יהושע ועזרא הם שני גואלים, אך גם שני ספרים יסודיים במקרא. ספריהם של יהושע ועזרא הם "משנה תורה", הם מנסים בכל דרך אפשרית להחדיר את דברי התורה, מלאים בנאומים הלקוחים מפסוקי התורה, ואין כמוהם ראויים לישוב של עם ישראל בארצו.ההבדל ביניהם נעוץ בעיקר בדור, ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כבימי יהושע אלא שלא זכו (ברכות ד.). גדול כחו של יהושע שזכה, וגדול כחו של עזרא שעשה מה שעשה מבלי שזכה לנס.
בין פעליהם של יהושע ועזרא כמייסדי הישוב בארץ יש הרבה מן המשותף, וגם תורתם היא הבריח התיכון של שלשלת המסורה "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע… ומסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א א), ועזרא הוא כמובן ראש אכנה"ג. במקום אחד מושוות במפורש שתי התקופות: "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות, וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד", (נחמיה ד'). אפשר לבאר את הדמיון דוקא בחג הסוכות בכך שרק בימי יהושע היו כל העם מרוכזים יחדיו סביב המשכן בא"י ויכלו גם לעלות לרגל וגם לעשות סוכות כדת. ואילו בימי דוד ושלמה גם לא נתאחדו עדיין לגמרי בני יוסף ובנימין ובני יהודה, וגם נטעו שרשים היטב בארץ מדן ועד באר שבע, ולא בקלות יכלו כולם להקבץ כעדה אחת. רק בימי עזרא כבימי יהושע היו כל העם עדה אחת.
העלייה הראשונה ליהודה, מיד אחר מתן הרשיון, דומה מאד היתה לעליית בני ישראל בימות יהושע: "כל הנשאר מכל המקמות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקמו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלם, ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימן והכהנים והלוים לכל העיר האלהים את רוחו לעלות לבנות את בית ה' אשר בירושלם, וכל סביבתיהם חזקו בידיהם בכלי כסף בזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות לבד על כל התנדב, והמלך כורש הוציא את כלי בית ה' אשר הוציא נבוכדנצר מירושלם ויתנם בבית אלהיו", (עזרא א'). "ויתן לו המלך כיד ה' אלהיו עליו כל בקשתו", (עזרא ו') העולים באו כשיירת יוצאי מצרים, עמוסים בזהב וברכוש, נושאים את כלי בית ה', הכהנים והלויים בתווך. אלא שעולי מצרים באו מול עמים אדירים, ועולי בבל באו מול שיממון דומם, שני אלו גרמו מהר מאד כי לא יתגשמו התכניות כפי שסברו בראשונה.
בספר יהושע פרק ב' אנו מתבשרים כבר כי "נתן ה' לפנינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו", ולאחר תיאורי המלחמות הראשונות נאמר: "ויקח יהושע את כל הארץ ככל אשר דבר ה' אל משה ויתנה יהושע לנחלה לישראל כמחלקתם לשבטיהם והארץ שקטה ממלחמה", (יא' כג'). אולם יודעים אנו כי השבטים במחלקותיהם לא השמידו את הגויים הנשארים (כמתואר בארוכה בשופטים א') ומחמת זה סבלו מלחמות ודיכוי כל ימי השופטים. כך בעזרא ב', לאחר תיאור העליה, החגיגית גדושים בכסף וזהב: "ומראשי האבות בבואם לבית ה' אשר בירושלם התנדבו לבית האלהים להעמידו על מכונו, ככחם נתנו לאוצר המלאכה זהב דרכמונים שש רבאות ואלףוכסף מנים חמשת אלפים וכתנת כהנים מאה, וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם". הרי עם שלם עם ראשיו ונשיאיו, כהנים ולויים יושבים בעריהם, ומעמידים את בית ה'. אלא שהעולים לא בנו בית, ומהר מאד התברר שגם מנהיגים רוחניים משפיעים לא היו להם, מנת הלויים לא נתנה, ושאר העם בבבל לא עלו, שנים רבות לא נעשה דבר והעזובה פשתה בעם.
הגאולה הראשונה היתה בצו אלהי, נבואה הדריכה את יהושע בכל פרט ופרט, ה' חזקו ואמצו והודיעו: "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ". הגאולה השניה היתה בצו בשר ודם, אמנם כורש נתכנה ע"י הנביא "משיחי" (ישעיה מה'), והוא אומר "ה' אלהי השמים פקד עלי לבנות לו בית", וגם מלך פרס מצוה: "וכל אשר לא יעשה דת אלהיך ודת ספר המלך דינו כראוי לו, למות או להיעקר או להיענש בנכסיו ולהיאסר", (עזרא ז' כו'). בעוד יהושע מצטוה מפי ה' "רק חזק ואמץ לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", מצטוה עזרא מפי ארתחשסתא: "ואתה עזרא כחכמת אלהיך אשר בידך מנה שופטים ודיינים אשר ידונו לכל העם בעבר הירדן לכל יודעי דת אלהיך, ואשר לא ידע תודיעוהו", (ז' כה'). בכל המהלך של שתי התקופות בולט ההבדל הזה, יציאת מצרים היתה התעוררות של העם אל אלהיו, בני ישראל צעקו אל ה', וה' שלח נביאו להוציאם. נתן להם את תורתו והושיבם בארץ בכח גדול ובזרוע נטויה. אך הגלות השניה היתה כולה יצירת מטות החובלים, מלכי העמים. גם נבוכדנצר הכובש, וגם כורש משובב החרבות, הרגישו עצמם כשליחי ה'. רצונותיהם של מלכי העמים הם שהביאו את ישראל להתעוררות ולגאולה השניה, "הדור קבלוה בימי אחשורוש", המשיך ל'הדור קבלוה' בימי ארתחשסתא, מעשי עזרא ונחמיה.
כך גם מצד המקבל, היתה התורה בגאולה הראשונה מתנת ה', נכפתה עליהם על ידי הר כגיגית, ואילו בימי הבית השני באה התורה כמעשי בני אדם, כאמרם של אכנה"ג: עשו סייג לתורה. וכפי שהאריכו הנצי"ב ור' צדוק הכהן כיצד בימי הבית השני נעשתה עיקר התורה מצד ישראל. מצד אחד רואים אנו כי תורת אכנה"ג היא זו שעמדה לישראל לכל הגלות, אבל זה בודאי שקדושה שניה של ימי עזרא, לא היתה תופסת ללא ש"קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא". ומענינים מאד דברי המדרש החיצוני משנת רבי אליעזר:
"חכמים אומרים סמך הכתוב אהרן הכהן הראש הוא עזרא. מלמד שהיה עזרא שקול כאהרן בשעתו. ר' הלל אומר הרי הוא אומר'ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל'. חזרנו על כל המקרא ולא מצינו בן נון ישוע, אלא לומר לך, שאלו היה יהושע קיים בימי עזרא, לא היה ראוי להקרות לפניו אלא ישוע,[1] לפי שעזרא גדול הדור היה", (משנת רבי אליעזר, פרשה ו עמוד 123).
הרי לפי דברים אלו שקול עזרא כאהרן, ויותר מיהושע בן נון. ההבדל בין אהרן ליהושע, שיהושע אינו אלא כפני לבנה, אינו אלא נטפל למשה, ובכחו הוא פועל גדולות ונצורות. גם כיבוש הארץ הוא כביכול מתנופת כחו הגדולה של משה, וגם המלחמות והכיבוש עצמם התחילו על ידי משה. הקדשת יהושע וספרו פותחים ב"משה עבדי מת", על משה נגזרה הגזרה למות בערבות מואב, ולכן צריך תלמידו וממשיכו לגמור את מעשיו. מצד טבעו היה יהושע לוחם גדול, החל ממלחמת עמלק דרך כל המלחמות האחרות שעשה בכיבוש הארץ, אך כל הכחות המיוחדים שלו באו לו מכח גזירת כיבוש הארץ. משה הציבו במקומו והאציל עליו מרוחו, כל פרט ופרט הובטח לו בנבואה, איש לא יתיצב נגדו, ובכל פעולה ואפילו הקטנה ביותר יהי ה' עמו. בחלקו נפל המעשה הגדול של עצירת השמש, שעיקר ענינו הוא גודל חשיבות כיבוש הארץ, הרבה יותר מצורך המלחמה ההיא באותו היום. ואילו עזרא, כאהרן בשעתו, הוא יוצר דבר חדש וענין גדול, בודאי לא בכדי נתמנה אהרן לכהונה, וגם בדור דעה שכל מעשה היה ע"פ נבואה, היה מקומו של אהרן עצמו נכבד מאד. אהרן לא היה כפני לבנה למשה, אלא כאחת השמשות האלו המאירות במקומן, הוא היה לפיו של משה לפני פרעה, ולמחולל חלק מן המכות והנסים, ונראה שהיה נכבד בעמו עוד לפני האצל הרוח על משה.
באמת בשער הגלגולים להאר"י נאמר כי "עזרא הסופר היה בו נשמת אהרן הכהן", ובילקוט ראובני בשם מגלה עמוקות כתוב: "עזרא הסופר היה בחינת סנדלפון, ויהושע בן נון בחינת מט"ט, והן מבערין תרי קליפות עשו וישמעאל", הכוונה כי עזרא מבטל קליפת עשיו ויהושע קליפת ישמעאל (כפי שמפרש גם בקהלת יעקב ערך עזרא). ולכאורה הוא בניגוד לידוע לנו שאין עשיו נופל אלא בפני בניה של רחל, ככתוב והיה בית עשיו קש ובית יוסף להבה, ויהושע הוא הוא בן רחל. אמנם בודאי מצד הזכויות אין עשיו שהוא כח הטומאה נופל אלא בפני בני רחל שהם כח הקדושה, אך מצד הדרך המעשית נגד עשיו התקיף הבא בכח חרבו וחוקי נימוסיו, נדרש איש רב פעלים בהנהגת האומה, כפי שכתבו המקובלים שעשיו הוא מעולם העשיה וכן עזרא הוא בחינת סנדלפון, שזה מעולם העשיה. להבדיל ממט"ט שהוא שר הפנים, הוא המקבל את הפקודות ישר מן האצילות, אך סנדלפון הוא המבצעם. כך גם יהושע כשר הפנים נחשב, וה' עמו בכל דרכיו, בדרך זו הוא יכול להכניע את ישמעאל, שכחו רק ברוחניותו, ודבר ה' מפיל אותו כרגע. ואילו את עשיו הבא בחוקים ובנימוסים ארציים, יש להכניע בכח עולם העשיה, ובמציאות דוד הוא ששיעבד את אדום, ולא שאול מזרע רחל. ולכן נצטוו ישראל שלא להתגרות באדום "לפני מלך מלך לבני ישראל". (וכן יש לשים לב כי את המאבק בין יצחק לישמעאל מנהל ה' והכל נעשה ע"י מלאכים ורוח הקדש, ואילו את המאבק בין יעקב לעשיו מנהלים בני אדם כרבקה ויעקב עצמו).
גם הגר"א מייחס את יהושע לעולם היצירה: "כל מי שבדרגא דנה"י נקרא נער שמואל הוא בנצח, ויהושע בהוד, ויוסף ביסוד.. וכולם נקראו נער יהושע בן נון נער כו' והנער שמואל, יוסף והוא נער כו'. וכן מט"ט נקרא נער בדרגא דיסוד כידוע. ושני כרובים נקראים נערים בדרגא דנ"ה כידוע. וכ"ז ביצירה", (הגר"א בפי' ספד"צ פ"ה). ובאמת גם בנימין שהוא מבני רחל נקרא "נער" כמה פעמים בפרשת מכירת יוסף (והנער אינו אתנו, לא יוכל לעזוב את הנער). ועל דרך הפשט משום שהיו אחוזים בקדושה, ניכרת מעלתם כבר מקטנות, ואצל שמואל מודגש "והנער נער", וכן יצחק נקרא בתורה נער (אל תשלח ידך אל הנער, אף שהיה בן מ' שנים וכן יהושע נקרא נער בגדלותו), כי גם יצחק היה אחוז בקדושה. וכעין שדרשו על "בן שנה שאול במלכו". בכלל משול מי שהוא דבוק בקדושה לנער, שכן תמיד הוא על פרשת דרכים, אם יישאר בתומתו הרי הוא כתינוק שלא חטא, ואם ייכשל בחטאי הנערים הרי זה ככותב דברי טומאה על לוח חלק ויכול לאבד את כל חייו לעתיד. (מה שנחשב שמואל במדת נה"י, הרי הוא נחשב כאפרתי, ראה: משה ושמואל). עוד טעם שנקראו אלו נער, משום שתמיד טפלים הם למקור קדושתם, ותמיד משרתים הם את רבם ודבוקים בו, כמו שמצאנו ביוסף ושמואל ויהושע, משא"כ בדוד ועזרא וכל הני מעולם העשיה. ועכ"פ גם הכרובים, פני הנערים, לא היו בימי עזרא, כי כבר לא היו ישראל יכולים להיות דבוקים רק במקור הקדושה, והוכרחו לדעת להנהיג את התורה גם בגלות.
וכיוצא בזה מצינו בספר הזהר שמקשר ענין 'נער' לענין התלות במקור הקדושה ואומר: "יהושע לא מית אלא בעיטא של נחש דא, דקריב ופגים משכנא כדקדמיתא, ודא הוא רזא דכתיב, (שמות לג יא) ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל דאע"ג דאיהו נער לתתא לקבלא נהורא, לא ימיש מתוך האהל, וכמה דאתפגים דא, הכי נמי אתפגים דא", (ח"א נג.). לפי הזהר חיי יהושע תלויים בקדושת המשכן וממנו הוא יונק הכל, וברגע שנפגם גילוי שכינה מיד הסתלק יהושע מן העולם. ולפי זה ענין "כפני לבנה" ביהושע הוא גם מעצם הוייתו כאחוז בקדושה.
יהושע ועזרא, שניהם מוסרים את התורה לעם, יהושע טרח על כך מכיון שעדיין לא הושרשה כדת, ועזרא טרח על כך מכיון שכבר רחקו ממנה ישראל. אך מעשיהם דומים מאד, ביהושע הוא אומר: "ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה. לא היה דבר מכל אשר צוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההלך בקרבם", (יהושע ח לד). ובעזרא הוא אומר: "ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע ביום אחד לחדש השביעי. ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים ואזני כל העם אל ספר התורה", (נחמיה ח').
ארץ כנען שבא אליה יהושע, חלוקה היתה למקום מושב העמים העזים, ולשטחי ההר השוממים. את העמים הכרית יהושע, ושוב היה צורך לחיות את הערים השרופות, וגם את שטחי ההר הפקיד ביד ישראל לאמר: "אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים", (יהושע יד טו). גם בימי עזרא מופקדים ישראל על השממה הזו, וחגי אומר: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד ואכבדה אמר ה'" (חגי א'). וכן: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב", (נחמיה ח). בני הדורות האלו יישבו בגופם ארץ שוממה, ועליהם מוטל היה לקבוע את צורתה הגשמית והרוחנית.
דומה כאילו דורות עצלים היו המתישבים הראשונים, בני ישראל שלא טרחו להשלים את הכיבוש ולקבוע עיר בחירה, ועולי בבל שלא באו בהמוניהם לתמוך בבנין בכל הדרכים והצרכים. אך המנהיגים הגדולים עמדו על המשמר ועוררו אותם בלי הרף. יהושע עמד באותו נסיון של עזרא, מול "המייראים" (נחמיה ו ט, ו יד), האומרים "גם אשר הם בונים אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם" (נחמיה ג' לה'), ומול המרפים והמבהלים (עזרא ד' ד') התחזק עזרא כיד ה' עליו (עזרא ז כח). ויהושע מספר: "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אתי מקדש ברנע לרגל את הארץ ואשב אתו דבר כאשר עם לבבי. ואחי אשר עלו עמי המסו את לב העם ואנכי מלאתי אחרי ה' אלהי", (יהושע י ז). גם הוא עמד מול ארץ שהיתה נראית בלתי ראויה לישוב בני ישראל, ומול המייראים שהכבירו טענות, שהרי האמין בדבר ה' כי עלה נעלה ויכלנו לה. ומבחינה זו גדול נסיונו של יהושע, שזכות ראשונים בידו. לירושלים שנכבשה ע"י יהושע במלחמה עזה (יהושע י) נכנס עזרא כשרשיון מלכותי בידו, ואת הגבעונים שטרח יהושע לשעבד לעבדים ולנתינים (יהושע ט') מביא עזרא עמו כמשרתי המקדש המזומנים לכך מאז ומעולם. עזרא בודאי ראה את עצמו כממשיך את מעשי יהושע, ובא מכחו ובזכותו.
כשם שיהושע מבקש לאסור מלחמה על יושבי עבר הירדן המקימים מזבח לבדם, בידעו כי האיחוד סביב מזבח ה' הופך את כל ישראל לעם אחד. כך שבי הגולה אוסרים מלחמה על הקוטב השני: אין הם מאפשרים ליושבי שומרון לבנות עמם "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו יחד נבנה לה' אלהי ישראל כאשר צונו המלך כורש מלך פרס", ויש לשים לב לביטוי "כי אנחנו יחד נבנה", במקום "אנחנו לבדנו נבנה", המדגיש את העובדה שהבונים מתאחדים בכך.
יהושע ועזרא מיד בבואם לארץ מטהרים את העם, יהושע מל את כל ישראל, ומסיר מהם את זוהמת חו"ל כאמרו "גלותי חרפת מצרים", בהמשך אומר יהושע: "הסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה'.. ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ה' אלהי ישראל", (יהושע כד'). כך גם עזרא "מבדיל כל ערב מישראל", הלא הם הנשים הנכריות, אשר כערב רב בשעתו נספחו על ישראל. הכוונה לא היתה רק מצד איסורי חיתון, שהרי קל הרבה יותר לגיירן, מאשר להשליכן, וגם לא היו צריכות לקבוע גיור מיוחד, שהרי כך היה הדרך שהאשה טפלה לבעלה, ובהתחתנה עם איש ישראל הרי בזה מקבלת המצוות, ומיד טובלת ויושבת בחיקו. וכך בכל לוקחי הנשים הנכריות שבמקרא לא האריכו בפרטי וטקסי גיור שהרי כל זה חל ממילא כאמור. אלא שעזרא רצה לטהר את העם מכל בחינת ערב רב שבו, שהרי סוף סוף היו מושכות את לב בני ישראל מאביהם שבשמים, לדבר אשדודית ולנהוג כלשון עמו. כשם שיהושע מיד בכניסה לארץ מקים מזבח וכל העם מעלים עליו עולות (ח לא), כך עזרא מיד בהגעתו מקריב שנים עשר עולות ושנים עשר חטאות (עזרא ח' לה') בכדי לכפר על יב' שבטי ישראל. שניהם מכוונים לטהר את העם, ולהורות לו שמתחלת כעת תקופה חדשה. ואף שלא נתפרש במקרא גורל הערב רב בדור כיבוש הארץ, נראה כי גם הם נבדלו מישראל עם הכניסה לארץ, שהרי לא קבלו נחלות בארץ, והתייחדו הגבעונים בכך שהם הושארו בכדי לשרת את בית ה', ומלבדם לא היו עוד עממים בתוך ישראל הגרים עמהם. גם יהושע מזהיר על התערבות בגויים: "כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים האלה הנשארים האלה אתכם והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם, ידוע תדעו כי לא יוסיף ה' אלהיכם להוריש את הגוים האלה מלפניכם והיו לכם לפח ולמוקש ולשטט בצדיכם ולצננים בעיניכם עד אבדכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ה' אלהיכם", (יהושע כג'), תנאי ראשון להתיישבות טהורה בארץ.[2]
יהושע, כיאות לדור הראשון, מציב אחריו גלעדי ענק, מזכרות נצח. גבעת הערלות, שנים עשר אבנים המזכירים את מעבר הירדן, תל יריחו המוחרם שקללתו ניכרת מאות שנים לאחריו, ומזבח בהר עיבל הניצב ועומד עד ימינו. יהושע הוא הסופר הראשון הכותב את התורה (על האבנים), ועזרא הוא "סופר מהיר בתורת ה'". הגלעד שהשאיר אחריו הוא ההעתקה וההפצה של ספר התורה, כמה וכמה תעניות ישבו אכנה"ג על כותבי סת"ם שלא יתעשרו ויכתבו עוד ועוד (פסחים נ:). כל מציאות ספרי התורה המועתקים בכל בית ובית, היא מזכרת נצח של עזרא הסופר המהיר, שקיים בעמו "ודלא ידע תהודעון". שקיים את הכתב האשורי לדורות מפני שראה צורך לכך ברוח קדשו. ספרו בכתיבת ידו נשאר מאות שנים לאחריו, ועד היום מעידים על נוסחאות שבאו מהעתקתו. עזרא האיש הרי אינו בולט בהיסטוריה היהודית, אין האגדה מספרת על דברי ימיו, אין הוא מחולל מופתים נפלאים של קריעת ירדן ועצירת השמש, במלחמתו על בנין הבית אין הוא מוריד אבנים גדולות מן השמים, אבל כל אלפי הספרים הכתובים בכתבו ובהעתקת התורה שנמסרה דרכו בהשתדלות ובמהירותו, הם הם הגלעד לפעולתו. ודוקא השנאה הגדולה שרוחשים לו השומרונים, עמוקה במודעות ההיסטורית שלהם הרבה יותר מן ההיפך אצל ישראל, כפי שכותב מלומד שומרוני: "עד היום מזכירים השומרונים את עזרא הסופר כאדם שהביא לפירוד בין ישראל. שמו מוכר לכל שומרוני כיום, הרבה יותר מאשר לכל יהודי", (השומרונים דת ופולחן, עמ' 149). והיא הזכרון ההיסטורי שלו, כשם שאת התורה שבכתב אין מייחסים למשה, כך את התורה שבעל פה אין מייחסים לעזרא, כי שתיהן דבר ה' הן. התורה שבעל פה המבדילה אותנו מכל הכתות הנראות כלפי חוץ כאילו הן דוגלות בתורה, היא היא מהותו של עזרא הסופר, המבדיל אותנו מכל ערב מדורו ועד דורינו.
בכך הפך עזרא את עם היהודים, מעם הקשור לרעיונות מופשטים וציוויים שבתורה, לעם בעל אופי וצורה. שכן יצר לתורה דרכי קיום והוראה הקשורים בחיי העם בארצו, מה שבולט גם בעשרת תקנות עזרא (ב"ק פב:). וכך גם בדור האחרון עם התישבות יראי ה' בארץ יצרו מנהיגי הדור דמות מיוחדת לשומרי המצוות, שהיא הרבה יותר מקיום מופשט של התורה, צורת חיים של עם ה' בארצו.
הברית הראשונה שנכרתה לישראל על התורה מיום קבלתה, היא בריתו של יהושע בשכם, האחרונה היא בריתם של עזרא ונחמיה בירושלים. המעניין הוא שרק בשתי הבריתות אלו נכתב מסמך המחייב את כל תנאי הברית, על יהושע מסופר: "ויכרת יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכםויכתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה'", (יהושע כד'). ועזרא מחתים את כל ראשי העולים "ובכל זאת אנחנו כרתים אמנה וכתבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו", (נחמיה י' א'). דוקא משום שהבריתות האלו סמוכות למתן תורה, מתאימה עמם כתיבת אמנה, כשם שאמנתם של עזרא ונחמיה היא רק חלק קטן ממאות הקבלות והסייגים שהנהיגו באותם הדורות, כך בריתו של יהושע היא רק התחלה קטנה לכל הבריתות והתוכחות שהנהיגו הנביאים למן מתן תורה והלאה. על יחודיות הבריתות האלו ניתן ללמוד מכך שכשם שיהושע בברית האחרונה סוקר את כל ההיסטוריה ומתאר באריכות את יציאת מצרים, כך בתפילה שלפני חתימת האמנה (בנחמיה ט') נסקרת כל ההיסטוריה באופן דומה, ומודגשת ההתנייה של הזכות על הארץ רק עם קיום הברית. והרמח"ל אומר: "עזראהוא הסופר כמנין משה, כי הוא חזר והעמיד בחינת המתן תורה שעשה משה",(אדיר במרום, מאמר חלום דניאל).
בברית זו באו חילופי הדברים המופלאים שבין יהושע לבין בני ישראל:
"ועתה יראו את ה' ועבדו אתו בתמים ובאמת והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה'. ואם רע בעיניכם לעבד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר מעבר הנהר ואם את אלהי האמרי אשר אתם ישבים בארצם ואנכי וביתי נעבד את ה'. ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזב את ה' לעבד אלהים אחרים. כי ה' אלהינו הוא המעלה אתנו ואת אבותינו מארץ מצרים מבית עבדים ואשר עשה לעינינו את האתות הגדלות האלה וישמרנו בכל הדרך אשר הלכנו בה ובכל העמים אשר עברנו בקרבם. ויגרש ה' את כל העמים ואת האמרי ישב הארץ מפנינו גם אנחנו נעבד את ה' כי הוא אלהינו. ויאמר יהושע אל העם לא תוכלו לעבד את ה' כי אלהים קדשים הוא אל קנוא הוא לא ישא לפשעכם ולחטאותיכם. כי תעזבו את ה' ועבדתם אלהי נכר ושב והרע לכם וכלה אתכם אחרי אשר היטיב לכם. ויאמר העם אל יהושע לא כי את ה' נעבד. ויאמר יהושע אל העם עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבד אותו ויאמרו עדים", (יהושע כד').
והדברים האלו נשגבים מבינתינו, האמנם מציע להם יהושע ללכת לעבוד את אלהי האמורי והוא וביתו יעבדו את ה', וכי באמת כה שפלה היתה מדרגתם עד שהוצעו לפניהם שתי אפשרויות כביכול שוות? ובאמת נראים הדברים כחלק מטקס כריתת הברית, כדרך ששואל הכהן את הישראל "במאי בעית טפי, בבנך בכורך, או בחמשה סלעים", בכדי להדגיש היטב את תשובתו "בני בכורי בעינא". ואמנם יהושע מוסיף ואומר "לא תוכלו לעבוד את ה' כי אל קנא הוא", ולא דבר ריק הוא, כי יהושע אומר בפסקנות "לא תוכלו", וכן מצוה אותם לבסוף להסיר את אלהי הנכר, הרי שהיו עמם אלהי נכר. ואת הענין הזה אפשר לפרש בהיפרדות מתרבות העכו"ם, אשר כידוע לא רק דרך עבודה היו מוצבים האלילים, אלא על כל תכשיט וכלי מעשה, על כל חותם וכלי נוי, היו חקוקות דמויות האלילים. וגם מעשיהם וגבורותיהם היו מסופרים בחיבה, ואפשר כי מתרבות קלוקלת זו לא נמנעו בני ישראל, מבלי שום פגם באמונתם בה' ויחודו וקדושת תורתו, ועל זאת מזהירם יהושע, להיבדל, לגלות את חרפת מצרים, ולהשליך את החרפושיות והבולאות, את הכדים ואת היעים, וכל מה שנושא את סמל אלהי הנכר. כאשר עשה אבינו יעקב באותו מקום עצמו, ואמר אל בני ביתו "הסירו את אלהי הנכר" וטמנם "תחת האלה אשר עם שכם" (בראשית לה' ד'), ואף יהושע כרת את הברית הזו "תחת האלה במקדש ה' בשכם" (כד' כו'). ואכן בכל חיפושי הארכיאולוגיה ניכרת היעלמות הצורות האלו מתלי החרבות, עם הכניסה לארץ (כמוזכר ב'תורה משמים' פרק 13).
ביאת יהושע לשכם היתה כמין שיבה לארץ, לנחלה שנותרה ביד העברים, שהרי נחלת בני יוסף היתה בידיהם גם בזמן גלות מצרים כמו שנתבאר באריכות במקום אחר. ושארה בת אפרים בונה ערים בכנען, וגם נהרגו בני אפרים ביד אנשי גת, ובכל אופן יהושע מיד בכניסתו לארץ בא למקדש ה' אשר בשכם, ומי זה אשר בנה מקדש לה' בשכם אם לא העברים? וכן נחלת יוסף נשארה שמורה לקבורתו ולא השתלט עליה אדם. ולכן כיוון יהושע יפה להבדיל את כל אלהי הנכר האלו, כי באמת בעלי שכם הביאו ערבוב גדול עם מעשי "בעל ברית" שלהם (שופטים ח-ט). וכך בדיוק עזרא בשובו לירושלים, ורואה את העברים היושבים בה מערבבים קודש בחול, מיד הבדיל כל ערב לטהר ולצרף את כל העם.
והנה יהושע בסיום הברית מעמיד את האבן במקדש ה' לעדה: "ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה'. ויאמר יהושע אל כל העם הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה כי היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דבר עמנו והיתה בכם לעדה פן תכחשון באלהיכם", (כד כו). ואכן לאחר שהכזיבו בעלי שכם, בא אבימלך וכל עמו ויצית באש את צריח בית אל ברית וישרפו בו כאלף איש ואשה מבעלי שכם (שופטים ט'). ואם נחשוב לנכון כי בית אל ברית נבנה במקום מקדש ה' העתיק אשר בשכם, הרי באה השריפה הזו וכילתה את צריח העץ שבנו מפרי הברית, וחשפה שוב את האבן הגדולה, העדה אשר שמעה את דבר ה' ולקחה גם את נקמתה מהם.
יהושע מופיע בפריחת עם ישראל, ומציין את כל ציוני הדרך לעתידו, ועזרא בא בימי האסיף, ובחכמתו משתמש בפירות שאסף, מן השדות אשר זרעו ונכשו אבותיו. וכמה סמלי ש'קדושה ראשונה' בהנהגת יהושע נפתחת בחג הפסח ע"י כל העם (יהושע ה' י'), ו'קדושה שניה' בהנהגת עזרא נפתחת בחג הסוכות. העליה הראשונה נפתחת אמנם בשתיהן בקרבן הפסח: "ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש", (יהושע ה' י'). "ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון", (עזרא ו' כ'). אך כחה של עלית זרובבל התפוגג מהרה, ורק לאחר חתימת האמנה של עזרא ונחמיה נאמר: "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות, וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד", (נחמיה ד'). חג הפסח של זרובבל לא העיר את העם דיו, ולא היה כבימי יהושע בן נון, באביב העם שאז התעוררות הפסח הביאה בכנפיה את המלחמות הגדולות וכיבוש כל הארץ. בימי עזרא רק חג האסיף, שבו נאספים כל העם לסוכת ה' מול הסתיו האפור והחורף שבא אחריו, הביא את ההתעוררות הדרושה.
כאשר העם מתעורר, הרי כולו כאחד קם לדבר ה'. מאז מות משה, שלטון יהושע כרוך יחד עם זקני ישראל, שגם הם מינוי של משה. כבר בימיו החלה תקופת השופטים, בה התנהלו הענינים לפי ראשי המטות הזקנים והשופטים שבכל מקום (יהושע ז ו, ח י, כ ד, כד א). כך גם בימי עזרא האומר :"ואקבצה מישראל ראשים לעלות עמי", (עזרא ז' כח'), "וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר, (ז א), "יעמדו נא שרינו לכל הקהל וכל אשר בערינו", (י ד).העם עצמו ראוי היה ליעשות לו נס בימי יהושע כבימי עזרא, כעין זכר ליהושע המפיל את חומת יריחו בשופרות, בימי עזרא בונים את חומת ירושלים בעזרת השופרות: "במקום אשר תשמעו את קול השופר שמה תקבצו אלינו אלהינו ילחם לנו", (נחמיה ד'). הירידה הזו של הבנין שנבנה בעמל ויד אחת אוחזת בשלח, לעומת הבית הראשון שעמד בזכרון הזקנים, אינה אלא צורך עליה, עוד שלב בדרך לבית האחרון שירד באש וגדול יהיה כבודו מן הראשונים. השלב בו צריכים להקים ולבנות במאמץ גדול, בהקמת סייג נגד המייראים והמבהלים, גם את המקדש, וגם את התורה עצמה. לפיכך גדול מה שנאמר בעזרא, שחזר ונתן את התורה בכתב שסיגלו להם ישראל, כי הנתינה הזו היא היתה הכוונה מראש הימים, על דעת זו ניתנו לוחות ראשונות.
את הנהגת משה הלוי, המשיך מיד אחריו יהושע. אך את הנהגת אהרן הכהן, לא המשיך עזרא (שהיה שקול כאהרן) עד סוף הגלות השניה. כי יהושע כחו בהמשכת אורו של משה, כח הלויה הנטפלת אל הקדושה. אבל עזרא כחו לעצמו, להשלים את פעולת הכהונה, הוראת ונתינת התורה מחדש בכל דור, בכחו לייסד התחלה חדשה, סייגי התורה שיעמידוה גם בימי לחץ וקושי, מול מייראים ומבהלים, עד ימינו. לפיכך, לכשתימצי לומר, יהושע הוא המגן, ועזרא הוא המושיע. כי יהושע הגן על התכנית הכתובה והמסורה שתלך בדרכה, ואילו עזרא הושיע את ישראל מתהום גלותו ברוח קדשו ורוב פעליו, ובכך התווה את הדרך לכל ישועות ישראל שבאו אחריו. ואילו הנהגת יהושע התוותה את דרך השופטים, שניחמו עליה הנביאים, כי ניסתה להקדים את חזון אחרית הימים, להאמין בקדושה הנמצאת, ולתת שלטון מוחלט ביד העם בלי שום שוטר או מושל שיכפה אותם להמשיך בדרך התורה. אך כלפי חוץ: יהושע הוא המושיע הגדול, הכובש והלוחם, הקורע את הים ואת השמים, ועזרא אינו אלא מנסה למצוא לו ולשבטו הדל מקום בינות לפקודות מלכי פרס להגן עליהם מן הפורענות.
הערות:
[1]לא נראה שמצאו חסרון בשם 'ישוע', אלא שהוא דרך הקטנה והחסרה. וגם יהושע הכהן הגדול (חגי א, זכריה ג' ועוד רבים) מכונה לעתים ישוע, ובפרט בספר עזרא (ד ג, ה ב, י יח, ועוד רבים). וכן דקדקו שינוי זה בערכין לב. ואמרו שהוא משום דלא בעי רחמי יהושע כמו עזרא, בכדי שיבטל יצר דע"ז. והוא באמת ענין גדול בהבדל בין שני הדורות.
[2]ומעניין שעזרא מזכיר את העמים הקדמונים: "לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות כתועבתיהם לכנעני החתי הפרזי היבוסי העמני המאבי המצרי והאמרי", (ט א). כאשר אין העמים האלו מוזכרים כלל כל משך ימי הבית הראשון.