פרופ' אדם סיגרב, במאמרו אבולוציה ובדיקת עיניים, טוען כי התיאוריה האבולוציונית של דרווין נשענת על הנחת יסוד בעייתית: החושים שלנו אינם מספרים לנו את האמת על הטבע.
הוויכוח המתמשך של האבולוציה הציג באופן מסורתי את חסידי המדע נגד חסידי האמונה הדתית, קווי הקרב שצייר דרווין עצמו בתיאוריה האבולוציונית שלו ב"מוצא המינים", בהמשך אל תומכי האמונה הדתית הצטרפו כמה פילוסופים ידועים כגון ס' לואיס ואלווין פלנטינגה, בקריאת תיגר על המונופול המדעי המודרני על הידע של העולם.
אף על פי שהמדע, האמונה הדתית, והפילוסופיה, הם כולם מקורות חיוניים לידע שלנו על העולם ועל מקומנו בתוכו, הם אינם מקורות ממצים. יש לנו גם סוג אחר של תפיסה: שתי העיניים שלנו. לפני החקירה מדעית, החידוד הפילוסופי, ואפילו האמונה דתית, פעולת עינינו וחושים אחרים מכניסה אותנו אל העולם הסובב אותנו.
התצפיות הפשטניות ביותר, המקבילות ל"מבחן העין" (לקליטת הישגים של ספורטאים), היוו מכשול עיקרי לטענותיו של דרווין על התיאוריה האבולוציונית שלו הן ב"מוצא המינים" והן במוצא האדם. בחיבורים אלו, דארווין נאבק בבירור עם הבעיה שהתיאוריה שלו נראה הרבה יותר טוב "על הנייר" מאשר בחיים האמיתיים.
דאגה זו מתגלה לראשונה כאשר אנו רואים את ההתיחסות של דארווין ל"מאבק לקיום אוניברסלי", המושג המכונן לרעיונותיו על "הברירה הטבעית" ו"ההישרדות של החזקים". במילותיו החדות של דרווין:
אנו רואים את פני הטבע בהירים בשמחה, לעתים קרובות אנו רואים שפע של מזון. אנחנו לא רואים או שוכחים, שהציפורים השרועות סביבנו חיות בעיקר על חרקים או על זרעים, ולכן הן הורסות כל הזמן את החיים. או שאנחנו שוכחים עד כמה היצורים האלה, או הביצים שלהם או הגוזלים שלהם, נהרסים על ידי ציפורים וחיות טרף. אנחנו לא תמיד זוכרים, כי למרות שהאוכל עשוי להיות מצוי בכמות גדולה עכשיו, זה לא כך בכל העונות ולא בכל שנה.
כך אפשר לדמיין את דארווין הורס כלאחר יד את יפי המראה של ציפור תמימה במעופה, בכך שהוא מזכיר לו שהציפורים האלה הן רוצחות שילדיהן יירצחו בתורן, וגם אם ימנעו ממחזור הרצח הזה, ימותו מרעב בנקודה כלשהי בכל זאת.
עם זאת, הפסימיזם מנסה למצוא משהו חשוב ועמוק במעבר זה. הוא רוצה שהקורא שלו יביט אל העבר – או יתעלם – מאיך שאנחנו בדרך כלל רואים את פני הטבע.
דרווין שואף לערער את התרשמותנו הראשונה מן העולם על ידי תיוגה כענין שטחי ואפילו מטעה. האופן שבו העולם נראה אל החושים הרגילים שלנו אינו רק שונה, אלא מנוגד ישירות, לאופן שבו העולם אכן מתנהל. אנו רואים יופי שליו שבו יש באמת לוחמה מכוערת. אם אנחנו רוצים לראות את העולם במדויק, אנחנו צריכים להוריד את המשקפיים הורודות שלנו. כאשר מדובר באבולוציה, טוען דרווין, "מבחן העין" מוביל אותנו שולל.
מאמציו הבולטים ביותר של דארווין מול "מבחן העין" באים מאוחר יותר בטיפולו בעין עצמה. דרווין כותב:
כדי להניח שהעין עם כל המרכיבים הלא רגיליים שלה, כדי להתאים את המיקוד למרחקים שונים, לראות במקומות בהם יש כמויות שונות של אור, ולתיקון של סטייה כדורית וכרומטית, יכולה היתה להיווצר על ידי הברירה הטבעית, נראה אבסורדי בדרגה הגבוהה ביותר.
האבסורד הזה, לפי דארווין, פירושו כי התיאוריה שלו צריכה להתגבר על "השכל הישר" לכאורה. דארווין מודע בבירור – ומוטרד מן העובדה – שתורת האבולוציה שלו באמצעות הברירה הטבעית, אינה רק בלתי נתמכת על ידי, אלא למעשה סותרת, את הדיווחים שניתנו לנו דרך החושים שלנו, כמו גם את "השכל הישר". לכן הוא טוען, כי השכל הישר הזה מבוסס על "דמיון" גרידא, ולא על "תבונה", ובנחישות קנטיאנית הוא מבקש שנדחיק את ההופעות ה"אמפיריות" שאנו רואים לטובת ההנחות התיאורטיות המופשטות שלנו.
אבל למה? אנחנו יכולים לשאול, האם עלינו לסמוך על התיאוריה של דרווין יותר מאשר על העיניים שלנו? והלא תיאוריה זו מסבירה תופעות רבות של טבע ותגליות ארכיאולוגיות. ומן הצד השני, יש לנו הזכות להטיל ספק בכך שהנסיון ומראה העיניים שלנו הם דברים בטלים. העובדה היא שאנחנו רואים בבירור מינים קבועים ומובחנים הקיימים ביופי היררכי מסודר, לא ההמשכיות הפלסטית וחסרת הצורה המאפיינת את התיאוריה שלו. ככל הידוע לנו מן התצפית הישירה וההיסטוריה המתועדת, נראה כי עצים היו תמיד עצים, כוכבי ים תמיד היו כוכבי ים, סנאים תמיד היו סנאים, ובני אדם תמיד היו בני אדם. נראה כי המינים תיקנו והזמינו יחסים זה עם זה וטרחו להתאים את עצמם בצורה הגיונית, ולא להיות חלק מרצף לא מאורגן.
(הערת המעתיק, אני חייב להודות שהקטע האחרון קצת לא ברור ונשמע פיוטי מדי. אולי כוונת הכותב להיעדר שלבי ביניים, בעוד הטענה המרכזית שלו היא שאין באמת מלחמת הקיום כה מרכזית בטבע והמינים שורדים יחדיו, י.ע.)
בעוד שהמתח בין התיאוריה של דרווין לבין ניסיוננו אינו מהווה בעיה שאין להתגבר עליה, המדע גילה אמיתות אחרות הפועלות גם הם לכאורה נגד השכל הישר (כמו הופעת השמש המסתובבת סביב כדור הארץ ולא להיפך), יש לתת לו מקום רציני יותר מאשר דארווין, או מישהו אחר מאז, נתן.
אחרי הכל, כמה פילוסופים רציניים – בעיקר אריסטו, אקווינס ולוק – חושבים שכל הידע שלנו על העולם מגיע בתחילה דרך החושים שלנו. עינינו וחושים אחרים, על פי קו מחשבה זה, נוטים להודיע לנו ולא לרמות אותנו.
נכון הדבר שאסור לנו לדחות רעיון רק בגלל שהוא סותר את החושים, אבל צריכים לזכור גם שלא להיכנס להתלהבות יתירה על המדה ולהאריך בפלפולים מדוע המציאות תמיד לא משקפת את המציאות.
סיגרב האריך במאמר תגובה כנגד הערות שונות שקיבל, ובו הוא מנסה להסביר את עיקרי הרעיון שלו.