ד"ר ארני גוטפריד, מאוניב' טורונטו, במאמרו "על הגבול הדק שבין מדע לאמונה" (באור התורה, ז'), עומד על השאלה: ההסבר של מי יותר מספק, בנוגע לשאלה "מדוע העלים ירוקים", האם המדע יכול להסביר זאת? ומה אומרת האמונה?
יום סתווי אחד, בעת שטיילו אם וילדתה בנחת, מתפעלות מן התצוגה המרהיבה של עלי השלכת הצבעוניים, התפתחה ביניהן שיחה על המסתתר מאחורי השינוי המרשים הזה, העובר בשקט על העלים. ״אמא, מדוע משנים העלים את צבעם?״ ״ובכן, יקירה, באביב ובקיץ מייצרים העלים מזון עבור העץ. בתוך כל עלה קיימות מיליוני מולקולות ירוקות קטנטנות המכונות כלורופיל. הכלורופיל מייצר את המזון על־ידי כך שהוא מקבץ יחדיו אור מן השמש, דו־תחמוצת הפחמן מן האוויר ומים מן האדמה, וכך הוא מפיק סוכר ועמילן. בסתיו חדל העץ לייצר מזון, מכיון שהוא אינו זקוק לו בעונת החורף, וכשדבר זה קורה, תש כוחו של הכלורופיל, ויחד עמו חולף ונעלם לו הצבע הירוק. אך אז תופסות את מקום הכלורופיל מולקולות אחרות המצויות בעלה, והן שמעניקות לו את הצבע האדום, הכתום והצהוב שאנו רואות היום״
זה לא מה שסבתא אומרת״, העירה הקטנה.
לא אז מה היא אומרת?״ ״היא אומרת שאלוקים צובע אותם… כל אחד לחוד".
למי צריכה הילדה להאמין? לאמא? לסבתא? לשתיהן? לאף אחת מהן?
סבתא צודקת, אך…
את המצדדים עם הסבתא יש להעריך על אמונתם הפשוטה באלוקים, הגם שאיך זה הוגן לדחות כלאחר יד את טיעוניה של האם. האם לא ייתכן שיש להסבר המדעי ערך מסוים, והאם אין הוא אמיתי במדה מסוימת? אם אמנם כך, יהא זה בלתי נבון לדחותו סתם מתוך בורות. יהיה זה כאילו אמרנו, ״את הדת אני מבין ואוהב, אך מדע — אינני מבין כל כך, ולכן הדת טובה מן המדע״.
לפעמים דוחים אנשים הסבר מדעי כיוון שנראה להם, כי הוא סותר את השקפתם הדתית. נכון שאין כל רע בכך שאדם יעדיף דעה מסוימת על פני דעה אחרת, אולם על סמך מה? היוכל אדם לפסול הסבר המבוסס על תצפית ישירה ועל היגיון פשוט? אחרי הכל, הרי אותו אדם סומך על הסתכלותו ועל שכלו הישר בשטחים אחרים בחייו, ומדוע לא יעשה כך גם כאן? אמונה היא דבר טוב, אך לפעמים האמונה היא ״אמונה עיוורת״, המתעלמת מעובדות המוכחות על־ידי תצפיות ומסקנות שכליות של המדע.
אמא יודעת הכי טוב, אך…
את המצדדים עם האם יש לשבח על ידיעתם. ובכל זאת ייתכן שיש בדבריה של סבתא יותר מאשר ״סיפורי סבתא״. לפני שאדם דוחה את הדת, הוא חייב לדעת לכל הפחות האם יש בה הבטה כלשהי אל תוך עולם הטבע. אין זה הוגן לומר ״את המדע אני מכיר ואוהב; את הפרספקטיבה הדתית לא חשוב לי במיוחד להבין, ולכן המדע טוב יותר״. דחיית הדת מתוך בורות אינה טובה מדחיית המדע מתוך בורות.
הרי לכם דוגמה ממעשה שהיה: רב אחד ואיש מדע מצאו עצמם פעם ישובים יחדיו בטיסה חוצה־יבשת שיצאה מלוס אנג׳לס.
אתה מן הסתם רב פתח איש המדע.
אכן כך אישר שכנו.
אני יודע את כל התורה כולה הפטיר המדען בשנינות.
האמנם? הגיב הרב, קצת נפגע.
בהחלט! עשה לחברך מה שהיית רוצה שיעשה לך.
ככה, אם מותר לי לשאול: מה עיסוקך?
אני אסטרופיסיקאי.
אה באמת, ולאחר שתיקה קלה: אני יודע הכל על אסטרונומיה.״
באמת ראביי, מה אתה יודע על אסטרונומיה?״
"לילה לילה, מסתכלת הלבנה…״
יש כאלה שידחו את ההשקפה הדתית בעניין צבע העלה כיוון שהם תופסים את אלקים כבעל ממדים ותכונות אנושיות, ובתור שכזה — עולה בדמיונם מראה של אחד מזוקן, בלתי־נראה, בעל קול בריטון, המחזיק בידו מברשת קטנה, קופסת צבע נוטפת ושעון־ עצר, כדי להבטיח שהוא יספיק לצבוע את כל המון העלים האלה בזמן. כמובן שהללו ידחו את ההסבר הדתי לתהליך הטבעי, משום שהם רואים בו פנטזיה ילדותית; ובמונחים כאלה, מי לא היה דוחה הסבר כזה?
אולם שונה הדבר אם אלקים הינו הוויה מוחלטת, אשר ה״מברשת״ שלו היא תהליך פיזיולוגי של התא המופעל על־ידי חילופי אור עונתיים. את המברשת הזאת הוא טובל בפיגמנטים כמו כלורופיל וקרוטין. יש להניח שאם הבורא מסוגל לברוא יש מאין, הוא יכול גם לווסת כימיקלים ותהליכים קיימים.
אין צורך במחלוקת — כל אחת צודקת
בוודאי ניחשתם כבר מה עמדתי בשאלה, למי צריכה הילדה להאמין: לאם או לסבתא. ובכן, היא צריכה להאמין לשתיהן. גם המדע וגם הדת אינם כה נוקשים וקבועים במסמרות, כפי שרבים חושבים. יש מקום במדע לבורא, ויש מקום בדת למדע. מדענים או תיאולוגים בודדים, ואפילו כיתות שלמות שלהם, עלולים להיות בעלי דעה קדומה או מחוסרי־ידע, ולא להכיר בכך. אולם מדע אמיתי ודת אמיתית תואמים בהחלט ואפילו משלימים זה את זה.
גבולות המדע
חשוב לבטא באופן מדויק את ההבדל הבסיסי בין ההסברים המדעיים להסברים הדתיים הניתנים לתופעה כלשהי. חסידי שתי השיטות מקבלים את אמינותו של ניסיונם החושי. כן קיימת ביניהם הסכמה כמעט גמורה בכל מה שקשור להבחנתם במידות החום, המשקל, הנפח, הבהירות, משך הזמן וכר. מן הסתם שוררת ביניהם הסכמה גם בעניו אמינותן של הוכחות ומסקנות הגיוניות מבוססות היטב.
אולם קיים ביניהם הבדל, והוא מתגלה בשאלות שעליהן הם עונים:
המדע, בעיקרו, עוסק בשאלה כיצד פועל העולם, בעוד שהדת פונה אל השאלה מדוע.
נוכל להבהיר הבדל זה על־ידי: א. סקירה קצרה של השיטה המדעית שהשתמשו בה במשך מאות השנים האחרונות — עד ימינו; ב. ניתוח ההשקפה המדעית המודרנית בשאלה, מדוע משנים העלים את צבעם.
השיטה המדעית
הקטע שלפנינו הוא תיאור בלתי פורמלי של האופן שהמדענים פועלים בו, וכיצד וממה הם מפיקים את ידיעותיהם. הוא מבוסס על נסיוני האישי, על ניסיונם של חברי לעבודה ועל פרסומי ספרות מדעית.
כאשר מדען חפץ להבין מערכת כלשהי, צעדו הראשון תמיד יהיה הסתכלות — כלומר, צפייה: מה הן תכונותיה הפיסיקאליות של אותה מערכת ומה היא עושה. צפייה זו היא אך ורק במה שניתן לתיאור, והיא גם מבוססת על מידע חושי: מראה, צליל וכד׳. ממצאים רשומים כאלה נקראים ״נתונים״.
המדע בן ימינו הרחיב את כושר קליטתו על־ידי שימוש במיכשור מתוחכם. בתחום האופטי, למשל, אנו מסוגלים כיום ״לראות״ עד המינימום של ננומטרים מצד אחד, ולהרקיע לביליונים של קילומטרים מצד שני. אפילו מגוון האור עצמו התרחב לאינפרא־אדום, אולטרה־סגול ומעבר לזה. שכלול דומה חל גם בתפיסתנו את המסה, המרחק והזמן. בסיועם של מאיצי חלקיקים, שעונים גרעיניים ומיקרוסקופים אלקטרוניים מבולים אנו לעקוב אחר מהלכם המסודר להפליא של אלפי התרחשויות זעירות המתרחשות במשך הרף עין.
אף כי הקידמה הטכנולוגית מסייעת בידינו לראות יותר דברים, ובאופן יותר מדויק, בכל זאת אין אנו אלא רושמים נתונים המתארים את הטבע. אך שאיפתו של המדע איננה מתן תיאור בלבד: הוא מעוניין גם לגלות מדוע המערכת היא כפי שהיא.
מציאת הסיבה שמאחורי הדברים היא עבודת בלשות. את הנתונים מלבישים במבנה מספרי, כדי לגלות כיצד שינויים החלים בחלק אחד מותאמים לשינויים בחלק אחר. לדוגמא, לחץ הדם עולה כשרמת ־הכולסטרול עולה, והסבירות להידבקות במחלת האיידס עולה ביחס ישר לפעילות הומוסקסואלית. תכסיסי הטעייה או גורמים מבלבלים אחרים, מסולקים מן הנתונים על ידי שימוש בכלים אנליטיים כגון: סטטיסטיקה רבת ווריאציות, אלגברה מטריצית ואלגוריתמים של מחשבים, בדרך זו נחשפים מבנים נסתרים בחלקים השונים של המערכת. אך מבנים אלה עדיין אינם אלא מיתאמים, ובשלב זה טרם גילה המדען מהו זה שמהווה את המבנים שנתגלו לעיניו.
כדי לקבל תשובה לשאלה זו מתרווח לו המדען בכורסתו ומהרהר אודות המערכת הנתונה למחקרו. הוא סוקר את דעותיה□ של אנשים אחרים במשך השנים, עד שהוא מעלה בחכתו הסבר כלשהו שיענה על השאלה, מדוע פועלת המערכת כפי שהיא פועלת.
ובכן, ייתכן שהוא יצדק, אך גם ייתכן שהוא יטעה. ולכן הוא בוחן את אמיתות רעיונותיו על־ידי ניסויים או תצפיות נוספות במערכת חדשה. ואולם לפני שהוא נוקט צעדים אלה עליו להציע תחזית, המבוססת על התיאוריה שבה בחר. א□ התחזית מתאמתת, הרי שיש סימוכין לתיאוריה שלו; אם לא — הרי שהתיאוריה הוכחה כבלתי נכונה, מה שמחזיר את מדעננו שוב לנקודת המוצא, ועליו לגשש שוב אחר הסיבה.5
זו היא השיטה המדעית. כתוצאה מן השימוש בה גדלה הבנתנו את היקום במידה עצומה בתוך מאות שנים ספורות.
חשוב להעיר, שכל תיאוריה מדעית הבאה לתת הסבר מוטלת תמיד בספק והיא אף פעם איננה וודאית, כיוון שתצפיות חדשות שתיעשנה עלולות להפריכה. דבר זה קורה במדע כל הזמן. לדוגמא, התרגלנו לחשוב שחומר ואנרגיה שונים זה מזה בהכרח; אולם מאז איינשטיין נוכחנו במיזוגם של שני מושגים אלה. באופן דומה, יחסיות אף היא איננה המלה האחרונה על חומר ואנרגיה. יתר על כן, נוסף על השינויים המתרחשים עם חלוף הזמן בהשקפת המדע, היו מחלוקות חריפות קיימות בין מומחים ראשונים במעלה בכל התקופות, ובייחוד בזמננו.
אי־יכולתו זו של המדע לקבוע בוודאות את סיבת הדברים הינה חלק ממהותה של השיטה המדעית, ודבר זה הוא נכון בעליל לגבי כל מגוון תחומי המחקר המדעי.
אפילו במקרים, שבהם זוכים המודלים השכליים שלנו להסכמת הכול ועומדים במבחן הזמן עד שהם מתקבלים כ״חוקים טבעיים״, עדיין אין הם אלא חוקים העוסקים בתיאור בלבד. גם חוקים כגון 6f = ma בפיזיקה, 7NRT = PV בכימיה, או dm/dt = D A dc/dx8 בפיזיולוגיה של הקרומית, עדיין אין בכוחם להסביר מדוע המערכת שבתחום מחקרם נוהגת בדרך זו דווקא. חוקים כאלה מספקים לנו, בסך הכל, סיכום נוח של ההסדר הקיים במערכת, כדי למנוע מאתנו גיבוב־יתר של מלים בתיאור מצבו והתנהגותו של כל חלק במערכת.
כללו של דבר: גם עם כל הסיכומים המצוינים הללו, החוקים הטבעיים עדיין אינם הגורם, ובוודאי לא הסיבה, להתנהגותה של המערכת, ולא נמצא אפילו מדען מומחה אחד שיטען כך.
אי לזאת, לא חשוב לאיזו מידת דיוק הגיע המדען במושגיו המדעיים; הוא עדיין ממשיך, לשווא, לתור אחר הסבר מוצק לתופעה הטבעית.
רואים את היער
כדי להדגים את הנאמר לעיל, הבה נשוב אל היער.
מדוע בכל זאת משנים העלים את צבעם? האמת היא ששאלה זו כוללת שלש שאלות קטנות יותר: מדוע העלים ירוקים? מדוע הם כתומים? ומדוע הם משתנים מן הצבע האחד אל הצבע האחר? אך הבה נבחן תחילה את השאלה הפשוטה יותר: למה, בכלל, ירוק?
ובכן, ראשית כל, עלים ירוקים אינם ירוקים כלל. למעשה, הם כל צבע אחר מלבד ירוק. כל צבעי הקשת של אור השמש מכים על העלה וכמעט כולם נספגים, מלבד הירוק – המוחזר מן העלה כדי שעינינו יתפסו אותו.
בכך קיבלנו מענה לשאלה כיצד ממשטח הצמח הוחזר האור, שהעלה לא מצא בו שימוש; אולם מדוע מתקבל גל אור זה אצלנו כירוק?
הגיעו בעצמכם, כיצד רואה פתאום אדם את העלה כעלה ירוק?
האור נוסע מן העלה דרך עדשת העין אל תוך הרשתית, אל המקום שבו נוצר מראה ממוקד. שם מעורר האור תאים רגישי־צבע המכונים ״קונים״. הללו משחררים כימיקלים הנקלטים על־ידי העצבים שמאחורי הרשתית. כל עצב מגיב על־ידי שילוח סדרת אימפולסים חשמליים, המובילים להשתחררותם של כימיקלים אל רשת סמוכה של תאי עצבים, הצרורים יחד כאשכולות ונקראים ״גנגליונים״ של הרשתית. מבנה חדש של אימפולסים עובר מן הגנגליונים למטה, דרך עצב־הראייה, אל הקליפה הוויזואלית שמאחורי המוח.
בשלב זה מתנסה האדם בחווית הראייה. המוזר בכל זה הוא, שקליטת האור מתרחשת במקום אפל לחלוטין, בתוך גוש רקמות, עמוק בתוך הקופסה אטומת האור של הגולגולת, קופסה ששום אור לעולם אינו חודר אליה ואף אינו מיוצר בה.״
כיצד יכול המוח לראות אור בלי אור? האומנם מתורצת עובדה זו על־ידי התיאור הנ״ל, המספר לנו כיצד מעוררת אנרגית האור כך וכך שלבים המובילים לאימפולסים עצביים וכימיים במח? אוגרוס וסטנציו (1986) מתייחסים אל השאלה הזו בהשתמשם בגזרה שוה:
"התרגום הכפול הזה מגביר את הפלא של קליטת החושים. העובדה ששרשרת כזו של תרגומים פיזיים כימיים תביא בעקבותיה חוייה חושית מסויימת – "ירוק", מדהימה לא פחות מאשר התדהמה של אותו אדם המבין פתאום טקסט מסויים בעת שהוא מתורגם משפה אחת בלתי ידועה לו לשפה אחרת שאינה ידועה לו.
רואים את העצים
כדי לענות על השאלה מדוע משנים העלים את צבעם מפרק המדע את העלה למרכיביו ולתהליכיו. שיטה זו של פירוק לגורמים מובילה אותנו למידה רבה יותר ויותר של דיוק בתיאור, אולם משאירה את השאלה הראשונה — ״מדוע״ — ללא מענה.יתר על כן, שאלות רבות אחרות מתעוררות בכל מישור בעל קנה־מדה אחר של המחקר, כאשר המוקד עובר מקליטת החושים אל פיזיולוגית הצמח, ומשם לביוכימיה, ומשם לכימיה הפיזיקלית, ומשם לפיזיקה של החלקיקים וכן הלאה.
המישור הראשון של האנאליזה מבקש להסביר את צבע העלה במונחים של כלורופיל. לאמיתו של דבר מד שאנו רוצים לומר הוא, שהעלה הוא ירוה מפני שהכלורופיל ירוק. כלומר: כל מה שהצלחנו לעשות הוא, בסך הכל, להעביר את השאלה מי העלה אל הכלורופיל. כדי להסביר את גווני הבלורופיל אנו מתבוננים בפעולתו: הטמעה (פוטוסינתיזה). מה שנרצה לומר הוא, שהכלורופיל ירוק בגלל האופן שבו בא האור לשימוש בייצור הסוכר על ידי הצמחים. באופן שטחי, תשובה זו מספקת הצמחים הם ירוקים מכיוון שתהליך ההטמעה זקוק לאור אדום, כחול וסגול, אך לא לירוק. והבעיה נפתרה. אך האמנם? אחרי הכל עדיין יכול מישהו לבוא ולשאול: מדוע זקוקה הפוטוסינתיזה לצבעים הללו דווקא, ולא לאחרים? ושאלה זו תהיה לגיטימית בדיוק כמו השאלה, מדוע העלים או הכלורופיל נראים ירוקים.
השלבים העיקריים בתהליך ההטמעה הם: 1) פוטוליסה (חימצון), שבו מפרק האור את המים למימן וחמצן; 2) פוספורילציה (זירחון), שבו סופגים ־ האלקטרונים אורות צבעוניים שונים ואז — מקפצים מהכלורופיל ומרפרפים בין המולקולות הגדולות הנקראות ציטוכרומים, עד שהם מתיישבים לבסוף על החמצן הנוצר על־ידי פירוק המים; והשלב הבא: 3) קיבוע הפחמן, שבו מסייעת יתרת האנרגיה משלב מס׳ 2 במיזוגם של דו־תחמוצת הפחמן עם סוכר פחמן־ 5. תכלית המיזוג היא ייצור חומר בלתי יציב, פחמן־6. חומר זה מתפרק במהירות למולקולות פחמן־3, שכמה מהן שבות ומתאחדות על מנת ליצור בהמשך התהליך את הגלוקוזה, בעוד ששאר המולקולות שבות 'מסתדרות בהרכב הקודם להיות סוכר פחמן־5 המקורי, ־פוגש את מולקולת דו תחמוצת הפחמן הבאה ומביא אותה לידי תהליך הייצור. (תרשים 1)
Colors 01 spectrum
למעשה, הביוכימיה של הפוטוסינתזה מסובכת הרבה יותר ממה ששורטט לעיל. תפקיד האור כשלעצמו נחקר באינטנסיביות במשך כל המאה האחרונה, מאז הבחין אנגלמן שבקטריות התקבצו סביב ירוקת שהוארה באור אדום, כתום, כחול וסגול, אך לא סביב ירוקת שהוארה באור ירוק או צהוב. (תרשים 2)
הביוכימיה עדיין לא גילתה מדוע דווקא אורכי גל אלה כשירים לשימוש, ולכן עדיין לא ענינו על השאלה מפני מה הכלורופיל ירוק או מפני מה העלים ירוקים. יוצא אפוא שעדיין אין בידינו הסבר לשאלה, מדוע העלים משנים את צבעם. וכל זה נוסף על המיסתורין של הקליטה הויזואלית בכלל, כפי שפירטנו לעיל.
שאלה חשובה נוספת עולה מתוך כל זה: כל המערכת הביוכימית הכרוכה בפוטוסינתיזה היא תהליך מסודר באופן בלתי יאומן. מאות דגמים כימיים, שכל אחד מהם מורכב מהמון רב של אטומים, מותאמים וקשורים יחד במדה מפליאה של דיוק מופלא, וכל החלקים הללו פועלים פעילות־גומלין בהתמדה ובאופן בלתי־אקראי. למעשה, לא רק שהמערכת הביוכימית איננה אקראית, אלא שברור למדי שכל־כולה ערוכה לקראת תפקיד יחיד — הפיכת אנרגית האור לאנרגיה כימית בצורת סוכר.
השאלה היא: מה מארגן את המערכת הזאת? מה מחזיק את כל החלקים האלה שיפעלו יחד? האם זה סוכר? ברור שלא. האם זה אור? בלתי אפשרי.
אין זה סביר לחשוב שחלק אחד כלשהוא מתוך המערכת מסוגל לארגן את התנהגותם של כל החלקים האחרים. זמן־מה חשבו מדענים רבים, שניתן להסביר את השליטה על תאים וגופים במונחים של dna. ואולם השקפה זו נעשית אף היא פחות פופולארית כיון שביולוגים מן השורה הראשונה ממשיכים לגלות תהליכי חיים בסיסיים עוד יותר, שהם לגמרי מעבר לשליטת גרעין התא.
המרכיבים הכימיים הם עצמאיים מטבעם: אין הם מתגברים זה על זה ואין הם מודעים לתפקידם בייצור הסוכר. מן ההכרח איפוא להניח, כי הגורם השולט מצוי מחוץ למערכת הכימית וכי הוא חזק יותר מכל אחד מחלקיה, שהרי הוא מכוון את התנהגותו של כל חלק, גדולתו של ה״גורם המיסתורי״ השולט בפוטוסינתיזה מתבלטת עוד יותר אם נזכור, שהכימיה של הפוטוסינתיזה בעלה היא רק היבט אחד מתוך תמונה הרבה יותר גדולה ומורכבת. התנהגותן של מולקולות אלו שזורה לחלוטין בשאר מרכיבי הצמח וכן באור־השמש, באויר, במים, באדמה, בצמחים אחרים, בבעלי חיים יבשתיים. אחרי הכל, הפוטוסינתיזה מספקת, למעשה, מזון כמעט לכל חי הנמצא על כוכבנו.
מנקודת ראות התורה התשובה מובנת מאליה. ישנו רק גורם אחד שיכול לעמוד מאחורי כל מערכת ובו בזמן לשלוט בכל חלקיה. ואולם המדען – המפרק לגורמים, העיקש ממשיך לחפש, בתקווה שאולי כאשר יפרק את המולקולות האלה לחלקים יצוצו על פני השטח ההסברים לכל שאלותיו.
הרשו לי לספר לכם על המפגש הראשון שלי עם אותו מדע שביסוד הכימיה – הכימיה הפיזיקאלית. ובכן, היתה זו הרצאת מבוא, ולכן עסק המרצה רק במונחים הבסיסיים. בכל זאת הייתי מבולבל מן התוכן ולא הבנתי במה מדובר. לאחר ההרצאה הגיב אותו פרופסור לשאלתי ואמר: האמת היא שאני עצמי אינני יודע בדיוק מה כל זה אומר. אינני חושב שיש בעולם מישהו שאכן יודע. באותה שעה חשתי פלצות, אך גם רווחה. פלצות על כך שמאות תלמידים עומדים לבלות חצי שנה בהקשגבה לאדם, המודה שאינו יודע מה הוא סח, ורוחה על כך שגיליתי עובדה זו בעוד מ ועד, ונחסך ממניח בזבוז מאמץ רב מדי. בשעתו חשבתי שאדם זה הוא זייפן, כיום אני מכבד אותו על יושרו.
המדע הבסיסי ביותר בין המדעים המדוייקים הוא מדע הפיזיקה של החלקיקים, למעשה הוא גכבר איננו כה מדוייק כפי שהיינו רגילים לחשוב. היו זמנים שבהם החומר היה קשה, החלל והזמן היו מוגדרים, ובמציאות היו קיימים רק שלשה חלקיקים בסיסיים: פרוטונים נויטרונים ואלקטרונים. כיום, עם המכשירים המשוכללים ועם הניסויים שהביאו לתוצאות מוזרות כה רבות, נתערערה השקפתינו החומרנית על הטבע.
כיום החומר הוא צורה מיוחדת של אנרגיה, החלל הוא עקלני, והזמן עובר במהירויות שונות במסגרות ייחוס שונות. החומר כיום עשוי ממספר עצום של חלקיקים (או גלים, תלוי איך מסתכלים עליהם) שתלוי ביכלתינו לדעתם, והם כוללים לפטונים, מואונים, גלואונים, מזונים וקווארקים בעלי תכונות משונות, שאף זכו לכינויים כמו ״זווית אישית״, ”טעם״ ו״קסם" ומה שמפתיע עוד יותר הוא שלחלקיקים הללו, שהם ־בסיס לכל דבר פיזי, יש מנהג מדהים — להיעלם ולהתהוות מחדש בהתמדה, במקומות ובזמנים אקראיים.
ובכן, האם פיזיקת החלקיקים ענתה על השאלה מפני מה העלים ירוקים, או על כל שאלה אחרת ששאלנו? לא! יתר על כן, עתה ניתוספה לנו שאלה חדשה: כיצד יכולים האטומים להיות יציבים (והם, אכן, נראים כאלה), בעוד שחלקיהם באים וחולפים בפראות?
הבעיה הזו הובילה את הפיזיקאי הנודע, פאול דייוויז – המעיד על עצמו שהוא אתיאיסט – להעיר במאם־ שכתב לאחרונה, כי ״היקום כולו וכל חוקיו מונהגים ומתקיימים מן העל־טבעי״., התוכלו לשער בדמיונכם את הכותרת? ״פיזקאי אתיאיסט מגלה את אלקים.״
כאן, באמת, מתלכדים התורה והמדע. אין הבדל בין מה שאומר דייויז בשם הפיזיקה לבין מה שאמרו היהודים מאז אברהם אבינו… קיימת השגחה אלוקית מתמדת, המקיימת ומכוונת את העולם כולו., ולא רק במישור הקוסמי או בממד האדיר הכללי. אדרבה, הפיזיקה המודרנית רואה יד מכוונת על־טבעית הפועלת גם במישור התת־אטומי המזערי ביותר.
ג׳ון ויילר, זקן מדעני הפיזיקה המודרנית, צעד צעד אחד קדימה. ויילר היה יוצרו של המושג ”Elack Hole ־ והיה מנהיגם של שלושה דורות של פיזיקאים. תתני פרס נובל מייחסים לו, לעתים קרובות, את ־ההשראה שהביאה להצלחתם, אף כי הוא עצמו צנוע למדי.
בריאיון שנתן לאחרונה ל־Readers’ Digest“ מרחיב 'יילר את תוצאותיה של תיאורית הקוואנטום עד למסקנתן ההגיונית. הוא טוען שהעובדה שהאדם מבחין בסדר השולט בטבע כבר נחזתה, תוכננה ונדרשה בכוונה תחילה עוד לפני שנברא החלקיק הראשון. הפיזיקה מלמדת אותנו שתפיסת־אנוש את הטבע היא המטרה והסיבה שלשמה נברא עולם מסודר מלכתחילה.
אולם מעבר לנקודה זו אין הפיזיקה יכולה להמשיך ולחקור כיון שאין מדע היכול להתמודד עם השאלה מדוע נדרשה הבנה זו של האדם.
אך התורה יכולה.
לדוגמא: כאשר אדם רואה את הופעתם העונתית, הדייקנית, של הצבעים הנפלאים של עלי השלכת, וכשהוא חושב על כל התהליכים והמישורים המיקרוסקופיים והתת־מיקרוסקופיים המונחים ביסוד התצוגה הזו, ועל כך שכל החלקים והתהליכים מסודרים ומשתלבים ביניהם בשיא הדיוק, ועל כך שאין צוות מדענים בעולם אשר יוכל לחקות ולו גם פרט זעיר של חלק כלשהו מזה… כל זה מוסיף להכרתו בגדולתו ובכוחו של האחד, אשר הוא לבדו יכול לברוא, לקיים ולסדר בהתאמה את כל ביליוני החלקים האלה.
בכל זאת, המורכבות המופלאה של הטבע היא מוגבלת. ולאור זה, מה גדול לאין־ערוך הוא הבורא הכל־יכול, אשר לפניו גלקסיות־העל והאטומים הם מזעריים במידה שווה, ועם זאת — נשלטים במידה שווה של יכולת והשגחה. משמגיעים אנו להכרה זו, מתעוררים בקרבנו רגשי יראה של רוממות בפני הבורא — יראה שהיא מצווה כשלעצמה. עתה, על ידי קיום מצוות היראה, בתוך שאר המצוות, מתגשמת המטרה שלשמה נבראנו אנו ההכרה הזאת מביאה אותנו גם לאהבת ה׳, הנובעת מהוקרתנו את חסדו, בתיתו לנו את ההזדמנות לקחת חלק ממשי בהתקשרות עמו. הכרת תודתנו תגדל עוד אם נחשוב על כך שהאלקים אינו זקוק להתקשרות זו, ואף על פי כן בוחר להתקשר עמנו, לטובתנו ולתועלתנו.
הן המדע המודרני והן התורה מרשים לאדם לומר ״בשבילי נברא העולם״, , אולם רק התורה צועדת צעד נוסף ומטעימה על שום מה נבראנו אנו, בני האדם: להתקשר עם בוראנו על ידי מחשבות, דיבורים ומעשים מבוררים היטב, התקשרות המעניקה משמעות לקיום האדם ולקיום הקוסמוס גם יחד.