בימי שעבוד ומשבר צומחות שתי דמויות הענק ומושיעות את דורם, משה ושמואל. לא הרי שעבוד מצרים כהרי השעבוד הפלישתי, ולא הרי גאולת מצרים כהכנעת לוחצי ישראל, אך רב המשותף לשתי המנהיגים הדגולים האלו. שמואל הוא האיש היחידי המושווה למשה רבינו: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו קראים אל ה' והוא יענם"(תהלים פרק צט). כך כותב תלמידו דוד, ובעקבותיו ירמיה: "ויאמר ה' אלי אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה שלח מעל פני ויצאו"(ירמיהו פרק טו).
במבט ראשון, סביב משה רבינו כתובה כל התורה, ואילו כל הידוע לנו על שמואל הנביא תופס רק כחמשה עשר פרקים בספר שמואל א', אך באמת כל ספר שמואל נקרא על שמו, ולא דבר ריק הוא. האישיות המרכזית בנ"ך הוא בלי ספק דוד המלך, העומד במרכז ספרי שופטים שמואל ומלכים, שופטים מנסה להסביר את גודל החסרון בהיעדרו, שמואל מספר על המשמעות העצומה של צמיחתו והופעתו, ומלכים על הנסיון להמשיך את מסורתו. ההליכה בדרך התורה ודרך ה' היא מעשה דוד, וכל הסטיה שהביאה חרבן וגלות היא ההסרה מדרך דוד. כל חזון העתיד של הנביאים הוא שיבתו של משיח בן דוד. דוד אינו רק סמל, אלא גם שליח ציבור ששיריו הם בסיס רוחני אמיתי של קירבה לה'.[1] למרות זאת נקרא ספר דוד "שמואל", ובלי ספק כל הענין הוא תכניתו ופרי רוחו של שמואל, כמו שנראה להלן. וגם בפעולות ממשיות הכין שמואל את התיקון שנעשה על ידי דוד, כמסופר על יסוד מחלקות הנביאים: "המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם"(דה"א ט כב), וכן הקדיש שמואל הראה דברים להכינם לבית המקדש (שם כו כח).
ועוד ענין גדול מאד משותף למשה ושמואל, כשם שמשה היה הראשון שכתב את התורה, והוריד לעולם את אמונת היחוד של ההיסטוריה, את הידיעה כי ההיסטוריה מכוונת למטרות מסויימות והיא כל כולה יד ה'. כך שמואל היה הראשון שהתחיל את כתיבת הנביאים, כי "דברי שמואל הראה" (שם כ כט) הוא הספר הראשון המוזכר בשם מחברו לאחר התורה. ואף שיהושע כתב ספרו או עכ"פ רוב ספרו, לא מוזכר הדבר במקרא, וגם מעשה כיבוש הארץ הוא כמו סיום נסי התורה. אבל לעשות מן ההיסטוריה של העם בארצו כתבי קודש ומעשי ה' כפשוטו, זו בעצם המצאת הנ"ך, והיא מיוחסת לשמואל הראה (כי באמת יהושע הוא המשך תנופת התורה, אבל שופטים הוא פתיחה חדשה. וברור ש"דברי שמואל הראה" לא כלל רק יב' פרקים אלא גם את שופטים ואולי רות).
והנה למרות שהתורה כולה מפי משה נאמרה, בניגוד להתנהלות טבעית, ולמה שקרה בכל שאר הדתות, אישיותו של משה אינה מוזכרת כלל ואינה מועלית כיסוד רוחני במשך הדורות. אף שאין ספק שאישיותו היתה ענין מרכזי מאד במתן תורה, כי הוא האדם שהגיע מצד טבעו הקרוב ביותר להיות מוכן לקבל ולתת את התורה, בכל אופן התורה היא תורת ה', ולא ניתן לייחס אותה למשה. וכך גם אירע לאישיותו של שמואל הנביא, שהיא היתה באמת היסוד הרוחני לפעולתו של דוד המלך. אף שהוא פעל על פי ה', בודאי גם הוא מצד טבעו היה הקרוב ביותר לפעולתו, פעולת יצירתו של דוד המלך, מה שלא יכל להיעשות ע"י גדעון או שופט אחר. שמואל אינו מוזכר מאותה סבה, מכיון שיצירתו היתה החזרת ישראל לציות מוחלט בקול ה', וענין זה גדול מדי בכדי לייחס אותו לאדם, השיבה לשמוע בקול ה' היא שיבה לה' ולא ניתן לייחס אותה לשמואל.
בתהלים (שם) נאמר על משה ושמואל: "קראים אל ה' והוא יענם", ובאמת ממשה עד שמואל לא מצאנו את ההנהגה הזו, שכאשר יש צורך קורא הנביא אל ה', ככתוב: "ויקרא שמואל אל ה' ויתן ה' קלת ומטר ביום ההוא ויירא כל העם מאד את ה' ואת שמואל"(שמואל א יב יח), שזה דומה מאד לכתוב "ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמול יד לא'). כל ימי השופטים לא נודע קריאה כזו לכל העם יחדיו, אף שנעשו נסים לשמשון ולגדעון, היו אלו במקומם, ולא קריאה הנענית לפני כל העם. ובאמת רק לשניהם היתה הזדמנות לקרוא בשביל כל העם, כי היה העם מאוחד. ואמנם מצאנו ביהושע שנעשו לו נסים, אבל היה זה לצורך כיבוש הארץ שהוא הבטחה מיוחדת. וכן כתוב "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (שמות יד ל, שמואל יב כג).
בהמשך הפסוק בתהלים נאמר: "בעמוד ענן ידבר אליהם שמרו עדתיו וחק נתן למו ה' אלהינו אתה עניתם אל נשא היית להם ונקם על עלילותם". ענין עמוד הענן הוא באמת משותף גדול כי שמואל הוא הנביא היחידי שנבואתו היתה תלויה בארון הברית ומקומו כפי שמודגש בנבואתו הראשונה: "ונר ה' טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים", (ולכן מודגש הארון, ולא משום ששכב בהיכל) והנביא מציין "ויסף ה' להראה בשלה כי נגלה ה' אל שמואל בשלו בדבר ה'" (פ"ג), ומזה משמע שהוא ענין מיוחד שנגלה ה' בשילה, גילוי במקום הארון מלמד שהנבואה היא לכל העם ויש שכינה בישראל. וכן מצינו שרוח הנבואה של שמואל חלה סביבו גם על מלאכי שאול ועוד, כעין רוחו של משה שנאצלה לשבעים הזקנים. "שמרו עדותיו", אפשר שגם שמואל נתייחד במשפט התורה, שרק אותו מצאנו סובב בערים בכדי לשפוט, ולא שישב במקומו ובאו אליו. וכן בית דין היה עמו, כי מסרו חכמים שמועה משם בית דינו (עמוני ולא עמונית), ותמיד אנו מוצאים אותו מדקדק בהלכה, ולא כאלו מבין הקדמונים שצייתו לרוח יותר מאשר לפרטים, ונקטו הרבה הוראות שעה. ושמואל מקפיד היה, כמו שהקפיד על הקרבת הקרבן לפני בואו, ועל האכילה על הדם, וכן על החמלה על צאן עמלק."וחוק נתן למו", פירשו המפרשים שהוא סמיכות ששמרו גם את החוק שנתן למו, אבל לשון המקרא משמעותה שנתן להם חוק, כי למו הולך על הנשואים. ואפשר שרומז על משפט המלך שנתן שמואל בספר לפני ה', והוא מקרה יחיד בכל המקרא שנביא כותב חוק ומניחו.
השוואות נוספות יש במדרש:
"ויאמר ה' אלי אם יעמד משה ושמואל לפני (ירמי' י"א א'), את מוצא מה שכתוב בזה כתוב בזה, זה לוי וזה לוי, זה בנה מזבחות, וזה בנה מזבחות, זה מלך על ישראל ויהודה, וזה מלך על ישראל ויהודה, זה הקריב, וזה הקריב, זה בקריאה, וזה בקריאה, זה בהנני וזה בהנני, ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר הנני (שמות ג' ד')", (מדרש שמואל פרשה ט').
"זה בנה מזבחות" משום ששניהם היו קודם שנבנה בית עולמים, ולכן היתה האפשרות ללוי להקריב."זה מלך על ישראל ויהודה", הוא גם מקרה יחיד שלוי מכח סמכות רוחנית מולך ומנהיג מלחמות, בשני המקרים היה זה מצב ביניים, כי משה הביא לבניית המשכן ולהנהגה של אלעזר הכהן ויהושע, ושמואל הביא להמלכת מלך ובנין בית המקדש וכיהון צדוק.
על תחילת הנבואה של משה ושמואל יש דברים מפליאים בחז"ל, וכך אמרו במדרש:
"וירץאל עלי ויאמר הנני כי קראת לי, אמר רבי יוחנן כהדא עגלתא תמימתה", (מדרש שמואל ט').
בדומה מאד למה שאמרו על משה:
"ויאמר אנכי אלהי אביך, הה"ד (משלי יד) פתי יאמין לכל דבר, מהו פתי נער שכן בערביא קורין לנער פתיא, ד"א אין פתי אלא לשון פתוי[2] כמה דתימא (שמות כב) וכי יפתה איש, אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה בשעה שנגלה הקב"ה על משה טירון היה משה לנבואה, אמר הקב"ה אם נגלה אני עליו בקול גדול אני מבעתו, בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה, מה עשה נגלה עליו בקולו של אביו, אמר משה הנני מה אבא מבקש,[3] אמר הקב"ה איני אביך אלא אלהי אביך בפתוי באתי אליך כדי שלא תתירא", (שמ"ר ג' א').
כי באמת גם משה לא הלך אל הסנה רק כדי "לראות את המראה הגדול הזה", וגם כאשר שמע קול אמר הנני, ולא ידע מי הדובר, עד שלא אמר לו אנכי אלהי אביך, ורק אח"ז אלהי האבות. וזה באמת היה משותף גדול למשה ולשמואל, ששניהם אף שהיו לויים מיוחסים ובני גדולים, לא התנבאו כבני נביאים. שניהם באמת גדלו בלא הוריהם האמיתיים (וזכו רק לינוק מאמם) והגיעו לבד לדרגותיהם, שמואל היה שאול לה', אבל לא גדלוהו בדרך הנבואה ו"טרם ידע את ה'", וגם עלי לא היה נביא כי הנבואות הגיעו אליו על ידי שליחים, ודבר ה' יקר בימים ההם אין חזון נפרץ (ש"א ג') ולכן לא לימד את שמואל דבר על הנבואה עד שלא העלה שמואל בדעתו כי ה' הוא הדובר אליו. כך משה הונח ביד ה' למן הרגע בו הושם בתיבה ביאור, ובהמשך התבודד במדבר והגיע לדרגות גבוהות, אך לא ידע את הנבואה.
ההתגלות הזו באה לחדש ימים קדמונים, משה בא לחדש את ימי האבות הנשכחים, ושמואל בא לחדש את ימי משה המתרחקים. אף שאין אנו יכולים להשוות את ימי שמואל לימי שעבוד מצרים העגומים, רואים אנו הדים בספרי הנביאים לגודל שפלות העם בימיו, כפי שאומר גדעון "איה נפלאותיך הראשונים", משועבד היה העם לפלשתים ולשאר הלוחצים, בכל ארץ ישראל לא היה שום חרש, ולא נמצאה רק חרב אחת בין כל הלוחמים בישראל (ש"א יג'). במשך כל שנות השופטים לא התלכדו העם לצבא אחד, כאלו השלימו עם שיעבודם, אם היו ביניהם נביאים – הרי שלא נתנו אותם לראש, ואם היו ביניהם מנהיגים הרי שלא הנהיגו אלא ענינים מקומיים, ובכל אופן בימי שמואל גם לא היה חזון נפרץ.
בדור שכזה נתייחדה צמיחתו של שמואל, והנביא מספר לנו על לידתו וצמיחתו, בשונה מכל שאר הנביאים שאחריו כאליהו ואלישע ועד ירמיה ויחזקאל וכולם, אין לנו שום מושג על לידתם כיצד הגיעו לנבואה. אבל שמואל הוא מיועד לכך מרחם כי היה לו תפקיד הנוגע לכלל העם ומהלך חייו.שמואל נולד לאחר עקרות, כאחד האבות, דורו היה עקר ולא היה מסוגל לתקן את עצמו. רק התערבות מיוחדת של ה' הביאה אותו לעולם, משום שהיו צריכים "להמציא" אותו במיוחד בשביל דורו. "וה' פקד את חנה", כמו "פקוד פקדתי אתכם".כך בדיוק משה רבינו נולד בדור עקר, שלא היה מסוגל להושיע את עצמו, להתקרב לה' מספיק בכדי להיגאל. אמו של משה אמנם לא היתה עקרה, אך גרוע מכך – בעלה פירש ממנה מחמת יאושו, יאוש של כל העם. כשם שאלקנה התייאש מכך שחנה תוליד, לא הבין מדוע היא בוכה, וביקש ממנה להסתפק ממנו כטוב מעשרה בנים. גם חנה וגם יוכבד לא התיאשו, חנה מסרה את נפשה בתפלה ובתחנונים עד שנחשבה לשיכורה,[4] ויוכבד הצפינה את בנה, ובאומץ השאילה את גורלו לה' כאשר הניחתו בתיבה.
ענין נוסף המשותף למשה ושמואל, הוא משפחתו, מוצאו לעומת מורשתו. בדורות האחרונים כאשר שררה כבר אנדרלמוסיה, מגיחים הנביאים כלוחמים ומטיפים בשער, אין אנו יודעים מנין באו, ולא את משפחתם וצאצאיהם, אליהו מופיע לבדו במדברות, הושע נאלץ לשאת אשת זנונים. אך בדורות הראשונים, כאשר איום החרבן לא עלה במחשבה, תמיד עולה שאלת ההמשכיות. כאשר מציעים לגדעון את המלוכה, ברור שהיא לבניו אחריו, בני עלי ממשיכים את תפקידו, שהרי הכהונה מורשה מבני אהרן והלאה, בן שאול מולך במקומו על בנימין. דוקא את בני משה אין אנו מוצאים בשום תפקיד וענין או מעלה מיוחדת, ואילו נכדו הוא היוצר של פסל מיכה, (ואמרו: בני משה לא עסקו בתורה, במדב"ר כז טז, ובשער הגלגולים הק' לד' כתוב: בני משה לא היו הגונים) וכך גם בני שמואל לא הלכו בדרכיו. כביכול אי אפשר להמשיך את הענקים האלו כמשה ושמואל, יש נביאים ובני נביאים, נשיא בן נשיא, כהן בן כהן, אבל לא מנהיג דגול בן מנהיג דגול. ולכן אפשר שלא היה חטא בני שמואל גדול כל כך, וההדגשה שלא הלכו בדרכיו היא כלפי אביהם, שהרי שמואל אומר על עצמו "ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו ואשיב לכם, ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו ולא לקחת מיד איש מאומה",(ש"א יב'). ולכן כשנאמר על בני שמואל[5] ש"נטו אחרי הבצע ולקחו שוחד והטו משפט", אפשר שהכוונה היא שלא היתה בהם מדת אביהם שלא נהנה מאף אדם בכדי להתרחק מן השוחד, (שהרי הכתוב מדגיש, לא עשק, ולא ריצה, ולא לקח מיד איש מאומה, דהיינו גם מה שאינו עושק ואינו שוחד לא נטל מאומה). וכמובן שגם ההיפך נכון, ששמואל טרח להדגיש את מעלתו זו, דוקא משום שבניו לא היו כמותו כמסופר, ושמואל הרגיש כי העם בבקשו מלך מואס אותו (ש"א ח' ז'). וכן משה בעמדו מול עדת קורח אומר לה' "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי אחד מהם", כי קורח מאס את משה, ועתה כאשר שמואל נכדו של קורח קיבל באמת את תפקידו של משה, צריך הוא להצטדק באותה הצטדקות!
אחד היה משה, ואחד היה שמואל. בימי המלוכה שכבר היתה היררכיה בעם, הנביא היה אב לבני נביאים רבים, אשר היו "ניבאים ואוכלים לחם", מוסד הנבואה עמד מול או יחד עם מוסד המלוכה. ישעיהו וירמיהו השפיעו על המלכים והשרים. גם אליהו, אף שפנה אל העם, בעצם עיקר הצורך היה להשפיע על המלך שישפיע הוא על העם. אך בימי משה ושמואל עומדים הם מול הגורם המרכזי שנקרא "העם", משה ושמואל שימשו כמלך ונביא, אך לא כמלך ונביא המכהן בזכות, כבעל מדרגה הנלחם על מקומו ומעמדו וצריך להוכיח את זכותו בכל רגע. כשם ש"העם" לא נרתע מלהתלונן מול משה בכל עת, להכריח אותו לשלוח מרגלים, ו"לתת ראש" לשוב מצרימה, או להכניס אותו להתמודדות מול קורח ועדתו (ואף להכריח את אהרן לעשות את העגל). כך גם שמואל עומד מול העם, "העם" שלח להביא את ארון הברית למלחמה, ו"העם" חמל על הצאן, "העם" שאלו מלך, "העם" אוכלים על הדם, ושמואל לא תמיד יכל לגבור על העם, בכל סיפורי הארון למרות שהמלחמה נעשתה על פי שמואל ממש, ככתוב: "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' ויסף ה' להראה בשלה כי נגלה ה' אל שמואל בשלו בדבר ה' ויהי דבר שמואל לכל ישראל ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה", עדיין כל הבאת הארון היתה בניגוד לראוי, ובודאי בניגוד לדעת שמואל, וכן בהחזרתו הגיע לבית שמש והכה בעם מכה רבה. שמואל היה רק ההשראה לאיחוד כל ישראל, אבל מי ששלט בפועל היה העם, וגם בדרישת המלך נענה להם שמואל בדיעבד, כשם שמשה נענה למרגלים בדיעבד. כחו הגדול של "העם" הוא סימן של מלכות האלקים שהיתה בימי השופטים, אי ציות לשום סמכות חוץ מלה' או ממה שחושבים שהוא רצונו, הרגשה שאנו מכירים אותה בימינו. רק באוירה כזו מתאים ה'וידוי' של משה ושמואל: לא חמור אחד מכם נשאתי.
חוסר האפשרות של שמואל לגבור על העם, היה דוקא משום גודל וחוזק התפקיד שנטל, שהרי נביא העושה מופתים וכדו' אינו מתנגש עם העם כולו, אלישע לא היה במגע עם "כל העם" ואם הקניטוהו נערים אכלו אותם דובים. אבל שמואל עמד מול עם שלם, עם שהיה רגיל למלכות שמים ולחוקים אלהיים ולא אנושיים, וכשם שטענו על משה דתן ואבירם וקורח, שהמלך הוא ה' ואין אדם שמוסמך יותר מחברו, כך היה מול שמואל "עם". חפני ופנחס שהשמועה סיפרה עליהם שהם שוכבים עם הנשים הצובאות, כיהנו במקדש ויצאו בראש העם למלחמה, וכן היו כנראה מן השולחים להביא את ארון הברית, ולשמואל לא היתה שום סמכות בנושא, למרות שהוא הוא שעורר את העם לצאת למלחמה הזו. הסמכות האמיתית לפי העם היתה רק ה'. וגם מלך הם רצו כנראה רק כדי שתהיה אפשרות להגשים את הרעיונות, אבל לא כדי לציית לו, ולכן שמואל משתומם איך יכולים לקחת על עצמם מלך שיקח מהם מסים וכדו'. לא רק שהיה צריך שמואל להוכיח את עצמו, אלא שגם היה צרים ליזום ולממש בעצמו את תפקידו, אף אחד לא טרח בשבילו, ולא רצו לפניו עבדים חקוקי רגליים, הוא עצמו היה סובב מעיר לעיר בכדי לשפוט את ישראל, כביכול הוא עושה להם חסד בזה. כשם שמשה נשא את העם על גבו "כנשוא האומן את היונק".
את כל המשותף לשני המנהיגים הגדולים האלו, קוטע הבדל עצום: כאשר בושש משה לבא, והעם עשו מה שעשו (והכריחו גם את אהרן עמם), ענש אותם משה בשצף קצף, אך גם שב למקום להעתיר בעדם ולתת מחדש את התורה תחת הלוחות אשר שיבר. וכך גם בחטאים שלאחר מכן, עד מאה ועשרים שנה לא נס ליחו ולא כהתה עינו. ואילו שמואל, כאשר בושש לבא, ושאול עשה מה שעשה, (מחמת "העם" כמובן) פנה ללכת ושב לביתו. ובפעם השנית קרע את כנף הבגד ופרש לגמרי מהנהגת העם. לא רק שאין שמואל מעורב בכל המלחמות שלאחר מכן, אלא שגם כל רדיפות שאול אחרי דוד שנעשו בימי שמואל, כאלו לא נודעו לשמואל (אף שדוד בורח מבית מיכל בת שאול אל שמואל לניות ומתנבא עמו, פט"ז), ומיתתו מוזכרת רק בפכ"ה אחרי הרדיפות הגדולות של שאול. גם כאשר נצטוה שמואל למשוח את דוד למלך, אומר הוא: "ואיך אלך ושמע שאול והרגני". מה שיכלו לעשות אליהו ואלישע וירמיהו וישעיהו, לא יכל שמואל. אף שגם הנביאים האלו היו צריכים לברוח מן המלך, הם בכל אופן נלחמו וסיכנו את עצמם והביעו את דעתם ואיימו על המלכים והשרים, (באמת, בזמנם לא היה 'העם' כל כך מטיל אימה, והבין שיש מקור סמכות, וזה באמת השתנה עם ענין מלכות בית דוד ונביאי המלך) ועל כל זה אמרו חכמים (תענית ה:) שקפצה על שמואל זקנה, כי הכירו ממעשיו שנחלש ולא פעל. ובאמת גם אם היה זקן כפשוטו, הלא הנביאים התנבאו גם בזיקנותם, ומשמואל אין אנו מוצאים שום דבר תוכחה והתערבות, כשם שאין אנו מוצאים נתינת עצה מה לעשות עם הארון, כי תפקידו היה בגדר 'תפסת מרובה', להיות מקובל על העם ולהכריע להם כל דבר לא כבעל סמכות, אלא להוכיח את עצמו שוב ושוב. ולכן כאשר לא עמד במשימה הזו, נקרא חוסר הפעילות הזהשקפצה עליו זקנה. ובאמת אומר ה' לשמואל "לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו", ז"א שלפי שמואל היה כלול בבקשת המלך מאיסה של שלטון שמואל.
ואמנם ממאיסה זו יצא בסופו של דבר סדר חדש של מלכות דוד, והיה גם יותר טוב מן הסדר הקודם, שלא החזיק לאורך זמן. אלא ששמואל לא ראה את עצמו כחלק מן הסדר החדש הצומח לפניו. הטעות שבהמלכת שאול (שהיתה ע"פ ה' כמובן, אלא שהנתונים שסביב, וההדרכה או התוכחה שקיבל שאול לא היתה מספקת) עמדה מול עיניו, ואף איימה על חייו ("ושמע שאול והרגני"), משה אמנם לקח את האחריות על חטאי דור המדבר, ולא נכנס לארץ, אך עד הרגע האחרון המשיך להנהיגם "כאשר ישא האומן את היונק", ובסוף ימיו הכריע את סיחון ועוג ויישב שלשה שבטים על אדמתם. ואילו שמואל, למן הרגע בו שאול הידרדר, לקח את האחריות בהסתלקות מהנהגת העם, למרות שבניו לא הלכו בדרכיו, ושאול סטה מן הדרך, שמואל חזר לפרישות והתנבא ערום בניות בזמן ששאול ניהל מרדפים אחרי דוד, וגם המלחמה הגדולה בגליית כאילו לא היתה ידועה לו. וכאשר שאול מגיע לניות אל שמואל, אין שמואל מתערב כלל בנעשה, אלא מטיל את רוח הנבואה והחזיון על שאול גם כן, במקום לרדת לעולם בו נמצא שאול, הוא מושך אותו אליו. וזה בעצם גם המסר שהוא מעביר לשאול כאשר הוא נגלה אליו באוב: תפקידך בעולם הזה הסתיים, צריך אתה לבא אלי למחיצתי בעולם הבא[6] (אין תביעה על שמואל בקשר לבניו כמו שהיתה על עלי, כי הכהונה ירושה היא, וביזוי הקרבנות ובית ה' באחריות עלי. אבל השפיטה אינה ירושה ואין הוא אחראי לבניו, אלא למנות שופט אחר כמו שעשה). משה היה האומן של העם הנושא אותו על גבו, שמואל היה רק המגדלור, כאשר מיאן העם לעלות בסולם ולכוין את אורו למולם, שקעה גם שמשו והתעמעם אורו.
באמת גם משה וגם שמואל היו מנהיגים מטבעם, לא כירמיהו שהתלונן שהוא נער, או עמוס שנלקח מבליסת שקמים. אלא שמשה גדל בפלטרין של מלך, והיה בעצמו לוחם ומלך, שמואל גדל אמנם בנזירות ופרישות, אבל "היה טוב עם ה' ועם אנשים", וכנראה הוא הושאל לה' לא לנזירות בעלמא, אלא בכדי להיות אדם גדול לעמו, לא מצאנו אותו כלוחם, למרות שנאמר שהמלחמה היתה בהשראתו, אבל כאמור סבב בעם ונשא אותו גם הוא על גבו. וכן כתוב בדה"ב לא': "ולא נעשה פסח כמהו בישראל מימי שמואל הנביא וכל מלכי ישראל לא עשו כפסח הזה", הרי ששמואל יצר בסיבוביו בארץ התעוררות רוחנית גדולה, מה שלא מצאנו אלא אצל המלכים, לעתים בהשפעת הנביאים, אך לא נביא בפני עצמו.
מבחינת פעולתו של שמואל, היתה גם לו מטרה מוגדרת כמשה, להביא את ישראל לשלטון בארץ, ואין פלא שכאשר "יהי דבר שמואל, יצאו כל העם למלחמה". שמואל ביקש לעקור את ישראל מההסתפקות ברוח העם, אל המלחמה והכיבוש של כל הארץ בכדי ליצור בסיס לעתיד. וכל המלכת שאול לא היתה אלא בכדי לכבוש את הארץ מהפלשתים, אך החמלה על אגג, מבטאת את הרוח היהודית, מבלי הציות ומבלי "שמרו עדותיו", בדיוק להיפך מהריגת דוד את הגר שהרג את שאול לפי בקשתו, את יואב שהרג את אבשלום, וכל מי שלא ציית בדיוק לחוק. בדיוק את זה בא שמואל לשנות, את ההתחשבות במיעוטים הגויים, מבלי הנחישות לבנות את ממלכת הכהנים וגוי קדוש. כאן באה אישיותו של דוד ומשלימה את שמואל, שהרי זה בדיוק מה שהיה חסר לשמואל, ההנהגה בבחינת מלכות. דוד, כמשה, נלקח ממכלאות צאן (תהלים עה ה), את הארי ואת הדב כמו את גלית ניצח לא רק בכח, אלא גם ביכולת להשתמש בכחו. וכאשר קיבל משמואל את רוח ה', השלים את פעולת שמואל כגואל ישראל.
כשמשח שמואל את דוד למלך בדבר ה', בודאי האמין שמואל שדוד יצליח במקום ששאול לא הצליח. אלא שהנביא מנסה לרמוז לנו כי שמואל לא הרגיש בדיוק את מהות התפקיד, שהרי את שאול משח כבן חיל ומשכמו ומעלה ונחבא אל הכלים, ולאחר מכן מצא אותו כחושש על כבודו עד כדי שהוא שקוע בנסיונות להרוג את חתנו, כשם שבמאיסתו ממלכות חשב שאול רק על כך שישוב שמואל להשתחוות עמו. וגם כאשר נכשל שאול, ושמואל הולך למשוח מלך חדש, שוב מסתכל הוא על החיצוניות, ורוצה למשוח את אליאב. ואילו הופעתו של דוד היא להיפך, נראה הוא כנער לא יצלח, וגם אמו ואחיו אינם חושבים אותו כלל כראוי להשתתף במלחמה, כפי שחושב שאול בראותו אותו ניגש להילחם עם גלית. אלא שדבריו לגלית "אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בא אליך בשם ה'" מבטאים את גישתו. דומה בזה דוד למשה, כפי שכותב הנצי"ב שהיה נראה משה כאיש מצרי בנימוסין של מלך ומגולח זקן, ולא חשבוהו בני ישראל כראוי לגאול עד שעשה אותות. שמואל אמנם שמע בקול ה' ומשחו, אלא שהוא לא זכה לראות זאת את התגשמות הדברים. כפי שאמרו "אמר שמואל מה משה לא ביטל מעשה ידיו בחייו אף אני לא יתבטל מעשה ידי בחיי", (תענית ה:). לא רק שלא זכה לראות, אלא כאילו לא רצה לראות, ולכן קפצה עליו זקנה, וזה מתבטא בכך שלא התערב במאורעות. כמשה העומד בראש הר נבו ורואה את הארץ המובטחת, עומד שמואל בראש הרמה ורואה מתחתיו את יבוס, ששרי בנימין יושבים בה, אך עדיין עיקר העיר לא נכבשה מיד היבוסים בכח, "כי חמל העם", ויבוס מפרידה בין ארץ אפרים ובנימין לבין ארץ יהודה.
כאן מסתיים סיפור חייהם של שני הלויים האלו בני הענק, בשיא כוחם כל כך דומים היו, כמשה הקוצף "החייתם כל נקבה", שואל שמואל "מה קול הצאן". שניהם עומדים בפרץ מול "העם", ואכן שמואל בן קורח הוא, כאן ניתנה לו ההזדמנות להעמיד לוי מיוחס וקדוש על כל העדה, לוי שגדל בפרישות והושאל לה' מלידתו. באמת שקול היה שמואל כמשה ואהרן, שהרי הוטלה עליו גם ההנהגה המדינית, וגם הנהגת עבודת ה' (בהיותו בשילה, ובפרט אחרי חרבן שילה בחטא בני אהרן – בני עלי, כאשר הקים מזבחות והקריב בנב וגבעון. ולכן הוא כפשוטו: משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו – בסיבובו בהקמת מזבחות ו"קריאה בשם ה'" כאבות). עשה שמואל בן קורח מלאכתו של משה וגם מלאכתו של אהרן. אלא שאת פעולתו היה צריך להמשיך, וכאן לא הצליח שמואל כמשה. משה העמיד אחריו את יהושע מאפרים, שהיו המשמעותי והדומיננטי שבשבטים, וגם שמואל היה בעצמו אפרתי[7] והעמיד מלך מבנימין (שמואל דומה מאד ליהושע, שכן גם יהושע בתחילתו הוא נער משרת אשר לא ימיש מתוך האהל). אלא שכחם של בני רחל הוא דוקא במציאות רוחנית נשגבה, כדוגמת ימי כיבוש הארץ, ואפשר גם לעתיד לבא, בימי שיעבוד וריחוק, צריכים אנו לבני יהודה, למנהיגים שיש בהם כח התשובה והתמודדות עם החטא, ולא רק לאחוזים בקדושה, אשר נפילה אחת מורידה אותם ממדרגתם, ורמז לדבר בדברי חז"ל "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא היה בו שום דופי" יומא כב., (ולשיא הגיע הדבר, אשר אפילו בדבר שכל כך טרח עליו והוא הסרת האובות, נכשל בו שאול בעצמו. ואמרו חכמים: שאול משונה במעשיו, מו"ק טז:).
לפיכך, חטאיו של שאול שגרמו לו ליפול לגמרי, השליכו בעצם גם על שמואל. שמואל היה לוי, אך היה בעצם איש אפרתי, כחו וגדולתו הוא בהיותו שאול לה', ומיד כאשר ראה ששאול נכשל, עזב את ההנהגה. ובאמת גם קודם המלכת שאול אפשר שמתבטא הדבר, כי ה' אמר לו למשוח מלך, והוא לא שאל מי יהיה מלך ולא עשה דבר. אלא שב לביתו, שם היו שואלים אנשים אותו על מציאת אתונות, ושאול התגלגל אליו דרך זה, ואפשר שהיתה חובה על שמואל לקום ולעשות מעשה, לקדם את מחשבות העם בדבר טוב שיפנה אותם לאפיק הראוי, ובמקום זה אמר "לכו איש לעירו". ניסה שמואל להחזיק במלכות ה', כיהושע בן נון שלא מינה לו יורש, מכיון שראה כיצד "לא נפל דבר מכל הטוב" ומלכות האלקים שולטת בעם. שמואל מחדש את ימי יהושע בן נון, אך לא יותר מכך.
פעלו של שמואל משול ל"תורת כהנים" ללא "במדבר" (ראה: הנבואה, פרק ג', תכנית העולם). אין ספק שתורת כהנים גבוה ונעלה יותר, אלא שמבלי לדעת את הנעשה במדבר, מבלי לקרוא וללמוד את פרשת קורח, אין המשכיות לקדושה הזו. ואכן תיקן בעצם שמואל את הדבר, כאשר מינה את דוד, אלא שלא זכה לראות את הצלחתו. שמואל מת קודם זמנו, בניגוד למשה שמת בזמנו, אלא שהאירועים נדחו ממנו.
משה הסתלק מן העולם בגזרת שמים, אם היה הדבר תלוי ברצונו היה הוא פועל עוד ועוד, ונלחם לכיבוש הארץ. ואילו שמואל להיפך, קפצה עליו זקנה, תש כחו מלשפוט את העם, ואף את שאול הוא קורא אליו, לעזוב את המערכה בעולם הזה. וכל זה ללמדנו, כי גם אם לא היה הולך קורח אחר תאוותו, עדיין אין בכחו להיות כמשה, כי לא קם עוד נביא כמשה. רק שמואל ודוד יחדיו עשו את הנדרש לתיקון הדור, חיבור של שני אנשים ושני דורות, עם כמה ירידות באמצע הדרך, הם "משה שבכל דור".
הערות:
[1]דוד תמיד מסמן את התיקון השלם, ועי' בירושלמי מכות ב ז שמובא המאמר שאלו לחכמה חוטא מה ענשו וכו', שאלו לתורה וכו', והוסיפו שם: שאלו לדוד מה ענשו? אמר יתמו חטאים מן הארץ. וזה שונה ממה שאמרה החכמה חטאים תרדף רעה, כי דוד עוסק בתיקון השלם, בשיא הקדושה בה יתמו חטאים מן הארץ, ולא רק רדיפת הרעה של עצמם.
[2]משמעות הענין ש"הה"ד פתי יאמין" הוא מימרא קדומה, ובאו האחרונים לפרשה שלא נאמר פתי כפשוטו על משה, שזה אינו ראוי, לכן פירשו לשון נער או לשון פיתוי. ואפשר לפרש גם הלשון פתי יאמין כעין דברי ר' יוחנן בשמואל.
[3]מכאן משמע שהכיר משה את אביו, אף שמן הכתובים עולה שלא הכיר את בני ישראל אלא "יצא לראות בסבלותם", אמנם סברא הוא שאם היה לו קשר עם בני ישראל שמצא גם את אביו שהיה מזקני העם.
[4]האופן בו מתוארת חנה, מראה רק את שפלת דורה, שאף שהיא היתה הנעלה והראויה, הרעימתה צרתה, ועלי חשבה לשכורה. ונראה כי אין הכוונה שחשבה לשכורה משום שקולה לא נשמע, ולא מסתבר שעד חנה מעולם לא התפלל אדם בלחישה, אלא מחמת התנהגותה ותנועותיה נחשבה לשיכורה, כי התפללה בלהט ובאקסטזה, כראוי לאמו של שמואל הנביא שהיתה נבואתו בלהט ובאיבוד חושים כמתואר (וכן נשארה לנו תפלה שלמה ממנה, הראויה לאמה של נבואה). אלא שמחמת שהיה אופן תפילתה בלחש, לא היה אפשר להכיר מה אומרת ושבאמת מדברת היא עם ה', ולכן נחשבה כשיכורה. וכל זה רק מדגיש עד כמה אין חזון נפרץ, ולא היו רגילים לתנועות כאלו.
[5]בדברי הימים יש מקרא סתום ביחוסי שמואל: "ובני שמואל הבכר וַשני ואביה", (ד"ה א' ו'). והנה הסכימו האבן עזרא במדבר כא' יד' (על המקרא של "ופסי"), והמלבי"ם כאן כי התיבה "ושני" משמעותה "והשני", והו' של ושני היא ו' החיבור, למרות שאצלינו מנוקדת בפתח ומשמעותה כשם אחד (וכך פירש הא"ע בפירוש ראשון שהוא שם פרסי כמו ושתי, אלא שתמוה לחשוב כי בתקופה זו היו אצל אבותינו שמות פרסיים, ובכל התורה והנביאים לא מוזכרת פרס אפילו פ"א). ואם היא ו' החיבור הרי שנאמר כאן: בני שמואל, הבכור, והשני, ולא כתבו כלל את שמם, ואפשר לתת טעם מפני שלא הלכו בדרכי אביהם. והנה נחלקו התנאים (מדרש תהלים פ' ובמ"ר ויצא וכן נחלקו רש"י ורד"ק כאן) אם אביה הוא השני או שהוא שלישי, ואם אביה הוא פירוש של השני אולי אפשר לומר כי עיקר החסרון היה בבכור יואל. והמלבי"ם מפרש שבספר שהעתיק ממנו דה"י היה כתוב "הבכור יואל והשני אביה" והמעתיק קיצר במפורסמות וכאלו כתב וכו', וקצת דוחק להשמיט שם אחד, אלא אם נאמר שהיתה לו סבה לקצר כמבואר.
[6] והיו מחכמים שהעבירו ביקורת על דברי שמואל אלו, ואמרו: "יש בוטח, כל מי שהוא בוטח במה שאומרי' לו נביאים, כמי שהוא נוטל חרב ודוקרה לתוך מעיו, ממי אנו למדין משאול שבטח בדברי שמואל. בשעה שהלך שאול ושאל באשת בעלת אוב והעלת לו שמואל, וא"ל שמואל כל אותן הדברים, וכיון שא"ל שמואל אתה ובניך עמי, בטח שאול על דבריו ונתייאש מן התפלה, אמ' הואיל ואמ' לי שמואל שאני מת מה אני מועיל מתפלל, ישב לו מן התפלה ונדקר בחרב, שנאמ' ויאמר שאול לנושא כליו, ומה עשה נטל החרב ודקרה במעיו, מי גרם לו על שבטח בדברי שמואל, שאילו היה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא היה מבטל ממנו את הגזרה", (דב"ר ואתחנן).
[7]שמואל היה "איש אפרתי", לא מן הלויים הקבועים בשילה, אלא נטוע כמה וכמה דורות באפרים, ככתוב על אלקנה: "מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי", (א' א'). והכפילות של ענין אפרים, לפי הרד"ק להראות כי גם צוף סב סביו היה אפרתי. וכן נאמר בדברי הימים שללויים בני קהת היו מגרשים באפרים וגבולם מטה אפרים, דהיינו שהיו לויים אפרתיים. אבל לפי הפשט יש לומר שהביטוי "בן צוף אפרתי", רומז לכך ששמואל הנביא היא גר בארץ צוף שבאפרים ככתוב: "ויעבר בהר אפרים ויעבר בארץ שלשה ולא מצאו ויעברו בארץ שעלים ואין ויעבר בארץ ימיני ולא מצאו המה באו בארץ צוף.. הנה נא איש אלהים בעיר הזו" (ט'). ובדברי הימים שמו צופי, אלא שנקרא כאן צוף בכדי לסיים שמו בכינוי נאה למקומו. ואולי צוף הוא רמתיים צופים, כי שמואל גר ברמה במקום אביו, ולא נראה שעזבה באמצע ותשובתו הרמתה. ובאמת מפליא הדבר שבעל ספר שמואל אינו מספר כלל שהיה לוי, ואולי "צוף אפרתי" הוא כינוי למקום הלויים שבאפרים (וכן רמתיים צופים, אגב רישא נעשה לשון רבים), ואפשר באמת שהמקום נקרא צוף על שם משפחת צוף הכבודה. ומ"מ הלויה לא מוזכרת בפירוש ממש, בכדי להראות שהמלכת דוד עצמה באה מאיש אפרתי, ואינה קנוניית יהודה ולוי.