לחץ לגירסת הדפסה

אחד החטאים הגדולים שהעולם המודרני ביוהרתו חוטא כלפי ההיסטוריה וכלפי האנושות, הוא חוסר האמון שהוא נותן בכל מה שידעו אבותיו. הקדמונים ספרו על נוכחותו של המין האנושי משחר ההיסטוריה, ועל רצף היסטורי בין היווצרות כדוה"א בצורתו ובין היווצרות התרבות האנושית וקבוצות בעלי החיים. המדע המודרני לעומת זאת מתייחס בביטול למשמעות ההיסטורית של ידיעת כל המין האנושי בזמנו, ומפריד בין התרחשויות אלו בתקופות של מאות מליוני שנים.

בראשית העת החדשה החלו מלומדים לראות את המיתוס כפרי הזיות של שכל פגום, כפי שמתאר ג'ונתן מילר:

"במאה השש עשרה כאשר הפליגו גלאי אירופה לעולמות לא נודעים באפריקה ובאמריקה, נתקלו ביצורי אנוש שמנהגיהם ואורחותיהם נבדלו במידה שכמעט לא תיאמן מכל הידוע אז באנגליה בצרפת ובספרד. עם התפתחותה של תורת האבולוציה החל מתקבל הרעיון כי עמים אלה מייצגים שלב מוקפא בהתפתחות האדם, ואם נחקור את האמונות והמנהגים של הקרוי פרא, אפשר שנצליח לשחזר תמונה שלמה של מה שנודע בשם הנפש הפרימיטיבית.. אך כאשר החלו האנתרופולוגים להגיח מחדרי העבודה שלהם ולצאת לשדה, התברר עד מהרה, כי רעיון הנפש הפרימיטיבית שיקף את מצבם הפרימיטיבי של מדעי החברה.. אנתרופולוגים מודרניים שוב אינם טוענים כי נפש הפרא כמוה כנפש הילד, ואין הם רואים באיש השבט שריד מאובן לאבותינו הפרימיטיביים", (מחשבות על מחשבות, שיחות עם פסיכולוגים, ג'ונתן מילר עורך, הוצ' עם עובד 1983 עמ' 220).

במאה ה20 כבר כותב פרופ' ש.ה. ברגמן:

"אחד מקוי ההיכר של המדע או של רוב אנשי המדע הוא חוסר ההבנה לגבי התרבויות הקדמוניות. אמנם החומר שעליו מתבסס המדע כיום התעודות והשרידים מזמנים קדמונים התרבה והתעצם ללא גבול.. אולם במה דברים אמורים ביסודות החמריים התעודות וכו' שעליהם מתבסס המדע אולם הרוח שיצר את התעודות האלה נעשה לנו יותר ויותר סתום. אנו מסבירים את העבר מנקודת הראות של האדם היום ולכן אנו מזייפים את העובדות", (מחניים לז' תשיט').

ההיסטוריה הקצרה

לא רק המסורת מכחישה את התיאוריות החדשות על המין האנושי, אלא גם המציאות: לפי התיאוריות שהאדם קיים מאות אלפי שנים, והקבוצה האנושית אינה פרי תכנון שתהיה בצורתה כיום. היינו מצפים לראות לפחות את התנאים הבסיסיים לקבוצת בני אדם, מתפתחים בהדרגה מסויימת באופן יחסי לתקופת קיומו של האדם. וכן היינו מצפים לראות אותם מתפצלים ומסתעפים כיאה לאבולוציה שכזו. ואלו במציאות העולם קטן, ואנו יכולים לצפות אותו בחיתוליו: כל פעולותיו המשמעותיות של המין האנושי שאנו יודעים עליהם בבירור, נעשו באלפי השנים האחרונות בלבד. המצאת הגלגל והמצאת הכתב אירעו באלפי השנים האחרונות, ואפילו לעם האינקה עדיין לא הגיעו, גם הגאלים לא הכירו את הכתב עד התפשטות הרומאים. אנו יודעים מתי ואיפה בויתו בהמות הבית, הגפן, והחיטה, מתי הוחל להשתמש בנחושת – ברונזה, ברזל, מתי הומצא המטבע, מתי נבנתה העיר הראשונה – לפי כל הדעות בתחום האלפים האחרונים. כמו להכעיס התקופה הכאלקוליתית בה לראשונה החלה אדם לגור בישוב מאורגן החלה באלף הרביעי לפנה"ס בו נאמר "ויהי בונה עיר" (בראשית ד יז). ללשונות ישנם מוצאים משותפים, וגם התרבויות והמיתולוגיות כוללות נקודות מגע רבות בין כל העמים, איזור הנהרות פרת וחידקל מסתמן כערש התרבות האנושית, וכולם יודעים על המבול ועל שאר ספורי בראשית. עצם ההשוואה של סיפור המבול מכל קצווי העולם, מעידים על מוצא אחד בתקופה ההיסטורית לכל המין האנושי.

בקצרה ניתן לומר כי התרבות האנושית נראית כהתפתחות של תרבות אחת צעירה, ולא כתוצאות של חיי אנשים במקומות שונים ורחוקים במשך מאות מליוני שנים. ההיסטוריה שכחה את כל ה'תקופות' שמעבר לאלפי השנה האחרונים.

הספר הקלאסי 'תולדות העולם' (של קולדוואל מריל) פותח במלים:

"אף כי ההיסטוריה של התרבות מקיפה שנים רבות, הרי לעומת השנים הרבות מספור של חיי כדור הארץ, היא קצרה מאד. ההיסטוריה של האדם אשר עליה שמורים בידינו מסמכים שבכתב אינה מקיפה אלא את ששת אלפי השנים שלפנינו, ואלו את הזמן מאז נוצרו חיי אדם על פני כדור הארץ מעריכים בשנים לאין ערוך הרבה יותר".

וסופר פופולארי בן זמננו כותב בתסכול:

"גילו של היקום נאמר בשמונה עשר עד שנים עשר מליארד שנים.. דבר מה הדומה לאדם התקיים לפני מליון שנים, וכל מה שהצליח המדע לעשות הוא לדלות מתוך נהר הזמן הענק הזה קילוח דק של 7000 שנות היסטוריה אנושית, וגם זה במחיר יקר של עמל מפרך, הרפתקאות רבות, והרבה הרבה סקרנות. אך מה הן 7000 שנות היסטוריה אנושית בהשוואה לאלפי מליוני השנים של היסטורית היקום?" (מרכבות האלים עמ' 18).

גם ההיסטוריה המצרית וגם ההיסטוריה הבבלית מגיעות בערך לששת אלפי שנה. האם באמת מאות אלפי שנים של חיי אדם לא יכלו להשאיר רישום בהיסטוריה^[1], מה יכול לגרום למפנה שכזה? האדם חי והתקיים מליוני שנים, מספר הפרטים של האדם אם כן היה בודאי ביליונים רבים, ואף אחד מהם לא יצר שום יצירה היכולה להשאיר רישום היסטורי שיוכיח את התקופות הארוכות האלו!

קשה שלא לראות את כל ההתפתחות של האנושות מהמצאת הגלגל דרך המצאת הלשון, הכתב, הדת וההנחות המוסריות – קרבנות, אסורי עריות, חגים, וכו', ארגון הממלכה הרומית, המונותואיזם, המוסר, איסוף הנתונים, ניתוח לוגי, הטכנולוגיה, עד ימינו. לא כקטסטרופות להם המתין העולם אלפים רבים, אלא התפתחות נורמלית שהיתה בפוטנציאל של העולם, בדיוק כמו ילד הלומד במשך חייו לדבר, לשחק, לכתוב, לחשוב, לעבוד, וכו', (מובן שבעולם המורכב מגוונים רבים ישנן נסיגות זמניות, אך הכיוון הכללי הוא בהכרח התפתחות) וכיון שההיסטוריה מכירה את כל שלבי התפתחות האנושות, הרי שהגענו בחיטוט לאחור אל השלב בו היה האדם פרימיטיבי וקרוב ביותר (כביכול) לבעל החיים – לפני כמה אלפי שנים. אם לא נניח שגם התרבות האנושית מקורה בקטסטרופה הרי שהתפתחות טבעית שלה לקחה כמה אלפי שנים בלבד ומכאן כי מקור המין האנושי קרוב אלינו בהרבה מן המקובל.

"אי אפשר להימנע מהשוואת ההתקדמות שחלה בעשרת אלפי השנים של ההיסטוריה האנושית לדריכה במקום במשך ארבעת מליוני השנים שקדמו לכך", (ס.ל. וושבורן, סנטיפיק אמריקן ספטמבר 1978 כרך 239 עמ' 154).

גם כמות האוכלוסין בעולם והתפשטותם מורה על גילו הצעיר. גם לפני המצאת האנטיביוטיקה האדם הוא המין הנבון ביותר, ובין מאריכי החיים ביותר, אין לו סכנה קיומית מצד שום מין אחר. ואילו במציאות הוא לא מילא את כדור הארץ לפי שום סבירות הגיונית ביחס לגיל שמייחסים לו. לו האדם חי בצורתו הנוכחית פחות או יותר כבר מליוני שנה, משתמש בנשק, ומתרבה – היו שבטי האדם צריכים להקיף כבר לפני ששת אלפי שנה את כל התבל כולה. ובמציאות: חוץ מכמה מרכזים רבי אוכלוסין יחסית – אין אלא זכר לשבטים בודדים וקלושים בשאר המקומות. לו מליארדי המליארדים של בני האדם היו משאירים לנו כל אחד רק עצם אחת מן הזרת של הרגל – לא היתה נותרת לנו אדמה בכדור הארץ. הצצה חטופה בהודו ובסין תאשר לנו את העובדה הזו. לפני כמה אלפי שנים כמעט לא היו הודו וסין מיושבות.

באופן כללי על העולם העתיק הידוע לנו ניתן לומר כי מאז ומעולם היה "עולם קטן", הידיעות ההיסטוריות המגיעות לאחור כחמשת אלפים שנה מספרות אך ורק על עולם שהוא כמעט כפר גלובאלי, לא עולם שנוצר ע"י בני אדם שהתפתחו לדרגתם הנוכחית ע"י עשרות ומאות אלפי שנות הסתגלות והתפתחות במחוזות שונים ובתנאים שונים במרחקים של עשרות אלפי קילומטרים והבדלים של אלפי מונים ברמת התרבות כיד המקרה והתנאים. האדם מן התקופה ההיסטורית מתגלה תמיד כבן תרבות מקבילה פחות או יותר לעולם כולו, לרוב הלשונות יש קשרים חזקים וברורים בעבר^[2], וכן לרוב שלבי התרבות, מן ההיסטוריה הברורה אנו רואים התפתחות תרבותית בצעדים כאלו המייצגים התפתחות של כמה אלפי שנים.

ומענין לראות כי טיעון דומה העלה אוגוסטינוס הקדוש בספרו 'עיר האלהים', ללא שום ידיעות ארכיאולוגיות: הוא ציין כי התרבות האנושית מתקדמת כל הזמן ואנו זוכרים מי ביצע מעלל זה או אחר ומי פיתח שיטה זו או אחרת לכן לא ייתכן שהאדם ומכאן אולי גם היקום קיים זמן רב ביותר.

וכיצד התייחס לדברים סטיבן הוקינג? (בספרו 'קיצור תולדות הזמן' המהדורה העברית עמ' 17):

"הקדמונים כבר שקלו את הטיעון בדבר הקידמה שהוצג לעיל והשיבו עליו בטענה שהיו מפעם לפעם מבולים ואסונות אחרים, ואלה החזירו את האנושות שוב ושוב לנקודת ראשית התרבות".

קשה להאמין כיצד גדול הפיסיקאים בדורינו אינו שם לב שהוא מקבל טיעון שהיה תקף אולי בימי הביניים, אך כיום נסתר לחלוטין ע"י הארכיאולוגיה, שלא גילתה שום סימני ציביליזציה קדומים בשום תחום ובשום איזור. ניתן כיום לקבוע בבירור כי לא היתה שום ציביליזציה אחרת על פני כדורינו בתקופה כל שהיא מלבד התרבות האנושית שלנו. ואין לנו מנוס אלא לקבל את דין ההיסטוריה.

• "נראה שמלים באסקיות מסויימות נשארו כפי שהיו מאז ימי הקרומאניון של ציורי המערות. המלה המשמשת במשמעות תקרה היא בתרגום מילולי "קצה המערה", ואילו המילה "סכין" מעוצבת ממלים מתחברות שפירושן "האבן החותכת", (אטלנטיס, הוצ' צ'ריקובר תשלח', עמ' 138). כמה שנים יכול להשתמר ניב כזה?

מחקר מראה כי למין האנושי אם קדומה אחת:

"הDNA של האדם ממשיך להתערבב עם גנים של אבות מדורות קודמים.. ברם התברר שנוסף לDNA שבגרעין התא קיים DNA  מסויים בתא האם.. זה אינו מתערבב עם הDNA של האב, במקום זה הוא ועבר הלאה "לא מהול" מאם לבת, לנכדה, וכך הלאה, לאורך הדורות. תגלית זו של דגלס וולס מאוניב' אמורי בשנות השמונים של המאה הנוכחית הניעה אותו להשוות DNA מיכוטונדרי של שמונה מאות נשים בקירוב. המסקנה המפתיעה שוולס הכריז עליה בכנס מדעי ביולי 1986 היתה שהDNA המיטוכונדרי בכל אותן נשים נראה דומה עד כדי כך שכולן היו חייבות להיות יוצאי חלציה של אם קדמונית אחת, (בחזרה לבראשית ז. סיטשין מהד' מתורגמת הוצ' לשני תשנג', עמ' 194).

ואף שמה של אותה אם נשתמר:

חוה פירושה חיים, ובשומרית 'חיים' ו'צלע' הם מלה אחת – "טי", (בחזרה לבראשית, עמ' 180)

מאריכי הימים

האגדות של העמים כולם, ואף התורה, מספרים לנו דברים שונים ומופלאים על אנשי קדם. הייתכן להכיר בסיפורים אלה בצורה רציונלית? נפתח בנושא אריכות הימים.

כבר הרמב"ם תמה על אריכות הימים המופלגת של דורות הראשונים, וכתב:

"אבל מה שכתבה בו התורה ממדת ימי האנשים ההם, אני אומר שלא חיה הימים ההם אלא האיש ההוא הנזכר לבדו, ואמנם שאר האדם חיו הימים הטבעיים הנהוגים, והיתה הזרות הזאת באיש ההוא אם לסיבות רבות במזונו והנהגתו, או ע"ד המופת ונוהג מנהגו, ולא יסבול שיאמר בזה זולת זה", (מורה הנבוכים ב' מז').

הרמב"ם מצמצם את הזרות, אך לא פותר אותה. על גילאים מופלגים מאד מספרת גם רשימת המלכים הבבלית, ומלבד הכחשה נאמרו גם הסברים רבים ושונים, החל מרעיון של שנים קצרות שהיו מקובלות אז[3], וכלה בהסברת כל המספרים בדרכים סמליות. אך יש לשים לב שמספר השנים הולך ויורד בהדרגה עם הדורות, וכן גיל ההולדה. מה שסותר הסברים אלו, ומלמד כי המדובר בתהליך טבעי, המסתיים באברהם שחי 175 שנה, (לפי הדעה המחלקת את מספר השנים ב12, חנוך הוליד בן בגיל 5 ושת בגיל 8).

עזריה מן האדומים כותב: "אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאה את השכל להאמין אורך ימי הדורות שהיו מאדם עד נח, אי לאו דמשה מפי הגבורה כתבינהו" (מאור עיניים, ח"ג פי"ח). מכח טיעון זה הוא רוצה לסתור ידיעות אחרות על אורך חיים מופלג בימי קדם, אלא שזו גישה מוטעית, אין לנו להבדיל בין דברים שאנו מאמינים רק מכח כתיבה מפי הגבורה, ולהתייחס אליהם כ'תלאות', ובין ידיעות היסטוריות. שכן באם התרחשו הדברים, הרי שאנו צריכים ללמוד מהם פרק בהיסטוריה, ולא ליצור קטיגוריה מלאכותית של דברים ש"חייבים להאמין" אע"פ שזה מתיש אותנו..

ההנחה של כל ההסברים היא שעולם כמנהגו נוהג, אלא שהתקדמות המחקר נותנת למסורות ההיסטוריות האלו פנים אחרות לגמרי. מחקרים בדורינו הוכיחו כי ההזדקנות אינה רק ענין סטטיסטי של בלאי, מה שהיה מחייב יוצאים מן הכלל, אלא הינה ענין גנטי. במאמר שהתפרסם בכתב העת הבריטי New Scientist בגליון יוני 1966, התפרסם כי ההזדקנות מקורה בגנים מסויימים, בAmerican Scientific אוקטובר 1997 התפרסם: "מדענים גילו את הגן לחיי נצח". חוקר ההזדקנות פרופ' כלב פינש מאוניב' קליפורניה כותב: "אנחנו משוכנעים שקצב ההזדקנות הוא תחת פיקוח גנטי". כך התברר בהקשר לתולעת Caenorhabditis elegans (בעלת כ13,000 גנים) ששינוי של גן אחד בלבד (גן מיוחד כמובן) "מכפיל את תוחלת החיים של התולעת". במחקר אחד יצרו זן חדש, מבחינה גנטית, של זבובי פירות, עם תוחלת חיים כפולה מזו של זבובים רגילים, ובנוסף לזה הם "נשארים צעירים בגוף אפילו כאשר הם זקנים כרונולוגית". לפי פינש ללא הזדקנות, בתנאים אופטימליים, תהיה תוחלת החיים הממוצעת כ1300 שנה, בהם לא תהיה הזדקנות ותהיה אפשרות להתרבות גם בגיל 1000.

מובן שהגן הגורם להזדקנות אינו מחוייב המציאות מעצם קיומו של האדם, גם אם כיום כבר הופץ על פני כל הארץ (כשם שישנם בעלי חיים החיים מאות שנים כדוגמת הצבים, מיני צפורים, ועוד, וגם זה מסבות גנטיות). מזה עולה כי בהנחה שגן זה הוא תוצאה של פגם שנוצר בתקופה מסויימת, המצב הטבעי הוא שמיום הפצת גן זה בין בני האדם הוא ילך ויתרבה במהירות, אך עדין לאורך תקופה יוותר המיעוט שעדיין לא נפגע, ההולך וקטן עם הזמן (ראה מאמרו של פרופ' אביעזר בדף שבועי של אוניב' בר אילן 1999 מס' 259. ראה גם: כתב העת בד"ד 7 עמ' 15 והלאה). גם כיום מצויה אריכות ימים בגזעים מסויימים כדוגמת קבוצות מסויימות בקווקז. אביעזר מראה כי תוחלת החיים הממוצעת של 950 שנה המתוארת בספר בראשית מתאימה לפער של 40% בין תוחלת מקסימלית (1300 שנה) ובין סבות מזדמנות למוות.

ד"ר לינוס פאולינג, זוכה שני פרסי נובל, כותב:

"המוות היא תופעה בלתי טבעית.. מבחינה תיאורטית האדם הוא בן אלמוות. רקמות גופו מחדשות את עצמם תדיר. הוא מכונה המחדשת את עצמה ובכל זאת הוא מזדקן ומת, והסיבות לכך עדיין בגדר מסתורין".

ד"ר אלכס קומפורט, מנהל המחקר בגרונטולוגה ביוניברסיטי קולג' לונדון כותב:

"אילו יכלנו לשמור בכל משך חיינו על אותה התנגדות ללחץ, לפגיעה ולמחלה שהיו לנו בגיל עשר, הרי כמחצית הנמצאים כאן היום יכלו לצפות שיהיו בחיים בעוד שבע מאות שנה". (קשר החלל החיצון עמ' 113).

בפרט מתאים רעיון זה לתורת האבולוציה, שאינה מכירה בעולם סטאטי, כפי שכותב ריצ'רד דוקינס:

"הבלייה הסנילית היא פשוט תוצאת לואי של הצטברות גנים קטלניים וקטלניים למחצה הפועלים במאוחר ואלה הצליחו להסתנן דרך כברת הברירה הטבעית פשוט משום שפעולתם מאוחרת", (הגן האנוכי עמ' 54). הכוונה היא שגן הגורם להרס הגוף בגיל צעיר אינו מתפשט מכיון שבעליו מתקשה בהבאת צאצאים לעולם. בהמשך הוא מתייחס ללידה בגיל מאוחר "זהו המקום המתאים לציין תופעה מסקרנת הקרויה בלות, ההפסקה הפתאומית למדי של פריון הנקבה האנושית בהגיעה לגיל העמידה. אפשר שהדבר לא היה נפוץ ביותר בקרב אבותינו חיות הבר.. הנשים במצב הטבעי נעשו בהדרגה כשירות פחות לגידול ילדים ככל שהתקדם גילן", (עמ' 139).

התהליך הזה קיים בכל המינים החיים:

"הנטיה לקיצור משך החיים ולזירוז הבגרות המינית דומה למה שרואים היום בבעלי חיים מבוייתים. לאחר דורות של הכלאה, עופות מגיעים היום לגודל המתאים לבישול וצליה שלשים יום לאחר שבקעו מן הביצים, במקום שלשה עד ששה חדשים בעבר", (פרופ' ג. שראדר, המדע והאל עמ' 32).

הכל מכירים את הקללה המפורסמת שנתקללו בה אדם וחוה: עונש מוות ("ביום אכלך ממנו מות תמות"), לפי ההסבר הזה אפשר להבין היטב את משמעות עונש המוות, התפשטות הגן המביא לידי הזדקנות ומיתה. והאגדה אומרת בפירוש כי אחת מקללות האשה הוא שמזקנת (פדר"א פי"ד ערובין ק: אדר"נ). חכמים אמרו שהקללה היא מוות תוך אלף שנה (יומו של הקב"ה), והכוונה היא שקיצור הימים השפיע כבר על אדם שמת תוך אלף שנה, ומשם ואילך אותו "מוות" עצמו קיצר את משך החיים עוד ועוד.

זה מקביל בעצם לדברי הרמב"ם, שלא כל בני האדם בדורות האלו האריכו ימים, וסביר כי התורה אינה מונה אלא את השלשלת של מאריכי הימים, אך גילם המקסימלי של כל שאר בני האדם באותם הדורות הלך והתמעט, כל אותם "ויולד בנים ובנות" המוזכרים, לא בהכרח שחיו שנים רבות כאבותיהם.[4]

ואם נשוב אל המיתולוגיה העולמית, המספרת כנודע על פעליהם של מאות אלים שונים, תיאורים מפורטים של מאות או אלפי פעולות שונות מחייהם: הם ונשיהם בניהם ובנותיהם, מלחמותיהם אהבותיהם וקנאותיהם, מקומות פעילותם, ותחומי התמחותם. ומהם שגם דמותם נשתמרה והם מתוארים ומצויירים בפרצופם וזקנם וכו'. נשאל נא את עצמנו, מאין באו סיפורים אלו לכל יושבי העולם מקצה ועד קצה? מכירים אנו יפה את כל קיתונות ההסברים שנתנו האנתרופולוגים והפסיכולוגים, על הגורמים שיצרו ועיצבו את אופי הסיפורים ותכניהם, אך אין כאן אפילו התחלת תשובה לשאלה: מנין באו סיפורים אלו?

מכירים אנו סיפורים איטילוגיים המשלבים מוטיבים קיימים, כגון הסיפור על מקור 'דבשתו' של הר גמל: כאשר עבר מוחמד במדבר ביקש מהר זה להוציא לו מים, ההר סירב, מוחמד הרים את מטהו והכה את ההר על גבו, וזהו מקור השסע בגב ההר. סיפור זה מתבאר יפה על פי זמנו ומקומו, שסע בהר אמנם ישנו, מוחמד אכן היה קיים בתודעת המוסלמים, ומכאן ועד לצירוף זה הדרך קצרה.

"תסביך אדיפוס" הוא שם מצויין לתופעה פסיכולוגית, אך אדיפוס עצמו מהיכן נולד? מה גרם למאות אלפי אנשים בכל העולם, ללא שום עם או קבוצה יוצאים מן הכלל בשום זמן או תקופה, לספר ולדון בקורותיהם של קבוצת אלים. לספר מצד אחד על כחותיהם המופלאים וחכמתם הגדולה, ומן הצד השני על קטנוניותם, תאוותיהם ונכליהם. ספורים אלו סופרו ברצינות תהומית וכל המין האנושי ידע אותם בצורה ברורה, רבים שעבדו את חייהם וחיי אחרים מתוך אמונה ברורה במציאות האלים. אין שום אפשרות להסביר את כל זאת כיצירת דמיון גרידא. והכינוי "איטיולוגיה" שנותנים החוקרים לסיפורי האלים למיניהם הוא מוטעה בעליל: איטיולוגיה היא הסבר של דבר בלתי מובן בדבר מובן. אך כאן מסבירה האנושות דבר בלתי מובן בדבר יותר בלתי מובן. כאשר האדם שואל את עצמו מנין באה תופעה מסויימת, ומשיב עליה בתופעה מפליאה עוד יותר שאין הוא יודע ולא מכיר, היכן כאן האיטיולוגיה?

מדע ההיסטוריה בן ימינו המתעלם התעלמות מוחלטת מידיעה היסטורית זו, שחזיון כל שהוא גרם לבני האדם להאמין במציאותם של אלים רבים ושונים, שוגה שגיאה היסטורית רבת משמעות, ואין ספק שדורות העתיד ידונו אותנו לכף חובה על שטחיות נמהרת זו.

"אין למצוא אליגוריה בדבריו של הומרוס על אפרודיטי ועל ארוס בנה, כיון שהדברים נאמרו מתוך אמונה שלמה במציאותם של אלים אלה (אע"פ שלאמתו של דבר אין הם אלא הגשמות של הרגשות אנושיות בלבד)", (אנצ"ע ערך אלגוריה). כיצד הגיעו לאמונה שלמה זו?

הגל ביאר יפה את התפתחות התרבות, אך נקודת המוצא שלו היא התרבויות ההיסטוריות המוכרות לנו, אין הוא נוגע בשאלה כיצד התפתחו היסודות של התרבות ההיסטורית. דירקהיים ניסה לבאר כל דרגה תרבותית מתוך תנאי חייה בדרגה הקודמת, אך מלבד חלוקה לשלבים לא נאמר כאן דבר ביחס לשאלה הגדולה.

גם טיילור וספנסר יוצרי תורת האנימיזם, שקבעו את ראשית הדת ברצון להישארות נפש המת, כשמאמונה זו השתלשלו כל ספורי הדת. מסבירים בכך את תולדות הדת, המייצגת את רצונות האדם ודרישותיו מעצמו או מאחרים. אכן, את כל זה ניתן להסביר במניעים פסיכולוגיים. אך את הידיעות הפשוטות על האלים ומעשיהם אין שום אפשרות להסביר ברצונות ובתופעות פסיכולוגיות. מעשי האלים אינם דת ואינם מחייבים דבר, נכון הדבר כי הדתות נתלו בהם, אך מלבד זאת הם עדות היסטורית לחזיון מופלא משחר האנושות. דעות רבות ושונות נאמרו בנושא תולדות הדת, גם לאחר שהופרכו תיאוריותיהם של טיילור וספנסר, אך אף אחת מן התורות האלו לא נתנה הסבר היסטורי. וקויפמן קובע:

"מאמונת 'האלים הרמים' אנו למדים שהאמונה באלים יוצרים, משגיחים, טובים, דורשי מוסר, אבות, מורים לבני אדם היא קדומה ושרשית בדת האדם" (תולדות האמונה הישראלית כרך א', פרק יא' האלילות, אגדות אלים עמ' 316).

האלים אינם שייכים בהכרח לתחום הדת: "בדת היונית אין ליחסם של המאמינים אל האלים ואל האמונה עצמה אותה משמעות חמורה רצינית ועמוקה כמו בדתות המונותיאיסטיות. מעולם לא ראו היונים עצמם מחויבים מטעם דתם להאמין אמונה שלמה בסיפורים על מעשיהם של האלים. גם המאמינים באלים והעובדים אותם לא נמנעו לעתים מלזלזל במעשיות אלו ומללעוג לגיבוריהם, ואף מלהמציא סיפורים היתוליים שבהם הוצגו האלים באור שלילי", (אנצ"ע ערך יונית לשון ותרבות, עמ' 542).

ענינים רבים ושונים, שמתחלה לא נחשבו אלא כ'מיתוס', התבררו כעובדות היסטוריות. כך המיתוס היוני על התרבות של כרתים והבנינים המסובכים שנבנו בה, נתגלה כבעל בסיס אמתי עם חשיפת מבנים אלו בכרתים. וכן המיתוס על מלחמת טרויה נתגלה כבעל בסיס עם חשיפת שרידי טרויה שהעידו על חרבן ושריפה כתוצאה ממלחמה עזה. המיתוס כי הברזל הוא מתנה מן האלים, המעוגן בשמו היווני 'סידוס' שמתפרש גם 'כוכב' בלטינית, במצרית שמו: "נחושת שחורה מן השמים" ובשומרית: "מתכת השמים". נמצא כעובדה, כי "הברזל שנודע לראשונה בימי קדם היה ממקור מטאורי, ואפשר להכירו לפי הכמות המרובה של ניקל הכלולה בו" (אנצ"ע ערך ברזל). "השם שנתנו השומרים לברזל 'מתכת מן הרקיע' מדויק כפשוטו, הברזל הוא כליל מוצריו של הכוכב העמל, כאשר כוכב מתפוצץ הוא מקיא למרחבי החלל חלק גדול מתכולתו העשירה בברזל", (מילדות לבגרות בשביל החלב עמ' 125).

• דונלי כתב במאה התשע עשרה: במשך אלף שנים האמינו שאגדות הערים הקבורות פומפי והרקולניום הן מיתוסים, דובר עליהן כעל ערי המשל, במשך אלף שנים לא העריך העולם המלומד את דיווחו של הירודוטוס על נפלאות הציביליזאציות העתיקות של הנילוס ושל קאלדאה הוא כונה אבי השקרנים. אפילו פלוטארך לעג בחיוך", (מתוך 'אטלנטיס' הוצ' צ'ריקובר ת"א תשלח' עמ' 124).
• אגב, המשמעות המקורית של 'מיתוס' היא "העובדה האמיתית" (אנצ"ע ערך יונית עמ' 544).

אם נתבונן במשמעות של אבות קדמונים שחיים מאות רבות של שנים, לעומת צאצאים רבים החיים חיי אדם פשוט כמונו, ומזדקנים לאחר כמה עשרות שנים. הרי אין ספק שזו מציאות חברתית מיוחדת במינה. ניתן לומר שנוצר מצב של שני מיני בני אדם. מאריכי הימים בודאי היו עתירי נסיון וחכמה, כבעלי גוף שעדיין לא נפגם בפגמי השכפול הגנטי היו חזקים ובריאים יותר, לא מן הנמנע שבמקום להזדקן הוסיף גופם לגדול ולהתפתח עד שנעשו ענקים. קצרי הימים היו חלשים יותר, חכמים פחות, וההתמודדות הקשה שהיתה מנת חלקו היומיומי של האדם הפרימיטיבי כילתה את ימיהם ואת כחם. אין אנו יכולים אפילו לדמיין לאלו רמות יכול אדם להגיע, כאשר הוא חי מאות שנים ללא הזדקנות, בזמן שחיינו אינו אלא מירוץ מטורף בו אין אנו מספיקים להתבגר קודם שאנו מזדקנים ומאבדים את הטעם והיכולת להשתמש בבגרותינו.

התורה מייחסת לאנשים מסויימים המצאות שונות, לפי פירושו של המלבי"ם הכוונה בכך היתה להתנגד למיתוס שייחס את ההמצאות האלו לאלים, באה התורה לומר כי הממציאים הגדולים האלו לא היו אלא בני אדם. כך למשל התורה מספרת על תובל קין שהיה "אבי נחושת וברזל", שמו מזכיר את וולקן שהביא את הברזל לעולם לפי המיתולוגיה. ואכן, כבר הורה אוימירוס (המאה ה4 לפנה"ס) כי הממציאים הראשונים הפכו עם הדורות לאלים. וכך מביא פילון מגבל בשם סכניתן שקיבץ את כל המסורות על האלים, כי האלים הם בני אדם שהמציאו המצאות מיוחדות ושגמלו טובות לאנשים (כך כתוב גם בספר החיצוני חכמת שלמה). תורה זו לא נתקבלה, שכן בשל המצאה עדיין אין האדם הופך לאל. אך לאור האמור, שהחכמה הגודל והכח היו מצויים ביד קבוצת עילית מכחם של הבדלים פיזיולוגיים, ניתן בהחלט להבין את התייחסות ההמון הפרימיטיבי לאותם ענקים בעלי כח עלומים נצחי, יודעי כל, כאלים. נוכל להבין כיצד כל ספורי האלים עוסקים ביצורים בעלי תאוות ויצרים כאחד האדם, מהם טובים ומהם רעים, נוכלים או בעלי חסד. ומן הצד השני מספרים עליהם נפלאות.

• "כסנופנס טען שהומרוס והסיודוס תיארו את האלים כעושי כל המעשים הבזויים בעיני בני האדם – גניבה ניאוף ורמאות. מאותה סבה התנגד גם אפלטון לכך שבמדינתו האידיאלית יעסקו בשירי הומרוס", (אנצ"ע ערך הומרוס עמ' 808).

לא רק שבני אדם האמינו באלים, אלא שספרו את הרפתקאותיהם בפרוטרוט ארוך ומייגע, הסיפורים מורכבים ממש כמו תיאור חייהם של בני אדם על כל העלילות המתרחשות על פני כדורינו, ואילני גניאולוגיה מורכבים משובצים בספורים אלו, הכל יודעים מי היתה אשתו של כל אל ומי היו בניו ובנותיו. מהיכן הגיע כל זה? מה זה נתן למאמיני האלים כשבדו עליהם תיאורי דרמה רפורטז'יים שכאלו בזמן שלא ראו אותם מעולם וכמובן לא היה להם שום מושג על 'מעשיהם' של יצורים דמיוניים שאינם קיימים? אין זאת אלא משום שאלו ספורים על בני אדם שפרטי חייהם היו גלויים וידועים, ולגיטימי היה לתארם.

• "הדמויות שבאיליאס אף אם הן בני אלים אינן דמויות מתולוגיות סטראוטיפיות ופשטניות, אלא דמויות אנושיות מסובכות שלכל אחת מהן חיים עצמיים משלה", (אנצ"ע ערך הומרוס, עמ' 806).
• אתני אינה אלא ענת הכנענית, קיימת קירבה חשובה בין סדר דורות האלים של המזרח ובין סדר הדורות של האלים היווניים. (אנצ"ע ערך יוונית עמ' 540).
• "סיפורי אהבות אלים ובנות אדם מושרשים במיתולוגיה היוונית המקורית עצמה כל אל ואלה בפנתיאון היווני יש להם צורה וגיל קבועים פחות או יותר וכן קבועים אפיים ואופן התנהגותם ויש לכל אחד מהם פונקציות מוגדרות לגבי המציאות הטבעית והאנושית", (אנצ"ע ערך יונית עמ' 541).

בולטת העובדה שהאלים מכונים 'אבות' ברבות מן המסורות. אך למרות היותם אבות של כל ההמון, (שהרי מאדם אחד יצאו גם כאלו שהיו 'פגומים' וחיו סכום שנים רגיל, כך שלאורך מאות שנותיו היה אביהם וסב סביהם של אלפי בני אדם. וכן מודגש בתורה ההבדל בין הבן העיקרי לבין "ויולד בנים ובנות") נראה שהקפידו על חיתון אך ורק בינם לבין עצמם, מאחר שהבינו את משמעותו של התהליך אותו עובר המין האנושי, ולכן האירוע של 'בני האלהים' הנושאים להם נשים מבנות האדם ככל אשר חפצה נפשם, הכה גלים בהיסטוריה. לפיכך אין סתירה בין המפרשים בני האלהים כפשוטו, לבין המפרשים בני הדיינים וכדו'. שמחזאי שנמנה באגדה כאחד מבני האלהים (ת"י בראשית ו ד ועוד), אך נמנה גם כאביו של עוג מלך הבשן הענק (נדה סא.) וכמי שלימד את בני האדם לעשות נשק ולהתיפות (פדר"א ח).

ההיסטוריונים הקלאסיים אף 'ידעו'  על יחוסים של אישים מסוימים לאלים שונים, מפורסם הוא למשל יחוסו של תיסיבס מייסד אתונה לאיריכטיבס "בן האדמה ואחד האלים", "פיריתואוס ותיסיבס מבני האלים הנעלים" (הומירוס, אודיסיאה יא 631). והגדיל לעשות פלוטארכוס שייחס את היהודים כצאצאים של האל טיפון המצרי (פלוטארכוס, de Iside), הסופרים הרומיים שונאי היהודים ספרו כי היהודים הם מצאצאיו של סטורנוס הרשע – שבתאי, ממנו קבלו את מזגם הרע, ולכן הם שובתים ביום השבת.. (טקיטוס ויובילינוס^[5]). גם חמורבי מתפאר בעצמו שהוא "זרע מלוכה אשר האל סין הולידו", (אנצ"ע ערך האלהה עמ' 309). אצל היוונים מי שהיו מזרע אלים ובני אדם מעורבים נקראו 'הרוס'.

לא קשה להבין את היצר הגדול של אותם בני אדם מפותחים להציג עצמם כאלים, כל ריפוי חולה יכול להיראות כתחית המתים, וכל היכולות שלא היו לאחרים נראות כמעשי נסים. ובאגדה נאמר: "ולמה קורא אותם בני האלהים? שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין" (ב"ר כו ה). וכן אמרו במפורש כי הזקנה והמחלות הם פגמים שנוצרו עם הזמן ולא מיד בבריאה (ב"מ פז.). שינוי ביולוגי קטן יכול להיות רב משמעות, בגופו של העובר תאי גזע רבים הבונים את גופו, אך לאחר הלידה אלו אינם מתפקדים עוד. אצל יצורים שונים, ובפרט יצורים ימיים, נשארים תאי הגזע לתפקד לאורך כל החיים, כך אפשר לחתוך את התולעת הימית פלנריה לארבעה חלקים, ותוך מספר שעות יהפכו כל החלקים לתולעים מתפקדות בפני עצמן. ומה אם אפשר שגם אצל חלק מבני האדם פעלו תאי גזע כאלו? גם אצלינו ישנם תאים מיוחדים בכבד היכולים לשחזר אותו גם אם נכרת ממנו 70%, תופעה זו מיוחדת לכבד (ומוזכרת כבר במשנה (חולין ג ב), ומה אם היו תאים אלו באברים נוספים, אין פלא שבצורה כזו ניתן לחיות מאות רבות של שנים, כאשר הגוף מחדש את עצמו במקרה של כל פגע. ממש כמעשיותיו של הקטיוס מאבדירה על ההיפרבוראנים.

ההיסטוריה מוכיחה כי ה'אלים' הם בני אדם שהיו קיימים בפועל. אנשים המנויים במיתולוגיה הבבלית כמאריכי ימים, נתגלו גם במציאות:

"מקובל היה להניח שאמת המדה להיסטוריות של השליטים שהוזכרו ברשימת מלכים זו, ושעל קיומן לא היו עדויות אחרות, היא הסבירות של מספר שנות מלכותם. הנחה זו נתבדתה לאחרונה משנתגלתה כתובת של אנמברגס בן שושלת א' מכיש שלפי רשימת המלכים השומרית מלך 900 שנה והיה אביו של אגא הידוע מן האפוס על גלגמש ואגא, כיריבו של גלגמש שהוכרע במלחמה. שוב אין כיום ספק בדבר היסטוריותו של אנמברגס.. יש להניח שעל אף מרקם האגדה העוטה את דמותו של גלגמש במסורת האפית הספרותית, היה אישיות היסטורית רבת עצמה שפעלה במלחמות על ההגמוניה בין הערים כיש וארך בתחילתה של התקופה ההיסטורית כ3000 לפנה"ס" (אנצ"מ ערך מסופוטומיה עמ' 65. כך גם המסורת על סרגון מלך אכד לבשה אופי מיתולוגי אך מקובל לחשוב כי הוא היה אדם שבמציאות).

"לגלבנדה וגלגמש נודעו כגיבוריהן של עלילות גבורה ומלחמה שמוטיבים מציאותיים ודמיוניים אמנם משמשים בהם בערבוביה אבל ניכרים בהם גרעינים היסטוריים.. כיצד הגיע שמו של האל דמזי להיזכר כשמו של מלך בשר ודם, או שמא יש לשאול כיצד זה זכו להאלהה מלכים בני תמותה? לדעת יעקובסון ראו מעין כח אלהי בשליטים שהשכילו לנהל יפה את עניני ממלכותיהם..",(אנצ"מ ערך תמוז עמ' 583).

"מלומדים סבורים שרשימת המלכים מדוייקת מבחינה היסטורית, אולם הם מתפלאים ונבוכים למראה מספר השנים שבהן מלך כל אחד מהמלכים.. רשימת המלכים תואמת בדיוק את הידוע לנו על ההיסטוריה של השומרים ואת מה שהצלחנו לחשוף באבנים ובאשפה של נינוה, ניפור, ושאר ערי בבל החרבות. הדבר הוכח במחקרים שנערכו מטעם המוזיאון הבריטי: זיאו סודרה רשום בתורה מלך האחרון שלפני המבול, נאמר עליו שהיה בנו של אובאר-טוטו.. בירתו היתה שורופק.. כל זה מתאים לסיפור המבול כפי שסופר בעלילות גילגמש. שם פונה האל איאה אל זיאו סודרה במלים: איש שורופק, בנו של אובאר טוטו", (קשר החלל החיצון עמ' 106).

הענקים

מציאותם של ענקים הגדולים וחזקים משמעותית משאר בני האדם, ברורה היטב גם מן התקופה ההיסטורית. עדויות רבות  מספרות על כך, עוג מלך הבשן המייצג את ממלכת הרפאים, בני הענק שראו המרגלים בארץ ישראל, גלית הגתי בימי דוד. ומענין שגלית מוצג כבן למשפחת ענקים ואף אחיו היו ענקים (וכן מוזכר ביניהם ספי מילידי הרפאים, דה"י א כ ד. וזה פשוטו של "ילידי הרפה", ראה הרד"ק שם). גם חורי הסופר המצרי מימי רעמסס השני מתאר את המצב בא"י: "מלא שוסים נחבאים מהם קומתם ארבע או חמש אמות מעקבם עד אפם" (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 39). יוסף בן מתתיהו מעיד כי בימיו היה ניתן למצוא שלדיהם של ענקים (קדמוניות היהודים ה ח): "נשארו עוד ילידי הענקים אשר בעקב גודל גופם וצורתם לא היו דומים כלל לשאר בני אדם, והיו מופלאים במראה ואף השמועה על אודותם היתה נוראה. עד היום אפשר לראות את עצמותיהם, ואין בהם שום דמיון לאיזה דבר שהגיע לידיעתינו" (כיוצא בזה אגדת חכמים על עצמות ענקים נדה כד:, ראה גם ב'מאור עיניים' של עזרי המן האדומים ח"ג פ"כ המביא עדות של היסטוריון נוצרי על שן אנושית בגודל "של מאה שיניים שלנו") ^[6].

הממצאים כדוגמת הדולמנים והסטהונג'ס המשתמשים באבני ענק השוקלות טונות רבות^[7] אינם נראים כמונומנטים שנבנו ע"י עם עבדים שלם בעזרת מנופים במשך עשרות רבות של שנים, אלא כציונים אקראים ורגילים (חלק מאבני הסנטהונג'ס נחצבו במרחק 3000 ק"מ ממקום הצבתן, באיזור יש סימנים לכ900 מבנים מגליתיים). אלו מעידים על התרבות הקיקלופית (טיטנים) עליה מספרות מסורות עתיקות – קבוצות אוכלוסיה שלמות שהיו ענקים (ראה אנצ"מ ערך נפילים. הירודוטוס ג20 מספר על עם המקרובים שהיו ענקים). מבנים ומצבות מגאליתיות אלו מצויות דוקא מן התקופות הקדומות – מה שנוגד את ה'התפתחות'.

• "המבצר העתיק של אולנטיטמבו בפרו בנוי על רמה, הוא בנוי מגושי אבן בגובה של 3-5 מטר. אבנים קיקלופיות אלו נחצבו ממחצבה במרחק 11 ק"מ משם.. כיצד הורידו את האבנים לנהר שבעמק, העבירו אותן על רפסודות, והעלו אותן לאתר המבצר, נותרה תעלומה שהארכיאולוגים לא יכולים לפתור", (ארץ רעשה, וליקובסקי, עמ' 68).
• באלף השני לפני הספירה פרחה בסרדיניה תרבות הנוראגי, שהשאירה אחריה אלפי מבנים מאבן בגובה של עד 20 מטרים (=כבנין בן שש קומות) הבנויים מאבני מדות, ומחולקים לשתי קומות (בלבד!). באשר ליעודם חלוקות הדעות: ייתכן ששימשו במקלטים מבוצרים לשעת חירום, או כמרכזים של ישובי בקתות, ואפשר שהיו קשורים בפולחן כלשהו (אנצ"ע ערך סרדיניה, ר' שם ביבליוגרפיה). אכן מדהים! תרבות שבנתה אלפים מבני ענק גרנדיוזים שכאלו, גרה בעצם בבקתות קש, ואת הבתים האלו בנו לצורך 'מרכזיות', מה התועלת במקלט מבוצר כל כך גבוה, ואיזה פולחן יכול להביא מפעל בניה אדיר שכזה?
• הגַלעד (מֶנְהִיר) המכונה "ג'ראן מנהיר בריזה"  שהתגלה בלוקמאריאקה, התנשא (כיום הוא מפורק לארבעה חלקים) לגובה 18 מטרים ושקל 300 טון, (ספר השיאים של גיניס).
• "ספר היובלים מיחס לרפאים גובה עד תשע או עשר אמות (יובלים כט ט) וKarge ציין שמידות אלו חופפות את מידותיהם של הדולמנים", (אנצ"מ ערך רפא עמ' 404).
• "יש סוברים שהמושגים מצבה וגלגל נתכוונו למבנים מגאליתיים ולציבורי מבנים מגאליתיים שנחשבו קדושים בעיני הכנענים.. מצבות עשויות אבן גבוהה ובלתי מסותתת, הניצבת כעמוד וגבהה למן מטר אחד ועד 8-10 מ', מצבות מסוג זה הוצבו יחידות ואף בקבוצות.. בעבר הירדן מזרחה מרובים הציונים המגאליתיים לסוגיהם והם מצויים בקבוצות גדולות, יש לאמוד את מספרם ב20,000.. הציונים המגאליתיים הארציישראליים הם מן הקדומים בעולם", (אנצ"מ ערך מיגאליתיים).
• בכל עבר הירדן קיימות מצבות קבורה שנבנו מאבנים גדולות שמשקלן הגיע עד ל30 טון (בהט, שדה הדולמנים של שמיר, ארץ ישראל יא' תשלג. עמ'48. אפשטיין, בעיית הדולמנים לאור החפירות האחרונות בגון, א"י יב' תשלה' עמ' 8). לפי קרג אין ספק שמבנים אלו נוסד ובידי בני הענק (מובא אצל: הרטל, הדולמנים בארת ישראל, 1987, עמ' 62. ראה גם:אנציקלופדיה מקראית כרך ז' עמ' 404).

פרופ' דניס סוראט, מנהל המרכז הבינלאומי ללמודים צרפתיים בניצה, שחקר את המבנים האלו, כותב:

"רק בדרך אחת אפשר להסביר באופן מתקבל על הדעת את המספר הרב של מבנים ארכיטקטוניים ענקי ממדים, ואת המספר הרב של גושי אבן מעוטרים ביד אמן. ודרך זו היא לצאת מן ההנחה שמקימיהם הפרימיטיביים של מבנים אלה היו ענקים"^[8].

מענין לשים לב לעובדה זו שריכוז עצום של המבנים המגאליתיים נמצא דוקא באיזור עבר הירדן, (כמו גם הגילגל, שבני ישראל גם הם הציבו בו אבני ענק, כסמל. וראה גם שופטים ג יט. ואולי זה שייך למאמר חכמים שהמצבה היתה אהובה בימי קדם, כאשר הקימוה אנשי מדות שרוח נכונה היתה בהם) וכן שאר המסורות על ענקים מתמקדות באיזור שני עברי הירדן: הרפאים, עוג מלך הבשן, הענקים שראו המרגלים בארץ, השוסים הענקיים שראה שנהת המצרי, (מגילת שנהת, פפירוס אנסטזי מתאר ילידי ענק "מהם 4 או 5 אמות"), וגם גלית הגתי ומשפחתו. ובהר אפרים גם היתה ארץ רפאים^[9] (יהושע יז טו), אפשר לראות בכל הנתונים האלו הצלבתת מידע המוכיחה על מקור שבמציאות.

• "יש לראות את גרעין המסורת על עוג כמהימנה.. אף עמוס מתאר את האמורי אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים. יש להניח שהיתה לבני ישראל למואבים ולעמונים מסורת משותפת על עמים קדומים גבוהי קומה שישבו משני עברי הירדן ושנתכנו בשמות ענקים רפאים אימים זוזים וזמזומים" (אנצ"מ ערך עוג).

מענין לשים לב שהמלה "ענק" אין לה גזרון ברור בעברית, והנה בשפה השומרית "ענונאקים" פירושו "באו מהשמים" ("בחזרה לבראשית", ז. סיטשין, מהדורה מתורגמת הוצ' שני 1993. עמ' 24), כפי המסורת המובאת בבראשית ו' על הנפילים. ועוד יותר מפליא לראות את הגירסא ביהושע (כא יא): "קרית ארבע אבי הענוק", המשמרת בתוכה את הביטוי הקדום. הענקים באמת "באו מהשמים", שכן היו דור שלישי ורביעי לאדם הראשון שנברא על ידי אלהים בעצמו.

הערות:

[1] ראה באנצ"מ ערך אור כשדים:

"המסורת ההיסטורית האגדית השומרית המספרת על שושלות רבת והקובעת את זמני מלכותם עד כדי אלפי שנים.. אך עם השושלת הא' של אור (המאה הכח' כז' לפנה"ס בקירוב) אנו מגיעים לממשות היסטורית והארכיאולוגיה מעלה שרידים".

ההבדל בין היסטוריה לבין מיתולוגיה הוא שהיסטוריה הינה רישום מתקופת המאורעות, מה שאין כן סיפור על מלך שמלך שלשים אלף שנה שהכותב עצמו מספר כי לא נכתב בזמן המאורעות אלא בתקופה מאוחרת, זהו 'תיארוך' שוה ערך לתיארוך של מאובן ע"י מלומד על סמך השערות שונות.

[2]מומחים מעריכים על פי בדיקות מח ועוד כי האדם הניאדרטלי ידע לדבר, וכן גילה סימני תרבות אחרים. אך כעבור 70,000 שנה (כביכול) קובעים מומחים בכנס בלשנים באוניב' מישיגן ב1988 כי כל השפות האנושיות מקורן באחת, ("בחזרה לבראשית" ז. סיטשין מהד' מתורגמת הוצ' לשני תשנג' עמ' 215), היעלה על הדעת שבסכום שנים כזה לא התפתחה אלא שפה אחת בעלת ענפים רבים, ועדיין אנו יכולים לעמוד על הזיקה? אכן ברור הדבר כפי מסורתינו כי שפה אחת היתה למין האנושי עד לפני כמה אלפי שנים, באפוס השומרי מן המאה הכא' לפנה"ס מסופר כי האל אנכי בלל את שפת בני האדם וקודם דברו כלום לשון אחת, (עולם התנ"ך בראשית עמ' 84). יצחק מוזסון, בספרו "המילה" טוען להוכיח כי שפה זו היא העברית.

העובדה כי המזרח הקדום היה כפר גלובלי לפני שלשת אלפי שנים, מפליאה אפילו אם נמנה את שנות הבריאה לששת אלפים בלבד. לפי מחקרי וליקובסקי ('ארץ רעשה') המראה כי תקופת הקרח אירעה בתקופה ההיסטורית (על פי מאות אלפי שלדי חיות טרופיות שקפאו או הומתו באחת בכל אירופה ואף בסיביר), אפשר שאירועים אלו דחקו את כל העולם כולו אל המזרח כאל כפר אחד.

[3]ישנו הסבר הגורס כי השנים הטבעיות באמת היו קצרות יותר. כפי שנזכר במדרש על הפסוק כל ימי הארץ חורף וקור: "עד כאן לא היה סדר זמנים", ומפרש הספורנו (בראשית ו יג) שמסלול כדור הארץ השתנה ונהיה אליפטי, ראה גם במלבי"ם פרשת נח, ובסנהדרין (קח') שבשנת המבול לא היה הסיבוב כרגיל. כך נרמז גם באבן עזרא (בראשית ט יד.) וכל השינויים האלו מכריחים שסיבובו של כדוה"א היה שונה, סיבוב קצר יותר, ומכאן כי השנים היו קצרות יותר. וכן מבואר במדרש כי בזמניהם לא היו עונשים בדיני שמים עד גיל מאה (מקביל לגיל עשרים בזמננו), וכן מוזכר כי כולם ילדו בגיל מאוחר מאד ובגיל מוקדם עדיין לא ילדו, (ולא מחמת אמצעי מניעה..). כך חם בגיל מאה מכונה "בנו הקטן" (בראשית ט כד). ועי' גם במדרש שכל טוב (בראשית מא') על הפסוק "בעוד ששים וחמש שנה", דהיינו ששים וחמש שינויים – תקופות, ז"א כ12 שנה.

[4]כקוריוז נציין למחקרו של המדען הרוסי ולאדימיר וולקוב, (חבר האקדמיה למדעי הרפואה ברוסיה), הטוען כי הסיבה להזדקנות היא הצטברות פסולת על מסנני האיברים בגוף, הצטברות זו תלויה בסוג המים שאנו שותים, ולדעתו תכולת המימן במים שאנו שותים הצטמצמה, לו היינו שתים מים מועשרים במימן היינו זוכים ליהנות מ"המים שהיו קודם למבול", (מעריב, 6.4.95).

[5]אגדה זו התגלגלה לספרות היהודית, ובספר מקור חיים פרשת משפטים כתוב: "ובספר ראשית חכמה אמר כי שבתאי ממונה על היהודים, וראיה לדבריו כי הם שומרים יום השבת שהוא מחלק שבתאי, להודיע שאינם צריכים עזר".

[6]ד"ר לואיס בורקהאלטר, בספרו "סקירה על המוזיאון של בירות", (1950), כותב: "מבקש אני להבהיר ולהדגיש, כי יש לראות בקיומם של בני אדם ענקים בתקופה האכאולאנית עובדה מדעית מוכחת". הוא מסתמך על שלדי ענק, ועל כלי עבודה בממדי ענק שנמצאו במקומות שונים בעולם. במקביל לעדות יוסף בן מתתיהו על שלדי הענק. 

בהקשר לפליאונטולוגיה של ימינו, יש להניח שלו נמצאו עצמות ענק הם בודאי יוחסו לממותות או לדינוזאורים, שהרי "אינם מתאימים לבני אדם". אלו שהיו ידועות בימי קדם ובימי הביניים שימשו ללא ספק לתרופות ולשאר אמצעים מאגיים, כפי שעלה בגורלם של עוד שכיות חמדה מימי קדם (ראה לעיל על רפואה מקשקשי דרקון, ההיסטוריה הסינית היתה רשומה על עצמות דרקון מפורסמות, חריתה שנעשתה באלף השני לפנה"ס, אנצ"ע ערך סין עמ' 848). בשר המומיות היה מקובל כרפואה בדוקה ומנוסה בימי הביניים וגם לאחר מכן, ראה למשל בשו"ת "גינת ורדים" (רבי אברהם בן מרדכי הלוי, נולד במצרים 1650 ושימש ראש הרבנים בקהיר, יורה דעה א' ד') שדן האם מותר לאכול מבשר המומיה, וכותב: "דבר מוסכם שיש בבשר המומיא הנאה ותועלת". הרדב"ז (כיהן כרב במצרים 1513) כותב: "המומיא בשר אדם הוא ומותר ליתנו בתרופות לפי שמרוב הזמן חזר ונהיה עפר", (ח"ב תרצב'). ה'משנה למלך' (הלכות אבל ג' א') כותב שכהני הדת היו מוכרים בשר מומיא.

הגיאולוג האנגלי סר צ'ארלס ליאל, שדגל באבולוציה, כותב: "אם ייקבע למשל על עצמות חיה מאובנת שהן של אדם, היינו יכולים לסתור מיד את הטענה כחסרת ערך ולקבוע את השלד כשלד של זוחל באישורו של אנטום נודע. וכשמוצאים אנו בין מחברים עתיקים כי דעתם בדבר שיעור קומתו הענקית של מין האדם בימי קדם מתבססת על שיניים מאובנות ועצמות ענקיות הרינו יכולים לקבוע ששרידים אלה שייכים לפיל ולקרנף באישור סמכות מוכרת", (ליאל, "עקרונות הגיאולוגיה", מהדורה מתורגמת ע"י פרופ' בודנהיימר, תשיב', עמ' 164). מענין מדוע לא טענו הקדמונים, על סמך שלדי פילים, שלמין האנושי היו בעבר שנהבים?

הסבר אחר טוען כי מבנה גופם ואיכות שלדם של הענקים היה שונה משל האדם הרגיל, ולא היתה לו את היכולת להשתמר (לוי, מקרא וארכיאולוגיה עמ' 170), בהסתמך על העובדה שבכל אלפי הדולמנים לא נמצא אף שלד אחד שלם וגם לא חלקים עיקריים של שלד כגון גולגולת שינים עצמות גפיים וצלעות, (הדולמנים בא"י עמ' 23), מה שנחשב לתעלומה (אנצ"ע ערך מגליתיים). ואולי אפשר לנמק את הענין בחילוף חמרים מתמשך, כשם שאנו רואים שינוי במבנה העצם לאחר כמה עשרות שנים של חילוף חמרים (בריחת סידן וכדו'), אפשר שחילוף חמרים של מאות שנים הופך את העצמות לחומר מתכלה.

מידע על שרידי ענקים, מפוקפקים יותר, ומפוקפקים פחות ברשימה זו, וכן כאן. וכאן סקירה על עבודתו של בורקהאלטר, המאמר שפורסם בנושא תגליותיו על התרבות האשלית.

[7]ספרות ענפה התפתחה בנושא מבנים ויצירות קדומות המצריכות ידע ותחכום. מפורסמים ביותר הם ציורי הקרקע הענקיים וכיו"ב, העיר טיאחואנאקו, מסלולי עמק נאסקה, הפסל במפרץ פיסקו, סאצ'איחומן, אולאנטייפארובו, מפת פירי ראיס וכו', (רבים נתלו ביצירות אלו בכדי להוכיח קיומם של כחות על טבעיים למיניהם, אך אין מדובר בדברים שהם מעל הטבע, אלא בפעולות המצריכות כח רב ושליטה עצומה בטבע, ונראה שנעשו בכמות גדולה בדרך טבעית ופשוטה, ולא בריכוז מאמצי כל המין האנושי שהקדיש את כל חייו על ידי מאות אלפי עבדים וכו'). ריכוזם של יצירות אלו בדרום אמריקה מפורסם, וכן מספרת האגדה על בני קין שחיו מתחת הארץ (אוצר מדרשים מדרש שלמה המלך עמ' 533) – מעברו השני של הכדור (כמוזכר שם שהשמש זורחת להם וכו'. כך מבין גם בעל הזהר בראשית ט: אגדה זו). אגב, המאיה הזכירו רבות את הנחש עטוי הנוצות, השווה את המיתוס הבבלי על הנחש החכם שעלה מן הים, ואגדה המובאת בזהר שם כי בני קין עובדים לנחש בעל כנפיים.

[8]מעניינת היא השאלה, מדוע אותם אנשים עלומים שהקימו מבנים מונומנטליים כאלו בתקופות הקדומות ההם, לא השאירו אחריהם גם כתובות מונומנטליות, אותן היינו יכולים להכיר ע"י תחכום ואיכות. והנה אפלטון (פיידרוס כרך ג' עמ' 419) מספר על האל תיות ששכן באיזור הדלתא במצרים, שהיה הממציא של משחקי הפסיפסים והקוביות, וכן של הכתב, הציע לאל תמוז שהיה מלך במצרים באותה עת את רעיונו בדבר הכתיבה, ותמוז דחה את דבריו באמרו כי זה מצמצם את השכל ואת הידיעה, וסוקראטס אומר: "יש בה בכתיבה צד נורא". ואכן יש מקום לראות את כל הכתיבה כפרי התנוונות, שכחה, וצמצום ההשגה האנושית למושגים מסויימים. מובן שלנו כבני אדם מוגבלים כל כך אי אפשר בלי הכתיבה, והיא מקור החכמה. ויש גם לבדוק את השאלה מה היתה השפעת המבול על מונומנטים. יש להעיר כי דוקא היוונים שהיו קרובים לאלים, קבלו את הכתב מאוחר מכל העמים.

לעומת זאת מסופר על טקסטים מלפני המבול: "עובדה היא שהטקסטים השומריים חוזרים ומפנים ללוחות כתובים מלפני המבול, המלך האשורי אשורבניפל התפאר שהוא בעל ידע כמו אדפה וכי הוא מסוגל לקרוא לוחות מלפני המבול", (בחזרה לבראשית, ז. סיטשין מהד' מתורגמת הוצ' לשני תשנג', עמ' 214).

[9]גם ממצאי הדולמנים מתמקדים רובם במזרח הירדן, ומיעוטם במערב, בהרי יהודה ואפרים (אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכיאולוגיות ערך דולמנים עמ' 388).

"רפאים" נעשה בעברית שם נרדף למתים, ראה באנצ"מ ערך מוות כי הכינוי רפאים למתים נהג כבר אצל הכנענים ומקורו לא הוברר, ובערך רפא כי משמעותו המקורית הוא "גיבורים". אך ישנן משמעויות נוספות, ראה ישעיה (יד ט) "כל רפאים ומלכי ארץ השוכנים תחתיות" (רש"י פי' ענקים שוכני ארץ), ובישעיה (כו יט) "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל". ואפשר שדימוי זה נוצר ע"י מחשבת ההמונים כי כל הרפאים הקדמונים לא נעלמו מן העולם לגמרי אלא חיים בארץ משלהם בתחתיות ארץ. ואולי בכדי להוריד את ערך הרפאים אומר ישעיה: "ה' אלהינו בעלונו אדנים זולתך לבד בך נזכיר שמך – מתים בל יחיו רפאים בל יקמו לכן פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו" (כו יג). היות ונעשו לאדונים ולאלילים נשמד זכרם. ואפשר שהכינוי עמק רפאים לגיא שתחת ירושלים הוא מלשון "עמק המתים" על שם הזוועות שנעשו בו, והמתים שנקברו בו. אלא שכינוי זה נמצא כבר בספר יהושע (ובש"ב כג יג). ואולי המנהג להיקבר באיזור החל עוד עם קבורת הרפאים שם. (גם השם הלועזי "גיא הטירופון" המוזכר אצל יוספוס אפשר שמקורו ב"רפאים"), ויש כאן טעם כפול לשם, כמו במקומות רבים, על כל זה ראה להלן "גן עדן".

על הכתוב "אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח" (משלי כא), דרשו חז"ל אין רפאים אלא גהינום (ב"ב עה). ואכן עמק רפאים הוא הוא גיא בן הינום. ויש לפרש גם הניגוד בין "אדם" של ראשית הפסוק לבין "רפאים" של סוף הפסוק, כאומר כאשר אדם רגיל תועה מן הדרך הוא נהפך לצל אובד כמו שאירע לרפאים הקדומים אשר נשמדו בחטאם.