נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

באיזו מידה המחקרים המערביים מספקים באמת מידע על העולם?

האם המחקרים המערביים מתמקדים בטעות בקבוצה מאד הומוגנית שאינה מלמדת על הכלל?

אורן הרמן, כותב ב'הארץ': מחקרים בפסיכולוגיה – נכונים רק אם אתה סטודנט אמריקאי. רובם המכריע של הנבדקים במחקרים בפסיכולוגיה הם סטודנטים מערביים, אבל החוקרים מתיימרים להכליל על האנושות. אז מה בכל זאת אפשר להגיד על הטבע האנושי?

במאמר ושמו “האנשים המוזרים ביותר בעולם?” שהופיע בשלהי 2010 ב-Journal of Brain and Behavioral Sciences,  הציבה קבוצת אנתרופולוגים בראשותו של ג’וזף היינריך מאוניברסיטת קולומביה הבריטית, אתגר קשה לפסיכולוגיה החברתית, ללימודי הקוגניציה, ולכלכלה ההתנהגותית בני זמננו. המחברים טענו כי תחומים אלה מתיימרים לדבר בשם כל האנושות, בחוקרם לא רק את התפיסה והמחשבה האנושית, אלא גם רגשות כמו קנאה, אושר, כעס, נדיבות ואמפתיה. תוצאות של מחקרים כאלה אמורות לספר לנו משהו על “הטבע האנושי”, אבל 96% מן הנבדקים במחקרים מייצגים רק 12% מן האנושות, ובאים ממקום ספציפי מאוד: דמוקרטיות לבנות, משכילות, מתועשות, עשירות ‏(Western, Educated, Industrialized, Rich Democracies‏) ובראשי תיבות באנגלית: WEIRD ‏(מוזר‏).

נסתכל בסדרה של ניסויים, הנערכים בעשרות אלפי קורסי מבוא לפסיכולוגיה, במה שמכונה משחק האולטימטום: השחקנים מקבלים, לדוגמה, 100 שקל, ומתבקשים להתחלק בהם כטוב בעיניהם עם זר גמור. האיש שמחזיק בכסף רשאי לתת לזר כל סכום שירצה – למשל 50 שקל, 80 שקל, 20 שקל – או אף לא אגורה אחת. התוצאות מראות שאנשים נותנים 48 שקל בממוצע, והצד המקבל דוחה הצעות עד 40 שקל. זה משקף כנראה הבנה אנושית בסיסית של מושג ההגינות. כלומר, אם אתה אמריקאי ‏(או ישראלי‏) בן המאה ה–21.

תנו דעתכם על הסטטיסטיקה הבאה: הסיכוי שסטודנט אמריקאי לתואר ראשון ישתתף כנבדק בניסוי פסיכולוגי גבוה פי 4,000 בהשוואה לאדם אקראי מחוץ לעולם המערבי! ואם לא די בכך, 67% מהנבדקים האמריקאים ו–80% מהנבדקים הבינלאומיים הם סטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה. אין הטיית ברירה גדולה מזו. האם זה משפיע על תוצאות המחקרים? התשובה הברורה היא שכן, ועוד איך.

קחו לדוגמה את בני שבט המאצ’יגואנגה מנהר האמזונס הפרואני. כשהיינריך וקבוצתו הציגו לבני השבט הקטן הזה, עירומים כמעט כמו ביום היוולדם, את משחק האולטימטום באמצע שנות ה–90, התברר להם כי האינדיאנים מצאו את הרעיון לתת לאדם אחר כמעט חצי מכספם מגוחך להפליא – ודחייה של הצעה כלשהי נראתה להם מוזרה עוד יותר. מתברר כי הרגישויות של בני מאצ’יגואנגה קרובות לתפיסת עולמם הייחודית של כלכלנים מערביים מודרניים: דחייה של כל סכום כסף שניתן בחינם, חוזרים ואומרים לנו כלכלנים מתוסכלים, הרי אינה רציונלית. אבל המאצ’יגואנגה אינם לבד: ממוצעי משחק האולטימטום שונים מאוד בחברות לא מערביות. סטמבריני האוניברסליסט לא היה יודע מה לעשות עם זה.

במבחן אחר מבחן, אנשים מארצות WEIRD, להלן “מוזרים”, מגיבים אחרת מכל השאר. מעטים מאוד במערב היו חולמים להעניש אלטרואיסטים מובהקים, המשתפים פעולה ומקריבים בלי לחשוב על עצמם, ואילו ברוב התרבויות האחרות אלטרואיסטים כאלה נענשים לעתים קרובות. אנשים במערב נוטים למיין חפצים בקבוצות על פי הדמיון ביניהם ‏(מחברת, מגזין, ועיתון הולכים יחדיו‏), ואילו הסינים מסווגים חפצים על פי התפקיד ‏(מחברת באה עם עיפרון, למשל‏). ויש תופעה שמייחדת רק אנשים מערביים שבעים: הם נוטים לתאר את עצמם לפי התכונות האישיות שלהם: “אני חרוץ, חכם, ובעל חוש הומור סרקסטי”. כל השאר נוטים לעשות זאת באמצעות תפקידם בחברה: “אני רופא שעובד במשרד הבריאות”, “אני איכר שמגדל פולי קקאו”, “אני בן לקסטת הטמאים”. בחשבון סופי, מתקבל הרושם שאנשים מוזרים הם החריג ולא הכלל. “העובדה שאנשים מוזרים הם היוצאים מן הכלל בכל כך הרבה תחומים חשובים של מדעי ההתנהגות מסמנת אותם כאחת מתת־האוכלוסיות הגרועות ביותר להכללות בנוגע להומו ספיינס”, מסכמים המחברים.

מה שמחזיר אותנו למבחן מילר־לאייר. רוב קוראי המאמר הזה יחשבו בוודאי כי הקו השני ארוך ב–20% בערך מהקו הראשון, והקו השלישי סוטה לימין, אבל מתברר כי יש ציידים־לקטים – ב–14 חברות שנחקרו עד עתה למען הדיוק – שאינם סובלים מאשליה כזאת. בושמנים לקטים במדבר הקלהרי, למשל, יאמרו לכם מיד: “כל השלושה זהים בדיוק!” והם, כמובן, צודקים.

יש מן האירוניה בכך שהאנשים הכי־לא־טיפוסיים בעולם השתלטו על מחקר “הטבע האנושי”, אבל במחשבה שנייה, זה הגיוני לגמרי. כמה תכונות שעושות את האנשים המוזרים ללא־טיפוסיים – כמו מיקוד־עצמי, אינדיווידואליזם וחשיבה אנליטית צרה, בניגוד לחשיבה הוליסטית – הן בדיוק אותן תכונות שדוחפות אותם מלכתחילה לערוך מחקרים פסיכולוגיים מן הסוג זה.

הניסיון לשוות לחוויה האנושית ממדים אוניברסליים עלול להוליך שולל, גם כשהכל מתנהל כשורה ‏(כלכלה התנהגותית‏) וגם כשהדברים מתפרקים ‏(בריאות הנפש‏). הסופר איתן ווטרס מראה בספרו “Crazy Like Us: The Globalization of the American Psyche” ‏(מטורפים כמונו: הגלובליזציה של הנפש האמריקאית‏), כי לא זו בלבד שארצות הברית מייצאת המבורגרים של מקדולנד’ס, אייפונים וחולצות טי, היא מפיצה ברחבי העולם גם שיטות לאבחון ולטיפול במחלות נפש. זה עלול להיות מסוכן.

לתרבויות לא־מוזרות יש דרכי חשיבה ושיטות מנוסות ובדוקות לטיפול בחרדה, בדיכאון, ובמחלות רוח אחרות, שרבות מהן לאו דווקא מצייתות להוראות של האגודה הפסיכולוגית האמריקאית. אבחון לא־נאות של הפרעת עקה פוסט־טראומטית אחרי הצונאמי בסרי לנקה, למשל, הלעיט את החולים בתרופות לא מוכחות על חשבון שיטות הרגעה בדוקות עתיקות יומין ועירער על דרכי הטיפול המקומיות. דוגמאות מדאיגות נוספות שנחקרו הן ההנחיות המערביות לטיפול בדיכאון ביפן, לטיפול באנורקסיה בהונג קונג, ולטיפול בסכיזופרניה בזנזיבר. “אובדן המגוון העולמי של התפיסות השונות בנוגע לטיפול במחלות נפש”, כותב ווטרס, “צריך להדאיג אותנו בדיוק כמו אובדן המגוון הביולוגי בטבע”.

עם זאת, ההטיה במחקרי הפסיכולוגיה נותרת המובהקת ביותר. 70% מכל המובאות בכתבי עת לפסיכולוגיה לקוחים ממחקרים שנערכו בארצות הברית, בהשוואה ל–37% מהמובאות בעיתונים מקצועיים לכימיה. זו סטטיסטיקה מדאיגה, מכיוון שהפסיכולוגיה משתנה מתרבות לתרבות, ואילו הכימיה לא. מחקרים רבים על הפסיכולוגיה של הבושה, אם להביא רק דוגמה אחת, מנגידים את האמוציה הזאת עם רגשות אשמה. אבל מחקר שערך האנתרופולוג דניאל פסלר מאוניברסיטת UCLA בבנגקולו, אינדונזיה, מראה כי לתושבים המקומיים יש אוצר מילים רגשי אחר; בשונה מאמריקאים, האינדונזים מבינים בושה ורגשות אשם כביטויים של כבוד ופחד, היבטים הקשורים למיקום במדרג החברתי ולאו דווקא לעניין מוסרי־פרסונלי. אפילו כשמדובר ב”ניטרליות” לכאורה של חישה, אנחנו מגלים עד כמה התרבות חשובה: השערה אחת גורסת, כי אנשי הקלהרי ואנחנו רואים את קווי מילר־לאייר בצורה שונה מפני שהבושמנים חשופים פחות לפינות חדות ולקווי רקיע אורבניים.

יכול להיות, למרות הכל, שישנן תכונות אנושיות אוניברסליות. מלומדים מכל הזרמים ומכל האסכולות מתווכחים על טיבן בשצף קצף, ומזכירים ביו השאר: הימנעות מגילוי עריות, טריטוריאליות, פחד מפני המוות, ריטואלים, טיפול בילדים, משחק בנדמה לי, אבלות, קרבת דם, כללי התנהגות, הומור, קנאה, מבנה חברתי, אמנות, מוזיקה ואסתטיקה. אבל תהיה הרשימה אשר תהיה, אם יש בכלל רשימה כזאת, הלקח הוא ברור: סטודנטים באוניברסיטאות אמריקאיות, רובם במחלקות לפסיכולוגיה, לא יכולים להמשיך לייצג “אנשים” ו”אנושות”. ההכללה פשוט איננה תופסת…

עד כאן אורן הרמן, ממשיך את אותו קו רוברט קולוויל במאמרו 'מוזרים נמאסתם':

לפני כמה שנים השתכנעו שלושה חוקרים מוונקובר שחלק גדול מכל הידוע לנו על האנושות מבוסס על מחקרים שנעשו בשבט המנותק לא פחות מהחוויה האנושית הממוצעת: שבט הסטודנטים האמריקנים. מדע מערבי, משכיל, מתועש, עשיר ודמוקרטי….

באנגלית המילה WEIRD, כלומר "מוזר", משמשת גם כראשי תיבות לחמשת התארים הללו – Western, Educated, Industrialized, Rich, Democratic [בעברית נכנה אותם כאן "מוזרים" לשם האחידות]. בין 2003 ל-2007, 96 אחוז מהמתנדבים בניסויים שהתפרסמו בכתבי העת הפסיכולוגיים המובילים היו "מוזרים", כלשונם. 68 אחוז מהמאמרים הסתמכו על נבדקים אמריקנים. ובכתב העת המכובד Journal of Personality and Social Psychology, שיעור של 67 אחוז מסך כל הנבדקים היו סטודנטים אמריקנים לפסיכולוגיה. "בתחומים רבים ישנו אורגניזם טיפוסי שמקובל לחקור", אומר כעת היינה. "חלק גדול מניסויי הרפואה נעשים בעכברים, וחלק גדול מהניסויים הגנטיים בזבובי פירות. ובפסיכולוגיה, האורגניזם הטיפוסי הוא הסטודנט האמריקני".

לפי הנריק, היינה ונורנזאיאן, לא רק שהמדגם ה"מוזר" הוא מוטה, אלא שהוא בכלל לא מייצג. בהתחשב במאפייניהם הייחודיים של סטודנטים אמריקנים, כתבו החוקרים, ייתכן כי מדובר "באוכלוסייה הכי פחות מתאימה לביסוס הידע שלנו לגבי ההומו ספיינס". אותם מאפיינים ייחודיים מתגלים במגוון תחומים כמו "תפישה חזותית, הוגנות, שיתוף פעולה, תפישה מרחבית, קטגוריזציה והסקת מסקנות באינדוקציה, היגיון מוסרי, גישות להסקת מסקנות, תפישה עצמית ומוטיבציות, ונטייתה של מנת משכל לעבור בתורשה".

ראו לדוגמה את אשליית מילֶר-לאיֶיר: קו שבקצותיו חצים המצביעים פנימה נראה קצר יותר מאשר קו שבקצותיו חצים המצביעים החוצה – אלא שהוא נראה כך רק אם גדלתם בסביבה מערבית המלאה בקווים ישרים ובזוויות. בדומה לכך, מערביים הם היחידים שהחשיבה האתית שלהם מבוססת על שיקולים "פוסט-מוסריים" כמו תפישות של צדק וזכויות. אפילו כפות הרגליים שלנו אינן נורמליות: הן שטוחות וצרות, והבוהן שלנו קטנה. זוהי "תוצאה של חיים שלמים בנעליים מרופדות".

חלק מההבדלים בין הנבדקים ה"מוזרים" לנבדקים אחרים הם הבדלי "או-או". לדוגמה, אנגלית היא שפה אגוצנטרית ואילו רוב השפות האחרות הן אָלוצנטריות: דוברי אנגלית מתארים את מקומם של עצמים ביחס לעצמם או לאנשים אחרים, ולא ביחס לעצמים אחרים (למשל, "האופניים נמצאים חמישה מטרים לשמאלי", ולא "האופניים נמצאים ליד ברז כיבוי האש"). ברוב המקרים, מסתבר שה"מוזרים" נמצאים בקצה קצהו של הספקטרום שלאורכו מפוזרת רוב האנושות.

ייתכן כי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא אינדיבידואליזם. אמריקנים הם האנשים האינדיבידואליסטים ביותר בעולם (וגם הפטריוטים ביותר, הנוטים להתפלמס ביותר, הפילנתרופים ביותר, הפופוליסטים ביותר, האופטימיסטים ביותר, וכולי), וסטודנטים אמריקנים הם האינדיבידואליסטיים ביותר בעמם. אמנם משמעות הדבר היא שהם נרקיסיסטים, אבל לא שהם אנוכיים. לנבדקים "מוזרים" יש נטייה חזקה לשתף פעולה במשחקי חלוקה, כמו משחק האולטימטום. החשיפה הרבה לשוק מלמדת אותנו לנהוג בהוגנות ולצפות מאחרים לנהוג באותו אופן. אינדיבידואליזם משמעו שהפנמנו קוד מוסרי ואיננו נדרשים להסתמך ללא הרף על בני אדם אחרים בסוגיות מוסריות. זאת הסיבה ש"מוזרים" מרמים פחות כשאף אחד לא מסתכל. אמנם זוהי תופעה מעודדת ומרתקת, אך יש לה השלכה נוספת: כאשר אנו בונים תיאוריה אוניברסלית לגבי טבע האדם והאלטרואיזם האנושי בעזרת אבני הבניין הייחודיות האלה, אנו בונים תיאוריה שגויה בהכרח.

ההטיה ה"מוזרה" אינה משפיעה אך ורק על ממצאי מחקרים. היא משפיעה גם על סוגי המחקרים הנערכים באקדמיה. לא זאת בלבד שבגלל ההטיה התרבותית שלנו אנו מתעלמים מקונספטים בעלי חשיבות במדינות אחרות – כמו תווי פנים, קַסְטוֹת או כבוד – אלא שלעתים קרובות אנו בוחנים קונספט מערבי ("בושה", למשל) שאין לו מקבילה ברורה בחברות אחרות, או שיש לו מקבילה אך היא מעוררת קונוטציות שונות. את התפישות היסודיות של תחום הפסיכו-בלשנות, לדוגמה, קל מאוד להביע בשפה האנגלית. זוהי הוכחה לאחד משני דברים: או שאלוהים הוא אנגלי, או שמוחות דוברי-אנגלית, החוקרים מוחות דוברי-אנגלית, המציאו תיאוריות באנגלית.

סטודנטים אינם הגורם היחיד להטיה התרבותית. רוב מחקרי הילדים וההתפתחות נעשים במשפחות "בעלות זמן, משאבים ומוטיבציה להביא את תינוקם למעבדה באוניברסיטה כדי שישתתף במחקר התפתחותי", כפי שכתבה אן פֶרְנַלְד (Fernald) מסטנפורד בתגובתה למאמר על ה"מוזרים". היא מציינת כי קבוצת הנבדקים הזו "מגוונת עוד פחות מאשר אוכלוסיית הסטודנטים הנפוצה מאוד במחקרי מבוגרים". בכנס הבינלאומי לחקר התינוק של שנת 2010, פחות מאחוז אחד מתוך אלף המחקרים שהוצגו, כלל משתתפים ממשפחות מעוטות יכולת, אף על פי ש-20-40 אחוז מהילדים האמריקנים באים ממשפחות כאלה. חוקרים אחרים טענו שההטיה התרבותית משפיעה אפילו על מחקרים המשווים בין בני אדם וקופי אדם. אם בני האדם הם "מוזרים", הרי שקופי האדם מוזרים אף יותר: בעלי חיים שאינם תוצרים של חיי הג'ונגל, אלא של סביבות גידול מלאכותיות.

ויש לזכור גם שסטודנטים הם סטודנטים. לא זאת בלבד שהם משכילים, בהגדרה, אלא שרובם אינם בוגרים. כשמשחקים במשחק האולטימטום עם אנשים בגילים שונים, תגובותיהם משתנות לאורך זמן. רמת האמון החברתי שלנו מתייצבת רק באמצע שנות העשרים לחיינו, ובמשחקים אחרים היא מתייצבת רק בשנות השלושים לחיינו. "כל נקודות הייחוס לתפקוד קוגניטיבי תקין מבוססות על סטודנטים בני עשרים", אומר ברדלי לאב (Love), חוקר מיוניברסיטי קולג' לונדון. אבל המוח משתנה לאורך החיים ככל שאנו לומדים דברים חדשים.

כלומר, אנו מציירים תמונה מעוותת של תפקוד המוח. יכול להיות שאנחנו אפילו טועים לגבי הגיל שבו תופעת הסניליות מתחילה להתפתח. "מחקרים חדשים מלמדים כי חלק ניכר מהשלכות ההזדקנות – השלכות שיוחסו לדעיכה קוגניטיבית – עשויות להיות תוצאה של בסיס ידע שונה", אומר לאב. "לאנשים מבוגרים יש יותר קונספטים, יותר מילים, יותר מידע לסנן. אפילו אם החומרה השכלית לא משתנה, זה כמו לחפש בדיסק קשיח עם שלושה קבצים לעומת דיסק קשיח עם שלושה מיליון קבצים. המידע פשוט לא קופץ באותה מהירות".

ואפילו אם נוכל להביא למעבדה את הנבדקים הנכונים, בגיל הנכון, ממגוון רחב של תרבויות, ההתנהגות שלהם לא תייצג בהכרח את התנהגותם בחיים האמיתיים. לדוגמה, ישנה תיאוריה המדברת על התיאבון שלנו לחדשנות, והיא אומרת כי הנכונות שלנו לנסות משהו חדש – מסעדה שונה, או מוצר חדש – נקבעת לפי משך הזמן שחלף מאז השינוי האחרון שביצענו: ככל שחלף זמן רב יותר, כך גדל הסיכוי שנרצה לנסות משהו חדש. התיאוריה הזאת עומדת במבחן המעבדה. אבל לאב חקר את ההחלטות שאנשים מקבלים בחיים האמיתיים – בעזרת נתונים צרכניים מאחת מרשתות הסופרמרקטים הגדולות בבריטניה – ומצא שההפך הוא הנכון: "10 אחוז מהאנשים אכן נוהגים בהתאם לדפוס שהתגלה במעבדה, אבל אצל רוב האנשים, הנכונות לבחון אופציות חדשות דועכת ככל שחלף זמן רב יותר מאז שהם התחילו לקנות מוצר מסוים". כשהצוות של לאב שלח לנבדקים שוברי הנחות למוצרים חדשים, על סמך הנוסחה החדשה שלהם, שיעורי המימוש הוכפלו.

"חוקרי כלכלה או פסיכולוגיה נוטים לבחון אנשים בתרחישים הכי פחות מציאותיים שניתן להעלות על הדעת", אומרת ניקולה ראיחני (Raihani), גם היא מיוניברסיטי קולג' לונדון. "אתם עומדים מול מחשב, באנונימיות מוחלטת, לעולם לא תפגשו את האדם שאתם נמצאים איתו באינטראקציה, אף אחד לעולם לא יידע אילו החלטות קיבלתם. אה, וגם מכריחים אתכם לשחק עם אדם מסוים. כאילו לוקחים את כל הדברים החשובים ביותר באינטראקציה חברתית, מסירים אותם ואומרים: 'איך אנשים מתנהגים בלי כל הדברים האלה'"?

עצם המחשבה שחלק גדול כל כך מהידע שלנו לגבי טבע האדם רלוונטי, בפועל, רק לסטודנטים אמריקנים – ויתרה מזו, לסטודנטים אמריקנים בתנאי מעבדה מלאכותיים – אמור להדליק אצלנו נורות אדומות. היינה ועמיתיו ציפו לתגובת נגד חריפה לממצאים שלהם, אבל הוא אומר שהם זכו דווקא לשבחים מכל עבר. שבחים יש, תגובות מעשיות אין: "לפני כמה חודשים ג'ו הנריק הרצה בכנס. ג'ונתן היידט (Haidt) הציג אותו כאחד ממחברי המאמר הזה שכולנו קראנו, כולנו חושבים שהוא נהדר, אבל אף אחד מאיתנו לא עושה שום דבר בעקבותיו".

חשוב לציין כי בספרות המחקרית ניתן למצוא גם מחקרים בין-תרבותיים מרתקים. למשל, מאמר שפורסם לאחרונה על-ידי סימון גכטר (Gächter) ויונתן פ. שולץ (Schulz) מאוניברסיטת נוטינגהם מתאר מחקר שבו ביקשו החוקרים מ-2,568 צעירים מ-23 מדינות להטיל קובייה ולדווח על התוצאה. הם אמרו לנבדקים שתוצאות גבוהות יותר יניבו רווחים גבוהים יותר. החוקרים מצאו מתאם בין מבחני הכֵּנוּת האישיים של הנבדקים לבין רמת שבירת הכללים במדינתם בכלל. מכאן אנו לומדים שפרטים החיים במדינות מושחתות נעשים רמאים יותר בעצמם.

מחקרים אחרים ערכו השוואות בין מדינות כדי לבחון אם תכונות מסוימות הן תוצאה של אבולוציה או של גורמים תרבותיים. באחד המחקרים האלה, המקיף ביותר שנעשה אי פעם בנושא התפרקות מערכות יחסים, ביקשו החוקרים מ-5,705 נשים מ-96 מדינות – נשים שבני זוגן, הזכרים, בגדו בהן – למלא שאלון מקוון. התברר כי ישנו פרק זמן אוניברסלי של אֵבֶל ותחושת נבגדות – אך אחריו רוב הנשים "ניצחו", קרי למדו לזהות טוב יותר סימנים בעייתיים בבני זוג פוטנציאליים. אמנם גם במחקר הזה יש הטיה (עצם קיומה של גישה לאינטרנט), אבל זה עדיין טוב יותר מהסתמכות על אוכלוסיית הסטודנטיות באוניברסיטת ג'ורג'יה טק בלבד.

אף על פי כן, על כל מחקר כזה ישנם תריסר מחקרים המבוססים על המודל המוזר-מוכר. זוהי בעיקר שאלה של נוחות. אם אתם חוקרים מאוניברסיטה קטנה מעיר קטנה, הכי קל לגייס מתנדבים בקמפוס: מן הסתם לא יהיה לכם כסף לחזור על המחקר במקומות שונים בעולם, אפילו אם מדובר במדינות בעלות התשתית המחקרית המתאימה למימון המחקר שלכם. יתרה מזאת, העולם האקדמי מתגמל חוקרים המפרסמים בתדירות גבוהה ומספקים ממצאים חדשניים. החוקרים שזוכים בפרסום ובקביעות הם אלה שחושפים אמיתות מרתקות לגבי המצב האנושי, לא אמיתיות מרתקות לגבי מצבו של הסטודנט האמריקני. כלומר יש פיתוי להכליל.

"הרבה יותר קל לערוך מחקרים במעבדה", אומרת ראיחני. "אם אתם נמצאים בסביבה תחרותית ומנסים לפרסם, לעמוד בקצב, יש לכם תמריץ לצעוד בנתיב הקצר ביותר, ללכת על בטוח". היא מוסיפה כי ישנם יתרונות רבים לעבודה במעבדה, כמו מידת השליטה של החוקרים בניסוי.

יתרה מזו, היציאה לשטח עלולה לגזול זמן רב וכסף רב. ראיחני נותנת כדוגמה את מחקר הכנות: "מדובר במבצע מדהים. אבל נדרשו לבחור הזה שלוש שנים לאיסוף הנתונים". זאת, בין היתר, מכיוון שהיה צורך לאסוף את כל המידע באמצעות אדם אחד – או באמצעות מספר רב של אנשים שונים – כדי למנוע מצב שבו מחצית מהנבדקים ירואיינו על-ידי בחורה צעירה ויפה, והחצי השני על-ידי גבר נרגן בגיל העמידה.

גם אם הייתם יכולים להרשות לעצמכם לבצע מחקר בכל תרבות על פני כדור הארץ, הממצאים עדיין לא היו מגיעים לרזולוציה נמוכה מספיק. שׁאקְטי לַמְבָּה (Lamba) מאוניברסיטת אֶקְסֶטֶר ערכה סדרת מחקרים בקרב הפָּהארי קוֹרְווה, שבט הודי של לקטים-מגדלים. המחקרים התבססו על משחקי הוגנות, שבהם התבקשו בני השבט לחלוק ביניהם משאבים יקרי ערך. התברר כי ההבדלים בין הקהילות השונות של השבט היו גדולים לא פחות מההבדלים בין תרבויות שונות. במילים אחרות, "נורמות של פהארי קורווה" הוא קונפסט מוטעה – ומתנשא – לא פחות מ"הנורמות האמריקניות" שאותן אנו מנסים להחיל על קבוצה הכוללת אנשים כמו דונלד טראמפ ואופרה וינפרי גם יחד.

אין הכוונה שמחקרים בין-תרבותיים, או מחקרי מעבדה, אינם בעלי ערך. "אני לא חושב שמחקרים בסטודנטים אמריקנים הם בעייתיים בהכרח. צריך רק להגביל את המסקנות לסטודנטים אמריקנים", אומר היינה. "הבעיה היא שאנחנו לא מגבילים את המסקנות שלנו, אלא נוטים לומר: 'ההתנהגות הזאת היא חלק מטבע האדם, ומקורהּ באירועים שהתרחשו בסוואנה האפריקנית לפני מיליוני שנים'. כאן אנחנו עושים קפיצה גדולה מאוד"…..

(כאן דולג חלק מהמאמר)   .

רוב ההנחות המערביות לגבי הפרעות נפש מבוססות על מחקרים בנבדקים "מוזרים". ההנחות האלה יוּצאו רק אחר כך לשאר העולם, מתוך מחשבה שהן חלות על כל בני האדם באשר הם. בספרו Crazy Like Us (משנת 2010), אית'ן ווטֶרְס (Watters) מציג את הפסיכיאטרים המערביים כמעין מיסיונרים, המתפרשים על-פני העולם ובאמתחתם נמצא מדריך ה-DSM במקום התנ"ך. במקומות רבים הם אלה שיוצרים את המחלות שלכאורה באו לרפא. בהונג קונג, לדוגמה, המקבילה הסינית לאנורקסיה – שהלוקים בה לא גילו בעבר פחד מהשמנה ולא תפשו את עצמם כבעלי משקל יתר – הוחלפה בגרסה האמריקנית של המחלה. ברואנדה שלאחר רצח העם או בסרי לנקה שלאחר הצונאמי, הוחלט כי אנשים מסוימים לוקים בפוסט-טראומה. פסיכיאטרים דחפו את אלה לפגישות אחד-על-אחד במקום לתת להם להתמודד עם האבל בקבוצה. כפינו עליהם את אסטרטגיית ההתמודדות שלנו.

אחת הדוגמאות המעניינות ביותר התרחשה ביפן. מדינה זו הפכה זה מכבר לאחד השווקים הרווחיים ביותר של חברות התרופות המערביות, מלבד יוצא דופן אחד. "מודאגים בריאים" (Worried Well, אנשים הפונים לסיוע רפואי או נפשי אף על פי שאינם סובלים ממחלה מוגדרת) מעולם לא פנו לקבלת עזרה פסיכיאטרית: השירות הזה נועד לאנשים בעלי מחלות נפש קשות. משמעות הדבר הייתה שמכירות תרופות ה-SSRI, קרי נוגדי דיכאון כגון פרוזאק שנמכרים בכמויות אדירות במערב, היו מעטות עד לא קיימות. כפי שכותב ווטרס, חברות התרופות ניסו להגדיר מחדש את משמעותו של מושג הדיכאון כדי לשנות את מצב המכירות. ביפן החלו להופיע מודעות המתארות את הדיכאון כ"צינון בנשמה" – וכפי שאפשר לתאר, המכירות נסקו. אך לא ברור אם הקמפיינים הפרסומיים האלה שכנעו יפנים הסובלים מדיכאון לגשת לטיפול, או שמא יצרו מצב של אבחון יתר. בהתחשב בכך שתרופות SSRI מעלות את הסיכון להתאבדות באוכלוסיות מסוימות (ומפחיתות אותו באחרות), ישנו סיכוי שהמדיקליזציה של הדיכאון היפני גבתה יותר חיים משהצילה.

אולי תחשבו כי התפתחויות אלה, והטיית ה"מוזרים" באופן כללי, נובעות מבורות, או מיהירות. אולי תאמרו שהמערב זקוק למעט ענווה מדעית. אך האמת היא שההטיה הזאת נובעת מאופטימיות. היא מבוססת על הנחה שמקורה בעידן הנאורות: ההנחה שאנו אחווה אנושית אחת גדולה. יהיה קשה מאוד לזנוח את מודל האחווה האנושית, מכיוון שהוא כרוך בנרטיב רחב יותר של קדמה אנושית: שהמדע נמצא זה זמן רב במסע מהמורכבות אל הפשטות. המטרה הייתה לפלס לנו נתיב בתוהו ובוהו של חיי היומיום ולגלות את הכללים הנסתרים ששוכנים ביסודם, את המנגנונים התשתיתיים שמייצרים את התופעות המדהימות שאנו רואים סביבנו.

אך כעת, במגוון תחומים כגון פיזיקה, ביולוגיה ופסיכולוגיה, אנו מגלים שבכל זאת לא קל לפלס את הנתיב הזה. אנו מגלים שאולי אין תיאוריה מאוחדת של הכול, שלא כל מחלה נובעת מגֶן אחד ויחיד, שלא כל אדם נולד עם אותה מערכת הפעלה בסיסית. ולכן בתחומים רבים אנחנו נמצאים כעת במסע הפוך, מהפשטות אל המורכבות.

ייתכן כי הפסיכולוגים ייאלצו לנטוש את ההנחה הבסיסית שלפיה ההבדלים בינינו הם גופניים ותו לא. ייתכן שהם ייאלצו לערוך מחקרים בין-תרבותיים ואחרים כדי להבין אילו תכונות ואילו התנהגויות הן חלק מהחומרה האנושית המובנית שלנו ואילו מהן תלויות במערכת ההפעלה הסביבתית שאנו מתקינים בה. זה יהיה תהליך מרתק, אך מורכב וקשה הרבה יותר מזה שבא לפניו.

כחלק מהתהליך הזה, גם ההדיוטות ייאלצו לזנוח את האשליות המנחמות שלהם. בתוך תוכנו, כולנו כמו בני האטורו, כולנו משוכנעים כי החברה שאנו רואים סביבנו היא הסדר הטבעי של עולם, נקודת הסיום הטבעית שאליה התרבויות האחרות אמורות לשאוף. ולכן, לא זאת בלבד שאנו מפיצים את המונוקולטורה השכלית שלנו בכל העולם, אלא שאיננו שמים לב עד כמה אנו מוזרים – ו"מוזרים".

רוברט קוֹלְוויל (Colvile) כותב על פוליטיקה, תרבות וטכנולוגיה. כתבותיו התפרסמו בפייננשל טיימס, דיילי טלגרף, The Spectator, פוליטיקו ועוד. ספרו האחרון הוא The Great Acceleration: How the World is Getting Faster, Faster (ראה אור ב-2016). הוא מתגורר בלונדון.

דינה גורדון כותבת באפוק טיימס:

כולנו אוהבים לראות את עצמנו באור חיובי, ואפילו לפאר את עצמנו. מתברר שזאת תכונה בסיסית בפסיכולוגיה האנושית, והיא כתובה בכל ספרי הלימוד בפסיכולוגיה, אומר ג'וזף היינריך, פרופסור לפסיכולוגיה וכלכלה באוניברסיטת הרווארד.

אבל האם זו באמת תכונה אנושית בסיסית? היינריך החליט לסקור תוצאות של מחקרים שנעשו לאורך שנים בחברות שונות, מערביות ולא מערביות, שבדקו את התכונה הבסיסית הזאת. התברר שבחברות רבות תכונה זאת קיימת במידה קטנה מאוד, למשל אצל מקסיקנים, אינדיאנים, תושבים ילידים בצ'ילה ובאיי פיג'י. בחברות מסוימות, בעיקר במזרח אסיה היא אינה קיימת כלל, ולעתים אפילו הפוכה, כלומר במקום התפארות עצמית, התכונה השלטת היא ביטול עצמי.

מה אם כן מקור הטעות בספרי הפסיכולוגיה? סקר שערך היינריך (Behavioral and Brain Science 2010) יחד עם עמיתים, גילה כי חוקרים במדעי ההתנהגות (פסיכולוגיה, כלכלה התנהגותית ותחומים קרובים אחרים) מפרסמים באופן שגרתי, במגזינים היוקרתיים ביותר בתחום, הצהרות סוחפות לגבי הפסיכולוגיה האנושית. הצהרות אלה מבוססות על מחקרים שנעשו על מדגם של נבדקים שרובם סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטאות בארה"ב, ויותר מכך, מרביתם סטודנטים לפסיכולוגיה. אותם הכי קל לשכנע להשתתף במחקרים מטעמי נוחות ושיקולים פיננסיים. אבל דווקא אוכלוסייה זו של סטודנטים, לפי היינריך, היא החריגה ויוצאת הדופן ביותר מבחינה פסיכולוגית ותפיסות מנטליות, בהשוואה לאוכלוסיות אחרות בעולם, ואפילו בתוך ארה"ב עצמה. הם אפילו קיבלו כינוי מיוחד שמבוסס על ראשי התיבות באנגלית של המאפיינים שלהם WEIRD (Western Educated Industrialized Rich Democratic) שפירושו מוזר או חריג.

גם במחקרים שנעשו בכלכלה התנהגותית, מצא היינריך הצהרות גורפות על הטבע האנושי שאינן נכונות בכל החברות. כך למשל, במחקרים בכלכלה התנהגותית מצאו שאוכלוסיית הסטודנטים סולדת מנטילת סיכונים כספיים, ואילו בחברות לא מערביות אנשים לקחו, בלי היסוס, סיכונים באותם מצבים.

במחקרים אחרים שבדקו את האינטראקציות הכספיות בקרב המשתתפים, היו הבדלים ניכרים בין חברות מתועשות לחברות שאינן מתועשות, למשל הדזה (קבוצה אתנית בצפון טנזניה), טסימנה (ילידים בבוליביה), דולגאן (קבוצה אתנית ברוסיה) ואחרים. הבדלים היו גם בין חברות מערביות ללא מערביות (למשל עומאן, סעודיה). אוכלוסיית הסטודנטים בארה"ב הייתה שוב בקצה הקיצוני.

גם במחקרים שנעשו בפסיכולוגיה התפתחותית, לפי היינריך, אפשר למצוא טעויות דומות, כאשר במקרים רבים הילדים שהשתתפו במחקר היו מערים גדולות ולעתים קרובות התגוררו סמוך לאוניברסיטאות. כך, למשל, הסיקו ממחקרים שונים שבשלב ראשון ילדים תופסים את עולם הטבע סביבם לפי קטגוריות של צורת החיים. אם תשאל ילד "מה זה?" הוא יגיד: עץ או ציפור או דג. אבל מסקנה זו אינה נכונה לגבי ילדים הגדלים בחברות הקרובות לטבע. שם הילד כבר בשלב ראשון יידע לומר: אקליפטוס או עורב, או כריש.

אפילו לגבי תהליך פיזיולוגי בסיסי כמו תפיסה ויזואלית, נמצאו הבדלים בקרב חברות שונות. למשל, האשליה האופטית המפורסמת, על שם הסוציולוג הגרמני מולר-לייר שגילה אותה.

בספרי לימוד בפסיכולוגיה כתוב, לפי היינריך, שאף על פי ששני הקווים שווים באורכם, אנשים בכל העולם יראו אותם באורכים שונים, כיוון שהאופן שהמוח והעיניים שלנו מעבדים נתונים דומה אצל כל בני האדם. מתברר שבחברות שונות טווח הטעות יהיה שונה. כאשר בקצה האחד נמצאים הבושמנים ממדבר קלהרי – עבורם אין כלל אשליה, הם רואים מיד את שני הקווים כשווים; באמצע נמצאות חברות לא מערביות נוספות עם טווח טעות קטן (זולו, טורו – קבוצה אתנית באוגנדה, ואחרות); ובקצה הרחוק נמצאים הסטודנטים עם טווח הטעות הגדול ביותר.

למרות כל אלה, היינריך מדגיש שחוקרים במדעי ההתנהגות אינם מייחסים באופן אוטומטי אוניברסליות לתוצאות מחקריהם. להפך, במחקרים רבים, למשל על התבטאות רגשית, על ערכים, ועל תכונות אישיות, מלכתחילה מחפשים את ההבדלים בין חברות ותרבויות שונות. הביקורת שלו מתמקדת בתחומים שלפחות עד לאחרונה נחשבו לאמיתות פסיכולוגיות אוניברסליות.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *