נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

רש"ר הירש: הגישה לאגדות חז"ל

מכתבו של רש"ר הירש נדפס ב'המעיין' טבת תשלו' מתוך כתב ידו.

א

ועל אודות למוד האגדות אשר ענותו הרבתני לבקש דעת דעתי הקלושה על ענינים כזה, ואף שאיני כדאי מ״מ לא אחריש אלא אודיע למכ״ת די את אשר נלע״ד, בפרט אשר כמדומה (מה ש)הוגד למעלתו נ״י על לימוד בית ספרינו בפ״פ (דברים) אשר אינם אמתיים כי אם מקצה.

ראשית דבר אני אומר הלא באין ספק אין ערך לגודל ורוממות החכמה והמוסר אשר המציאו לנו חז"ל בדברי אגדותם ומדרשיהם, וודאי כל מי בינה ודעת ששאבה רוחם הטהור והנעלה ממעיני התורה והמצוות נטעו נטעי נאמנים בתוך ערוגת פרדסיהם. ועל כן פיארו ושבחו חז"ל דברי האגדה שהם מושכין לב האדם ומביאין אותו לאהוב את אביו שבשמים. ואם אפי׳ שיחת חולין של ת״ח צריכין לימוד ק״ו לכל הדברים שאמרו בכוונה דרך לימוד ומוסר, ואין בו דבר ריק, ואם ריק הוא־ ממנו הוא,ריק ששכלנו קצר מהשיג. ומ״מ גדר גדול גדרו חז"ל וחומה נשגבה ובצורה הקימו בין דברי השמועה וההלכה וכלל גדול מסרו לידינו: אין למדין הלכה מן דברי האגדה ואין משיבין מהם ועליהם. וכן בדין לענ״ד, דהא מלבד שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני שעליה נכרת ברית הנעשה והנשמע אלא רק סברת [החכם] המגיד הם באומד דעתו, ואף שודאי מי שיש לו מוח בקדקדו ולב אדם להבין ולהשכיל בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם, מ״מ אינו מכלל חיוב הישראלי, וגם לא כמין וכופר יחשב מי שסברתו נוטה מסברת אחד מחכמינו ז"ל בענין מה השייך להאגדה, בפרט שגם בהרבה (דברים גם) [מקומות] דעתם שונה זו מזו ולא נאמר. כלל הלכה כדברי פלוני באגדה כמו בשמעתתא.

חוץ מכל זה הלא אי אפשר כלל ללמוד הלכה מדברי אגדה, דהא כבר אמר החכם מכל אדם להבין משל ומליצה דברי (ה)חכמים והידותם״. (ואם) [ואכן] כל דברי חז״ל לא בסגנון אחד נאמרים, יש מהם שנאמרו דרך דברים, כלומר שתוכן כתבם רק כפי טעם הפשוט והנגלה בדבריהם, וממין זח הם כל דברי השמועה וההלכה אשר כונתם להורות אותנו את חדרך אשר נלך בו ואת המעשה אשר נעשה, וכונה זו צריכה בירור הדברים וכל המדבר יותר הרי זה משובח, ומזה שהאמורא צריך לפרש דבריו. אבל לעומת זה יש מהם שנאמרו רק דרך משל ומליצה וחידה, וממין זה הם דברים הרבה מדברי אגדה שאין כוותם כפי פשטות הדברים אלא או משל או מליצה או חידה שנאמרה בכונת הסתר דבר וקשה ההבנה, וכל הנאמר בדרך זה מי שתופס מנת המגיד כפי פשט הנגלה והברור הוא שוגה ומשגה ותולה בכונת המגיד דברים שלא עלו על רוחו מעולם. ואם כן בתחילת כל דבר ואקדמות כל מילין צריך בינה רחבה והשכלה מרובה לדעת איזה דבר מדברי האגדה נאמר בדרך דברים פשוטים ואיזה בדרך משל ומליצה וחידה, ואין בידינו מפתחות על דבר זה כלל. ואם כן אין להוציא כלל דבר הלכה מן האגדה ואי אפשר כלל להביא ראי' מדבריה לומר ענין זח דבר אמת שאי אפשר לחלוק עליו שכן נאמר בהגדה, דהא מה שהאחד מבין דרך פשוט יכול המתנגד לומר דהוא משל ומליצה בידם וכן להיפוך, ואם שניהם מסכימין שרק דרך משל ומליצה או חידה נאמרו הדברים, מי יערוב את לבו לומר ירדתי לסוף המשל והמליצה ומצאתי המפתח המיוחד למסגר החידה וכל החולק עלי כאלו ח״ו חולק על השכינה״, הלא סוף ותכלית מה שאנו נוכל להשיג בפתרון דברים כאלה היא רק אפשרות אמיתת דברינו לכל היותר. לכן אין ללמוד מדברי האגדה אלא דברים אשר אמתתם כבר מוסכמת וקיימת בידנו זולת דברי בעל הגדה האלה, או מסכמת עם אמתות המבודדות ומקוימות לנו כבר ממקום אחר, או מן השכל או מן השמועה והקבלה הנאמנת, ואם כן צדקו דברי חז״ל שאין למדין הלכה מן ההגדה ואין משיבין ממנה.

ועל פי זה נבין גם כן מה שעם כל הגדולה והתפארת שנתנו חז״ל לדברי האגדה לא ישרה בעיניהם כתיבתן וגינו מאוד הכותב האגדות אף שהתירו כבר כתיבת ההלכות משום עת לעשות וגו', דהא מכתיבת האגדות צומחת סכנה עצומה לעם ה'. השומע האגדה מפי החכם יכול להבין מהמשך דבריו ומפיו מרמיזת קולו אם משל ומליצה וחידה או דבר ברור תבענה שפתיו. אכן דברי המגיד הכתובים  הנה ניתנין לפני כל באין מגיד להם אם דבר פשוט או משל ומליצה וחידה לפניהם, ודבר שנאמר רק בדרן משל מליצה וחידה, זה יתפוס בדרך פשוט הה מבין פתרונם לענין זה וזה לענין אחר, והרבה דעות יש באדם וכל אחד כפי שכלו ומדרגת בינתו מוציא דבר הנוטה לדמיון בינתו ומחזיק כאלו היא בונת חכם מחז״ל, ואפשר היא דעת מופסדת ומפסדת ותולה כסילותו באילן גדול שהוא בעיניו חכמת חכמינו ז״ל ואינו אלא בוקא סריקא ח״ו העולה על רוח דמיונם. ואם כן אחר שנכתבו דברי האגדה שלא ברצון חז״ל והמה בכתובים לפני כל מבין ובער – או אפשר בסוף הזמנים ברצון חז״ל לבלתי תשתכח דבר מחכמת חכמינו באמת, וידעו בבירור שהתועלת מרובה יותר על הסכנה שאי אפשר להפרד ממנה, וסמכו על מורי ומלמדי עם ד׳ למעט בדרך חכמתם ההפסד כפי היכולת – נלע״ד שאין להתחכם ולהתחסד יותר מגדולי קדמונינו ונלך בעקבותם אשר כל הפורש מהם כאלו פורש מן החיים ר״ל הגאונים רב שרירא ורב האי גאון ורבינו נסים גאון ובעקבותם רבינו חננאל הקדמון ואחריהם הריטב״א, כאשר הובאו דבריהם במקומות שונות בעין יעקב מיד הכותב0, אשר כולם למדו דעת את העם ומסרו כלל זה בידם, שדברי האגדה רק סברא ואומדנא הם ואין ללמוד מהם אלא מה שמסכים עם הסברא, או כמו שרשם ר' שמואל הנגיד כלל זה במבוא התלמוד1 הנדפס בראש כל ספרי תלמוד שלנו וז״ל: הגדה היא כל פירוש שיבא בתלמוד על שום עניו שלא יהי מצוה זו היא הגדה ואין ללך למוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת.

וכל זה כדי להציל עדת ד' מסכנת השיבושים, שאפשר שיעלה איש ואיש כפי דמיונו מאגדות חז״ל כאלו הם דברים שנתנו מסיני ונחתמים בחותם חז״ל והם רחוקים מכונתם כמזרח ממערב, עד שגדול אחד מגדולי קדמוננו (כמדומה לי שהיה רבינו חננאל ויש לעיין בשיטה מקובצת לפ' הזהב2 שאינו אתי כאן) הרהיב את נפשו לכתוב על ניסים שנעשו בבה״מ על עסק תנור של עכנאי שחכם ז״ ל מחכמי המדרש נתנמנם וראה בחלומו שהחכמים היו חולקים על ר׳ אליעזר ואמר לו למה אתם חולקים עלי אמת המים תוכיח וכו'. וכן כתב הריטב״א על מעשיות דרבב״ח שלא היו נראה להם הענינים האלה במראות העין אלא במראה החלום. ומי לנו גדול בחכמה וביראה מר' יהודה הלוי בעל הכוזרי, וכמדומה שכתב באחד ממאמריו על חכמת חז״ל אחר שהפליג מאוד על גודל שבח האגדות, ואע״פ כן כתב שיש בתוכם כמה דברים שאינו יכול לקרב אל השכל ואפשר שהתלמידים הכניסו דברים כאלה בדברי חז״ל שלא מדעת רבותיהם ושלא מרצונם, זה או כיוצא בזה תוכן דבריו כפי שעלה בזכרוני. וכן ימחול מכ״ת לעיין מה שכתב רבינו ישעיהו אחרון ז״ל על אגדות ומדרשים הובאו דבריו בשלטי גבורים לע״ז פ״א.

היות הדבר כן, נלע״ד שאין להעלים דברים האלה מעיני תלמידים,אלא אדרבה מצוה וחוב עלינו להודיע אותם את כל זאת, למען לא ידמו בנפשותם שיהי' מעיקרי הדת והאמונה להאמין בכל דבר הבאי באגדות כפי משמעות הפשט, ויהיה בעיניהם כל שדעתו נוטה מזה כאלו כופר בעיקר ח״ו. למשל בזה, אם – כאשר היא [האמת] — כפי תכונת מחשבותי ושיקול דעתי איננו רחוק בעיני שאף בדורות התלמוד עשה הקב״ה לגדולי וחסידי חז״ל ניסים לעתים מיוחדים ואליהו נגלה אליהם והיה שכיח עמהם וכיוצא בזה, ואם כן דעתי לא ימוש מהבין מעשי נסים בבה״מ של תנור עכנאי כפי פשוטם, ואיש אחד מחכמי זמנינו יאמר אלי: אחי, לבבי כלבבך יודע ומאמין באמונה שלמה שיש כוח ויכולת ביד הקב״ה לשנות הטבע כרצונו וגם עשה נסים ונפלאות לאבותינו בצאתם ממצרים כאשר הגיד לנו בתורתו אח״כ ע״י נביאיו שלוחי דבריו כאשר בא בספרי נביאים וכתובים, וכבר העיד בנו בתורתו שיעשה אות ומופת ע״י נביאים שיקים בקרבם, וכל מי שאינו מאמין במעשי ניסים הנאמרים בתנ״ך הרי הוא כופר ומובדל בזה מעדת ה' אכן לבי אומר לי שאין הקב״ה משנה הטבע רק לצורך גדול ולפרסם ענין נורא ונשגב, שהרי סדר ומנהג הטבע זה הוא רצונו אשר ממנו הוסד והוא מקיימו וכו' ואם כן אם אני יודע בבירור שחז״ל ספרו מעשי נסים הכתובים באגדותיהם בכונה שנעשה בפועל, חלילה לספק באמיתתם והריני מאמין כמוך שנעשו להם בפועל ממש, אכן אני מסופק אם יש להבין ספורים האלה כמשמעם הפשוט, או דלמא לכונת משל ומליצה וכיוצא אמרו דבריהם, ולבי נוטה יותר לסברת האומרים שאין להבין מעשה נסים כאלה כפי פשוטם וכו' — היש בידי לדחות האיש כזה באמת הבנין? וכי רשאי אני לכעוס עליו או אוכל להתפאר עליו בלבבי כאלו יש לי יתרון באמונה ממנו? הלא כמוהו כמוני שנינו כאחד עומדים במצב עיקרי הדת. הטוב טוב אני מגדולי חכמינו רבינו חננאל, הריטב״א ואחרים שהלכו בעקבותם אשר יקומו למשען לו?

וקרוב לענינים האלה השאלה על מהות הכישוף והאצטגנינות והשדים וכיוצא בזה, אשר נגע מכתנ״י במכתבו היקר. מי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים הרמב״ם והרמב״ן, אשר על פי דבריהם נחלק מחנה ישראל על ענינים כאלה לשתי מחנות דהא במחילת כבודו הרמה נ״י, כשיסתכל בדברי הרמב״ם ז״ל על אשר כתב בסוף הל׳ ע״ז, יודה לענ״ד שאיננו כמו שכתב מכ״ת נ״י, שלא כתב דברים אלה אלא לקצרי יד בלימודי חכז״ל, ובעיקר סברתו מסכים עם הרמב״ן ז״ל. זה אינו לענ״ד, דהא בפירוש חושב לפתיות ומגונה מאוד דעת כל מי שאינו חושב ממעשי כישוף וכר להבל וריק, ואם היה מפריז בזה על המדה מ״מ ניכר מאין ספק שזהו דעתו וסברתו בדברים האלה באמת. ואם כן הרשות נתונה לכל משכיל לפנות בדעותיו בענינים אלה או לדרך זה או לזה באין מכלים אלה את אלה, או – וזה לענ״ד הדרך היותר נכון – להודות שאינו יודע דבר ברור בענינים כאלה.

ואודה ולא אבוש כי מעולם לא טרחתי לדרוש ולחקור על מהות ענינים האלה, כמו שלא מצאתי את נפשי נוטה לדרוש ולשאול ולחקור על מהות העה״ב ועולם התחיה וכיוצא. כי אמיתת דברים אלה ואלה נעלמים מעיני כל חי ואי אפשר לעמוד כלל על בוריים במופת חותך, וכל הנאמר עליו אינו אלא השערה לכל היותר קרובה לאפשרות האמת, ואין חוב כלל בתוך [החוג?] הישראלי לדעת דברים אלה וכיוצא בהם. ות״ל אינם צריכין כלל ואין שום תועלת צומחת מידיעתם למלאות תפקידם עלי האדמה בשמירת התורה והמצוה ובעשיתם, כמו שאין חסרון למי שאינו יודע השערות האלה ואינו מתעסק בחקירתם. מה נ״מ אם בעניני מעשה כישוף וחביריו האמת עם הרמב״ם או הרמב״ן? הלא כמו כן יש לנו להתרחק מדברים אלה וכאלה, בין יהיו מעשה הבל או יש בו ממש, מ״מ התעיבם לנו ד׳ ושומר נפשו ירחק מהם ובלתי התגעל ידו במה שהוא תועבה לפני הב״ה. ואם נמצא בדברי חז"ל דברים שנדמו לנו קרובים למעונן ומנחש ואיצטגנינות וכישוף, הלא המה ברוחב בינתם ידעו להבחין ולהבדיל בסכינא חריפא בין דבר המותר והאסור הדבקים בענינים האלה במשעול צר ודרך לחץ. אבל אנחנו העטלפים ברואי שמש, אשר אפי׳ בדברים גלויים ופשוטים ובכר נרחב ובצהרים בעו"ה אנחנו קרובים להכשל, הלא בדברים חשוכים כאלה הלא טוב טוב לנו להתרחק מהם בכלל, כדרך שחוב עלינו להתרחק בכל שאר האיסורים מן הכיעור ומן הדומה לו. עלינו ועל קטני ערך כמונו נאמר: הולך בתום ילך בטח  ושומר פתאים ה', וכבר אמרו חז״ל בקצת דברים אלה שמאן דקפיד קפדינן, ואם כן טוב לנו שלא נקפיד ולהחזיק במשענת הכתוב: תמים תהיה עם ד' אלוקיך, (ו)אין עוד מלבדו כתיב. וכן בענינים הרמים והנשגבים כמו עה״ב ועולם התחיה וכיוצא די לנו להחזיק באמונה שלמה כדברי קדשנו: כי לא תעזוב נפשי לשאול אף בשרי ישכון לבטח, ולא נחקור במהות הדברים המכוסים ממנו ועין לא ראתם. לדידי ולקוצר שכלי כל הדברים האלה שייכים לכלל הנאמר: במופלא ממך אל תדרוש במה שהרשית התבונן, ולא כרת הקב״ה ברית על הנסתרות אלא על הגלויות לנו לשמור ולעשות את תורתו אשר הבטיח אותנו שאינו צריר לעשיתה לידיעת דברים המופלגים ממנו… בשמים ובמרחקי הים כי אם בפינו ובלבבנו לעשותם.

ועוד כתב מכתנ״י, איך לנהוג עם התלמידים כשימצאו בדברי חז״ל דברים שאינם מסכימים עם חכמות החיצונות הנהוגות בזמנינו, וכמדומה לי שמכתנ״י [התכוון] עם חכמות הטבעיות בפרט, אשר עלו בזמנינו עשר מעלות בסולם הידיעה בערכם לדורות הקדומים. ואם זה כונת מכתנ״י יש לפנינו דרך סלולה להציל רגלי התלמידים מאבני נגף, והיא לענ״ד דרך האמת. חדא, שלא למנוע התלמידים מהכנס בחדרי המדעים האלה, אדרבא, ללמדם דרכי לימודים האלה בדרך מספיק ומחכים, משום שרק ההמון שאינם יודעים ומבינים דרכי החכמות האלה מאמינים לכל הדברים אשר בהם מתפארים בני דורנו, כאילו נעשה דור דעה דור הזה, וכל טבע הדברים בשמים ובארץ נגלה לחכמי הזמן ומרום גבהות שיאם משפילים לראות על כל דורות עולם שהיו לפניהם. אכן היודע ומבין דרך הלמודים האלה הוא יודע ומבין שודאי התפארת הגדולה לחכמי הזמן בדברים הרבה המנוסים בנסיון והאמיתים במרה ומשקל ומנין, אשר נגלו לחוקרי הזמן והיו מכוסים לדורות שלפנינו. אכן כל השערות והבנינים אשר יבנו על יסוד ההקדמות האלה רובם אינם כי אם השערות מסופקות מאוד וכל יום ויום מוליד השערה אחרת, ומה שהיום ישבחו ויפארו כאלו היא האמת אשר אין לסור ממנה, כעת למחר הוא מסופק וניכר ביטולו, וכולן שונות זו מזו ואין להם יסוד נכון להשען עליהם. וכן יש דברים בספרי אומות קדמונים, אשר זה חמשים או מאה שנים כדברי שחוק ושקר נדמו לחכמי הדור, והיום הגיעו להבין כי קצת אמת נמצא בהם, ויש דברי חכמה שהיו ידועים לדורות הישנים ונאבדו מידיעת אחרונים. אם כן, אם נמצאו דברים בספרי הקדמונים המתנגד[ים] להשערות חכמי זמנינו, אין לגזור במהרה שהם שקר ועם אלה האמת היא וודאי.

אכן מה שנראה לענ״ד ההנהגה הראשית שצריך כל לומד דברי חז״ל לשית נגד עיניו הוא זה: חכמי דת האלקי, ומקבלי ומוסרי ומורי תורותיו חוקיו מצותיו ומשפטיו היו חז״ל, ולא חכמי הטבע וההנדסה והתכונה והרפואה ביחוד, רק כפי הצריך להם לידיעת ושמירת ועשית התורה, ולא מצינו שנמסרו להם ידיעות האלה מסיני. וכמו היום הזה, כל מי שאין אחת מידיעות האלה אומנותו ביחוד למשל בעל דת ודין לענין כולם, והמהנדס לענין טבע הדומם והצומח והחי והמדבר, וכן התוכן, ומה גם אפי' חכם טבע הדומם לענין הצומח וכד, חכם טבע הצומח לעניו השאר, כל אחד ואחד אין לבקש ממנו להיות חוקר האמת ויודע בדרישת נפשו אלא בשדה אומנותו ביחוד, וכל שאר המדעים די לו ותפארת למו אם ידע את אשר מורים חכמי המדעים בענינים האלה ונתקבל לאמת בזמנו ובדורו. ולא זה בלבד אלא אפי' במה שהוא אומנות חכם וחכם, אי אפשר לו וגם לא יבוקש ממנו שידע הכול ע״י חקירתו ונסיונו בעצמו, אלא רוב ידיעותיו נשענין על חקירת אחרים, ואם הם שגגו אין לתלות אשם בו, ודי לו ושבח ותפארת אם יש באמתחת חכמתו כל אשר מוסכם לאמת בזמנו ובמקומו ודורו, ואין חסרון כלל לגודל חכמתו אם בדור אחר ימצאו במקצת דבריו אשר האמין וקבל על הגדת וחקירת אחרים היו נשענים על קנה רצוץ. כן חז״ל בדברים וענינים האלה. גדוליהם ידעו כל החכמות והמדעים כפי אשר מוסכם היה בזמניהם לאמת, ועמדו בזה בשוה על במתי החכמה והמדע עם כל שאר גדולי החכמים באו״ ה אשר חכמתם והגדתם נתקבלו למפורסמות בדורותם.

הגע בעצמך, אם למשל חכם כחכם הומבאלד [1] היה בזמנם, אף הלך למרחקי הארץ לדרוש ולחקור על טבע הבריות, והיה מספר בתשובתו שנמצאו במדינה רחוקה מעבר לים דמות אדם הצומח מן הארץ, או נמצאו עכברים אשר נתהוו מעפר ועדין נראים עכברים חצים חי וחצים עודם עפר וכיוצא, ונתקבלו דברים אלה בקרב העולם לאמת, הנבקש מחז״ל שלא ידברו בחכמת התורה על דברים אלה, מה משפט בריות כאלה לענין או"ה וטומאה וטהרה, אם לא שמו לדרך פעמיהם ללכת למרחקים ולדרוש אם אמת שנמצא בריות כזה כפי המפורסם בעולם? ואם כפי ראות עינינו היום דברים האלה בדויים נחשבים, וכי הקולר תלוי בחז״ל אשר בזמניהם היה זה במוסמכות אצל חכמי הטבע? וכן היה באמת, דברים אלה נמצאו בספרי פליניוס, אשר חי בזמן החורבן ברומי ואסף וקבץ לתוך ספרי טבע הדברים אשר חבר כל אשר היה מפורסם ומקובל בזמנו בחכמת הטבע. וכל מי שקורא בב״ק באגדה: שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש והני מילי דלא כרע במודים, ימלא שחוק פיהו, ובפליניוס נמצאו דברים אלה מלה במלה, וז״ל: אומרים ששדרה של אדם לאחר שנים קצובים נתהפך לנחש, אלא שחז״ל נשתמשו בו לתלות בו דבר מוסר. וכן לענ״ד ברור, כל דבר המתמיה כזה שנמצא בדברי חז״ל כשנחקור ונדרוש נמצא שהיה כבר מפורסם ומקובל לאמת בקרב חכמים בזמנים הללו. ומצינו שחז״ל בעצמם ובכבודם שמו חכמת או״ה בדברים הטבעיים שוה בשוה עם חכמתם, ובשאלתם עם מי האמת בעניו מה שנחלקו חכמי או"ה עם חכמתם לא סמכו על קבלה שהיתה בידם אלא על סברא. ולא עוד, אלא שנתנו כבוד לדעת חכמי או״ה לאמר שנראה דבריהם מדברינו, כמו בהלוך החמה ביום ובלילה בפ׳ מי שהיה בפסחים, שחכמי ישראל אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע, וחכמי או״ה אומרים: ביום למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע, ואמר רבי: ונראה דבריהן מדברינו. וזה לענ״ד הוכחה ברורה למה שאמרנו.

זה דרכינו בלמודנו לפי קט שכלנו ומיעוט תבונתנו, ואם שגינו ד' הטוב יכפר על השגיונות. ועוד אחת אוסיף, שהוא לפי ענ״ד כלל גדול ויסוד נכון לכל מלמד בתה״ק, הן בתנ״ך הן בהלכה והן באגדה, והוא: ללמד ללשון לאמר איני יודע. אין יכולת המלמד ואינו צריך לדעת הכל ולמצוא פשר לכל דבר קשה. אפי׳ חז״ל הניחו כמה דברים בקושיא, כ״ש וק״ו לקטני ערך כמונו. נודה ולא נבוש נגד תלמידינו: דבר זה לא ידענו. רק נשמר ונזהר לבלתי עשות פירוש דחוק ורחוק לפסוק או לאגדה או למימרא רק למען כסות ערותינו ועניות דעתינו, באמרנו לא ידענו ילמדו ממנו התלמידים להיות ענו ושפל רות לפני חכמת חכמינו ז״ל ומה גם לפני אמרות אלקים ורוח קדשו. ילמדו ממנו להביט אל חז״ל על מושב רם ונשא ולהתאבק בעפר רגלם בארץ לפניהם. ילמדו ממנו שאין חסרון כלל באמונתינו אם לא נבין כל דברי חז״ל. ילמדו ממנו לטרוח וליגע יגיעה אחר יגיעה לירד לעומק דבריהם ולשאב חכמה בינה דעת ומוסר ממעיני ישועתם בסברא ישרה שיש תקוה היותה האמת וקרובה לכונתם. אכן את אשר לא יצלח שכלנו להבין כי אם בדרך רחוק ודחוק הרחק מאוד מיושר הדברים נניח למי שחכמתו גדולה מחכמתנו ולא נתלה בוקי סריקא בדעת חז״ל. כל פשט רחוק ודחוק, אשר לבנו אומר לנו שאינו אפשר היותו אמיתי, משבש דעת התלמידים, משפיל תפארת חז״ל, מכניס רוח גבוה בנפשותם, כאלו אין שום דבר שלא יוכלו להשיג, ומטה רגל למודם מדרך יושר ומלמדם פתיות דעתנו תחת חכמת חכמינו ז״ל.

ב

אודות ענין האגדות, אשר לפי דעת מכתנ״י מקובלות הנה מסיני ואין חילוק ביניהם לענין זה ובין דברי ההלכות הנאמרים מפי השמועה,

במחילת כבודו נ״י, לפי קוצר השג יד שכלי המך, דרך מסוכן וסכנה עצומה לפני התלמידים שיתגדלו על ברכי סברה זו, וכמעט ח״ו שערי מינות נפתחו בזה תחת רגליהם. מה יעשו העניים האלו אשר שמעו ממוריהם היום: דברי האגדות נמסרים בסיני כמו גופי התורה, ויבואו אח"כ לספרי גדולי קדמונינו אשר כל בית ישראל נשען עליהם, ויראו זה אומר דברי אגדה אינם אמונה אלא אומדנא וסברא, וזה שנאמרו דרך גוזמא או כאשר ידבר איש אל רעהו דברים שאין כונתם להיותם אמתיים, אלא כדי לשעשע אוזן שומעם לפי שעה או ראו בחלום אשר יספרו? או שאין ללמוד מדברי האגדה אלא מה שיעלה על הדעת וכו׳ וכו׳? מה יעשו העניים האלה כשיקראו דברים אלה וכיוצא באלה על דברים אשר נתגדלו על ברכי מוריהם לחשבם כאלו גם המה נתנו מסיני ואין חילוק ביניהם ובין גופי תורה? הלא בסכנה עצומה ימצאו את נפשם להשליך ח״ו גם אלה ואלה אחרי גום ובלתי החזק עוד אלא במה שידעו להבין לפי קטן שכלם. הלא טוב להם לבלתי גשת כלל על מבועי התורה והמצות ולהתחזק על מעשה המצות בדרך מצות אנשים מלומדה, משים פעמי רגליהם בדרך מסוכן כזה. על כן גם היום דעתי הקלושה שאין לנו לזוז מדרך החיים אשר למדונו אבותינו הקדמונים ז״ל בשומם חילוק גדול ועצמי בין דברים שנאמרו מפי השמועה ודברים שנאמרו מפי אגדה. הלא שמם מוכיח עליהם, אלה נאמרו איש מפי איש, ותחלת מקורם שמיעת אוזן מפי משה מסיני, ואלה אף שנאמרו איש מפי איש (כמו כמה דברי אגדה שאמר תלמיד מה ששמעו מרבו ורבו מרבו), תחלת מקורם מה שהגיד החכם מדעתו ומסברת נפשו, כפי מה שהבין מרוב בינתו מדברי תנ״ך ומדרכי העולם ומנהגו, או שאמר דרך מוסר ויראה למשוך לב שומעיו לתורה ומצוה.

ומה שמראה מכתנ״י להא דאיתא במדרש ילקוט: פנים מסבירות לאגדה, וכן משמע מירושלמי ומס׳ סופרים שאפי׳ דברי אגדה כבר נאמרו למשה מסיני, וכן להא דבעלי קריין אסורים באגדות כמו בהלכות, הנה מדרש ילקוט מס׳ סופרים וירושלמי אין עמדי פה לעיין בם, אכן ירשני מעלתו נ״י לומר דרך כלל: וכי דברי אגדה דברים בטלים ושיחת חולין המה? הלא ערכם רב ועצום, וודאי גם המה שייכים לעיקר כוונת [נותן] התורה והמצות ב״ה, שזולת הלימוד ומסירת ההלכות והדינים לדעת מה יעשה ישראל יקום כל חכם וחכם אשר נגע ד׳ בלבבו לשאוב מבאר התורה והמצוה בכל דור ודור, כפי המקום והזמן ותבונת השומעים ותכונת הדורש, דברי חכמה מליצה ומוסר, למשוך הלבבות לאהבת ד׳ ודרכי תורתו, הלא המה דור דור ודורשיו אשר איש ואיש בדרשותיו מתגדר בסגולה פרטיית כפי טבע נפשו ותכונת רוחו, ואין ספק אשר גם דרכים החפשיים האלה רצויים לפני המקום, אם לא יטו מדרך האמת והיושר, ונרצים ומכוונים ממנו יח׳ מראשית נתינת תורתו, והודיע גם פנים אלה למשה דרך סתם, מבלי פרט כל דבר בפרט, אשר ידרוש שום חכם בשום זמן בתוך מקהלות ברבים, אלא אדרבא הניחו סתם למען יתגדר בו חכם ותכם, ורוח חכמתו יוציא ציצים ופרחים מערוגת התורה והמצוה לשמח אלקי׳ ואנשים. ואין לתמוה שבעלי קריין אסורים גם כן בהגדה, הלא גם דברי אגדה לכלל דברי תורה יחשבו ורובם בנויים על מקראות תנ״ך.

והא דמוכח מגיטין ס׳ שספרי דאגדתא שייכין לדברים שבעל פה שאי אתה רשאי לאמרן בכתב, במחילת כ״ת נ״י, וכי מפני זה נצטרך לומר שנתנו מסיני? הלא כמה דברים לא נתנו מסיני ואעפ״כ לא נתנו ליכתב מעיקר הדין, כגון כל מה שחידשו חז״ל והוציאו על פי סברא, ודינים שדנו על מאורעות שאירעו בזמנן, ופירושים וחילוקים ודקדוקים שפרשו וחלקו לברר הלכות, וכן כל תקנותיהם וגזירותיהם. אלא ודאי כתוב לך אלה הדברים, אלה אתה כותב ואי אתה כותם כל שאר דברים השייכים לתורה ובכלל זה גם אגדות, ומה שכתב מעלתו נ״י, שיש כמה ענינים מצד עצמן שאי אפשר לומר שחכמים יבדו אותם מלבם, כמו שאדה״ר הוצבר עפרו בשעה ראשונה וכו׳, ובאמת דין גדול נתיסד על דבר זה, חישוב מולדות הלבנה וכד וכיוצא מדרשים רבים שאין להם שום יסוד ושורש במקרא, והסברה אין לה יד מגעת להן וא״א בשום אופן אחר אם לא ע״י קבלה איש מפי איש וכד. לענ״ד ודאי הדין עם מכתנ״י, שיש כמה דברים שלא הוציאו מגידיהם מפי סברתם, אלא היו להם מפי קבלה, בפרס סיפורי מעשים שאירעו בדורות קדם, במו סיפורי מעשה מתולדות אברהם באור כשדים, חיי משה סרם בחירתו לשליח ד׳ וכיוצא. [ראיה] ברורה לזה שמצינו למשל כמה מעשי הגדה שאמרו אמוראים אחרונים, ונמצאו כמעט אות באות בכיתבי פילון היהודי, שהיה חי כמה מאות שנים לפניהם באלכסאנדרי בזמן הבית. אכן אפי/ בהם אין הכרח לומר שהיו מקובלים בסיני, אלא היו מקובלים באומה מדורות קדמונים. דהא כמדומה לי המחשבה קרובה לומר שאפי׳ מדורות קדם מימי אדם אנוש נח שם ועבר נאמרו דברים כאלה מדור דור עד הגיעם לאברהם וממנו לדורותיו, ואעפ״ב לפי קוצר שכלי אין להשבע על אמתת כל הספורים האלה ולהשוותם עם ספורי משה ונביאים, אפשר לקצתם מהם שלא נאמרו אלא דרך המצאת מליצה לתכלית מוסר או מדעי מה, ואפי׳ סיפורי תולדת אברהם עם תרח ונמרד באור כשדים, אין לדחות בשתי ידים אם יאמר האומר היותם רק המצאת מליצה (וחידה ?) מסברת הכרת אברהם את בוראו בן ג׳-שנים כמנין עקב ומאמר הב״ה הוצאתיך מאור כשדים. תדע דהא למאן דאמר דלא נתגייר עד היותו בן נ״ב שנה ויותר אין מקום לסיפורים האלה, ואם היו מקובלות באומה כאמתתה של תורה לא היה באפשרות לאחר גירותו כל כך, ואין לתמוה על זה דהא אפי׳ על סיפורי מעשה איוב יש מחז״ל אמרו שלא היו אלא משל והמצאת מליצה, והלביש חכמה מוסר ויראה בלבוש סיפורים נשגב מושך הלבבות.

וכמו כן לענ״ד מאמר על יום בריאת האדם ויצירתו אשר הביא מכתנ״י לראיה ויכתוב שאי אפשר לחז״ל להוציא דבר כזה מבלי קבלה אמתית, בפרט שדין גדול נתיסד על דבר זה: חישוב מולדות הלבנה ותקופת החמה וכו' ויש לומר שלא אמר ר' יוחנן בר חנינא דברים אלה דרך סיפור מעשים שנעשה באמת אלא דרשם דרך אגדה מן הכתוב: ואדם ביקר בל ילין. תדע דהא כמו כן כל מאמר רב אושע' משמיה דרב שנאמר לפני מאמר ריב״ח: אדה״ר גופו מבבל וכו׳ אינו אלא השערה מפי סברה ע״ש ברש״י. וכמדומה לי שכבר ראיתי מי שמשיג על מאמר ריב״ח היאך אפשר  לומר שמיד בתחלת יום הששי התחילה  יצירת אדם הלא קדמה באותו היום יצירת בהמה ורמש וחיתו ארץ והוכיח מזה שלא נאמרו דברי ריב״ח על צד מעשה רק אגדה לתכלית מוסר או מדעי מה. ומה שרצה מכתנ״י להוכיח, אשר בהכרח נאמרו דברים אלה על אמתתם, דהא לפי תוספות ר״ה ח׳ ד״ה לתקופות כר״א חישוב מולדי הלבנה והסרת ז״ט תרמ״ב יסודתו על מאמר ריב״ח שבשעה תשיעית נצטווה וכו', ימחל מכ״ת נ״י אשר גם בזה לבבי לא כן ידמה. איני בקי בחכמת חשבון תקופות והמולדות ובהל׳ קידוש הלבנה, אכן זאת ידעתי שהסימנים בהר״ד וכיוצא שמסרו לנו מיסדי עיבורנו לא היה היסוד אשר עליו בנו חשבונם, אלא אדרבא, הסימנים האלה יצאו מחשבונם ומסרום לסקל הדרך לכל הבאים אחריהם. כי המה כיונו בבירור על פי חכמתם מולד הלבנה בזמנם וחשבו לאחור עד תחילת יצירת הלבנה על פי שנות היצירה וימיה ושעותיה, וקבעו על פי זה תחילת החשבון בסימניהם, ודעת התוספות שכללו בחשבונם לאחור גם מאמר ריב״ח וקטרוג הלבנה. ואם כן, לו יונח שריב״ח לא היתה כונתו כלל שנתהוה יצירת האדם באמת בסדר זה, לא יצאו מזה שום הפסד ופגם לקידוש הלבנה והלכותיה. תדע, דאי לא כן, היאך נמצא ידים ורגלים בבה״מ והרשב״א שלפי פירושו בהגדות כל מעשה קטרוג הלבנה ונזופה אינו אלא משל להורותנו דבר חכמה ומוסר, וכי בשביל זה יתמוטט ח״ו יסודות קביעות חדשינו ומועדינו? אלא לענ״ד ודאי כדאמרן.

מכתנ״י הראה על ל״ב מדות שהאגדה נדרשת בהם[2] ובתוכם ג״ש אשר אין אדם לומד בלי קבלה והוכיח מזה שגם דברי אגדה נמסרים מסיני. במכנ״י אין לנו הוכחה שכלל זה אין אדם דן ג״ש מעצמו נאמר ג״כ על דברי אגדה. ימחול נא לעיין על ברייתא דל״ב מדות ויראה שרוב דבריה נאמרים על מדרשי נביאים וכתובים, והמדרשים שהביאה על מדת ג״ש כולם סובבים על דברי נביאים וכתובים או ללמוד דברי תורה מדברי קבלה (אשר לא ייתכן בי״ג מדות דר׳ ישמעאל), ואי אפשר כלל לומר שמדרשים אלה נמסרו מסיני. ומה שאמר מכתנ״י על הא דאמרינן דאין למדין מן האגדה, וכמו כן אומרץ שאין ללמוד לא מן הלכה ולא מן הברייתא ולא מן התוספתא ולא מן הגמרא. במחכנ״י גם בזה לבבי לא כן ידמה. משנה ברייתא תוספתא גמרא יחדיו סובבים על עניו אחד ומבררים אותו מדרגה אתר מדרגה, מה שהניח זה מברר זה, ודאי אין ללמוד אלא מן האחרון שהוא הגמרא, אכן אגדה יחידה היא ואין אחריה כלום, ואם נאמר שאין למדין, אם כן זה נאמר במוחלט בלי תנאי. גם הפירוש אשר מכתנ״י הלך לפרש על כונת קדמונינו בזה, לענ״ד אינם סובלים פירוש זה. ימחול למשל לעיין דברי ר' שמואל הנגיד במבוא התלמוד, לענ״ד אין להסתפק בכונתו ויובן השאר.

הערות: 

[1]   אלכסנדר פון הומבולט (1859—1769] (Humboldt], מגדולי חוקרי הטבע בזמנו בגרמניה, הירבה לצאת למסעות מחקר.

[2]   ר׳ ספר כריתות לו׳ שמשון מקינון.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of