נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

פמיניזם ויהדות

מספר צפיות במאמר זה:148

אחי הגולש היקר, אם יש את נפשך לדעת משהו על פמיניזם ויהדות, שלא מתוך אפולוגטיקה שמטרתה להגן על היהדות או להגן על הפמיניזם, כוף אזנך כאפרכסת וכלך לך אצל ד"ר אבי ויינרוט, לספרו 'פמיניזם ויהדות', וכהוכחה לכך, אעתיק לפניך את המבא מספרו, המלמד על גישה אובייקטיבית ומרעננת. וכל זה אינו אלא הקדמה לניתוחים המענינים שבספר עצמו.

"הנשים אשר נדב לבן אותן לקרב אל המלאכה - מלאכת ה׳ מצד בחירתן בטוב, הן הנה תעלנה בהר ה׳ תשכונה במקום קודשו כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן ולהדרן לחזק ידיהן, עשי והצליחי ומן השמיים יסייעוך״

(ר׳ שמואל הרקוולטי, שו״ת מעיין גנים, ונציה שי״ג)

הורתו ולידתו של חיבור זה בשאלתו של שומע, בפתח הרצאה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, שהתייחסה לנושא ״מעמד האישה במשפט העברי״. מייד עם הצגת הנושא שאל הוא ברצינות: ״יש בכלל דבר כזה, מעמד האישה ביהדות?״ באותו רגע גמלה החלטה בלבי, להקדיש מעיתותי לנושא.[1]

פניתי למלאכה ומצאתיה קשה. הנושא של פמיניזם ויהדות כולל בחובו נושאים מגוונים והמקורות רבים הם, אבל מתעורר קושי חמור לנווט בים המקורות ולמצוא קו אחיד וברור.

נדהמתי לגלות כמעט בכל הקשר מקורות סותרים לכאורה, כאשר לכל השקפה וגם להפך הגמור הימנה יש הד במקורות. הדברים דמו במידה רבה לסיפור הידוע על הדיין, אשר שמע צד אחד וקבע ״אתה צודק״. לאחר מכן שמע את הצד האחר ופסק לו ״גם אתה צודק״. מששאלה אותו אשתו אח״כ כיצד ייתכן כי שני הצדדים יהיו צודקים ? השיב לה ״גם את צודקת״.

בנושא זה, כבנושאים טעונים אחרים, יש למעיינים רבים דעה מוקדמת, לעיתים אף דעה סופית, והם מפרשים את המקורות בהתאם להשקפתם. המקורות דומים בעיניהם לבריכת מים צלולים, אשר משתקפת בהם בבואתם שלהם.[2] אלא שבמקרה שלפנינו נמצא, כי כל דעה כזו היא במידה מסוימת גם צודקת, שהרי יש מקורות התומכים בה. צריך רק לזכור, שיש גם מקורות התומכים בגישה הגורסת את ההפך הגמור. מסתבר כי בסוגיה זו, של פמיניזם ויהדות, כמו בסוגיות טעונות אחרות של פוליטיקה או של דת, ככל שנחשפים לפחות מידע, כך ניתן לגבש דעה נחרצת יותר. אבל, ״יוסיף דעת - יוסיף מכאוב״(קהלת א, יח). העיון במכלול של מקורות מלמד עד כמה הנושא מורכב ולא חד משמעי, ועד כמה קשה לפלס בו נתיב להשקפה כוללת.

בחרתי להביא בפתח דבר שורה של מקורות, אשר תמחיש עד כמה לא ניתץ בעניין זה להקדים נעשה לנשמע. תכליתו של מבוא זה להציג בפני המעיינים את מורכבותו של הנושא, למען לא ייגשו לעיין בו בנחרצות, עם דעות מוקדמות ומוחלטות כלשהן.

המקורות שיובאו להלן, במבוא, לא יעסקו בשאלות הממשיות בדבר: זכות נשים לבחור ולהיבחר, לימוד תורה על ידי נשים, ברכת ״שלא עשני אישה״ וברכת ״שעשני כרצונו״, פסול נשים לעדות, פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, ירושת הבת וכיו״ב סוגיות מורכבות, שבכולן נעסוק באופן מפורט בפרקים הבאים. המקורות שנביא בפתח דבר יתייחסו לשאלת היסוד בדבר הגישה של חז״ל לאישה, לייעודיה ולתכונותיה. רצף המקורות שיובא להלן נועד להראות, כי בלא עיון כולל, קשה לגבש דעה בסוגיה זו של פמיניזם ויהדות, שכן אפילו בעניינים הטריוויאליים ביותר, נתקל המעיין בתמרורים המורים כל אחד, לכאורה, לכיוון אחר.

נפתח בפסוק הידוע בספר תהילים (מה, יד) ״כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה״. מכאן למדים לכאורה, כי על האישה להיות מופנמת ותחומה בגדרי ביתה.

לעומת זאת, בספר משלי (לא, יד-טז) מתוארת אשת החיל האידיאלית בתיאור הבא: ״היתה כאוניות סוחר, ממרחק תביא לחמה, ותקם בעוד לילה ותתץ טרף לביתה וחק לנערותיה, זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם״. האישה האידיאלית יוצאת אפוא מביתה, זוממת שדה, נוטעת כרם ומביאה ממרחק לחמה.

כיצד מתיישבים הדברים עם העיקרון לפיו ״כל כבודה בת מלך פנימה״?

הגיעו למדרגת סילוק האנוכיות של משה, ועל כן ראו את הקב״ה דרך מראה - שבה רואה אדם גם את עצמו. נקודת המוצא הסובייקטיבית משליכה על אופן תפיסת המציאות האובייקטיבית וזוהי ההבחנה בין ״מראה אלוקים״ - שהוא מראה טהור, לבין ראיית האלוקים במראה, שבה רואה אדם גם מהרהורי לבו.

נמשיך בסקירה זו ונמצא בתלמוד הבבלי כי במערבא [בארץ ישראל שממערב לבבל] נהוג היה לשאול חתן לאחר נישואיו ״מצא״ או ״מוצא״.[3]

הדברים התייחסו לסתירה הקיימת בין שני הכתובים הבאים:

בספר קהלת (ז, כו) נאמר: ״ומוצא אני מר ממות את האישה, אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה, טוב לפני האלוקים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה״.

האישה מתוארת אפוא בפסוק זה כמשהו דמוני, מר ממוות, אשר עובד ה׳ ירחק הימנו.

לעומת זאת, בספר משלי(יח, כב) נאמר ״מצא אשה - מצא טוב, ויפק רצון מה׳ ״.

לפנינו אפוא שתי הגדרות כוללניות, הסותרות זו את זו בתכלית. אכן, ייתכן כי כתובים אלו מתייחסים לשוני האינדיבידואלי הקיים בין נשים שונות. לכך מכוונת לכאורה הגמרא, בעת שהיא מציינת כי החתן נשאל לאחר חתונתו, האם אשתו היא כזו המוגדרת בפסוק ״מצא״ או כזו המוגדרת בפסוק ״מוצא״. אבל השאלה שנשאל החתן אינה מיישבת את הקונפליקט הקיים לכאורה בין הפסוקים, שכן הכתוב יוצר הכללה. הכתוב אינו מתייחס רק למקרה אינדיבידואלי, ולכאורה לפנינו הגדרות, שהן קוטביות ומנוגדות בתכלית זו לזו. הכיצד?[4]  זאת ועוד, במדרש מצעו ״שלושה דברים אין אדם רוצה שיצא לו - עשב בקמח, חומץ ביין ונקבה בבניו - ושלשתם לצורך העולם נבראו״.[5] הדברים חדים ביותר במסכת סנהדרין:

״בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא ישן בלילה. בקטנותה - שמא תתפתה, בנערותה - שמא תזנה, בגרה ־ שמא לא תנשא, נישאת - שמא לא יהיו לה בנים... אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, אוי למי שבניו [הכוונה לילדיו] נקבות״.[6]

משמע, כי מי שנולדה לו בת קיבל דבר לא אידיאלי. הדברים אף נהיו לכאורה לחלק מן התפילה, כאשר עם פתיחת ארוץ הקודש לפני קריאת התורה, נאמר במסגרת תפילת ״בריך שמיה״ - ״ותהב לי [ותתן לי] בנין דכרין [בנים זכרים] דעבדין רעותך [שעושים את רצון ה׳]״.

במסכת נידה משמע, כי אף האם שמחה יותר בפרי בטנה כאשר נולד לה בן, ובלשון הגמרא:

״כיוון שבא זכר בעולם, בא שלום בעולם״.[7]

שלום בין מי למי? הדבר מובהר לכאורה בהמשך הדברים בעת שמובא

״מפני מה אמרה תורה, זכר [אמו נטהרת מטומאת הלידה] לשבעה [ימים] ונקבה לארבעה עשרי זכר שהכל שמחים בו, מתחרטת [היולדת מהחלטתה בעת צער הלידה שלא לרצות עוד ביחסי אישות] לאחר שבעה [ימים], נקבה שהכל עצבים בה, מתחרטת [היולדת] לארבעה עשר״.

מכאן משמע כי רק עם לידת זכר משלימים בני הזוג זה עם זה, בבחינת ״בא שלום בעולם״.

לעומת זאת, מוצאים אנו בתלמוד במסכת בבא בתרא: ״אמר רב חסדא, בת תחילה סימן יפה לבנים״.[8]

שמא תאמר כי ההתייחסות היא אינסטרומנטלית ללידת בת כסימן יפה ללידת בנים לאחר מכן, ממשיכה הגמרא ומביאה את דברי רב חסדא המציין: ״ולדידי [מבחינתי] בנתן [בנות] עדיפן לי [עדיפות לי] מבני [יותר מאשר בנים]״. הרי לנו אפוא התייחסות חיובית ושונה לגמרי ללידתה של בת, לא כמשהו נסבל, בדיעבד, אלא כאירוע בעל עדיפות ראשונה במעלה.

ביטוי נוסף למחלוקת זו מצוי באותה סוגיה ביחס לפירוש הפסוק ״ואברהם זקן. בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל״.9 מהי אותה ברכה כוללת, ״בכל״, שאברהם נתברך בה על ידי ה׳ ?

רבי מאיר אומר, שלא היה לו בת [המילה ׳בכל׳ שווה בגימטריה למילה ׳בן׳]. רבי יהודה אומר, שהיתה לו בת ו״בכל״ שמה. מדעה זו משתמעת חיבה יתרה להולדתה של בת, שהרי זוהי משמעות הברכה, שבה נתברך אברהם על ידי הקב׳׳ה. לעומת זאת, דעתו של רבי מאיר טעונה הסבר. האם זוהי ברכה לאדם שאין לו בת? האם גרועה היא לידתה של בת, עד כדי כך שהברכה הכוללת שהתברך בה אברהם אבינו הייתה, שלא נולדה לו בת? מכל מקום, שתי דעות קוטביות אלו ניצבות זו ליד זו, ובולט הדבר כי המסרים החיצוניים משקפים תוכן פנימי המחייב פענוח.

נמשיך בהבאת דוגמאות מתחומים אחרים. מחד גיסא, מוצאים אנו את מאמרו של ר, אליעזר בן הורקנוס ״כל המלמד את בתו תורה כאילו לומדה תפלות״.10 מאידך גיסא אנו מוצאים, שם, את דעת בן עזאי ״חייב אדם ללמד את בתו תורה״. כמו כן, במסכת ברכות11 מצינו: ״גדולה הבטחה שהבטיחן הקב״ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר ׳נשים שאננות קמנה, שמענה קולי, בנות בוטחות האזנה אמרתי״׳.12

בדומה לכך מוצאים אנו, מחד גיסא, במסכת יומא13 את דעתו של ר׳ אליעזר כי ״אין חכמה לאישה אלא בפלך [כלי טווייה] שנאמר ׳וכל אישה חכמת לב בידיה טוו״׳.14 וידועה היא האמירה, כי ״נשים דעתן קלה עליהן״15 ומאידך גיסא נאמר ״ולבן ה׳ אלוקים את הצלע״,16 דורשים חז״ל: ״ויבן״, לא רק מלשון בניין, אלא גם מלשון בינה - ״מלמד שנתן הקב״ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש״.17 מהי אם כן האישה בעיני חז״ל?

הסתירה מתעצמת בעת שמעיינים בקווי ההתנהגות שמתווים חז״ל בשאלת ההיוועצות של אדם באשתו. מחד גיסא, מצינו18 ״אמר רב: כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם, שנאמר: ״רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה/ אשר הסתה אותו איזבל אשתו״.19 הגמרא שם מקשה מיד, כיצד מתיישבים דברים אלו עם מאמר הבריות ״אישתך גוצה גחן ולחש לה״,20 אמירה שממנה עולה כי אל לו לאדם להתנשא על אשתו ועליו להיוועץ בה?

על כך משיבה הגמרא כי יש להיוועץ באישה בעניינים גשמיים, אך בעניינים שמימיים ורוחניים - אין ללכת אחר עצתה.

מאידך גיסא מצינו, כי כאשר הציעו את נשיאות הישיבה לרבי אלעזר בן עזריה, הוא הגיב ״אלך ואמלך באנשי ביתי״.21 לאחר מכן מתארת הגמרא דו־שיח מרתק בינו לבין אשתו, שעמה נמלך בעניין זה. לפנינו אפוא דוגמה לפיה גדולי ישראל מתייעצים בנשותיהם אף בנושאים הנוגעים לכהונה במשרה תורנית.

כמו כן מצינו:22 ״אמר רב נחמן, מנוח עם הארץ היה דכתיב ׳וילך מנוח אחרי אשתו׳״.23 מקשה הגמרא, הן גם לגבי אלקנה ואלישע מצעו כי הלכו אחרי נשים? מתרצת הגמרא כי אלקנה ואלישע לא הלכו אחרי אישה במובן הפיזי, אלא ״אחרי דבריה ואחרי עצתה״.

נוסף על כך, ידועה היא הסוגיה במסכת כתובות24 שבה מתוארת מסירות הנפש של רבי עקיבא ואשתו רחל. רבי עקיבא נעדר מביתו שתים עשרה שנה כדי ללמוד תורה בבית מדרשו של רב. לאחר פרק זמן זה שב ר׳ עקיבא לביתו, אך בטרם נכנס בפועל לבית, שמע מעבר לכותל את אשתו, רחל, משוחחת עם שכן. הלה שאל אותה, עד מתי תהא מוכנה לסבול מצב זה של ״אלמנות״ בחיי בעלה? תשובתה הייתה: אילו בעלי שומע לי, היה יושב שתים עשרה שנים נוספות ולומד תורה. הגמרא מציינת, כי לנוכח אמירתה זו של רחל, שב רבי עקיבא על עקביו וחזר ללמוד תורה שתים עשרה שנים נוספות. משמע, כי הדברים תלויים ברשות האישה ובעצתה, ואף עניינים שברוח בכלל זה.

עוד מצינו את המקורות הבאים שיש ביניהם סתירה לכאורה:

מצד אחד אנו מוצאים בתלמוד במסכת עבודה זרה ״רבי שמעון בן אלעזר אומר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר [תלמיד חכם], והייתה קושרת לו תפילין על ידו. נשאת למוכס והייתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו״.[9] משמע, כי האישה נגררת אחר בעלה, ואינה מעצבת את דמות הבית בדמותה היא. מצד אחר מצינו ״מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים. אמרו, אין אנו מועילים לקב״ה כלום. הלך וגרשה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע. והלכה זו ובשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהכל מן האישה״.[10] מכאן כי האישה היא היא עיקרו של בית ועל פיה יישק דבר.

ועוד מצינו שאלה בתנא דבי אליהו, מדוע ניתנה הנבואה לדבורה שעה שבאותם הימים עדיין חי פנחס בן אלעזר הכהן? והתשובה הניתנת לכך היא:[11]

״מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ - בין ישראל בין גוי, בין איש בין אישה הכל לפי המעשה שהוא עושה - כך רוח הקודש שורה עליו.

כך אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות והולך אותם לבית המדרש שבשילה, אולי אם יהיה חלקך בין אנשים כשרים תזכה לעולם הבא. והיא הייתה עושה פתילות עבות כדי שיהיה אורן מרובה... ומי גרם ללפידות שהיה חלקו בבני אדם כשרים וזכה לעולם הבא הווי אומר דבורה אשתו... ועל כיוצא בה הוא אומר ׳חכמות נשים בנתה ביתה,".[12]

מסוגיה זו עולה, אפוא, כי האישה היא המעצבת את דמות הבית בדמותה היא וזאת בניגוד לעולה לכאורה מן הסוגיה במסכת עבודה זרה.

אבל הדברים חורגים אף הרבה מעבר לכך. מצויים לפנינו מקורות שבהם האישה מתוארת בתיאורים קשים, כגון:

  • ״אישה מגלה את הקדרה לידע מה חברתה מבשלת״.[13]
  • ״האיש עינו יפה [כלומר, הוא נדיב מטבעו] והאשה עינה רעה״.[14]
  • ״האשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש״.[15]
  • ״עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים, ואחד כל העולם כולו״.[16]
  • ״רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות״.[17]
  • ״רבנן אמרי, ד׳ מידות נאמרו בנשים, גרגרניות, צייתניות, עצלניות, קנאתניות:[18] גרגרניות - מחוה, שנאמר(לגבי עץ הדעת) ״ותקח מפריו ותאכל״(בראשית ג, ו). צייתניות - ״ושרה שמעת פתח האהל״(בראשית יח, י).

עצלניות - ״מהרי שלש סאים קמח סולת״(שם, פסוק ו). קנאתניות - דכתיב ״ותקנא רחל באחותה״(בראשית ל, א).

רבי יהודה בר נחמיה אמר, אף איסטטניות [כלומר, אוהבות ריב ומשפט], ודברניות.

איסטטניות - ״ותאמר שרה אל אברם חמסי עליך״(בראשית טז, ה). ודברניות - ״ותדבר מרים ואהרן במשה״(במדבר יב, א).

רבי לוי אמר אף גנביות - שנאמר ״ותגנוב רחל את התרפים״(בראשית לא, יט). יוצאניות - ״ותצא דינה״(בראשית לד, א).

דברים אלו מעוררים קושי: מדוע נאמרו הכללות שכאלו כלפי נשים, וכי אצל גברים לא מצינו מעשים דומים שעשו יחידים שונים? ובכלל, האם ניתן ללמוד מן הפרט על הכלל ולעשות הכללה שכזו ביחס לציבור כה רחב וכה מגוון?

קשה להניח כי יחסם של חז״ל לנשים נבע מזלזול באישה או מרצון לפגוע בה, שהרי לעומת המקורות דלעיל שבהם תיאורי האישה קשים, מוצאים אנו את התיאורים האוהדים הבאים:

  • ״אין דרך האישה להיות יושבת בטילה״.[19]
  • ״נשים רחמניות הן״.[20]
  • ״האישה מכרת באורחים יותר מן האיש׳/[21]
  • ״דרכן של בנות ישראל, לא קולניות ולא רגל רמה ולא פרוצות בשחוק׳/[22]
  • ״אישה צנועה בביתה מכפרת על ביתה כמו המזבח״.[23]
  • ״למה (פנה משה בהצעת התורה) לנשים תחילה ? שהן מזדרזות במצוות״.[24]
  • ״מפני מה האיש נוח להתפתות ואין האשה נוחה להתפתות? אמר להם [ר׳ יהושע] אדם נברא מאדמה, וכיוון שאתה נותן עליה טיפה של מים מיד היא נשרית. חוה לעומת זאת, נבראת מעצם, ואפילו אתה שורה אותו כמה ימים במים אינו נשרה״.[25]
  • ״כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה״.[26]
  • ״לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה׳/[27]
  • ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״[28] [לפני נשים וגברים כאחד] - השווה הכתוב ״אישה לאיש לכל דינים שבתורה״.[29]
  • במסכת תענית[30] מצינו כי תפילתה של אשתו של אבא חלקיה (נכדו של חוני המעגל), נענתה, לפני שהקב״ה נענה לתפילת בעלה, וכאות לכך הקדימו ענני הגשם לעלות מן הפינה שבה עמדה היא והתפללה.[31]
  • ר׳ נתן אומר, יפה כוח נשים מכוח אנשים. אנשים אומרים (במדבר יד, ד) ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״, ונשים אומרות (במדבר כז, ד) ״תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו״.[32]
  • את חטא העגל, שהוא מהחמורים שבחטאי עם ישראל, עברו, על פי חז״ל, רק הגברים ולא הנשים. ביחס אליו נאמר (שמות לב, ב) ״ויאמר אליהם אהרן, פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם״. אולם, הנשים לא נשמעו לבקשה זו, ועל כך אומרים חז״ל ״הלכו אצל הנשים, עמדו [הנשים] עליהם ואמרו חס ושלום שנכפור בקב״ה שעשה לנו כל הנסים והגבורות האלו ונעשה עבודה זרה. כיוון שלא שמעו לעם, מה כתיב שם ״ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם״ (שמות לב, ג), ״אשר באוזני נשיהם״ לא נאמר, אלא ״אשר באוזניהם״.49 משמע, כי הנשים העריכו את הנס של יציאת מצרים יותר מן הגברים ולא חטאו בחטא העגל. בחטא זה חטאו אפוא רק הגברים, ודבר זה מהווה מקור לדברי חז״ל כי גדולה מעלתן של הנשים יותר משל הגברים.[33]
  • וכמובן, מזמור ״אשת חיל״ בספר משלי(פרק לא), שכולו שיר הלל לאישה.

חז״ל גם קבעו חובה ברורה ונחרצת על הגבר לכבד את האישה ולהוקירה. כך למשל

מצינו:

  • ״תנו רבנן, האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו... עליו הכתוב אומר ״וידעת כי שלום אוהלך״.51
  • ״אמר ר׳ חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב, טז) ׳ולאברהם היטיב בעבורה׳, וכך אמר רבא לבני עירו: הוקירו נשותיכם כדי שתתעשרו״.52
  • רבי יהודה הנשיא קרא לבניו בטרם פטירתו ואמר להם ״היזהרו בכבוד אמכם״.
  • חייב אדם בכבודה של אשת תלמיד חכם כשם שחייב הוא בכבוד התלמיד החכם עצמו, ויש לקום בפניה כשם שקמים בפני בעלה.53
  • חז״ל אינם נרתעים מלציין, ביחס לבנות צלפחד ״מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה״.54
  • ״כל אדם שמתה אשתו בימיו, עולם חשך בעדו, פסיעותיו מתקצרות... עצתו נופלת״.55

הנה כי כן, כבר מן המקורות שהובאו בפרק זה יכול המעיין להיווכח, כי התייחסויות חז״ל לנושא רבות רבות הן, ולעיתים מזומנות שונות זו מזו באופן קוטבי. אין ספק כי קיימים מקורות קשים שיש להתמודד ולהתאמץ בהבנתם. עם זאת, יש גם מקורות שונים בתכלית. ניסיון לגבש דעה על סמך עיון בחלק מן המקורות אינו אפשרי. על כן, המעיין בסוגיה זו חש כי המקורות מציבים בפניו אתגר עיוני חריף, בדומה למה שנאמר במסכת שקלים: ״הראשונים חרשו וזרעו, ניכשו, כיסחו, עדרו, קצרו, עמרו, דשו, זרו, בררו, טחנו הרקידו, לשו, קיטפו ואפו, ואנו ־ אין לנו מה לאכול״.56

כלומר, על אף שמונחים לנגד עינינו מדרשי הלכה ואגדה רבים מספור, והכל סדור וערוך לפנינו, עדיין קשה למצוא קו עיוני אחיד בדברים ולהבינם נכונה.

על כן ננסה בפרקים הבאים למצוא קווים מנחים בהתייחסות חז״ל לסוגיה מורכבת וטעונה זו ולדון בה מהבטים שונים, מופשטים ומעשיים, תוך שאנו מנסים להציג בפני המעיין קו חשיבה אחיד ורצוף.

מובן כי קווי המחשבה והעיון שיונחו להלן אינם מתיישבים, ואינם אמורים להתיישב, עם כל המקורות ועם כל מגוון הדעות. דבר שכזה, נשגב מעמנו.[34] עם זאת, נראה כי עלה בידינו לאתר רעיון בסיסי העובר כחוט השני במקורות הרבים ומעניק להם מימד של עקביות ושל הבנה כוללת. בעשותנו כן דומה כי לא נחדש דבר וחצי דבר מעצמנו, ורק ננסה לגול את האבן מעל מרגלית המצויה תחתיה מאז ומעולם. בהקשר זה נראה כי ככלל גישת חז״ל תואמת ביסודה באופן מובהק לתיאוריות שמקובל היום לכנותן כ״פמיניזם המודרני״.58 לסיום פתחו של דבר ראוי לציין כי על אף שמו הכולל של חיבור זה, לא נעסוק להלן בתיאוריות פמיניסטיות המתייחסות לרבדים אידאים, תרבותיים וחברתיים. תורה זו רחבה מני ים והיקפה רחב מכדי שנעסוק בה בחיבורינו זה. מטעם זה גם לא נעסוק בהשוואת מעמד האישה ביהדות לעומת מעמדה על פי דתות ותרבויות אחרות. כל שנביא בפני המעיין הוא רצף לוגי של מקורות המצביע על קו מחשבה בהיר. נפתח בהגיונות היסוד ובהשקפת העולם הכוללת של חז״ל ולאחר מכן נעבור לעסוק באופן פרטני בסוגיות פרקטיות וספציפיות לאור השקפת עולם זו.

הערות: (חלק מציוני המקורות נשמטו מסיבה טכנית)

[1] תודתי מסורה מקרב לב למר רותם רביבי, אשר בתום ימי עבודה מפרכים, עשה עימי לילות כימים והיה לי לשותף נאמן במלאכת איסוף החומר, עיבודו והעלאתו עלי ספר. שלי ושלכם - שלו הוא.

[2]הרמב״ם בפירוש המשניות למסכת כלים, ל׳ ב׳ מבהיר את מאמר חז״ל כי ״כל הנביאים הסתכלו באספקלריה שאינה מאירה ומשה רבנו הסתכל באספקלריה המאירה״ - כי משה עיין במראות האלוקות דרך ״זכוכית שקופה״ בלא שהמראה ייעכר מכח נטיות אנוכיות שלו, שכן היה העניו באדם. לעומת זאת שאר הנביאים לא

[3]  ברכות ח, ע״א, ור׳ ילקוט שמעוני, משלי סימן תתקנ״ח.

[4] לעניין זה ר׳ דבריו המרהיבים של פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ,, בספרו חמשה ספרי אמונה (הוצאת כתר, 1995) בעמ׳ 52 : קוהלת מתייחס לנשים באומרו ״ראה חיים עם אישה אשר אהבת״ (קוהלת ט, ט), אך גם ״ומוצא אני מר ממוות את האישה״.״ (שם, ז, כו). כדאי להזכיר שלפני כמאתיים שנה כתב הפילוסוף היהודי משה מנדלסון פרוש לספר קוהלת, ברוח ההומניזם האופטימיסטי של המאה השמונה עשרה. מנדלסון מתייחס לדבריו של קוהלת ואומר ששלמה מצא מר ממוות את האישה כי היו לו שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים. אילו הייתה לו אישה אחת, אשר אותה היה אוהב מאוד - לא היה אומר זאת. פרופ׳ ליבוביץ׳ מציין בהקשר זה במאמר מוסגר ״ידוע לנו עומק היחסים שבין משה מנדלסון ובין פרומה אשתו ועל האהבה ביניהם ממכתבים שנותרו בידנו״. עם זאת, פרופ׳ ליבוביץ׳ אינו מקבל הסבר זה ומציין: ״פירושו של מנדלסון הוא פירוש יפה, אך קוהלת אינו מוצא מר ממות שבע מאות נשים, אלא את האישה, אותה אישה עצמה שעליה הוא אומר: ״וראה חיים עם אישה אשר אהבת״. הסברו של פרופ׳ ליבוביץ׳ הוא על כן בפשטות כי: ״קוהלת בוחן את כל תענוגות הגוף, ואהבת אישה בכלל זה, ומוצא שהכל הבל״. כלומר, השלילה שבדברים אלו, כמוה כשאר דברי קהלת הקובע כי הבל הם כל פעולותיו הגשמיות של האדם.

[5] מדרש תנחומא, פרשת חיי שרה סימן ג׳, דיבור המתחיל ״ואברהם זקן״.

[6]סנהדרין ק, ע״ב.

[7]נידה לא, ע״ב. השבת הראשונה לאחר לידתו של בן זכר מכונה על כן ״שלום זכר״.

[8] בבא בתרא קמ״א, ע״א, אם כי ר׳ דעתו של רש״י שם ״ולא נתיישב לי עם דעתו של רב חסדא״. כמו כן ר׳ תוספות שם המבאר כי רב חסדא העדיף בנות ״לפי שהיו חתניו גדולי הדור״.

[9]עבודה זרה לט, ע״א.

[10]ילקוט שמעוני פרשת בראשית, רמז כ״ג.

[11]תנא דבי אליהו, סדר אליהו רבא פרק ט׳(פרשת מקץ).

[12]משלי יד, א.

[13]

תוספתא טהרות ח, טז, דעת ר׳ עקיבא.

[14]ילקוט שמעוני פרשת שלח, רמז תשמ״ח.

'3בבא מציעא פז, ע״א.

[16]קידושין מט, ע״ב.

[17]סוטה כ, ע״א.

[18]בראשית רבה מ״ה דיבור המתחיל ״ותאמר שרי״.

3s ירושלמי, כתובות פרק ה׳, ל, ע״א.

[20]מגילה יד, ע״ב.

[21]ברכות י, ע״ב.

[22]במדבר רבה ט׳, דיבור המתחיל ״ועבר עליו״.

[23]מדרש תנחומא פרשת וישלח סימן ר, דיבור המתחיל ״ותצא דינה״.

[24]שמות רבה כח, דיבור המתחיל ״ויקרא אליו״. ההתייחסות היא לפסוק שנאמר במתן תורה ״כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל״ (שמות יט, יג) ודורשים חז״ל: ״כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים״... ״ותגיד לבני ישראל״ אלו האנשים.״״ הנשים הוקדמו אפוא על ידי משה במתן תורה.

[25]בראשית רבה יז, דיבור המתחיל ״שאלו את״.

[26]יבמות סב, ע״ב.

[27]בראשית רבה כב, דיבור המתחיל ״והאדם ידע״.

[28]שמות כא, א.

[29]קידושין לה, ע״א.

[30]תענית כג, ע״ב.

[31] באותה סוגיה גם נלמד פרק בהתנהגות, בעת שמצוין כי אבא חלקיה ביקש מאשתו כי תכנס ראשונה אל הבית, רק לאחריה נכנס הוא ולבסוף נכנסו חכמי ישראל.

[32]ספרי, במדבר קל״ג.

[33]  רש״י על מסכת מגילה כב, ע״ב מציין בהקשר זה: ״ושמעתי מפי מורי הזקן זכרונו לברכה ... שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להן: אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כוח להציל. ונתן הקדוש ברוך הוא שכרן של נשים בעולם הזה, שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ולעולם הבא הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר תתחדש כנשר נעוריכי״.

 

[34] ככלל, בסוגיות מסוג זה שום דעה המובעת איננה בבחינת ״הלכה למשה מסיני״, ובהקשר זה דומה כי יש להקיש מדברי הרמב״ם הקובע כי: ״כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה שאין תכליתה מעשה מן המעשים - אין אומרים שם הלכה כפלוני״ (פירוש המשניות לרמב״ם סוטה ג, ה; סנהדרין י, ג). לעומת זאת ר׳ דבריו של הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו, כרך ג׳ בעמ׳ 353, המבהיר כי בעוד שבנושא הלכתי תיתכן מחלוקת, הרי שבנושא המכונה ״דבר אגדה״ אין מחלוקת אלא הדעות השונות מהוות נקודות השקפה שונות לאותה מציאות, ובלשונו:

״לא שייך מחלוקת אלא בדבר הלכה, וגם בזה רק בנוגע למעשה איך לעשות, אבל בעצם תוכן העניין לא שייך מחלוקת, כאמרם ז״ל ׳אלו ואלו דברי אלוקים חיים׳. פירוש, דשתי הדעות - שני מבטים אמת. למשל,

אם נקח גיליון של נייר, והאחד יראנו אך מצד עביו, וצד השטחי נסתיר ממנו, והשני יראנו אך מצד השטחי, הלא תפרוץ מחלוקת ביניהם אם הנייר הוא שטחי או חד, וכל אחד ואחד ידמה בשכלו כי חברו טועה לגמרי. ואיך הוא באמת? שניהם רואים אותו הגיליון עצמו, אך משני מבטים, היינו משני צדדים... והנה מפורש בתקוני זהר דבעניני אגדה וקבלה לא שייך מחלוקת והביאור הוא כנ״ל, משום דשני המבטים אמת כל אחד בבחינתו״.

קו המחשבה שאותו נתווה בפרקים הבאים הוא אפוא נקודת השקפה, המהווה זווית ראיה אחת לסוגיה דנא.

הפמיניזם הישן ניסה לסתור את הטענה כי אישה אינה מסוגלת להיות שותפה שווה לגבר מטעמים פיזיים ופסיכולוגיים. מטרת הפמיניזם הישן הייתה על כן לפרוץ דרכים ולהוכיח כי האישה שווה לגבר בתכונותיה ובכישוריה וכל מה שיכול וכשיר הגבר לעשותו יכולה גם האישה לעשות ואולי אף טוב יותר. לעומת זאת, הפמיניזם המודרני אינו מנסה להוכיח כי נשים שוות לגברים, אלא - כי על אף השוני הקיים בין המינים, אין כל מקום להפלות ביניהם. לעניין זה ר׳ למשל ספרה הנודע של קרול גיליגן, בקול שונה, התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה (ספריית הפועלים, 1995); האנציקלופדיה העברית, כרך מילואים ב/ בערך פמיניזם, עמ׳ 951-950.

להלן נראה באופן מפורט ושיטתי כי גישת חז״ל תואמת לגישת ה״פמיניזם המודרני״. היטיב לסכם את הדברים בתמצית הרב אליהו כי טוב בספרו איש וביתו(מהדורה שלישית) בפרק המכונה ״אשת חיל מי ימצא״ עמ׳ קכ״ה:

חכמי ישראל אינם מרבים דברים על שוויון זכויות האישה ועל החזרת כבודה, שכן ישראל שהם חיים על פי חוקי ה׳ ותורתו מעולם לא שללו מן האישה את זכויותיה ולעולם גם לא יוכלו ולא ירצו להוסיף על זכויותיה תוספת כלשהי. האיש והאישה - שני מלכים המשמשים בשני כתרים, ומלכותם בשני עולמות משלהם. שני מינים בתוך המין האנושי. שני תפקידים לשניהם ושני סוגי זכויות. שתי מעלות נפרדות ונכבדות, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה.

 

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

2 מחשבות על “פמיניזם ויהדות”

  1. ידידיה כהן

    בתמצית, הויכוח בנוגע ל"זכויות נשים", איננו רלוונטי מבחינה יהודית. לכל אדם – איש או אישה – יש תפקיד – לקיים את המצוות המוטלות עליו. אם קיים – הוא בעל מעלה, אם הפר את המצוות – הוא בעל חסרון.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *