על אותן הממלכות שלטו, ובאותו הכסא ישבו, כלפי חוץ היה המראה שוה, אך המהלך וההתקדמות היו שונים לחלוטין. דוד היה עסוק כל ימיו ביצירת שינויים, אך פעלו היה לסמל מלכות הנצח. ושלמה עסוק היה בשמירת המצב הקיים, אך פעלו לא החזיק אלא ימים אחדים לאחר מותו.
כל פעלו של דוד הוא אש להבה, כח הרוח הבוערת בו הוא שמניע אותו. עוד בהיותו רועה אדמוני המסתער על הארי או על הדב, וכמובן בהתיצבו לפני גלית: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת", (ש"א יז'). דוד מבטל לגמרי את אישיותו: "אחרי מי יצא מלך ישראל, אחרי מי אתה רודף? אחרי כלב מת, אחרי פרעש אחד!", (ש"א כד'). הוא תולה את רוצחי איש בשת בן שאול על הבריכה, לא לפני קיצוץ ידיהם ורגליהם, אך מוחל על כבודו כאשר שמעי מקלל אותו וסוקלו באבנים, מכיון ש"ה' אמר לו קלל" (ש"ב כד'). הוא הורג בחמת זעם את העבד שההין להרוג את משיח ה', אף שהיתה זו פקודת שאול, אך חס על אבשלום שרצה לפגוע בדוד עצמו, ואף חמס את פילגשיו לעיני השמש. הוא שולח מנחמים לנחש מלך עמון (חז"ל במדב"ר כא' ה' חשבו לו הדבר לחטא), אך מן הצד השני הוא מעביר את בני עמון במגזרות ובחריצי הברזל וממדד בחבלים להמית. הלוחם הגדול הוא הרועה הקטן שחס על טלה ממכלאות צאן. אישיותו של דוד בטלה אל תוך האידיאלים למענם הוא חי, וגם תפלותיו ושיחותיו מבטאים ביטול גמור של עצמיות ורצונו, "משנאיך ה' אשנא לאויבים היו לי", כאדם שאין לו רצון עצמי ואישיות עצמית.
שלמה לעומתו, רואה את הדרך להגשמת רצון ה' דרך אישיותו של עצמו. כאשר יהיה שלמה החכם, המנצח והשולט בכל הארץ, יוכל להשליט את רצון ה' ואת הסדר הנכון. שלמה חושב תמיד כיצד לסדר את מצב הממלכה בכדי שתוכל להחזיק זמן רב, מחלק את הארץ לנציבים, שולח משלחות וחותם בריתות. בונה ערי מסכנות מבוצרות, ונותן ערים אחרות למלכים בעלי בריתו. מתחתן בבנות מלכי העולם, וגובה מסים להחזיק בהם את המלוכה. תפלתו אל ה' היא "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו", ובחנוכת המקדש מקדש שלמה את הקרקע שמחוץ למזבח מפני צורך ההקרבה, ימי חנוכת הבית חלים ביום הכיפורים ודוחים אותו.
גזרת חלוקת הממלכה מוסברת בכתוב בכך שנשא שלמה את בת פרעה, וה' בעצמו אמר זאת לשלמה: "ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקתי אשר צויתי עליך קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדךאך בימיך לא אעשנה למען דוד אביך מיד בנך אקרענהרק את כל הממלכה לא אקרע שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלם אשר בחרתי", (מ"א יא').וקשה להעלות על הדעת שה' התגלה אליו וביאר לו חטאו, ושלמה התעלם מן הדבר ונשארו במותיהם של נשותיו עד ימי יאשיהו? (מ"ב כג' יג'). אמנם כתוב מפורש באותו הפרק (יא): "כי נטה לבבו מעם ה' אלהי ישראל הנראה אליו פעמים", והכוונה להתגלות בגבעון ובחנוכת המקדש, ולכן לא דיבר ה' אליו זאת במפורש, ואפשר שנאמר לנביא, וגם אין הכרח בכתוב שנצטווה הנביא לומר הדבר לשלמה, ואפשר לפרש כי דברי ה' אלו הם הם הדברים שנאמרו לירבעם ע"י אחיה השילוני (פסוק לא' והלאה), ומטרתם היתה לידיעתו של ירבעם ולא לידיעת שלמה, וירבעם חשש להגיד לשלמה כי בלא"ה ביקש שלמה להמיתו. אפשר גם לשער שלא יכל שלמה לעשות דבר, שכן אם היה מגרש את נשיו או נלחם לשנות הנהגתם היתה פורצת כתוצאה מכך מלחמה עם אבותיהן מלכי העמים השכנים. שהרי הנשים האלו לא היו אלא סוג של חוזי שלום, ולכן לא היתה תועלת רבה באמירת הדברים לשלמה.
ובאמת מעצם העובדה ששלמה ביקש להרוג את ירבעם, שקיבל אישור למלוכה על ישראל מאחיה השילוני, מלמדת שהוא לא ידע על הנבואה הזו. ומלוכת ירבעם אושרה גם ע"י שמעיה הנביא שהניא את רחבעם מלהילחם עם ישראל ולהדיח את ירבעם (פי"ב כב'). אחיה אומר: "ומלכת בכל אשר תאוה נפשך והיית מלך על ישראל.. ולקחתי את המלוכה מיד בנו ונתתיה לך", הרי שנתפס כמלך העיקרי, ואחיה אומר שישאיר לדוד רק את יהודה ורק את ירושלים, "רק שבט אחד".[1] וכן בהמשך נאמר: "וימליכו אותו על כל ישראל, לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו". אלא שירבעם חטא מיד עם עלותו למלוכה, וגם זה דבר פלא, האמנם הנבואות האלו בטעות באו?
ואפשר לומר שמי שטעה הוא העם, כי הנביא אמר: "שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלם אשר בחרתי", ואיך אפשר לומר "העיר אשר בחרתי" אם היתה הכוונה שמלך ישראל ימלוך בעיר אחרת ולא יהיה לו שום קשר לעיקר הבחירה? ולכן בודאי היתה הכוונה שרחבעם יקבל על עצמו את עולו של ירבעם כמלך כל ישראל, והוא יהיה תחתיו מלך לשבט האחד, וכך יבואו כולם להשתחוות לה' בעיר הבחירה, אבל ההנהגה המדינית של האומה תהיה אצל ירבעם. ולכן בצאת רחבעם להילחם השיבו שמעיה הנביא, אך תשובה זו עשתה מחצה שלא יילחם, אבל לקבל את עולו של ירבעם לא הסכים. ומחמת טעות זו נולדו טעויות גדולות ואיומות ממנה. ומ"מ חשבו חכמינו חטא לאחיה מה שתמך בירבעם, ואמרו: אחיה כהו עיניו שהעמיד תלמיד רשע (ב"ר סה' ח') וכן אמרו שטעה אחיה וחתם לירבעם (סנהדרין קא:) וכנראה הכוונה שהמשיך לתמוך בו אף אחר שהתחיל להקדיח.
נראה שאין ההתחתנות בבת פרעה או בנייתה את הבמה, סבה לקריעת הממלכה מעל ישראל. כי הרי שלמה חטא ועם ישראל נענש, ולא עוד אלא שרק בימי בנו נענשים, אתמהה? והיה ראוי להיות כמו שמצאנו בשאול, שהמלך החוטא יעבור מן המלוכה, ולא שהוא ימלוך בכבוד, ועמו ייענש לאחר מכן בעונש גדול ונורא של מלחמת אחים לנצח. ולכאורה חטאי דוד נראים גדולים יותר מחטא זה של שלמה. אמנם נראה שיש כאן ענין כללי, יותר מחטא מסויים זה של בת פרעה, וכן ר' צדוק הכהן מלובלין מוצא בשלמה חטא כללי:
"זה שנאמר (מלכים – א ג', ג') ויאהב שלמה וגו' ללכת בחקות דוד וגו', ולא אמר וילך [בפועל] בחקות דוד וגו'. ועוד דאחר כך שם נאמר (ט', ד') ואם תלך וגו' כאשר הלך דוד אביך והארכתי את ימיך ולא מצינו בו אריכות ימים שהרי לא הגיע לכלל זקנה ועל כרחך דלא הלך כאשר וגו'", (מחשבות חרוץ אות כ').
וכבר נתבאר שכוונת הנבואה לא היתה למלחמת אחים, אלא לחינוך מחדש של מלכי יהודה ולגרום להם לשוב ללכת כדוד אביהם ממש, לשנות את הגורמים שהביאו את שלמה לקחת את בת פרעה. העמדת ירבעם נראית כטעות גמורה, שהרי מיד חטא בחטא של עשיית פסל ומסכה, והאמנם לא יכלו הנביאים שהכירוהו לראות את חולשתו וקטנותו? ולכן מובן שהטעות הזו של העגלים והעתקת חג ה' מזמנו המפורש בתורה[2] היתה רק תוצאה מכך שירבעם קיבל מלוכה נפרדת ללא מקדש, מה שלא היה אמור להיות.
ירבעם האפרתי היה שרשו בקדושה כפי שאמרו חכמים שהיה מזומן לטייל בגן עדן, והעיז פניו בשלמה דוקא משום שלא סבל את הבאת נשיו הנכריות, ולכן הרים יד בו על אשר סגר את המלוא עבור בת פרעה. ולפיכך אנו מוצאים אותו יורד מיד עד לעפר ברגע שבו מצא את עצמו במצב של מתח פוליטי: "אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגני" , אך העם כולו בחר בו ואמר "מה לנו חלק בדוד איש לאהלך ישראל", ובקושי קבלו בני אפרים את דוד, בפרט אחרי הליכתם עם אבשלום ועם שבע בן בכרי, כמחפשים הזדמנות (וכן באגדה מוזכר פעמים רבות שהיו לדוד שונאים רבים כל חייו, עי' שבת ל. ועוד רבים). בודאי היה החשש הזה רק פראנויה, בדומה לרוח הרעה שאחזה את שאול והורידה אותו ממדרגתו, גם ירבעם לא היה עשוי לצאת ממדרגתו, והפיכתו למלך העומד במצב מלחמה מול אחיו, היתה טעות שאין לתקנה. ההסבר הזה כלול בדברי חכמים שאמר ה' לירבעם "בא אני ואתה ובן ישי ונטייל בגן עדן", כי ירבעם צריך היה לטייל יחד עם מלכי בית דוד. ומחמת חששות מדומים של 'מי בראש', יצא ממקומו, ירד ממדרגתו, והגיע עד לעפר. וכך נראה בכתוב, כי לא מיד עשה את העגלים, אלא לאחר ששב רחבעם מתכנית מלחמתו, בנה ירבעם את שכם, ויצא ממנה ובנה את פנואל, ורק לאחר מכן נועץ ועשה את העגלים. כי קיוה מתחילה שאולי ייכנע רחבעם וישתף עמו פעולה, ובהמשך לאט לאט התרגל ירבעם לכך שלא יקרה הדבר, וכיון שנעשה מלך מינה לו שרים ו'נועץ' עמם, ומכאן לא רחקה הדרך להעמדת העגלים. אך ירידתו, מי יוכל לשער. אפילו אחאב הרשע נכנע מלפני תוכחות אליהו ודברי ה' ומופתיו, ואילו ירבעם עומד מול הנביא הקורע בדבר ה' את המזבח, ידו יבשה, והוא ממשיך במעלליו.
התכנית הנבואית היתה לתקן את טעותו של שלמה, ההנהגה הזו הדואגת יותר מדי לחלק הארצי של שלמות ממלכת הגוי הקדוש, אף כי יסודה בחכמה, אינה מתאימה לדורות. בזמן שלמה לא הוזכרו חטאים בישראל, אך לו היה ממשיך בנו אחריו למלוך על ישראל, וממשיך את הנהגתו, יכולים היו להידרדר לחטא, שהיה מזיק למלכות בית דוד הרבה יותר מכפיפותה לירבעם. החכם הצופה למרחוק, רואה בעיני רוחו את כל הצרות העתידות לבא מהתגברות העמים שכבש דוד, דוד ברוח עוזו הכניע אותם עד היסוד. אך בחלוף הסערה , ככלות הכל יסודות של עמים שלמים נמצאים כאן, ואי אפשר לסמוך על הנס לעולם. התגברות שכני ישראל תביא מיד להשפעות ולחצים שסופם חולשת ישראל והתגברות רוח האלילים האלו. ואילו ירבעם, איש הקדושה, העומד מולו, סובר שאין צריך להיות חכם יותר מדי, בעת מלחמה הילחם, ובעת שלום עשה את חובתך. שלמה הרחיק ראות בלקיחתו את הנשים בנות התערובות ובהסכמי הסחר ובבריתות השלום, למרות שלא היה עליו שום איום. אך ירבעם התבונן במצב העם באותו הזמן, אין להסתפק בתנופת הרוח של דוד, אלא לדאוג ראשית לתשתית הרוחנית.
קריעת הממלכה מידי שלמה, היתה קריעת כל הטיפול בענין המדיני, שוב לא הועילה בת פרעה, שכן לא היה לממלכת יהודה שום גבול עם מצרים, הנשים העמוניות והצידוניות יכלו לשוב לארצותיהם, אחר שאין שום קשר של מלחמה או שלום לעמים האלו עם הממלכה הקטנה והרחוקה יהודה. רק עם אחד נשאר לשטן לשלמה הוא העם האדומי, עמו לא קשר שלמה שום קשר, לא לקח שום בת, ולא חתם שום ברית. שלמה בחכמתו חשב כי בהישען על קשריו הטובים עם כל העמים מסביב, שיישארו כמובן עוד שנים רבות, אין צורך גם בהסכם עם אדום. ורוח הקדש מהפכת את הקערה על פניה, ומשאירה את יהודה הקטנה גובלת לבדה באדום, שהפכה לגדולה ומאיימת. הטיפול בענין המדיני היה צריך להישאר בידי ירבעם, הקנאי שאינו מוכן לפשרות בשביל הבטחת העתיד. ומלך יהודה היה אמור להתענג על כחה של ממלכת ישראל הגדולה, ולנהל את המרכז הרוחני, את עיר הבחירה של העם כולו. כל זאת לא היה צריך להתרחש בימי שלמה, שהיה בכחו וחכמתו לחלוש על כל החזיתות יחד, חטאו היה בעל השלכה על העתיד, כי צורת הנהגתו לא היתה מחזיקה כדת, ורחבעם שחשב כי קטנו עבה ממתני אביו טעה מאד. לו היה ממשיך בדרך אביו, להכביד על העם במס בכדי להבטיח את השלום והחוסן המדיני, היתה באה התמוטטות רוחנית של פשרנות, ואוכלת את המדינה מבפנים. כאשר אוכל החטא, שום חוסן מדיני אינו מועיל, כפי שגילה רחבעם מהר מאד.
דוד לא הלך בדרך הזו של שלמה, דוד סמך על הנס, ובכחו המוגבל יחסית לכל העמים הגדולים ממנו ומלומדי המלחמה, שלחצו את ישראל מאות שנים בהצלחה רבה, ניצח את כל סביבותיו. 'באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו', ובכח זה הסתער דוד על הרבה ענקים אשר קטנם הפיזית עבה היה ממתני דוד, אך מה הם ה'חרב והחנית והכידון' שדוד מסנן את שמותיהם בחצי פה כחפצים חסרי ערך (ש"א יז' מה'), לעומת הנער הבא בשם ה' אשר חירף הפלשתי הערל? כל מלחמותיו של דוד היו נס בתוך נס, ואעפ"כ לא מוזכר כישלון אחד במלחמותיו מול העמים. אף כי מול אבשלום לא ברור היה שיוכל להחזיק מעמד. את מקומו של דוד יכל למלא רק אדם כמותו, היכול לאחד את העם, והדבוק בבוראו בצורה כזו שתבטיח את נצחונו תמיד. ואת זאת ידע שלמה, שלמה שהיה כדוד אביו בכח רוחני ובאמונה, יכל לשלוט בממלכתו ביד רמה, ולהתמסר לכתיבת אלפי משלותיו. אך הוא ביקש להכין את הקרקע למלכים חלשים יותר שיבואו אחריו, ביקש שלמה ליצור 'ירושלים לאלף שנה', אך לצורך כך התפשר על כמה פרטים בשנה הראשונה מתוך האלף. אין ספק כי מכח הממלכה שיצר שלמה החזיקו על כסאם הרבה מלכים שלכשעצמם לא היה להם קיום. הרי עוד בימי דוד היו ישראל שבטים שבטים שמעולם לא אחזו מלחמה בצורה מסודרת, ולא ידעו לציית לסדרי מלוכה ומסים, וחכמת שלמה היא שהעמידה את ישראל. כדרך שבנה את כל מפעליו באבני גזית עצומות הרבה למעלה מכח האנוש, כך הקים את יסודות המדינה ביסודות רחבים ועצומים. ואפשר גם לומר כי לו היה לדוד אלף נשים, לא היה נכשל בבת שבע באופן כזה, ומחכמת שלמה היתה לבטל ממנו לגמרי ענין זה. אלא שבעיני הנביא טוב חטא ותשובה, מפשרה בלתי רצויה הנשארת ועומדת, כמו נישואי הנכריות שלא היתה דעת הנביאים נוחה הימנה.
המעניין הוא ששלמה בעצמו הוא זה שהקים עליו את ירבעם, והכתוב אומר בלשון המשתמעת לכמה פנים: "ויפקד אתו לכל סבל בית יוסף", (יא' כח'). זה בעצם היה תפקידו של שלמה, להעמיד אנשים אשר רוח בהם. וכאן באה ההפקדה הזו של ירבעם, ותפסה את המקום הראוי לה בישראל, על פי אמות המדה של הנביאים, אף כי לא על פי אמות המדה שהפקיד אותו שלמה. והנה גם שלמה הופקד מאת ה' מכל בני דוד הרבים, ולא נתפרש כל מה הטעם נבחר דוקא שלמה, והרי חכמתו ניתנה לו כמתנה כאשר נבחר, ומה היתה מעלתו בזכותה נבחר? ובאמת מיד כאשר נולד נאמר עליו "וה' אהבו" (ש"ב יב' כד'), וזה ניתן להתפרש כבא להוציא מגורל בנה הקודם של בת שבע, שה' לא אהבו ונגפו מכיון שנולד באיסור, אבל שלמה בא בהיתר ולכן ה' אהבו ולא שנאו. אלא שמיד נסמכת בכתוב ביאת נתן הנביא שקרא את שמו ידידיה, ועל שום מה ידידות זו?
ואמנם מבני דוד לא מצאנו רבים שהתנשאו למלוך, רק אבשלום ואדוניה, ואין אנו יכולים לדעת בבירור את הסבה. אבל נראה שלא היו הרבה מהם ראויים למלוכה, ואבשלום היה גדול משלמה לפיכך התנשא למלוך עוד בתחלת מלכות דוד. אבל נראה שענין שלמה הוא שבא מאשה מיוחסת משבט יהודה, כי כפי מסורת חז"ל אליעם אבי בת שבע, הוא הוא אליעם בן אחיתופל הגילוני מגיבורי דוד, וגילה היא בנחלת יהודה. ואילו אבשלום ואדוניה אשר היטו את העם בקסמיהם, היו בני יפת תואר, לפיכך לא היה תוכם כברם. וכנגד זה נאמר במיכל בת שאול שלא היה לה ולד עד יום מותה, ואמנם נסמך הדבר למה שזלזלה בדוד בפזזו לפני הארון, אבל אפשר שיש בזה ענין כללי יותר, שזרע בית דוד לא היה צריך לצמוח מתוך בית שאול. וכן אמרו חכמים שהקפידה עליו שבעת רקדו נגלו רגליו, וידוע גודל הצניעות של בית שאול. אבל דוד היה צריך ללכת בדרך אחרת, ולכן נמנע ממנה פרי בטן, כי לו היתה יולדת, בלי ספק היו נמשכים אחרי בן דוד ונכד שאול, בן אשתו האהובה, ולא היה זה לרצון ההשגחה. (אמנם בודאי היה ענין בדביקת דוד בבית שאול, ונראה שזה כוונת הגר"א בפי' ספד"צ פ"א שכ': "ולא זכה דוד אל המלכות עד שנתקשר בימין שהוא חסד דאתגליא בפום אמה וז"ס נעימות בימינך נצח כי הוא בנצח והיא בהוד". ולא פירש כלל מי זו "היא", ולמש"כ הכוונה למיכל בת שאול, שהדביקות בה היה להשלמת ענינו של דוד. אבל לא להביא זרע ממנה[3]).
ידוע שדוד שכר לו גיבורים שהצטרפו אליו גם מארצות הנכר, וכמה כרתים ופלתים היו עמו. וכנראה אליעם הגילוני היה מתרועע עם אחיו לנשק הגיבורים, ומתוך כך אירע שנתחברה בתו לאוריה החתי מגיבורי דוד. אך לא היו נישואין אלו ראויים לה, שהיא מיוחסת בת גדולי הדור ונכדתו של אחיתופל[4], תישא איש מלחמה אשר לא מזרע ישראל. וכך מוצאים אנו אותו להוט אחר המלחמה עד שלא הסכים לבא לביתו ולפקוד את אשתו כל זמן שיש מלחמה, ואף שמתוך כבוד והשתתפות עשה זאת, אין דרך זו ראויה לבת שבע שבת גדולים היא. ולכן אמרו חכמים שראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית. אלא שהדרך בה באה אליו מכוערת היתה, ועל כן נזכר לו לדוד חטא זה לדורות. וגם אין אנו שומעים שום רמז על התנגדותה של בת שבע להפרדתה מבעלה, או שהיתה לה איזו טרוניא על דוד. נראה שגם היא הבינה שנישואים עם אוריה הנכרי הם טעות. (וגם דוד לא חשב שבנו ממנה ממזר, כי אם היה חושב כך לא היה מבקש על חייו כל כך, וכל בני ביתו פחדו לבשר לו את הבשורה על מות הילד).
את דוד מוצאים אנו תמיד נע באש להבה, כרוכב על שובל של סופה, וכל מעשיו בצורה עזה ותקיפה עד תומם. כאשר אך היה רעב בארץ והבין את סיבת הרעב על שאול ועל בית הדמים, נקם נקמה גדולה ונוראה בצאצאי שאול ורצץ כל פה ופתחון פה בשביל הגבעונים. וכך בדיוק הדבר להיפך: כאשר ויתר היה מוותר עד הסוף, לפנים מן השורה, שהרי ויתר לשמעי בן גרא על עזות רוחו וגובה לבו, ובידעו שהוא חייב מיתה הניח הדבר לשלמה. גם מול בני צרויה, עליהם היה אומר תמיד כי קשים הם ממנו (ש"ב ג' לט'. י' כג'. טז' י'), ולא נתנו לבו לפגוע בהם אלא בציווי לשלמה. את מפיבושת בן שאול גידל מאד לפנים משורת הדין, בכדי לעשות חסד עם בית שאול, אך באחת קיבל עליו לשון הרע והורידו מגדולתו, גם אחרי שנראה היה כי שקר ענו בו לא שינה את עיקר פסיקתו, בציינו "למה תדבר עוד דבריך, אמרתי" (ש"ב יט' ל'). סלחנותו לאבשלום לא ידעה כל גבול (וחכמים חשבו הדבר לחטא, שמ"ר א' א'). וגם כאשר החליט למנות את ישראל, לא עזרו כל תחנוני יואב, עד שבא הנגף הגדול. כל חייו של דוד מעלות ומורדות קיצוניים, ממשרת – למלך, מנרדף – לרודף, וחוזר חלילה. לפיכך אין פלא שדוד אינו תלוי כלל באיזו תכנית מחושבת, אלא אך ורק בדבר ה', וכל מחשבותיו ואישיותו בטלים כלפי ה' המנחה את גורלו. ולפי מאמר חכמינו (סנהדרין קז') ביקש דוד לעבוד עבודה זרה בעת ברחו מאבשלום בכדי שיצדיקו העם את הדין!
ואפשר שזו הכוונה במה שמבואר בספר דברי הימים שלא הניח ה' לדוד לבנות בית לשמו, כיון שאיש מלחמות הוא ודמים שפך. אף שבודאי כל הדמים השפוכים האלו, למצוות נחשבו לו. כי לתכנון הממלכה ודרכיה צריך איש תכנית, איש חכמות, שינהג וינהל את כל דרכיה עד העתיד הרחוק. ואת שלמה אנו רואים מעיקרו מתוכנן ומחושב, כך למשל גם כאשר התנשא אדוניה בן חגית למלוך, לא נקם בו שלמה משפט מוות, אלא המתין לו. ורק כאשר ביקש את אבישג לאשה, בקשה שאפילו בת שבע לא מצאה בה איזה פסול, הבין שלמה את המסתתר מאחורי הכוונה הזו וציוה להרגו. עובדה היא שבדוד מרדו כל הזמן מכל הכיוונים, ואילו מול שלמה לא נודעה שום מרידה, וזה בודאי מכח הנהגתו המחושבת והתקיפה. לא כדוד שהיה בלתי צפוי, לבו רך ועדין, ומעשיו נובעים מהתלהבות של כח עלומים לעשות הכל למען רצון ה'. וכך אומרים עבדי דוד: "וגם באו עבדי המלך לברך את אדנינו המלך דוד לאמר ייטב אלהיךאת שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך", (מ"א א' א'). שלמה לא היה יכול לעשות את מלחמות דוד, כי שום תכנית מחושבת לא יכולה להביא נפלאות כאלו, רק עדת גיבורים עזים היכולים להכניע גם את הארי ואת הדב בתוך הבור, המתחזקים בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, מבלי להביא בחשבון את כל המחשבות ההגיוניות. וכך בדיוק דוד לא יכול היה לעשות את תקומת שלמה, את בניית הבית והממלכה, כי הבית הגדול והקדוש צריך להיבנות בשלום ובאדני יושר, אף שכל ההכנות הרוחניות למקדש (מחלקות הלויים, המשוררים, סדרי העבודה) נעשו ע"י דוד כמסופר בדברי הימים. ולו היה זה רק ענין סמלי, כמו כהן שהרג שלא ישא את כפיו, הרי שהיה אפשר להפקיד את הבניה ביד אדם אחר, ואף שלמה עצמו, כמו שמסר משה את בנית המשכן ביד בצלאל.
עוד אמרו חכמים שנענש דוד על שאמר "זמירות היו לי חקיך", ולכן נכשל "בדבר שתינוקות של ב"ר יודעין אותו" בהבאת הארון על עגלה ולא בכתף (סוטה לה'). וברור שדוד ראה את חוקי ה' כזמירות מתוך אהבתו העצומה אליהם, והיה יושב והוגה בהם בכל מאדו ובכל לבבו. אלא שבחינה זו של פעולה מתוך השתוקקות עזה כמוות, לפעמים על חשבון החוק והסדר הפשוט שתינוקות של בית רבן יודעין אותו. ובמקום נוסף אמרו: "אם ה' הסיתך בי ירח מנחה, אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד, מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיבכי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו ולא יהיה בהם נגף", (ברכות סב:). וגם כאן דיבר דוד בלשון רוגשת ובשילוח, ועל כך הראה לו ה' כי זנח הדברים הפשוטים.
בספר הזהר מגדילים ערך התיקון שבא בימי שלמה גם לענין השירים, וכה נאמר שם:
"דוד מלכא אמר שיר המעלות, שלמה מלכא אמר שיר השירים, שיר מאינון מנגנין, מה בין האי להאי? דהא אשתמע דכלא חד. אלא ודאי כלא חד, אבל ביומי דדוד מלכא לא הוו כל אינון מנגנין מתתקנן בדוכתייהו לנגנא כדקא יאות, ובי מקדשא לא אתבני, ובגין כך לא אתתקנו לעילא בדוכתייהו, דהא כמה דאית תקוני דמשמרות בארעא אוף הכי ברקיעא, וקיימין אלין לקבל אלין. וביומא דאתבני בי מקדשא, אתתקנו כלהו בדוכתייהו, ושרגא דלא נהרא שריאת לאנהרא, ושירתא דא אתתקנת לגבי מלכא עלאה, מלכא דשלמא דיליה. ותושבחא דא איהי מעליא מכל תושבחן קדמאי, יומא דאתגלי תושבחתא דאבארעא, ההוא יומא אשתכח שלימו בכלא, ועל דא איהו קדש קדשים".
הרי שהחשיבו שירו של שלמה מכוון ומתוקן יותר משיריו של דוד, משום שנאמר בזמן מתוקן יותר. ובאמת כולא חד הוא, את אותם הכיסופים והערגה שדוד מדבר עליהם כל ימיו, מכניס שלמה בתוך המשל. אלא שאת דוד אין אנו מוצאים מדבר במשלים בשום מקום, כי לא כלא את רגשותיו העזים במעטפות לחכמים, ואילו שלמה נטל את אותן הרעיונות, שכולהו חד, וחישב אותם בתוך משל מחוכם, שאחרי דורות רבים עדיין היו ויכוחים כיצד לפרשו. אכן, אם היה אפשר לשמר את דורו של שלמה לנצח, הכל היו מבינים, כי "שיר השירים" הוא שיר אחד המכניס בתוכו בתכנית נכבדה את כל השירים שנאמרו לפניו ובפרט שירי דוד. אלא שהתכנון המחוכם מדי עורר ספקות ביכולת להמשיך את צורת דורו של שלמה. ולכן דורו של שלמה היה הדור שנעשה בו יותר מכל דור אחר למען המשך קיום עם ישראל, אך לא כדוד אביו.
הערות:
[1]אחיה מזכיר 'שבט אחד' לעומת 'עשרה שבטים', הנה מדובר כאן על יא' במקום על יג', ויש שפירשו ש'שבט אחד' כולל את בנימין שטפל אליו, אבל אין הדבר מובן מאליו, ואין דרך ראויה לדבר על אחד ועשרה ולהזניח שבט שלם מן החשבון. ואולי אפשר לפרש כי ירבעם כבר היה איש נכבד מופקד על כל בית יוסף (ככתוב יא' כח'), וכן ברגע שמת שלמה קראו לו מיד להתיצב מול רחבעם (יב' יג'), ולכן נתן לו עשר שבטים נוספים על שבט 'בית יוסף' (הכולל את מנשה ואפרים), ועל בנימין לא דיבר, כי הם חלק מבני יוסף, אלא שהם העדיפו את רחבעם מרצונם. או בדרך אחרת יש לומר ששבט לוי לא נכלל מכיון שאין לו נחלה והרבה מהם משרתים במקדש בירושלים, ולכן מדובר על יב' שבטים חסר אחד. וכך מכונים ישראל עשרה שבטים עוד בימי דוד: "ויען איש ישראל את איש יהודה ויאמר עשר ידות לי במלך", (ש"ב יט' מג').
ואין הדבר ברור שבנימין הלכו מיד עם יהודה, כי במרידת שבע בן בכרי נאמר: "ויעל כל איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי ואיש יהודה דבקו במלכם מן הירדן ועד ירושלם", (ש"ב כ' ב'), וארץ בנימין מערבית עוד לירושלים.
[2]העתקת החג לא היתה שינוי התורה, אלא עיבור השנה שלא כדת, וזהו "החדש אשר בדה מלבו", וכן מוכיחים חשבונות השנים של מלכי יהודה וישראל, כי בישראל היתה השנה מסתיימת חדש אחד קודם לכן.
[3]ואעפ"כ אפשר לומר שאם היה מחנך את שלמה יותר ברוח קדושתו של שאול, היה משיג בזה את מטרתו. וכן אמרו חכמים ביבמות עח. שנתעצלו ישראל בהספדו של שאול, דהיינו שלא העריכו מספיק את גודל האבדה, ואת המעלה הרוחנית של מלכות שאול ודרכה.
[4]ידוע שאחיתופל היה נכבד מאד ושאלה בעצתו היתה כשאלה בדבר האלהים (ש"ב טז' כג'), אמנם מעניין כי ברשימת הגיבורים שבדברי הימים יא' י' (המקבילה לש"ב כג') תחת "אחיתופל הגילוני" מוזכר "אחיה הפלוני". ואפשר שכינוהו מפני שסרח. ואפשר גם שהסיום 'תופל' המורה תמיד על רע ותפל, הוא עצמו כינוי תחת 'בעל' כמקובל אז בבני דוד ושאול שהחליפו השם 'בעל' שהיו משמשים בו כלפי שמים, ולכן כונה אחיתופל, ואפשר גם אחיה.