כל מה שיש במין האנושי כבר היה באדם הראשון, האדם הוא אותו האדם. ובכל אופן, מה רב ההבדל. את כל האנרגיות שהשקיע האדם ההיסטורי בכיבוש ארצות, במלחמות, בכיבוש החומר, בטכנולוגיה, ובהתמודדות עם אנושות שלמה – השקיע אדם הראשון בחווייתו בגן עדן. הויכוח על השפעת התורשה מול השפעת החברה נעצר באדם הראשון. הכחות הפועלים בו אינם תורשה ואינם השפעת החברה, הם גילויים של הכח האנושי.
כמה היו מאושרים החוקרים אילו יכלו להכיר את אדם הראשון, קרל יונג היה יכול ללמוד על הסימבוליקה האנושית הבסיסית המושלמת, כפי שהיא ללא שום השפעות. פרויד היה יכול ללמוד על חלקי ה'אני' עוד קודם שהודחקו בהם שכבות משכבות שונות, והלא האדם ואשתו 'הלכו ערומים ולא יתבוששו'. כל הדיבורים על התניות, גנים השרדותיים, שכבות ומשקעים מיותרים כאן. ובכל אופן: האדם הוא אותו אדם. כל התכונות האנושיות הם מעצם הוייתו של האדם, ואינן תלויות בתיאוריות שונות שהם בבחינת 'הרוצה לשקר ירחיק עדותו'.
הסביבה בה חי אדם הראשון היתה גן העדן, עולם החי והצומח היה מרוכז סביבו, הוא לא עסק בהישרדות כמו לאחר הקללה, אלא חי את חיי העולם הזה. ההשראה לסימבוליקה ולתפיסה היתה חייבת להיות החברה שהרכיבה את העולם באותו הזמן. ולא לחינם אמרו חכמים (יבמות סב) שבא אדם הראשון על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו, כל אחד מן המפרשים פירש את המאמר כמליצה אחרת, והמשותף הברור הוא שהאדם למד על מקומו בעולם בדרך הטבעית והפשוטה. כל האנרגיה האנושית היתה מופנית להכרת מקומו בעולם, ללא שום דעות קדומות. להיפך: תפקידו המוצהר של אדם הראשון היה ליצור משפחה אנושית שתוכל להיות בסיס לדורות רבים, תפקידו לא היה ליצור חברה אנושית מתוקנת כדת, שכן דורות רבים יארכו עד שתהפוך האנושות לחברה. התפקיד הסתכם בליצור משפחה, בלשוות להתחלה כיוון אמיתי ללא דעות קדומות, למנוע תורשה ולמנוע השפעת חברה שתפגע ביכולת של האנושות בהמשך להוות חברה מתוקנת במלכות ה'.
אדם הראשון לא התבקש ללמוד את פרשת משפטים, אלא אך ורק להיות אדם. להכיר בעצמו מבלי שיגידו לו, כי חברת בעלי החיים אינה מתאימה לו. ולמרות שאדם יש רק אחד – עליו לקוות שתהיה עוד אחת. אדם הראשון התבקש להכיר ביכולת של האדם להיות בשר מבשרו של אדם אחר, להתעלות מעל מראה העיניים המפריד, ולהתמקד בידיעת הנשמה – על המחבר בין האנשים. דוקא בעיקרון זה התמיד יותר מן הראוי – כאשר שמע בקול אשתו באופן מוחלט בהתעלם מן הערך שצווה עליו. הישגו של האדם כאדם הוא: קריאת השמות לחיות, היכולת להתעלות מן ההתמודדות והמפגש החושי, לתמונה כוללת, לראיה מבחוץ של הכחות הפועלים. כי בעיני השועל הערום, הזאב הוא סוג של איום, והתרנגול הוא סוג של אוכל. לא כן בעיני האדם, לכל יצור יש שם כי הוא נראה גם בעיני השכל חוץ מבאינסטינקטים ובחושים.
האדם המודרני עייף מהעיסוק בן אלפי השנים בהישרדות, שוב הוא מנסה לגלות במה הוא אדם. איזו חוייה היא המעניקה לו את הראשוניות, את הפעולה אליה נמשך ברגע בריאתו. והחידה הזו טורדת את מנוחתו של כל אדם. הנהירה אחר יוגה ומדיטציה ושאר ניו אי'ג אינה רק תעסוקה או אמונה טפלה, אלא המשך תפקידו של האדם הראשון. התפקיד שמעולם לא הושלם. אין אנו יכולים להתייחס לכך שתפקיד אדם הראשון לא הושלם – כתקלה, למרות שהידיעה על חטא אדם הראשון כהחמצה היא מיסודות קיומנו. במצב הנוכחי האדם מיועד להסתובב על פני כדורינו עם החסרון הזה, עם חוסר השלמות הזו, עם אי הידיעה מה בדיוק מחייב אותו היותו אדם, ולהיכן בדיוק הוא אמור להימשך. שכן התיקון השלם אינו רק היותו של האדם בגן עדן כשמלאכים צולים לו בשר ואין הוא אוכל מעץ הדעת טוב ורע. התיקון הרצוי שנברא לפני העולם – הוא האדם על משיכותיו הבלתי מוסברות, כשהוא מוביל את עצמו לפי תכנית העולם המקופלת במצוות התורה.
ההרגשה הזו של אדם הראשון, שאין הוא חיה ככל החיות, ומטבעו הוא נדרש לקבל החלטות, ולפעול פעולות מלבד צרכי גופו. הביאה אותו לחטא, אך בהמשך הביאה את המין האנושי תמיד לשינויים, למלחמות, להקמת תנועות רעיוניות, ולהתקדמות. תמיד היו מי שניצלו את הרוח הזו לרעה, וכנגדם הטבע האנושי שב ותיקן, שב והתעורר, שב וגעש כים סוער לשינוי נוסף. מעולם לא הסתפק האדם בכך שיש לו מסביבו גן עדן, לא באוכל ולא בשאר צרכי הגוף. העמים ששרדו לא היו דוקא אלו שצרכיהם היו מסופקים.
אדם הראשון בעצם לא ידע כלום על המין האנושי, הוא אפילו לא ידע כיצד הוא נראה, ועד כמה הוא שונה מן השימפנזה. קודם בריאת חוה לא היתה משמעות גם לדיבורו. וגם כך, הוא היה אדם בדיוק כמונו. כי זו היא מציאותו של האדם, לא הרגלים שנצברו אלפי שנים, ולא ידיעות רבות דורות, ואפילו לא דיבור. נשמתו של האדם מובילה את הגוף מרגע חיבורם זה בזו. היכולת שלא לאכול מפריו של עץ אחד, היא יכולת אנושית בלבד. לו היה האיסור הזה מותנה בפניו בעונש מיידי או עכ"פ עונש ידוע, היתה זו יכולת של כל בעלי החיים. גם הקופים נמנעים ממעשים הגוררים עמם אי נעימות מצד מגדליהם. הנסיון הראשון היה התמודדות אנושית עם הידיעה הזו כי אכילת הפרי לא רצויה, אך מבלי לדעת מה יהיו השלכותיה של העבירה על הצווי. והאדם המודרני נמצא באותה נקודה בדיוק, הוא מכיר בערכים בסיסיים כפי שהם מנוסחים בעשרת הדברות, אך אינו מבין בדיוק מה הן ההשלכות של סטיה מן הערכים האלו. הערכים נשארו בשבילו מכובדים באופן כללי ומוערכים באופן בסיסי, עד שאשתו משיאה אותו..
אכן, כברת דרך ארוכה עברנו בכדי לחזור למצב הזה, בו אנו שרויים בגן העדן, אין אנו עסוקים בהישרדות אישית (הגורל היהודי הוא ענין לעצמו), אלא בחיפוש עצמנו. בזמנים קדומים בהם הציות לחוק שנחשב אז מוסרי או קדוש היה אלמנטרי – היו הערכים והחוקים עצמם ירודים ופחותים. ובזמנים מודרניים בהם הערכים והחוקים הם בפתחה של הדרך הנכונה – הציות לחוק הפך לסוג של פאתטיות. האדם השרוי בגן עדן המודרני מסתובב אחר זנבו בחיפוש אחר בסיס מוצק וקבוע לנתב סביבו את כל התחושות והחוויות, אלא שעדיין הוא מציית כעיור לאקסיומה שאין אמת מוחלטת, אין ערך מוחלט, וציות הוא סוג של התנהגות תת תרבותית. המושג של פרי אסור באכילה הוא מוקצה בימינו.
אם חזרנו לאחור בכל שלבי ההיסטוריה עד לפרק א' של בראשית, בלי ספק אנו נמצאים בשלב מכריע. "ויהי אור" מתקרב אלינו בצעדי ענק, השאלה היא רק כמה דרגות של 'תהו ובהו' צריכות להתגשם באנושות בכדי שתחלחל ההכרה לכך שהאדם שונה שינוי יסודי משאר המינים. שגם מוטאציות של X-Man או Metrix לא יהוו שום התקדמות או התפתחות, רק הכרה ביכולת לבחור לציית לתכנית תהיה התפתחות.
כיום בידינו הכלים להתבונן ולהשקיף על כל ההיסטוריה האנושית, להתמקד במה שידוע לנו בצורת היסטוריה (ולהניח בצד את כל הספקולציות והאקסטרפולציות שהן תוצרי חשיבה, ולא ידיעות היסטוריות), לנתח את החוט המוביל בהיסטוריה, לא מן המישור של מרקס וטולסטוי על אחריות אישית או קולקטיבית. אלא מן המישור של האחריות האנושית לתכנית העולם, לאן התקדם העולם בימי בראשית הנקראים אצלינו 'תור הגבורה' או 'העידן ההירואי'. מה הביאה לנו התקופה ההיסטורית של הממלכות הגדולות – תקופת הברונזה והברזל. האם האדם של תקופת האימפריאליזם והמלחמות הגדולות (מאשור ועד רומי, דרך בבל פרס ויוון) התפתח במובן האנושי. והאם השינויים הקוסמטיים שנערכו במין שלנו בעידן המודרני יצרו תכנית אחרת לעולם. מה יביא את האנושות לשלום עולמי? האם חוזים והסכמים בעלי אלפי סעיפים קטנים? או אולי מאזן אימה של טכנולוגיה מפלצתית ומלחמות כוכבים? ייתכן בהחלט שיום אחד יבין האדם, שכאשר כל בני האדם ירצו לטפס במעלה הפירמידה, ימצאו הם את עצמם קרובים זה לזה יותר מתמיד. בסיסי הפירמידה רחוקים אלפי קילומטרים, אך כל קומה וקומה שאנו עולים מקרבת אותנו אחד אל השני, והפיסגה היא נקודה אחת, שאם נטפס אליה כולנו – נהיה במקום בו כהגדרת ספרי ההנדסה האריסטוטליים "הנקודה אין לה שטח".
אין הכוונה כאן שנהיה כולנו דתיים, כי בסרט הזה כבר היינו. הרוע האנושי מנצל את הדת בדיוק כשם שניצל את הקומוניזם והאימפריאליזם או את תורת הגזע. מקידוש של טקסט לא מגיעים לשום מקום. אך מהבחנה בתכנית העולם, (גם אם היא מגולמת לשם הפשטה בטקסט), אפשר להתקדם בהתאם למסלול היחידי, הקוד המקורי שטבע היצרן.
אדם הראשון היה אמור רק להכיר שיש באופן תיאורטי איזה שהוא קוד טבעי, איזו שהיא תכנית, שיכולה להתבטא למשל בהגבלה כל שהיא. הוא כמובן הכיר בהגבלה זו, אך חשב שהמדובר בהמלצה בלבד, במין בעיה טכנית שמן הסתם אפשר למצוא לה פתרון אחר, כגון להתחבא בין השיחים, או לומר שהאשה אשמה. כיום, לאחר תקופה לא קצרה, הגיע הזמן שנכריז: לא הכל יחסי, כשם שמהירות האור אינה יחסית (וגם הדוגמא הזו כבר מוטלת בספקות). ישנן תכניות לעולם שאינם רק פרי הרגשה או נטיית לב, הן מוחלטות, הסטיה מהם היא בלתי אפשרית, ולכן אינה סטיה אמיתית, היא רק מרחיקה את האנושות מן המטרה לתקופה. ההפסד הוא שלנו, התרחקות חוזרת ונשנית, למספר שנים, ליובלות, או לדורות, הכל לפי גודל הסטיה. לנו נדמה שגם כשסוטים מהתכנית האלהית עולם כמנהגו נוהג, והדבר נכון, כי כל סטיה מכניסה ללוח הזמנים עוד תקופה בה העולם ימשיך כמנהגו עד שיבא דור ויחזיר את העולם למנהג המקורי של התקדמות בתכנית.
יש להניח כי לו היו נפגש האדם הראשון עם האדם המודרני לשיחה על כוס קפה, אף אחד מהם לא היה מקנא בחברו. אפשר להמר כי למרות כל הנסיון רב השנים שלנו, לא היה מרגיש האדם הראשון חסר נסיון מולינו, את אותו 'מי יודע' למוד סבל פילוסופי שמפטיר האדם בן זמננו על כל דבר שנראה מחייב. הפטיר האדם הראשון פה אחד עם הנחש הקדמוני. לחינם אנו תולים את מצבנו בנסיון רב שנים, בשכבות ובהדחקות גיאולוגיות-נוירולוגיות. ההתלבטות המודרנית אינה חדוש ולכן אינה מודרנית. פרויד היה בודאי משתנק בתדהמה בראותו את הסובלימציה המורכבת להפליא של אדם הראשון באמרו "כי ערום אנכי ואיחבא". והאדם המודרני היה נבהל למראה חוסר ההישגים של בני בניו, שפיסגת חייהם היא: לאחר חצי שנה מאומצת של עבודה מטורפת מול מסכים מרצדים, ליסוע לסוף שבוע אל פיסת קרקע המזכירה במשהו את גן העדן המקורי בו חי אדם הראשון. כבר אלפי שנים ניגרת הזיעה מאיתנו, נהרות דם נשפכו, עבור הקידמה הזו, המובילה אותנו לשלשה ימים בשנה, בהם אנו חולקים מיני גן עדן שכזה (כאשר בדרך כלל, גם שם, מתחת לפני הקרקע עוברים כבלים הפולטים קרינה מיננת. זכר למעשה בראשית..) עם אלפי בני אדם בבגדי ים ובקרם שיזוף..
המפגש האמיתי היה צריך להתקיים בחצי הדרך, כאשר עמדה האנושות על פרשת דרכים. האלילות קרסה והתפוגגה, האדם גילה את עצמו מחדש, מישראל יצאו הגיונות ישעיהו הנביא והמיסו כל לב, במזרח הרחוק האירו את השמים קונפוציוס ובודהה, ובמזרח הקרוב זרתוסרא שידד את מערכות החשיבה. האימפריה הרומית עמדה רבת כח אך ריקת תוכן. הארגון והסדר, השליטה על מליוני בני אדם ועל אלפי אומות – הביאו את הנציבים והשרים לחזות בהתגוששויות דמים או להתענג על מרחצאות חמים כשהם מוקפים בפילגשים. לכל היה ברור כי דרך חדשה עומדת לצאת. לשם, היו צריכים להגיע האדם הראשון והאדם המודרני, לשתיית כוס הילמי יחדיו באחד השווקים הגדולים. שם היה צריך אדם הראשון לתפוס את הציות האנושי לתכנית האל בצוארה, ולקבע אותה לתכנית ערכית בביצועו של האדם המודרני. זו היתה יכולה להיות באמת ממלכת גן עדן האמיתית, לא זו שיסדו הצלבנים, נושאי הדגל ש'גנב את ההצגה' לאלפיים שנה. שכן לאן אפשר להגיע כאשר עמוד תליה הוא מרכז הדת, ומחשבות מוזרות על לידה מוות ותחיה של איש אחד בעבד הופכות לתכנית עולמית המתגלמת בכל לחם ויין?
כיום שוב מסתיימת תקופה, הנצרות סיימה את תפקידה, תמו הויכוחים על משקל קרום הבתולים של מרים ועל מעמדם הפיזיולוגי. בשביל להפוך אדם לאתאיסט בזמננו יש צורך בשטיפת מח מסיבית ביותר, הכוללת בעיקר הסבר על המחויבות הגדולה (והמפחידה) שיוצרת האמונה, וגם בין השאר אי אלו טיעונים המתחזים לפילוסופיים, ומדברים על 'אונטולוגיה' ו'גנוסטיקנות' כאילו אלו משנים את התמונה הטבעית. הגיע הזמן שהאדם המודרני, שהוא בעצם תאומו של אדם הראשון, ישקיף לאחור אל מרכז ההיסטוריה, ויוציא ממנה את התכנית. אם לא יקרה הדבר בדורות הקרובים, ליצן אחר ייכנס לתמונה ויגנוב את ההצגה, תקופת 'עולם כמנהגו נוהג' חדשה תושתל בתכנית ההיסטוריה. טיול למחוזות מרתקים אולי, אך התרחקות מן התכנית המקורית, וזמן לתכניות רבות עד לקריסה הבאה.
אמנם בני העידן המודרני מפחדים ממלים גבוהות, אלו טובות לשירים ולסרטים, אבל לא לענין בעל השלכות על חיינו. ובכך שוב אנו מוכיחים כי עדיין לא הבדלנו הבדלה גמורה בינינו ובין שאר בעלי החיים. ובכך גם נתנחם, בעל חי אינו מפחד ממלים גבוהות, מי שמפחד מבין שהן מחייבות, ולכן יום אחד ימשך אליהן. ואז המלים הגבוהות כדוגמת 'תיקון העולם' 'ממלכת גן עדן' ודומותיהן, יהפכו למושגים מוחשיים.