נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

תיעוד נדודי המדבר בנביאים

יום עלותו ממצרים ונדודי המדבר בנביאים

ארבעים שנות נדודי המדבר, המוזכרים החל משמות טז' לה', היו תקופה שלמה בתולדות העם, שצורתה נגזרה על ישראל עקב החטא. לעומת 'יום עלותו ממצרים', שנתפס כ'קודם החטא', הזמן בו הלכו בני ישראל אחרי ה' במדבר עד לכריתת הברית בסיני. שני המושגים אלו משמשים בנביאים כאבן יסוד בתולדות ישראל.

סיפור התהוות הגזרה של ארבעים שנה, בא באריכות בבמדבר יד', חטא המרגלים, כשה' אומר לישראל: "ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר. במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונתיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי", (יד' לג').

במקומות נוספים בבמדבר: "ויחר אף ה' בישראל וינעם במדבר ארבעים שנה עד תם כל הדור העשה הרע בעיני ה'" (לב' יג'). "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש" (לג' לח').

גם פתיחת ספר דברים מיוסד על מנין זה: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם", (א' ג'). ובנאומי משה בכמה מקומות: ""לכתך את המדבר הגדל הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר" (ב' ז'). "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו מצותיו אם לא.. שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה" (ח' ב'). "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך" (כט' ד').

יהושע: "כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר עד תם כל הגוי אנשי המלחמה היצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ה' אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ" (ה' ו'). "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אתי מקדש ברנע לרגל את הארץ ואשב אתו דבר כאשר עם לבבי.. ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דבר זה ארבעים וחמש שנה מאז דבר ה' את הדבר הזה אל משה אשר הלך ישראל במדבר ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה" (יד' ז').

מעניין הדבר שבימי השופטים נחשבו ארבעים שנה כדור וכיחידה חשובה של זמן: "ותשקט הארץ ארבעים שנה וימת עתניאל" (ג' יא'). "ותשקט הארץ ארבעים שנה" (ה' לא'). "ותשקט הארץ ארבעים שנה בימי גדעון" (ח' כח'). "ויתנם ה' ביד פלשתים ארבעים שנה" (יג' א'). "והוא שפט את ישראל ארבעים שנה" (ש"א ד' יח').  "ארבעים שנה מלך" (ש"ב ה' ד'). ומסתבר שלא מדובר בארבעים שנה מדוייקות בהכרח, אלא שכאשר היתה תקופה הקרובה לארבעים שנה, נחשבה כדבר ראוי לציון. גם על שלמה מוזכר שמלך ארבעים שנה. אך בהמשך אין אנו רואים עוד את חשיבות המספר של ארבעים שנה כחלק מהכרונולוגיה של ישראל, וכמציין תקופה.

כל הציונים האלו של ארבעים שנה, אינם זמן יזום כמובן, אלא תקופות היסטוריות שהיה מקום לראותם כיחידה של ארבעים שנה. כזמן יזום אנו מוצאים את המנין של ארבעים יום. כגון: זמן ירידת המבול,ימי החניטה, הזמן שהתיצב גלית לחרף את ישראל, הזמן שהלך אליהו באופן ניסי, הזמן שהקציב יונה לנינוה. וכנראה ארבעים נחשב כיחידה מעל חודש. בעוד חודש הוא שלב טבעי, ארבעים הוא שלב שנקבע באופן יזום, ויתר על חודש. ולכן ארבעים הימים שנקצבו למרגלים, הם זמן חשוב להיכרות עם הארץ. וארבעים השנה רק נגזרו מזמן זה. ויש קשר מן הסתם גם לארבעים היום שהתפלל משה עבור ישראל, (מענין כי המספר ארבעים משמש במשכן, במקדש שלמה, וגם במקדש המתואר ע"י יחזקאל).

עמוס אומר: "ואנכי העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמרי", (ב' י'). ובמקום אחר: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל" (ה' כה').[1] עמוס מניח שכל שומע בישראל יודע את תולדות ארבעים שנות המדבר, וגם לו פשוט שלא הקריבו זבחים ומנחה לאורך ארבעים השנים האלו. לו לא היתה מסורת ברורה על הקורות של ארבעים שנות המדבר, לא היה טעם למשפט זה. שהרי כל אחד היה מפטיר כנגדו "אכן, וכי מה עשו בני ישראל במדבר אם לא הקריבו זבחים ומנחה".

אצל יחזקאל משמשת פרשת המרגלים וגזרת ארבעים השנה כמוטיב הקשור לגזרת הגלות:  "ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה יום לשנה נתתיו לך" (ד' ו'). וכן הוא גוזר על מצרים גלות של ארבעים שנה: "ארץ מצרים שממה בתוך ארצות נשמות ועריה בתוך ערים מחרבות תהיין שממה ארבעים שנה והפצתי את מצרים בגוים וזריתים בארצות.. מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפצו שמה" (כט' יב'). בדומה לבני ישראל היוצאים ממצרים, יעברו גם המצרים עצמם גזרה כזו.

גם בתהלים "ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תעי לבב הם והם לא ידעו דרכי" (צה' י').

 

ההליכה במדבר

ההליכה במדבר על כל מוראותיו, מוזכרת פעמים הרבה בדברים. כמובא בפסוקים לעיל. המלה 'מדבר' נזכרת בתורה כ80 פעמים בנוגע למקום שהות בני ישראל. וכן פסוקי יהושע שהובאו לעיל.

שופטים יא' טז' מפרט בארוכה את מסלול נדודי בני ישראל במדבר כפי שמופיע בתורה. ישעיהו העוסק כמה וכמה פעמים בזרימת המים במדבר רומז לאירועי המדבר. וכן בישעיה סג' יט' "מוליכם בתהמות כסוס במדבר לא יכשלו". (בעקבות תהלים 'ויוליכם בתהמות כמדבר', תהלים קו' ט'. תהלים מזכיר פעמים רבות את ההליכה במדבר,  וכן: 'למוליך עמו במדבר כי לעולם חסדו', קלו' טז').

"ולא אמרו איה ה' המעלה אתנו מארץ מצרים המוליך אתנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (ירמיה ב' ו').[2]  והושע: "אני ידעתיך במדבר בארץ תלאבות" (יג' ה').

מלבד חסד ה' במדבר, מדגיש ירמיהו גם את נאמנות ישראל: "כה אמר ה' מצא חן במדבר" (ירמיהו לא' א'). וכן: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב' ב'). מתייחס לתקופה הראשונה, בה הלכו בני ישראל אחרי ה', עד החטא. ודימוי זה בעקבות הושע "וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים" (הושע ב' יז', וכן הלשון 'ידעתיך' ביג' ה'). עוד אומר הושע ברוח זו: "כענבים במדבר מצאתי ישראל[3] כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם" (ט' י'). והאמור בירמיה 'ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים' (לא' לא'), בנימת דברי הושע 'הנה אנכי מפתה והולכתיה המדברה' (ב' טו'. בין ירמי' לא' להושע ב' יש כמה מקבילות נוספות).

לעומת יחזקאל (כ') המאריך להדגיש את חטאי ישראל במדבר, מזכירים ירמיהו והושע את התקופה שבה מצא ישראל חן במדבר והלך בנאמנות אחרי ה', אלו הם 'ימי נעוריו', כשיחזקאל גם מתייחס לזמן זה באמרו "לא זכרת את ימי נעורייך" (טז' מג'). ואף הוא  מבטיח בסופו של דבר "וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעורייך והקימותי לך ברית עולם" (טז' ס').

(יחזקאל מקדים את יום בחירת ה' בישראל, ומדגיש את "יום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמור אני ה' אלהיכם". בהתאם לרעיון הכללי של יחזקאל, שראה את ישראל שפלים בגלות. והתנבא שה' יגאלם למען שמו מתוך מצבם העלוב, כפי שבמצרים החליט לגאלם כשהיו חוטאים ללא זכות, רק למען שמו מכיון שבחר בהם -וגם במצרים גילו כבר החוטאים שבהם התנגדות, וטוב היה להם כביכול בגלותם, מצב שכנראה ראה הנביא בעיניו בבבל. עד יחזקאל קשה היה להאמין בגאולה ללא תשובה, כפי שסופר על ישראל שהלכו אחרי ה' ובזה זכו לברית. לכן הדגיש יחזקאל את הקוטב השני, של הבחירה והזכות למען כבוד ה'. אבל המעבר יהיה דרך "מדבר העמים", בו יצטרפו ויעלמו רבים, כפי שהיה במדבר סיני אחרי יצי"מ, רק מעטים זכו לעלות לארץ).

ונראה שזו מקור ההדגשה הבאה שש פעמים בירמיהו 'ביום הוציאי אותם מארץ מצרים' (ז' כב', ז' כה, יא ד', יא' ז', לא' לב', לד' יג', בנוסח קרוב). ואין הכוונה כמובן ל24 השעות הראשונות, אלא לימי היציאה, העליה עד לחורב (היציאה היתה לחורב, ולכן כל עוד הלכו ממצרים לחורב הם היו בעיצומה של היציאה), שמשם החלו הנדודים. זה הזמן בו מציין ירמיהו את נתינת החוקים, כריתת הברית, ומציאת החן.

השימוש הראשוני ביום היציאה, מתכוין למאורע היציאה עצמו, בדברים טז' ג': "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (וכן בישעיה יא' טז', במובן זה). בהמשך אומר דברים: "למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'" (ט' ז'). ואחריו בשמואל א' ח' ח' "ככל המעשים אשר עשו מיום העלותי אותם ממצרים ועד היום הזה" (וראה ש"ב ז' ו'), ובמלכים ב' כא' טו': "ויהיו מכעסים אתי מן היום אשר יצאו אבותם ממצרים ועד היום הזה". ומכאן באה ההכללה של התקופה שקודם המראת פי ה' כ"יום עלותו ממצרים".

ה'יום' הזה הוא הליכת בני ישראל אחר ה' במדבר, והוא היום בו ניתנו חוקי ה', כמו שנראה במקומו.

הערות:

[1] כמובן שהחוקרים המכחישים את מסורת התורה, אינם יכולים להודות במציאות זו, ולכן קבעו שהרעיון של 40 שנה הוא דטרוימיניסטי וכן הלשון 'העליתי אתכם מארץ מצרים' הוא דטרוימיניסטי. מרטי, פולמר, וולף, פוסברוק, מרקרט, ועוד מהמפרשים הנכרים לעמוס, מחקו בשרירותיות את הפסוקים אלו. כמובן שאם יהיו עקביים בגישתם המעגלית הזו, יצטרכו למחוק חלקים גדולים מהושע עמוס ישעיה ועוד, וכך איחור דברים נסמך על חסרונו כביכול עד לאותו הזמן, אבל העובדות הן שהשפעתו ניכרת בכל ספרות ישראל החל מיהושע דרך כל נביאים ראשונים ואחרונים.

פרופ' יאיר הופמן כותב:

"המוטיב נזכר בבמדבר יג'-יד' והחוקרים האמונים על שיטת המקורות משייכים אותו למקור הכהני.. פרט לכך הוא נזכר בספר דברים ב' 7 14 ח' 2 4 כט' 4 ואכן יש מקום לסברה שהוא הועלה לראשונה בספר דברים ולא יכול היה להיות מוכר לעמוס. גם הטעמת הורשת האמורי בדברי עמוס אשר כגובה ארזים גבהו וחסן הוא כאלנים מזכירה דגשים דומים בספר דברים אין להתעלם גם מן הזיקה הלשונית בין פסוק זה לבין הצירוף לרשת את הארץ האופיני לספרות הדטרוימיניסטית" (יצי"מ באמונת המקרא עמ' 33).

הופמן שכח אזכורים נוספים חשובים, בשמות טז' לד', במדבר לב' יג' ולג' לח'. ודבריו רק ממחישים את המעגליות שבטיעון, ככל שאנו רואים יותר את השפעת דברים אצל עמוס והושע, זו סיבה להכיר בקדמות דברים. ולא להיפך. מלבד השרירותיות שבהנחה שלא יתכן שמסורת ארבעים השנה שכתובה אכן גם בדברים קדמה לו, היש דרך להוכיח או היש אסמכתא לדבר שמסורת זו לא יכלה לקדום? וכי לא די בעובדות שהיא מוזכרת בספרים קדומים יותר? מהי המשמעות של 'חקירת' טקסט וספר אם מניחים מראש מה הוא יכול לומר ומה לא? ואכן הופמן מסתייג מקביעה זו של רבותיו הנכרים, וכותב שאינה חד משמעית.

[2] ירמיה ממשיך ואומר: "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה הכהנים לא אמרו איה ה'"… ויש מי ששיער שמבנה דברי ירמיה כאן, בעקבות הנאמר במקרא בכורים דברים כו', ולכן סמך את 'הכהן' והדברים באו בעקבות דברי ירמיה בפסוק הקודם "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אכליו יאשמו", שהוא דין הבכורים.

[3] ע"פ דברים לב' י': ימצאהו בארץ מדבר. הדימוי של ענבים מגיע לתהלים פ': גפן ממצרים תסיע.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *