שני הרועים הגדולים שעיניהם צופות למרחוק, יעקב וישעיה, אינם פועלים בפני עצמם, יעקב הוא חלק משלשת האבות, וישעיה חלק משלשת הנביאים האחרונים, ולפיכך תמיד נתפסים הם אצלינו כחלק ממערכת שלמה של פעולה רוחנית, ולכן עלינו להיזהר שלא לאבד את הנקודה המיוחדת של כל אחד במקומו ובזמנו. שהרי סוף סוף שניהם מאפילים במדה מסויימת על כל סביבותיהם, אין כחזון ישעיהו, ומי כאביר יעקב.
חזונו של ישעיהו בא אלינו במלותיו, וחזונו של יעקב בא אלינו במעשיו, אך מבין פעולותיהם הגדולות בולטים וניכרים המרחקים העצומים אליהם צפו שני החוזים הגדולים האלו. יעקב הוא זה שתיכן וכיון את כל החלק הראשון של חיי עם ישראל, וישעיהו הוא זה שתיכן וכיון את כל החלק השני של חיי עם ישראל. גם יעקב וגם ישעיהו הם במדה מסויימת יושבי אהלים, קבלו את מעמדם ומצבם מן המוכן, ועיקר תפקידם היה במחשבות ובחזונות על יצירת העתיד כפי רצון ה'. יעקב נולד במשפחה הכבודה והעשירה ששמה הלך לפניה, הוא לא היה צריך לעמוד מעבר אחד מול כל העולם כאברהם, ותורותיו של אברהם כבר היו שגורות אצלו, לפיכך הוא היה פנוי ליצור את התנאים לגידולו של עם חדש מתוך משפחת בני האבות. ישעיהו גם הוא נולד במשפחת בית דוד, היה קרוב למלכות מעת לידתו, דבריו נשמעו אפילו אצל אחז הרשע מפני כבודו, ימי פאר והדר היו לירושלים בזמנו, ובזמן אשר כזה נולדה כל תכנית הגלות והגאולה, התיקון השלם והמשמעות של הפצת ישראל בעולם.
שלא בטובתם נקלעו שניהם להתמודדות עם מה שנראה כזרעי פורענות, אלא שמקומם ושעתם לא היו בשלים עדיין לפורענות, יעקב סבר כי איבד את יוסף, ולאחר מכן את בנימין, אך לא היה כאן אלא פדות והצלה, ומן הצד השני זרע גלות מצרים. גם ישעיהו רעה ברעה שקרתה את ישראל (-יוסף) ובאיום שעמד מול ירושלים, אך בפועל היתה כאן פדות והצלה, גם אם נזרעו כבר זרעי החורבן.
ובשנים הגדולות האלו, שנות רווחה ופריחה, עמדו החוזים האלו וצפו את קץ הימין, כישעיה גם יעקב יודע לתת תוכחות ואזהרות יחד עם נחמותיו לעתיד, אלא שמיעקב נסתתר הקץ, אין חזונו מגיע עד הגלות האחרונה והקץ, אלא רק החלק הראשון של חיי העם, ואילו ישעיה מתכנן את ההמשך, ממקום שסיים זה בא זה והמשיך. ואין פלא שישעיהו מזכיר את יעקב בספרו כ40 פעמים (בלי שום השוואה לנביאים אחרים). שכן עד ישעיה לא עמד שום נביא והמשיך את תכנית העם, את מעשי יעקב. היו שהתריעו על גלות, והבטיחו ישועות, אך תכנית מותווית אנו מוצאים מתחילה רק בנבואת שני יושבי האהלים.
חזון ההקדשה של ישעיהו קשור בכמה ענינים לחזון ההקדשה של יעקב, וההבדלים ביניהם מלמדים על היחס בין תפקיד שני הנביאים הגדולים. יעקב וישעיה פוגשים בנבואתם הראשונה את מלאכי הכבוד, יעקב רואה "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בראשית כח), וישעיה רואה "שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים לאחד.. ויעף אלי אחד מן השרפים" (ישעיה ו). שניהם אינם מוכנים להקדשה ולשליחות, והם כמסתפקים, ישעיה אומר: "אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנכי, ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב, כי את המלך ה' צבאות ראו עיני", ויעקב אומר רק לאחר שמקיץ משנתו "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי", ואמרו על זאת בספר הזהר:
"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי וגו', אמר רבי יהודה כיון דכל האי אבטח ליה קודשא בריך הוא אמאי לא האמין דאמר אם יהיה אלהים עמדי וגו'? אלא אמר יעקב חלמא חלמנא, וחלמין מנייהו קשוט ומנייהו לא קשוט, ואם יתקיים הא ידענא דחלמא קשוט הוא"(ויצא קנ:).
וזאת יש לשים לב, אף שבישעיהו ברור הדבר שזהו חזון הקדשתו וקודם לכן לא נתנבא (רש"י שם), ביעקב אין הדבר מפורש, אמנם בתורה לא מוזכר שנתנבא יעקב קודם לכן, וגם לאחר מכן רק פעמים ספורות מוזכר שזוכה יעקב לנבואה, ואף זו רק בחלום הלילה. וכל הופעתו של חזון הסולם מלמדת כי עד אותו זמן עדיין לא התוודע ה' אל יעקב, ולכן צריך ה' להסביר לו: "אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק", ויעקב אומר: "אם יהיה אלהים עמדי… והיה ה' לי לאלהים", ומכיון שזו כמין כריתת ברית חדשה יכל יעקב לומר "אם יהיה אלהים עמדי", לא דרך ספק, אלא דרך כריתת ברית שעדיין אינה ידועה (כי אין דעת חז"ל כדעת הזהר שבאמת הסתפק יעקב בנבואה הזו שמא כולה חלום בלהות, כמו שאמרו "שמא יגרום החטא"[1]).
ועוד גדולה ונצורה נולדה בחזון יעקב, והוא ענין בית ה', כי את אברהם ויצחק אין אנו מוצאים שהתאוו או ביקשו להקים בית לה', וגם כמעט לא מצאנו אותם מקריבים קרבנות, ובודאי לא באופן קבוע, אלא אך ורק הקמת מצבה וקריאה בשם ה'. ואילו יעקב, תוך חרדתו כאשר שם לב כי מקום חנייתו הוא שער השמיים, מבטיח "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", הרי שהכיר פתאום בצורך לבנות בית קבוע לה', וגם הבטיח על הבית העתיד בארץ ישראל, ועד כדי כך היה הדבר לעיקר החזון, עד שבפעם הבאה כשמתגלה אליו ה', לאחר עשרות שנים, מזהה ה' את עצמו: "אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה" (בראשית לא'). ולכן באמת התנאי של "אם יהיה אלהים עמדי" לא רק שאינו הטלת ספק, אלא שהוא חייב להיות חלק מן ההבטחה, אם אשוב למקומי אוכל לבנות כאן בית אלהים, והלשון "אם יהיה ה' עמדי" אינו אלא דרך כבוד, שלא לייחס את ההצלחה לעצמו.
ובאמת אמרו חכמים שקיבץ יעקב אבנים מראשותיו, ומחמת שחפצו כל האבנים שיניח הצדיק ראשו עליהם התקבצו לאחת. וכבר העירו הקדמונים שהסמיכה על הלשון "מאבני המקום" אינה מלמדת על המעשה הזה, שהרי גם על אבן אחת אפשר לומר "מאבני המקום" (תוספות חולין צא:, רשב"ם, אבן עזרא, רד"ק, רלב"ג, זהר חדש כז:), אבל בודאי בלי ספק מסורת קדמונית היתה בידיהם, דוקא מחמת שאין שום ראיה, ואין סבה לבדות מעשיה שכזו בתור פירוש. וכן מסורת אגדה היתה ביד הכנענים שבאבני בית אל יש נשמה (כאשר מספר פילון מגבל בספרו על ההיסטוריה הכנענית, ובמקומו הראינו כי כמה מסיפורי הכנענים מכוונים לעניני האבות אשר היו להם לאלים גדולים). אמנם לא ביארו כלל טעם מספיק להתקבצות האבנים, כי הגם שהאבנים חפצו בכך מטעמם ונימוקם, הרי אין זו סבה להתרחשות נס. ודבר הלמד מענינו הוא, שהקדיש יעקב את האבן הזו לבית אלהים, אף שמתחילה היתה סתם אבן מאבני המקום, משח אותה יעקב בשמן, וגם הביטוי "אין זה כי אם בית אלהים" הולך בדיעבד עליה. ומזה אפשר ללמוד כי עיקר ענין התקבצות האבנים הוא שנעשו לו כמין בית, להורות לו ענין בנית בית ה'. הלך יעקב לתומו לישון וקיבץ לו כמין חומה קטנה סביבו בחשכת הלילה, ובעלות השחר, לאחר חלומו הגדול והנורא, הוא מסתכל סביבו ורואה את חומת האבנים מתוקנת ומדובקת כאבן אחת, ולנגד עיניו "אין זה כי אם בית אלהים", כי בזה נגלה ליעקב היעוד של הקמת בית ה' בארצו.
והנה יעקב בחזונו אינו שומע כי אם "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך", ואילו ישעיהו שומע דברים הנראים הפוכים: "עד מתי ה'? עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה. ורחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ. ועוד בה עשריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה", בעוד יעקב תמיה עד מתי יהיו נדודיו וגלותו, ומתי יבא העם לארצו ויבנה את בית ה'. תמיה ישעיהו עד מתי יימשכו חיי העם בארצו ובמקדשו כמסלולם, אימתי יגלו מארצם ויחרב מקדשם, בכדי שיבינו את רצון ה'. שכן ישעיהו מתכנן את חלקו השני של מהלך עם ישראל בהיסטוריה.
ההבדל העיקרי בין שני התקופות האלו, מתבטא באופן קיומה של תורת הקדושה בישראל, מימי האבות ועד סוף ימי בית ראשון מוצאים אנו את אבותינו מרבים לעסוק בקדושת העבודה, במקומות הקדושים, במסירות הנפש על עבודת ה', וכך הנחילו לעולם את החלק הנשגב שבקדושת ה'. מסוף ימי בית ראשון התפשטה יותר קדושת התורה והעבודה האישית, דקדוק ההלכה, הגזרות והתקנות, ההגבלה של כל הפעולות האישיות לצורך קדושת ההלכה והתורה. כאשר מובן שכל המשמעות של הצורה הזו היא רק כאשר היא נשענת על עבודתם של אבותינו בתקופה הראשונה, וכל המעשים מטמיעים בנפש העם את משמעותה של תקופת ההוד הראשונה.
ואילו בחיי המעשה מוצאים אנו את יעקב וישעיהו מייצגים את הצד ההפוך: יעקב הוא התם ויושב אהלים, הוא הסובל והנרדף כיהודי הגלותי, הוא המצטיין בקדושתו (כמאמר חכמים על "ראשית אוני"), אשר ניתן להחליף את אשתו מבלי שישים לבו. הוא מסמל יותר מכל את התקופה השניה, כחו במעשים יותר מאשר בדיבורים, אין אנו מוצאים אותו מרבה בנבואות ובהסברים, אלא בקידוש עצמו ומשפחתו. כל הנהגתו יכולה להיות אור לדרך ישראל סבא עד זמננו. ואילו את ישעיהו אנו מוצאים הוגה דעות כפי שמתאים היה להיות אחד האבות והמייסדים, איש נכבד ממשפחת המלוכה, השקוע כולו בנבואה ובלימוד דעת את העם, דבריו ולימודיו עוסקים בקדושה ובשגב האלהי, וברעיונות היהדות והאלהות. תלמידיו כדוגמת חזקיהו, ותלמידי תלמידיו כדוגמת אנשי כנסת הגדולה, הוציאו מכל זה דוקא את הצד המעשי, אבל נבואות ישעיהו, והתנהלות חייו כפי שניתן להתרשם מספרו, היו על מי מנוחות, ואין אנו רואים אותו מגיע לנסיונות האלו אליהם הגיע יעקב כל חייו, עד שאמר על עצמו "מעט ורעים היו ימי שני חיי", ("יעקב הרבה יסורים באו עליו", תנחומא מקץ יב'). לפיכך ההשראה לפעולות השופטים ומנהיגי העם בימי הנביאים הראשונים הגיעה דוקא מיעקב, היושב באהל התורה, הנשבע בפחד אביו. וההשראה לפעולות אכנה"ג, ומנהיגי העם בימי הבית השני והגלות, הגיעה דוקא מישעיהו, היושב באהל החכמה העליונה והדבקות. כי אמנם חזון יעקב היה תקומת העם בארץ, אך זמן הקץ נסתלק ממנו, לא בא יעקב לחזונות של "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מיניקותייך", כי באמת היה אהלו רעוע מבחינה פיזית, והשלב הבא מכאן יכל להיות רק ההתישבות בארץ ובנית בית ה'. אבל מאהלו של ישעיה שהיה אהל זהב, יכלו לראות גם את השלב הבא של הקריסה והגלות לצורך בנין חדש שיכלול את כל הכוחות אותם קבלו עם ישראל במשך הדורות. בזמן שיעקב מחדש בהתפעלות "והאבן הזו תהיה בית אלהים, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", אומר ישעיה "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עלות אילים וחלב מריאים" (ישעיה א'). ישעיה מתאר את בית ה' החדש כאילו כעת אין בית ה' נחשב בעיניו, "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות", גם הוא מבטיח לנו בית אלהים, אבל בית אלהים חדש, לא כזה שעליו נאמר "איכה היתה לזונה קריה נאמנה" (ישעיה א).
והנה מאלף הוא גם ההבדל בצאצאיהם של שני בעלי החזון, יעקב כל זרעו יצא לקדושה, ובניו היו בחירי העם שכל אחד סולל נתיב בעבודתו. ואילו ישעיה הוא סביו של מנשה מלך יהודה (כפי אגדת חכמים, שמקורה נתבאר בפירוש לברכות י:), בכלל לא חי ישעיה בתקופה המתאימה להעמדת דורות ישרים, כל חזונו הוא ההידרדרות המביאה לבנין: "עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה. ורחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ. ועוד בה עשריה", וחזון זה נתקיים גם על ידו, כאשר נתן את בתו לחזקיה מלך יהודה, הביאו שניהם את העזובה ואת השממה, בכדי שמן העשיריה תיווצר מלכות ה' חדשה. לפיכך צאצאיהם של הנביאים האלו, הם עצם חזונם, בני יעקב הם גילוי יחיד בהיסטוריה של ישראל, כיצד כל כח האב מתחלק אצל בניו ומתעצם אצל כל אחד במקומו ובדרכו, ורק כך היה אפשר ליישב את הארץ למקומותיה וחלקיה, ולהקים חיי עם בארצו. כפי שמתאר יעקב בברכותיו כיצד לכל שבט יש תפקיד אחר. ואילו ישעיהו בחזונו מן החלק השני והלאה מתאר את ימי מנשה כשהוא שוזר בהם את הנחמות האצורות בגלות וחוזר חלילה, כפי שנתבאר ב'בקורת המקרא' חלק ג'. הרי מתארים הנביאים הגדולים את בניהם וצאצאיהם ואת אופן קיום החזון בהם.
וכבר העירו חכמים על יחודה של עבודת יעקב: "יעקב, לא עשיתי לו נסים מעולם", (סדא"ר ו'), ואין הכוונה שלא סייעו ה' מעל לטבע הרגיל, שכמה וכמה אגדות מספרות ע"ז. אלא למופתים הבאים להראות שה' הוא המכוין את העולם, כדוגמת המופת שנעשה לישעיהו במעלות אחז. ובאמת יעקב עסק בענינו האישי וענין משפחתו, בתיקון הפרט בכדי ליצור ממנו כלל, ואילו ישעיהו עסק ישירות בתיקון עם שלם, בהודעה לעם ועולם כי ה' הוא האלהים האחד.
אחת מתוכחות ישעיה המפורסמות היא "שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל" (ישעיה מח), כשבסופה באה הקריאה "צאו מבבל, ברחו מכשדים בקול רינה, הגידו השמיעו זאת, הוציאוה עד קצת הארץ, אמרו גאל ה' את עבדו יעקב" (מח כ). כאשר נבואה זו היא "ואגיד לך מאז, בטרם תבא השמעתיך" (מח ה). אין ספק שלא לחינם בחר הנביא להדגיש כאן את העובדה שנקראו יעקב בשם ישראל, וכן בעיצומה של הנבואה אומר הוא: "שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, אני הוא, אני ראשון ואני אחרון" (מח יב). כמובן שסבת הדבר הוא קריאת שמו של יעקב 'ישראל' – כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, וכאן קורא הנביא לבית יעקב ללבוש עוז וגבורה כאביהם בשעה שנאבק עם האיש במעבר יבוק, ובזאת יזכו להיקרא "ישראל". אמנם השם יעקב הוא השם העיקרי שמשתמשים בו הנביאים, ובעקבותיהם גם חכמי כל הדורות, שכן ההתגברות על מלאכים ואנשים אינה עיקר עבודתו של יעקב, היא רק סמל למדרגתו, ולכן תמיד יהיה הוא "יעקב הנקרא בשם ישראל", וגם לא תמיד אחז יעקב במלחמה, כי אם לעתים בדורון ובתפילה. וכבר תמהו הפוסקים (מהרש"א ברכות יג) בטעם ההבדל בין הקורא לאברהם אברם ש'עובר בעשה' (ברכות שם), דהיינו שהוא נגד כוונת הכתוב[2], ואילו הקורא ליעקב ישראל נוהג בזה מנהג החכמים. וההבדל מובן כמו שנתבאר. ובמקור ההבדל אמרו בבבלי "התם אהדריה קרא דכתיב ויאמר ה' לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב", אע"פ שהיו יכולים להביא פסוקים רבים הביאו מהמקום שניכר השינוי. ובירושלמי שם אמרו "שני ניתוסף לו, הראשון לא נעקר ממנו", ובבבלי לא אמרו בלשון פשוטה כזו, שהרי נאמר "לא עוד יעקב יקרא שמך כי אם ישראל", בדומה למה שנאמר באברם, לכן הצטרכו לומר שה' חזר והחזיר לו השם הראשון. אבל לפי הירושלמי מתפרש "לא רק יעקב ייקרא שמך, אלא גם ישראל יוכלו לכנותך מעכשיו".
ובאמת, ההתמודדות הזו שעבר יעקב בגופו, שהיה מעלה אבק עד השמים בהיאבקותו, עבר ישעיה ברעיוני רוחו כאשר התאבק עם האומות, במחזה ראה את ה' בא חמוץ בגדים מאדום (סג') להישפט עם שרו של עשיו. ישעיה חי בזמן שכבר אפשר היה לשנות את העולם, להכתיר את כורש למשיח, ולדרוך את פורת העמים, ואילו יעקב חי בתוך עולם אחוז בערפלי בראשית, כשזרועות שחר העולם כרוכות על עיניהם של בני האדם, ערפלי בראשית ומפלצות קדם ריחפו למול עיני בני האדם. בזמנו לא ניתן היה אלא להיאבק מאבק סמלי עם שרו של עשיו, ולזרוע את הזרעים לשינוי העולם בעתיד. ואותו האיש שנאבק עמו יעקב, גם הוא חלק מתעתועי בראשית היה, שהרי אין רשות לשום שר של אומה לרדת לעולם הזה ולהפליא את מכותיו בבני אדם, אלא שידוע שעד יציאת מצרים עדיין לא נכנס העולם לסדר קבוע, כביכול המתין להתישבות בני ישראל בארץ, "התקופה ההיסטורית" אז החלה. ואותו המאבק היה עדיין בתקופת הדמדומים של תור הגבורה, קודם לתקופה ההיסטורית. הגבורה היא של יעקב שהראהו ה' שיכול הוא לשֹרות עם כל יצורי קדם, ואף עם איש אשר שמו פלאי, וראיית פניו כראות פני אלהים. (ובמדרש אגדה המובא בתו"ש וישלח עו' כתוב:"בשעה ששלח יצחק את יעקב לפדן ארם, שיגר עשיו איש אחריו ששמו אחי. והכוונה שאיש זה לא הי' איש רגיל, אלא בחינת עשיו, ולכן נקרא אחי. ואולי הוא האיש שנאבק עם יעקב ולכן נקרא שרו של עשיו).
והשיא בנבואת שני בעלי החזון האלו הוא סיום נבואתם, בהם זכו שניהם להתנבא כאילו רואים את העתיד במוחש. יעקב בסוף ימיו ישב בגלות מצרים, בניו היו מכונסים סביבו, ואעפ"כ הוא רואה אותם כבר יושבים בנחלותיהם תחת גפנם ותחת תאנתם: "ליוסף מבורכת ה' ארצו" "ברוך מרחיב גד.. כי שם חלקת מחוקק ספון" "בנימין בין כתפיו שכן" "דן גור אריה יזנק מן הבשן" "נפתלי ים ודרום ירשה" "זבולון שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול", כשכל אלו הם קורות השבטים בארצם בימיהם הראשונים, מאות שנים לאחר מכן. בדומה לו ישעיהו אומר: "כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים" (מה א'), וכן: "בית קדשינו ותפארתינו אשר הללוך בו אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדנו היו לחרבה" (סד).
כה עזות ומוחשיות היו הנבואות האלו עד שליצני הדורות נתלו דוקא בהן לצרכיהם, ואנו המאמינים נתלים בהם לצרכינו: לראות את פיסגת הנבואה, שאינה רק דברים הראויים להיות, שיפוט של הטוב והרע, אלא התעלות מעל ההגבלה של זמן ומקום, כפי הראיה האלהית.
הערות:
[1]אבל על עצם הדבר שייתכן ספק בנבואה, כבר העיר הרב אברהם וולף זצ"ל בספרו תורת נביאים בשם חמיו להוכיח מירמיה לב ו "היה דבר ה' אלי לאמר הנה חנמאל בא.. ויבא חנמאל.. ואדע כי דבר ה' הוא", שמתחלה לא היה ברור לו שזו נבואה עד שהתאמת.
[2]המהרש"א תמה מדוע לא הזכירו הפוסקים שיש בקריאת 'אברם' איסור וכן האריך הצל"ח לפלפל בזה, אבל נראה דאין הכוונה באיסור על הזכרת השם וכדו', אלא לומר שכוונת ה' היתה לעקור שם הראשון, שהוא שם של גויות, ולתת לו שם חדש על פי תפקידו, ולכן הרצון היה שלא ייקרא יותר בשם הישן, וזה הכוונה עובר בעשה, מנוגד לכוונת ורצון הציווי הזה. אבל אינו דין באמירה שאומר 'אברם' עובר איסור. ולא בא אלא לומר לאפוקי שאר אנשים שיש להם כמה שמות שכולם משמשים כאחד, כאן הכוונה היתה להחליף השם.
ועיין להרב בניהו שכתב בטעם השמטת הפוסקים דאיסור זה לא איתמר אלא בחייו של אברהם, ועל פי עומק פשוטו דבריו נכונים, כי בחיי אברהם אם היו מכנים אותו אברם היתה משמעות מעשית לכך שמחזיק בשם הישן ולכן היה יותר קרוב לבחינת איסור.