נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

קול באשה ערוה?

באתר התנ"ך של ד"ר שמשי, מתפרסם מאמר של עו"ד גדעון רוזנבלום, המאמר מתיימר לקבוע קביעות הלכתיות, וכתוב בפאתוס נמלץ, ומופנה כצפוי לכבוד הרב דרוקמן, עם העתקים לרמטכ"ל, ראש אכ"א, והרב הראשי לצה"ל…

כותרת המאמר "קול באישה ערווה הוא סילוף הכתוב", כותרת משנה: "קול באשה ערווה- הלכה שקרית". את כחו הרב בבקיאות בהלכה ובהוראה מגלה עו"ד רוזנבלום בקטע הראשון:

"רב נכבד, ביוני 2010 קראת לצאן מרעיתך המשרת בצה"ל, לסרב פקודה לפנות יהודי מביתו. חיפשתי ולא מצאתי כי הסירוב מסתמך על הוראה  שבדאורייתא, לא במשנה, אף לא בתלמוד הירושלמי ולא בתלמוד הבבלי. לא ב'ראשונים' ולא ב'אחרונים' פוליטיקה – מצאתי כאן. הלכה- אַין".

ומה בכל אופן הוא מחדש לענינינו?

"אתם, המלמדים הדתיים המרביצים תורה, סבורים כי ניכסתם את המקורות העתיקים של התרבות היהודית. אולם, לא כן הדבר. אפילו לחילוני, המחלל את המצוות להכעיס, כמוני, יש קניין במקורות התרבות היהודית, ממש כלך. לכן, אל-נא תכעס למקרא הדברים הבאים…

מדוע, איפוא, אותו רב מצא לנכון להקשות על עצמו ועל סביבתו בהלכה כה מחמירה שאסור לשמוע שירת נשים. שהרי, כאשר נזירות זו, כאשר אינה נעשית בצניעות, כראוי לה, בביתו של אדם פנימה, אלא במופגן, היא כופה עצמה על הבריות ופוגעת במרקם החברתי של אנשים שלא קיבלו על עצמם את הנזירות.

חיפשתי ומצאתי כי ההלכה שאתה מורה לתלמידך, ואתה 'מזועזע' כאשר אין שומרים עליה, אינה כלל מיצווה המוזכרת בתורה, אף לא מוזכרת בגמרא. "ההלכה" שאתה כה דבק בה, היא פרי פרשנותם של חכמים יהודים גלותיים שחיו בשלהי ימי הביניים, בחברה יהודית מעונה, מוחרמת ומוקצית בידי נוצרים אנטישמים. חברה מדוכאת שהטילה על עצמה איסורים ונאלצה להתכנס בתוככי עצמה.

מופלא בעיני, מדוע אתה וחבריך ייבאתם את הפרשנות הגלותית הזו לארצנו. לא רק שהיא נוגדת לחלוטין, את הנאמר בתלמוד. היא נוגדת אורח חיים של יהודים הבריאים בנפשם, וחיים חיי חופש במדינתם שלהם, ללא שלטון זר, המדכא תרבות".

הפתיחה הזו נשמעת מאד מלבבת, מדוע בכלל לייבא הלכות של ימי הביניים שאין להם זכר בתלמוד?

ובכן, זה לא ממש שאין זכר בתלמוד, רוזנבלום חיפש ומצא את המקור בתלמוד, וכך הוא מבאר אותו:

"יש לשער, כי כל אחד מהחכמים תינה, לפי תומו, את כאבו על כך שבנות המשפחה, ואולי בנות או נשים זרות שבביתו, שבקירבתן אמר את תפילת 'שמע', הוציאו אותו מהריכוז במהלך התפילה . לא היה זה כדי לשמור על כבודן של בנות ישראל, אלא למטרת אמירת התפילה, כיאות.

רבי יצחק הנפח, חכם נערץ, התלונן כי כאשר היה מיסב את מבטו, תוך כדי אמירת התפילה, ראה "אשה" – הבת או חברתה, כשחלק מגופה גלוי והדבר הוציא אותו, כליל, מהריכוז".

נקטע כאן את הדברים, שכן נראה כי כותב המאמר סובל מדיסלקציה קלה, ובמקום "אמר רבי יצחק טפח באשה ערוה", הוא קרא "אמר רבי יצחק נפח, באשה ערוה". שאם לא כן לא ברור איך הגיע הנפח לכאן, ולהיכן הלך הטפח.

"רבי ששת חיזק את דבריו ואמר שדעתו מוסחת מהתפילה אפילו למראה אצבעה של נקבה, אלא אם זו אצבעה של אשתו (לחז"ל היה חוש הומור מפותח)".

גם כאן, מגלה הכותב שיבוש מגוחך בהבנת הנקרא, בתלמוד נכתב: "אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה – והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים – לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע.

רוזנבלום כנראה קרא "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו", – הסתכלות באצבע של אשה שהיא לא אשתו מסיחה את הדעת… אלא שהמלים 'אלא באשתו ולקריאת שמע', הם אוקימתא של הגמרא על דברי רבי יצחק, ואילו רב ששת דיבר על איסור הסתכלות עצמי  – "כאילו מסתכל במקום התורף". (במקור שגיאה נוספת לגבי שער באשה, אלא שאין זה הנושא ולכן לא ניכנס אליה).

"בא רב שמואל, גדול החכמים מבין הארבעה וטען: אפילו קולה של אשה, (והוסיף בהומור: 'כאשר היא יפה'), מסיח את דעתו מאמירת 'שמע. לזה קרא: "קול באשה – ערווה". הוא לא התייחס, מעולם, לשירת אשה. הדברים היו כה פשוטים וברורים, עד כי לא דרשו פרשנות. שמואל לא יכול היה להעלות על דעתו, כיצד רבנים ישבשו את דבריו לחלוטין ויוציאו אותם מהקשרם, כעבור אלף שנות גלות".

ראשית, שמואל לא מוסיף שום דבר על "כאשר היא יפה", הוא לומד מן הפסוק בשיר השירים שנאמר בו 'כי קולך ערב ומראך נאוה', שהקול מעורר את היצר כמו המראה. שנית, רוזנבלום קרא את הגמרא במסכת ברכות, אבל לא הגיע עד מסכת קדושין (דף ע.), שם מפורש שאיסור קול באשה ערוה הוא גם שלא בשעת קריאת שמע. מה שלא מפריע לו להכריז בפאתוס:

 "זאת יש לדעת: הדברים הללו נאמרו בשנים 310-280 לספירה. לא תמצא בשום מקום אחר בתלמוד, כי הכלל של ר' שמואל, "קול באשה ערווה"  – הורחב לשירת נשים, הנשמעת שלא במעמד תפילת 'שמע'. אף לא מפי חכמים בתקופת "הסבוראים". הללו הם חכמי ישראל שבאו בעקבות האמוראים. אף לא בתקופת "הגאונים", שבאו בעקבות הסבוראים.

משהרבנים המיוסרים של המאה ה-11 ואילך, הלכו שבי אחר ההלכה של ר' שמואל "קול באשה – ערווה", ריבעו את המעגל ונתנו להלכה המקורית פרשנות מוזרה והרחיבו אותה אל מעבר לגבולותיה. פרשנות רחבה  וחמורה לאין שיעור מזו שבתלמוד".

כאן מביא רוזנבלום דוגמאות רבות ושונות מן המקרא שמוזכרים בהם שירת נשים, אלא שהוא לא שם לב, שכל המקורות אינם רלבנטיים לענינינו, שכן שירת נשים אסורה רק בשני תנאים: 1) כשהיא בפני גברים, 2) כשהאשה השרה היא אסורה, דהיינו אשת איש או נדה, ואילו נערה פנויה וטהורה, אין שירתה אסורה. בזמנם נשים פנויות היו טובלות כדי שלא להיות טמאות.

כל הדוגמאות שהביא או שאינן מתארות שירה בפני גברים, או שאינן מתארות נשים נשואות.

ובכן, לפני שקובעים קביעות כביכול הלכתיות, יש להתאזר במעט ענוה, מעט יותר ידיעה של המקורות, וגם לא תזיק קצת הבנת הנקרא…

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

17 מחשבות על “קול באשה ערוה?”

  1. יאיר (שם בדוי)

    אכן דברים שמתאימים לחודש אדר.. (ואולי דוקא לחודש אב)
    אגב, לגבי מה שכתב "החכם" הנ"ל: "רבי ששת חיזק את דבריו ואמר שדעתו מוסחת מהתפילה אפילו למראה אצבעה של נקבה, אלא אם זו אצבעה של אשתו.."
    נראה מדבריו שאישתמיטתיה העובדה הידועה שרב ששת בכלל היה סומא…

  2. "ואילו נערה פנויה וטהורה, אין שירתה אסורה"
    האם זה חידוש של המחבר? ואם הקול מעורר את היצר, למה להתיר?

  3. תגובה לשי..
    הסיבה כנראה היא: מפני שאין לו מניעה לשאת אותה לאשה אם ירצה ובעצם היא יכולה להיות מותרת לו בפוטנציאל ולכן זה דומה למצב בו אשתו היא שרה והדבר מותר.
    אגב, זה רלוונטי גם אם אין לו כוונה לעשות זאת בפועל, רק עצם המציאות שהדבר אפשרי מספיקה ובלשון חז"ל זה נקרא "פיתו בסלו"

  4. קטע שבו מרים יוצאת לשיר, יש קונטקסט, כמובן. בתחילת הפרק נאמר: אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר
    אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה… ״ ואז יש קטע שירה שלם של הגברים. לאחר מכן, כתוב: ״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת 21
    וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם״ שימו לב למילים: ״ותען להם״. מרים ענתה לגברים. כמו בקטעי שירה במקהלות: הגברים שרים קטע ואז הנשים שרות קטע. כיצד יכלה לענות להם אם הם לא יכלו לשמוע אותה?
    כלומר לכאורה רואים שבני ישראל שמעו את שירת הנשים

    1. צוות האתר

      1) ראשית, ע"פ הפשט, ותען להם הוא לנשים, ובתורה לא תמיד יש הבדלה בין להם ללהן (ראה למשל בראשית מא כג: שבלים… צומחות אחריהם, במדבר טו לט: מצוות ה' ועשיתם אותם, בראשית לא: מקנה אביכם, ועוד רבים מאד), הרי זה הולך על ותצאן כל הנשים. הגברים כבר שרו כי גאה גאה, ואין טעם שאחרי שיגמרו לשיר מרים תאסוף את כל הנשים ותפנה לגברים שישירו כי גאה גאה. והרי ההדגשה 'ותצאן כל הנשים אחריה' מראה שהם הלכו למקום נפרד, אם היו שומעים שירת נשים, בשביל מה בכלל התחלקו ונפרדו, היו הגברים והנשים יכולים לשיר יחדיו עם כל העם את שירת הים?
      2) שנית, האיסור הוא על שמיעת אשה שרה, לא על שמיעת אשה מקריאה קטע שירה, יתכן שהיא רק קראה את מלות השירה, כשמשה קרא את שירת האזינו הוא קרא שירה, אבל לא בהכרח לפי מנגינה.

  5. שופר מהופך

    "עשיתי לי שרים ושרות" אומר קוהלת בספרו על רוב תענוגותיו..(א. ח.)
    ומעניין באמת מה היו עושות המחוללות בכרמים… לא היו שרות?
    אפרופו, –
    כל ה"פחד מנשים", שקיים היום בתרבות החרדית הינו מעבר לכל פורפורציה.. לחז"ל לא היתה שום בעיה לתאר את בנות ה"רמה" הנדהמות למראה יופיו של שאול ו"מתבלבלות במילותיהן"!! מי שהיה מפרש היום כזה פירוש היה מוקע כמשכיל וקלטער. קל דעת ופוקר!

    אבל האמת היא שאבדנו, אבדנו את חוש הספרות, הבריא! אבדנו את ההכרה במקומה של אהבה והתלהבות נעורים!!
    אבדנו את הקשר הבריא למציאות!!
    למה גבר חרדי כמוני, הפוגש בחבירו ובזוגתו ברה"ר, פורשת היא לצד כמצורעת, או כנזהרת ממצורע? אתמהה!

    בחזרה לנושא, אחתום בשאילה האם כשם שבסופו של יום, נרגע יצרא דשער באישה ערווה, וקחזינא דהכי הוא, יוכל להיות כן גם לגבי זה?
    לעם ה' פתרונים.

    1. צוות האתר

      ידידי היקר, לך תלמד!
      מותר לשמוע קול פנויה טהורה שרה
      לבנות מותר להתבונן ביופי הבנים
      ולגבי הרגל לשירה, זה לא שייך, כי שיער חשוף כל הזמן, ושירה זה דבר מתחדש

  6. שופר מהופך

    נו..
    מישהו הקפיד שבט"ו באב או בימי הביכורים כולן יהיו טהורות…
    מהיכי תיתי?
    עכשיו עזוב, יש "רושם" מהתרבות התנכי"ת שא"א למחותו בקטע משנ"ב, בדיוק כשברור שלא יתכן סיפורי מחוללות בתקופתינו!
    מה שאני בא להצביע (בכל תלונותי..) הוא שזה חלק מתרבות שלמה, וככזו אולי יום יבוא ותשתנה.

    1. צוות האתר

      ידידי היקר, לך תלמד!
      בודאי שרק הטהורות היו שם, וכך מבואר בירושלמי
      אני לא אומר שהתרבות התנכי"ת היא התרבות הליטאית החרדית
      אבל אני אומר שגם שאלה צריכה להיות קשה..
      (ולכן גם מי שהבין שהיו נדות מגיעות לחולל, הרי לא כתוב שהיו שרות, וגם לא שהיו שם ריקודי סלסה)

  7. שופר מהופך

    ת"ש "ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא" מאי ביום ההוא, תרגמה יוסי איש צרידה אליבא דר' יהושע, דל"ת ביום פרוע פרעות, בהתנדב עם, אלא ביום שנטהרה (- ל- ל פ י ד ו ת)….

    1. צוות האתר

      השירה היא ניסוח של הדברים
      לדעתך היא אילתרה תוך כדי פיזוז ברחוב?
      זה כמו שנעמי שמר כתבה את ירושלים של זהב
      דוד כתב הרבה שירים, אבל לא בהכרח ששר אותם לציבור
      וגם את"ל שדבורה הקריאה את הדברים היא קראה שירה
      ולא שרה

  8. שופר מהופך

    אהממ.. אודה שצריך אני ללמוד, ולוואי ואגיע ל"ירושלמים", שכאלו…

    לגופו של עניין, נראה שהגענו לנקודה קריטית בויכוח, אתה טוען שכל עוד שאין "הוכחה" על שוני בין הדורות אין לקבל שהיה כזה (בכ"א בנוגע לפרטים ספציפיים, שכן גם אתה כנראה לא מכחיש את הלך הרוח השונה..).
    ואילו אני חושב שגם אם אין "הוכחה" העונה לקריטריונים של יום, מ"מ "הלך רוח" דיו בכדי לצייר את תמונת עולמם ואורחם ורובעם. (-כל עוד שאין תמונת עולם זו מתנגשת בבירור עם המסורת ההלכתית המוכחת!)

    אינני אומר שיש לי הוכחה לזה, אך אין זה מפריע לי! יפטפטו אבותינו ואמותינו כמנהגם, ואני וביתי נעבוד את ה' – כמו שנוהג היום.

    הכי תדע דכל פרט שכזה קריטי הוא להעמדת הדת? כלכך מופרך בעינייך?
    לא יתכן שהלכה שהיא "תרבותית מובהקת" תקבל גוונים שונים בכל תרבות ותקופה?

    לגבי שירת דבורה, לדעתי זו יומרה מופרזה לטעון שלא שרה אלא הכתיבה/הקריאה/ הלחינה..
    ובלשון "אנוכי לה' אנוכי אשירה", יש צליל המתכתב עם "אשירה לה'" של משה, ואף יותר אישי ופנימי.. אולי גם משה לא שר..
    לגבי המשפט על דויד שלא תמיד שר לכולם, כאן לא נראה שהרי אומרת עורי עורי דבורה.. קום ברק – לשון נוכח…
    אפשר כמובן לדחות נקודתית כל רעיון, אך קודם כל יש לשאול -" יש בכלל טעם"?

    1. צוות האתר

      אני לא טוען שצריכים הוכחה
      אלא שאם אתה בא בטענה או בקושיה, היא צריכה להיות ברצינות ותוך ידיעת מה אתה אומר
      אתה לא צריך הסכמה ממני או ממישהו להתרשם משהו, אבל אין זו אלא התרשמות ותו לא
      כשתרצה הוכחות זה ענין אחר
      וכך לבירור השירה המקראית, יש ללמוד ולעיין בזה, ואני רק זרקתי מילה כדי להעיר שאין זה מובן מאליו שהיא עמדה על במה וצרחה מלא גרונה באילתור מלים וגם הלחינה מנגינה
      (אגב, התרשמות יכולה להטעות, תקרא ספר דברים תחשוב שכל התורה זה רק להיות ישר וטוב והחוקים זה רק ראשי פרקים. תחזור לויקרא ותראה שכל דבר הוא כבד ומלא עשרות ומאות פרטים ויראת מאלהיך. תקרא משנה תחשוב שר"ע ור' ישמעאל היו אומרים הלכות יפות וגדרים, תפתח ספרי ותראה שהיו מסתבכים עם אינסוף דרשות וריבויים ומיעוטים. וכמוהו רבות).

  9. שופר מהופך

    מהסוף להתחלה:
    .. ואז מגיע ההסטוריון ומנסה לתת רקע קוהרנטי לכל הנתונים, אין אלו הוכחות כמובן, אלו "רשמים".
    "רשמים" – הינם הבסיס לכל פרשנות = הבנה = "הוכחה".. א"א להוכיח כלום ללא "רשמים" או את"ל "הנחות".
    אין פה כ"כ "קושיה" יש פה בהחלט רשמים שזו סוגיה תרבותית היא שנהפכה להלכה.

    כשם ששירת אבן גבירול, אבן עזרא, והרבה ממשוררי ספרד, שרו שירי אהבה, והיום שירה כזו לעגבים תחשב, כך אם ישק יעקב לרחל, אצל ה"ב(א)ר", ישאל אביה – "ואיו, קראינה לו וילחם"…

    יש קונטקסט מזרחי פשוט וחמים בכל הרקע של סיפורי האהבה האלו, אולי פשוט "השתכנזנו", מדי, ובאנרכוניזם בולט שכזה, אנו מפרשים את מנהגם..

    לסיכום: אם נסכים שסוגיה זו תרבותית היא, הרי שזו ברת חזרה היא, אכי"ר.

    1. צוות האתר

      מסכים ומקבל רשמים והנחות באהבה, רק לקטלג אותם כדבעי…
      שירת אהבה ועגבים היתה לגיטימית בספרד – מי אמר שזה טוב?
      הרי גם המחשבה שכל מה שהיה פעם 'בזמן הראשונים' הוא טוב – גם היא יצירה תרבותית שכנזית לא?
      וישק יעקב לרחל – שוב, פנויה טהורה, אמר לה שלום בדרך המקובלת, זה מותר ואפילו מצוה
      מזרחי חמים – גורם לי להתגעגע, תקפוץ לבקר…

  10. שופר מהופך

    חזק ביותר!!! – ההבחנה הזו ש"מה שהיה בזמן הראשונים הוא טוב", – גם זה בא מ"שם".. (- איך לא עליתי ע"ז? ..).
    ושמא זו כמיהה טהורה ל"מזרח", שם הכל "זורח" ומאיר, ואינו נזקק למשמעויות נסתרות כחושך במקום שקיעת הזריחה – קרי -"מערב"..
    היה שלום.
    _
    אקפוץ בעז"ה..

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *