאו עשרת הדברות ותורת משה בדברי ימי האנושות, יציע גישה שונה מזו של הפוסט/טרנס/אנטי-הומניזם. כך למשל יונס בספרו צו האחריות,[17] או הרב אליעזר ברקוביץ, שטען כי "הקביעה שלפיה אלוהים ברא את האדם בצלמו ונפח באפיו נשמת חיים" היא דחייה "של כל מטא-מדע ומטא-פסיכולוגיה הקובעים כי האדם אינו אלא עוד יצור מן היצורים שבממלכת החי”.[18] כנגד ה'מדעניזם' ((scientism המתאר את האדם כ'אורגניזם' גרידא, טען ברקוביץ כי "אנושיותו של האדם אינה […] תופעת לוואי של טבעו החייתי; היא ניתנת לו מראשיתו בדיוק כמו מטען האינסטינקטים שלו ומבנהו הביולוגי. […] רק אדם חולה יכול לרצות להיות חיה בריאה”.[19] לנוכח המיתולוגיה הטרנס-הומנית בת זמננו, אפשר להציע כי רק אדם חולה יכול לרצות להיות רובוט בריא. לעומת זאת, הומניזם – יהודי או אחר – ממוקד בהכרעה מוסרית המעוגנת בתוך חוויית חיים ממשית: כיצד ניתן לחיות חיים מוסריים, שראוי לחיותם? בעבור מי שסבור שזו השאלה הנכונה, עשרת הדברות היו ויישארו מצפן חשוב.
הערות:
[1]  כך למשל במדרש הנודע מציג את התנגדותן של אומות העולם לקבל את עשרת הדברות, מתוך טענה של חוסר מוסריות המושרשת  באומות (ספרי דברים, ברלין ת"ש, פיסקא שמג, עמ' 395—397).
[2]  תלמוד ירושלמי ברכות א, ד, האקדמיה ללשון עברית (ירושלים תשס"א), טור 9. השוו בבלי ברכות יב ע"א, וכן א"א אורבך, 'מעמדם של עשרת הדיברות בעבודה ובתפילה', עשרת הדיברות בראי הדורות, ערך: ב"צ סגל, ירושלים תשמ"ו, עמ' 127—145.
[3]  הבחירה בשם הזכרי 'גנוסיס' (לעומת 'גנוסטיקה' הנקבי) נובע מהסלידה הגנוסטית מהממד החומרי (מטריאלי) והטבע הנברא, כמו גם מהתבוניות הרדיקלית שבו, אשר נתפסת בידי רבים כשוביניזם פילוסופי. השוו G. Lloyd, The Man of Reason: “Male” and “Female” in Western Philosophy, London 1984
[4]  תרגום, עריכה והקדמות: ד"ר יונתן כהנא, תל-אביב 2017.
[5]   לתיאור מזעזע במיוחד של הקניבליזם הגנוסטי, המבהיר מדוע הצו 'פרו ורבו' אינו מובן-מאליו, ראו גנוסטיקה, עמ' 137—138.
[6]  ראו כהנא, 'הקדמה', בתוך גנוסטיקה, עמ' 7—25. 
[7]  H. Jonas, The Phenomenon of Life: Towards a Philosophical Biology [1966], Illinois 2001, p. 14 (תרגום נ.ב.).
[8]  חרף נסיונו של גרשם שלום 'לביית' את הגנוסיס אל חיק היהדות, בקרוהו אליעזר שביד ויוסף דן, ובצורה מתונה יותר גם משה אידל.
[9]  כהנא, גנוסטיקה, עמ' 144.
[10]  לביקורת הומנית על הרדוקציוניזם של נח הררי, ראו למשל תומר פרסיקו, ' "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי – ניתוח ביקורתי', לולאת האל (10 למאי 2015). 
[11]  ראו תגובתו לרשימתו דלעיל של פרסיקו.
[12]  טענה שהוכחתה דורשת כמובן דיון נוסף.
[13]  The Gnostic Religion: The Massage of the Alien God and the Beginnings of Christianity, Boston 2001
[14]  Y. N. Harari, "The Myth of Freedom", The Guardian (Sep. 14 2018) . הררי חוזר בדבריו על המוטו הזה שלוש פעמים.
[15]  באופן דומה, מנקודת מבט מסוימת הגדרתו של 'בית מלון' היא 'מקום שאפשר לגנוב ממנו ברזים ומגבות'.
[16]  'לבד במדבר של קרח', העידן הפוסט-אנושי, עורכים: י. עתריה וע. שלו, חיפה 2017, עמ' 268.
[17]  The Imperative of Responsibility: In Search of an Ethics for the Technological Age, trans. H. Jonas and D. Herr Chicago 1984
[18]  'מיניות ומוסר', בתוך א. ברקוביץ, מאמרים על יסודות היהדות, מאנגלית: להד לזר, עורכים: ד. חזוני וי.י. ליפשיץ, ירושלים תשס"ד, עמ' 189.
[19]  'מיניות ומוסר', עמ' 189.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *