במסורת תורת כהנים הוא ספר ויקרא, תורת התעודות מייחסת לס"כ גם חלקים מבראשית ושמות, ואת רוב חומש במדבר. לקדמות כל חלקי התורה הארכנו ב"זמן כתיבת התורה". כאן נדבר על קדמות ספר במדבר, בהשוואת החלקים ההיסטוריים שבו לממצאים ארכיאולוגיים בני הזמן.
התורה מתארת את ארץ כנען כארץ של פריצות מינית (ויקרא יח ג, כמעשה ארץ כנען לא תעשון). תיאור זה מתאים למה שאנו קוראים אצל ההיסטוריון הכנעני פילון מגבל, שמתאר את כנען באלף השני לפני הספירה, כפי שכותב אולברייט: "לא מצינו בשום ספרות מיתולוגית של הקדמונים מידה גדושה כל כך של שפיכות דמים ופריצות מינית כמותה של הספרות הכנענית, והתמונה העולה מתוך אסופותיו של פילון מגבל היא אפילו חריפה מזו שמצינו בספרות האפית", (אנצ"מ ערך כנען עמ' 201).
השם עמישדי המופיע בבמדבר א יב, נמצא (בקירוב) בכתובת מצרית מן המאה היד' ואינו מופיע בשום תקופה אחרת, כפי שאומר שמואל אחיטוב: "מכאן למדים אנו שהשם עמישדי וכיוצא בו השמות צורישדי ושדיאור המצויים בשמות שבס' במדבר, הם חלק מהאונומסטיקון השמי המערבי הקדום", (אנצ"מ ערך עמישדי).
נוסח ברכת כהנים שבתורה (במדבר ו כד), נמצא חקוק על קמיע המתוארך למאה השביעית לפני הספירה, סוף תקופת המלוכה (כתף הינום-מטמון אל חומותים, מוזיאון ישראל עמ' 35, ניו יורק טיימס 6\10\04).
בתורה מוזכר הצומח במצרים: "זכרנו את.. אשר נאכל במצרים חינם.. ואת הבצלים.. ואת החציר", הבוטינקאי פרופ' מיכאל זהרי כותב על זה: "הבצל הוא מצמחי התרבות הקדומים ביותר, הוא נזכר בכתובות מצריות מתקופת הממלכה העתיקה כצמח מקודש ונמצא מצוייר ע"ג מצבות מצריות שעליהן גם צויינו סכומי כסף גדולים שהוצאו לשם הספקתו לפועלי הפירמידות", (אנצ"ע ערך בצל). לגבי החציר כותב זהרי: "ידוע שהמצרים הקדמונים היו מגדלים את החציר בגנותיהם ומתבלים בו את מזונם", (אנצ"מ ערך חציר).
בתורה צפורה המדינית מכונה כושית (במדבר יב כא), ואכן ידועות קבוצות מדייניות שנקראו כושים מראשית האלף השני, (ב. מזר כנען וישראל עמ' 17, אנצ"מ ערך כושן).
התורה מתארכת את חברון כעיר שנבנתה 7 שנים לפני צען, (במדבר יג כב ), מסתבר שזו היתה נקודת תיארוך מוכרת בעולם העתיק, וכך מציין רעמסס 400 שנה לצוען כנקודת תיארוך, (בנימין מזר, אנצ"מ ערך א"י עמ' 682).
מלכי האמורי המוזכרים בבמדבר יג כט, מייצגים את ההבחנה בין מלכי כנען למלכי האמורי, שמתועדת בארכיאולוגיה בת הזמן, ומובנת לאור תעודות אל עמרנא (יוחנן אהרוני, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 15).
המרגלים מתארים: "ראינו את הנפילים בני ענק", (במדבר יג לג), תיאור זה מתאים לתיאורים בני הזמן, חורי הסופר המצרי מימי רעמסס השני מתאר את המצב בא"י "מלא שוסים נחבאים מהם קומתם ארבע או חמש אמות מעקבם עד אפם", (אהרוני, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 39. יוסף בן מתתיהו מעיד כי בימיו ניתן היה למצא עצמותיהם של ענקים, קדמוניות היהודים ה ח).
"ועשו להם ציצית" (במדבר טו לח), לפי ההלכה נוהג רק בגברים. ובתבליטי אשור המתארים את הגליית היהודים מלכיש מצויירים הגברים בלבד כשציציות משתלשלות מבגדם, (פרופ' ד. אושיסקין, דרך ארץ, אבן חרס ואדם).
לפני הכניסה לארץ מבקש משה רשות ממלך אדום לעבור בארצו (במדבר כ יד), ואכן מבצרי אדום סגרו את הדרך והיה צורך בבקשת רשות לעבור, כפי שכותב חופר עבר הירדן נלסון גליק (אנצ"מ ערך אדום, לאחרונה התעורר ויכוח על זמנה של ממלכת אדום, אמנם בדיקות פחמן 14 הוכיחו את קיומה של ממלכה עתיקה באדום ולא כפי שהיה מקובל לחשוב (מייטליס, לחפור את התנ"ך עמ' 158, ראה עולם התנ"ך בראשית עמ' 90).
לפני הכניסה לארץ סיחון כבש את ארץ מואב (במדבר כא כו), ידיעה זו התאמתה ע"י החפירות הארכיאולוגיות במואב, (אהרוני, תולדות א"י עמ' 146, מזר, אנצ"מ ערך א"י עמ' 694-5).
על הפרטים והרקע בפרשת בלעם (במדבר כב) אומר סגל: "על סמך הידיעות החדשות שהביאה לנו הארכיאולוגיה אפשר לנו כיום להחליט במדה מרובה של ודאות שפרשתינו היא קדומה להשתקעות ישראל בכנען", (מסורת ובקורת עמ' 101, סקירה על הוכחותיו של אולברייט לכך: אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל עמ' 46).
נפרט מספר דוגמאות לכך שתיאור המציאות בפרשת בלעם, יכל להיכתב רק ע"י מי שהכיר את התרבות בארצות עבר הירדן במאה ה2 לפני הספירה:
הזעקתו של בלעם ללכת בראש הקרב ולקלל, תואמת למנהג המוכר של ה'בארו' המקלל והולך לפני הצבא, (אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל עמ' 48).
בלק שולח מלאכים אל בלעם לארץ רחוקה, ואכן כך היתה הדרך להזמין קוסם חשוב אפי' מארץ רחוקה והיה מקרה במאה ה16 לפנה"ס שהוזמן קוסם מבבל לא"י (שמואל ליונשטם, אנצ"ע ערך בלעם בן בעור).
בלעם מגיע מ'ארץ בני עמו', היו כאלו שהציעו להגיה 'בני עמון', כפי שלכאורה מתבקש מההקשר (ראה קורמן מבוא לתורה עמ' 200), אלא שמאז כבר נמצאו כתובות רבות מאד המזכירות את ה'עאמו', וברור שהיה עם כזה, שזכרו נשכח בהמשך ואינו מוזכר עוד בהמשך התורה והנביאים או שאר המקורות המאוחרים מהאלף הראשון לפנה"ס (ראה אהרוני, תולדות א"י בתקופת המקרא עמ' 17, קאסוטו מנח ועד אברהם עמ' 149).
עירו של בלעם היא פתור, גם עיר זו לא מוכרת בספרות האיזור בהמשך, אבל מוזכרת היא בכתובות אשוריות היא 'פתור מנהרן', הכינוי המקובל באותו זמן לארם נהריים, כפי שמציין אולברייט לכתוב אדרמ מאללח למאה הטו' לפנה"ס המכנה את ארם נהריים 'פתור מנהרן' (ראה שמואל ליונשטם, אנצ"מ כרך ב' עמ' 178, פני עולם המקרא עמ' 256).
בשירתו מזכיר בלעם את 'הררי קדם', שם יחודי זה מזוהה עם ארץ קדם שמזכיר שנהת המצרי במגילתו מהאלף השני לפנה"ס, (הנבואה הקדומה בישראל עמ' 46 ע"פ אולברייט).
בלעם בונה שבעה מזבחות ומקריב שבעה קרבנות, (במדבר כג יד-כט), הכל בהתאם לדמותו ומנהגו של הקוסם המלוה את הצבא, כמתואר בארכיאולוגיה של ארצות בין הנהרות מתקופה זו, (מסורת ובקורת עמ' 101).
בלעם מזכיר בשירתו את בני שת בעבר הירדן המזרחי, (במדבר כד יז), הכוונה לשבטי השותו שנדדו באיזור כמוזכר במקורות מצריים ואכדיים מן התקופה, המדובר בעם ארכאי שנזכר בכתבי המארות, והוא בן האלף השני לפנה"ס (בוסתנאיעודד, אנצ"מ ערך עמון עמ' 258, ב. מזר כנען וישראל עמ' 42).
בלעם מזכיר עוד שני עמים קדומים: "ועינו אשור ועינו עבר" (במדבר כד כו), זה הוא המקום היחידי במקרא בו נזכרת ממלכה בשם "עבר", ומתעודות תל אבלה (באיזור חאלב) עולה שהיתה קיימת ממלכה עתיקה בשם זה, (אטלס דעת מקרא).
בתורה מתואר סופו של בלעם, שנפל בקרב במלחמת מדין, (במדבר לא ח), כפי המנהג היה ה'בארו' הקוסם המקלל משתתף במלחמה בפועל ובדומה לכך מספר מלך אשור כיצד שבה בקרב את ה'בארו' וכן ישנם מקורות נוספים על השתתפותו בקרב, (אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל עמ' 48 ועמ' 50).
גם תוכן נבואת בלעם עצמה, נמצא מתועד בכתובת רשומה בדיו על טיח בדיר עלא שבעמק סוכות. הכתובת מתוארכת אמנם למאה ה8 לפנה"ס, אבל ברור שמדובר בהעתק של טקסט ידוע, וההקבלה של לשונו ללשון התורה, מראה שמסורת עתיקה העבירה את דברי החוזה הקדום, לפי ויפרט (Weipert, M. The Balaam Text from Deir 'Alla and the study of the Old Testament, in: The Balaam Text From Deir 'Alla re-evaluated, Proceedings of the Symposium held at Leiden 21-24 August 1989, Edited by: J Hoftijzer & G. Van-der Kooij published by E.J Brill, Leiden, pp. 151-184) זמנו של הטקסט הוא מן האלף השני לפני הספירה. יש לציין כי הכתובת משתמשת בשורש הנדיר 'קבה' המופיע בתורה בפרשת בלעם. (ראה עוד מרגלית: "עלילות בלעם בר בעור מעמק סוכות". וכן: כתובת בלעם, מ. וידנפלד, שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום ה-ו תשמב' עמ' 141-147).
מתוך שירת בלעם (בשינוי הסדר):
" בלעם בן בעור.. שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה ויודע דעת עליון.. ויבא אלהים אל בלעם לילה.. ויתיצב מלאך ה' לשטן לו.. כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.. לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ארה לי יעקב.. דרך כוכב מיעקב.. וקרקר כל בני שת.. תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו.. והאביד שריד מעיר.. ואחריתו עדי אובד" ארץ בני עמו.. ויקם בלעם בבקר |
כתובת בלעם בר בעור "זה ספר בלעם בר בעור איש חוזה אלהין ויאתו אלוה אליו בלילה ויאמרו לו כמשא אל
ויאמרו לבלעם בן בעור כה יפעל אל אתראה איש לרואה ושמעו חרשין מן רחוק ושתקו..
הכרכת בני יעקב מכחשן בחשן ואבדן". "הנה תשטיננו והוא חלוש.. תשכב על משכבך לעולמים תסתלק לאחריתך" בני עדתו של בלעם מכונים "עמו". ויקם בלעם מן מחר
|
התורה מזכירה את שמות בנות צלפחד (במדבר כו לג ), בחרסי שומרון נמצאים השמות נעה וחגלה כשמות מחוזות במנשה, וכן תרצה ידוע (מ"א טו') במנשה, (שמואל ליונשטם, אנצ"מ כרך ב' עמ' 170).
התורה מתארת כיצד בני גד בונים את עטרות, (במדבר לב), ועל כך מעיד גם מישע מלך מואב במצבתו המפורסמת: "איש גד ישב בארץ עטרות מעולם"
עוד כיבוש מתואר בתורה: יאיר בן מנשה לוכד את חוות יאיר, (במדבר לב מא), שם זה נזכר בכתובות מן מאה היג' ואדדנרי מספר כי אביו נלחם באיזור במחנה יאיר וכן בכתובות אשוריות נוספות, (אהרוני, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 180, בנימין מזר, אנצ"מ: יאיר).
במדבר לג באה רשימת מסעי בני ישראל, רבים מן המקומות מזוהים בארכיאולוגיה: יטבתה, חצרות, צלמונה, פונון, דיבון, מתנה, באר. חירבת אנחס בקרבת פונון, אפשר שרומזת למעשה נחש הנחושת (א"י בתקופת המקרא, אהרוני, עמ': 172, 174, 176, 177. פונון מוזכרת בכתובת מצרית, עולם התנ"ך שמות עמ' 43).
"הכנעני מלך ערד בנגב" (במדבר לג נ), ערד הוא אכן הגדול שבתלי הנגב, ולכן 'מלך ערד' מייצג את השלטון על כל נודדי הנגב (אהרוני, א"י בתקופת המקרא, עמ' 174).
סילחו לי על דברי הבלע והכפירה אבל אני שואל ברצינות – כתובת בלעם זו הוכחה לאמיתות התורה או נגד התורה? זה שהיא כתובה ממש כמו בספר במדבר זה לא קצת מחשיד? לא הגיוני ש"הסופר המקראי" (לשיטת הכופרים בתורה משמיים) העתיק מכתובת זו או מאותו טקסט שממנו הועתקה?
שאלה אינה דברי בלע
ראשית נושא המאמר הוא קדמות ס"כ, התיאוריה של המאה ה19 היתה שכל הרעיון של ס"כ נולד בתקופה הפרסית
ולכן, אפי' את"ל שמחבר התורה העתיק מהכתובת שעל הקיר, עדיין התורה קדומה לתקופה הפרסית
כמובן שלא זו השאיפה, להסיק שהוא העתיק מהכתובת שעל הקיר
אבל אתה זה שצריך לבאר, מדוע אם יש הקבלות בין השירות, נניח שהסיפור הלאומי של עם ישראל, הועתק מסיפור אנונימי של עמונים או משהו כזה?
המשותף מוכיח שאכן סיפור כזה היה מוכר במזרח הקדום, לא רק בישראל, אבל לא מוכיח שהמקור הוא מחוץ לישראל
להיפך, בלעם היה נביא אוניברסלי, והסיפור שלו התנגש בישראל, סביר שהיתה גירסא ישראלית וגם גירסא של שבטים אחרים שהכירו אותו
ואכן חז"ל הזכירו ספר בלעם, כאחד מהספרים הקדומים, וייתכן שהכתובת הזו קשורה איכשהו לספר בלעם הזה
נראה באמת שדברי בלעם מזמן יציאת מצרים.
אבל מה לאשור ולקיני?
נראה שבזמן הזה אשור בראשות שלמנאסר הראשון אולי שלטה בחלקים מארם אבל לא הדרימה לכנען.
ובנוגע לצים מיד כתים,האם נכון לפרש על פלישת גויי הים,שלהבנתי פגעו והחריבו ממלכות בצפון,האם יש תיעוד על פגיעה באשור?
נראין דברי קויפמן שאשור שבשירת בלעם הוא שבט קדום אזורי, שהרי ממלכה גדולה כממלכת אשור לא היתה מוזכרת כך דרך אגב, ובפרט שבאותו זמן לא היתה לה אחיזה וזיקה לאיזור כנען, והוא אשור המוזכר בבראשית כה ג, שחי בדרום בין קינים ועמלקים, וזה נושא השירה כאן.
הכתים – מוסכם שהם אכן גויי הים, יוצאי אזור יוון או האיים הקרובים יותר, והם יפלשו ויענו את העמים באזור. אבל לא שייך לאשור המסופוטמית.
במצב כזה עדיף לפרש עבר על העפירו שבאזור כנען והם דומים כנראה לשבטי הנודדים.
אולי מרחבי הנדידה של הקינים והמדיינים באמת הגיעו עד לפרת כפי שמסופר על שבט ראובן כמדומני,ואז אשור הממלכה יכלה להתעלל בהם ועבר יתפרש על עבר הנהר או אזור ממלכת אבלה העתיקה