לחץ לגירסת הדפסה

וליקובסקי – תיארוך יציאת מצרים ועדויות מצריות

בחיפוש אחר חוליית קשר בין תולדות מצרים וישראל*

מרד ומנוסה

השתדלתי למצוא במקורות המצריים זכר כלשהו לאסון טבע. מתוך תיאור הפגעים בפפירוס איפובר והשוואתו לסיפור המקראי, מתקבל רושם חזק ששני המקורות מספרים על אותם מאורעות ממש. יהיה זה אך טבעי לחפש בפפירוס רמז להתקוממות בקרב האוכלוסיה, למנוסת עבדים נדכאים מארץ מוכת אסון, וכן לאסון טבע בו נספה פרעה.

אם כי אין בפפירוס הפגום התייחסות מפורשת לעס ישראל ומנהיגיו, מתוארות בו באופן ברור שלוש עובדות שנגרמו עקב זעזועי הטבע: האוכלוסיה מרדה; המסכנים או "האביונים" נמלטו; המלך נספה בנסיבות יוצאות-דופן.

אילו נסיתי להוציא מן הפפירוס יותר משלוש עובדות אלה, נוסף להקבלות הברורות לתיאור המכות, הייתי חושף אר עצמי להאשמה שהנני מנצל את מצבו הפגום של המסמך על מנת לתמוך בהנחות שנקבעו מראש, אך ההתייחסויות לזעזועי הטבע ולאוכלוסיה שהתמרדה ונמלטה אינן דו-משמעיות, מובנן ברור, ואינו מניח מקום לאי-הבנות. ולכן, כאשר בסעיפים הבאים אני מנסה למצוא הקבלות נוספות בפסוקים מסוימים, אני עושה זאת בהסתייגות. הפפירוס ניזוק, והינו סתום במקומות רבים. אם השוואה זו או אחרת איננה שלמה, או שרירותית, אין הדבר מוסיף, אמנם, אך גם אינו גורע דבר מן העובדה שנקבעה כאן, דהיינו: שבמצרים התחוללה סדרת רעידות אדמה והפרעות טבע אחרות, מלוות מגיפות, שהביאו חורבן על בני-אדם, בעלי-חיים, צמחיה, ומקורות מים.

האותות הראשונים של זעזועי הטבע המתקרבים גרמו לתסיסה במדינה, והמשועבדים נשאו נפשם לצאת לחפשי. הפפירוס מספר ש"אנשים העזו למרוד בנחש הנזר" (סמל הסמכות המלכותית), וכי סודות לחש הכשפים הקשורים בנחש נתגלו ברבים (7-6:6 עד 6-5:7). מסופר גם שזהב ותכשיטים "נענדו על צווארן של שפחות" (3-2:3; השווה גם שמות י"א, 2: "…וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב").

קריסת בניני האבן, ההרוגים והפצועים בעיי המפולת, והתמוטטות פסלי אלילים רבים, זרעו אימה ופחד. כל אלה נראו כמעשה אלוהיהם של העבדים.

          שמות י"ב, 33 – ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו כלנו מתים[1].

המצרים עתידים היו להשתמש במלים חריפות אף יותר. משחזר ונשנה האסון לא הוסיפו עוד להביע אימה ופחד מפני המוות, כי אם ביקשו את נפשם למות בפסוקים כגון אלה:

פפירוס איפובר 2:4 – אבוי, גדול וקטן אומרים: מי יתן ואמות.

השורות הבאות מספרות על אוכלוסיה הנמלטת מא-סון: "אנשים נסים… נוטים הם אהלים כשוכני הגבעות" (איפובר 10:2). בספר שמות נאמר כי על בני ישראל היה "למהר" (שמות י"ב, 33), וכי "לא יכלו להתמהמה" (י"ב, 39). מנוסה וחיים באהלים ארעיים היו מנת חלקם של רוב הניצולים, כפי שקרה פעמים רבות מאז ועד עתה, בכל פעם שרעידת-אדמה החריבה ערים; פחד שורר בקרב הניצולים פן יפקדם זעזוע נוסף.

"ערב רב" של מצרים הצטרף אל העבדים העברים, ויחד איתם מיהרו לצאת למדבר (שמות י"ב, 38).

פפירוס איפובר (7: 2-1), מספר רק שפרעה אבד בנסיבות בלתי רגילות "שכמותן לא קרו מעולם". המצרי קונן את קינותיו ואף בשורות הקטועות ששרדו ניתן להבחין בהן:

…בכי… הארץ היא… בכל עבר… בכי…

ההיקסוס פולשים למצרים

לא היתה עוד כל סמכות ממלכתית במצרים. במרוצת השבועות הבאים הופקרו הערים לביזה. מערכת המשפט חדלה לתפקד. האספסוף חיטט בעיי החרבות, בין הריסות מחסני המלכות, ובגנזכי הממשל בהם נשמרו חוזים, שטרות ותעודות-בעלות על מקרקעין.

פפירוס איפובר 9:6 – אבוי, החוקים שבהיכל המשפט מושלכים החוצה אנשים דורכים [עליהם] בראש חוצות.

10:3 – מחסני המלך הינם נחלת הכלל.

הפפירוס מספק מידע על מה שהתרחש לאחר מכן. על קרום כדור הארץ עברו שוב ושוב זעזועים עזים ("שנים של רעש"), הדרכים נשתבשו לבלי עובר, הן היו "סחופות" ו"מוצפות" (איפובר 11:12 ואילך). הממלכה נתדלדלה מתושביה ואיפובר מקונן על "בני-אדם, כי אינם". ארמון פרעה הפך תל-חרבות. הסמכות הממשלתית התמוטטה לחלוטין: "ראה, שרי הארץ נסים על נפשם" (14:8); "ראה, לשכות השרים אינן עוד נעל מכונן], כעדר מבוהל ללא רועה" (2:9). "האביונים" שנמלטו שוטטו במדבר. עבדים שנותרו במצרים הרימו ראש.

פפירוס איפובר 7:6 – אבוי, משרדי הממשל נפתחים ורשימות המפקד נלקחות.

ואז הופיעו פולשים מתוך עלטת המדבר, חצו את הגבול ונכנסו לארץ החרבה:

          פפירוס איפובר 1:3 – אבוי, פשט המדבר בכל הארץ, המחוזות היו לשמה. שבט זר פלש למצרים.

פגעי הטבע שהותירו את מצרים חסרת מגן שמשו אות לשבטי מדבר ערב:

פפירוס איפובר 1:15 – מה זה היה לנו? – כך יוודע לבני אסיה מצב המדינה;

11:14 – …אין עומד על נפשו ומתגונן.

המצרים, המומי מכות הטבע, לא התגוננו מפני הפול-שים. לא ברור אם המספר "מאה ריבוא אנשים" הנזכר בפסוק הבא מתייחס למספר הנספים או למספר הפול-שים:

פפירוס איפובר 6:12 ואילך – היום פחד – יותר ממאה ריבוא אנשים. לא נראים – אויבים – פורצים למקדשים – בכו.

על כל המכות הקודמות נוספה אף זו: בוזזים השלימו את ההרס, הרצח והאונס.

האסון הכפול – של הטבע ושל הפלישה – מחה כל הבדלי מעמדות וחולל מהפכה חברתית. "ראה, גבירות אצילות תהלכנה רעבות". "ראה, הישן ללא אישה מחוסר כל – מוצא כלים יקרים"; "הלן בסחי ומאוס" הרים ראש, "זו שהסתכלה בבבואתה במים – הינה בעלת ראי".

היתה זו אנרכיה. איש לא עבד. "ראה, בעלי המלאכה אינם עובדים"; "איש מכה את אחיו בן אמו". "אנשים אורבים (מאחורי] השיחים נלעובר אורח] המהלך באפילה לשדוד משאו", "ראה, איש תוקף את רעהו… שלושה כי יצאו לדרך, נותרים רק שניים; המרובים הורגים את המעטים… הארץ הינה כעשב שוטה המכלה את האדם".

"מה נורא המצב. מה עלי לעשות?" מקונן איפובר. "אוי לי כי באה עת רבת סבל!"

אחדים מביטוייו של איפובר מורים על-כך שטקסט הפפירוס חורר ומן קצר לאחר הזעזוע העיקרי, שעה שתוצאותיו וזעזועי הטבע שעתידים היו להתחולל בעקבותיו טרם באו אל קיצם.

נקודת המוצא למחקר שלפנינו היתה זו: יציאת מצרים התרחשה בתקופה בה התחוללה תהפוכת טבע אדירה. כדי לקבוע את זמן יציאת מצרים בהיסטוריה המצרית היה עלינו לחפש עדות מצרית בדבר זעזועים בעולם הטבע. עדות זו כלולה בפפירוס איפובר.

רבים מחלקי הפפירוס חסרים. ההתחלה והסוף שהכילו, ללא ספק, פרטים ואולי אף שמות – נפגמו. אך די בנותר כדי לשכנע אותנו בעובדה, שלא סתם סיפור על זעזועי טבע לפנינו, כי אם גירסה מצרית למנות מצרים.

היה זה מפתיע למצוא בפפירוס, נוסף לסיפור על "שוכני הביצות" וה"אביונים" שברחו מן הארץ הרוסת הפגעים, גם דברי קינה על הפולשים שבאו ממדבר אסיה, פשטו על הארץ המתפוררת והיו לשליטיה האכזריים. עמו, או ההיקסוס, היו הפולשים ששלטו במערים במשך מאות השנים המפרידות בין תקופת הממלכה התיכונה לזו של הממלכה החדשה.

להלן יובאו הדעות השונות ביחס למועד חיבורו של פפירוס איפובר.

פי החירוֹת

בשנות הששים של המאה התשע-עשרה הבחין עובר-אורח באל-עריש, שעל גבול מצרים וארץ-ישראל, באבן שחם שחורה, דמוית תיבה מקודשת (naos), חקוקה הירוגליפים על כל פיאותיה. ערביי המקום השתמשו בה כשוקת בקר. דיווח על תגלית זו ותרגום חלקי של הטקסט פורסמו בשנת 1890[2], ואותה עת שימשה עדיין התיבה כשוקת. בתחילת המאה העשרים הובאה אבן זו למוזיאון באיסמעיליה ונעשה נסיון לתרגם את הטקסט מחדש[3].

מאז גילויה הוזכרה אבן שחם זו, המונולית מאל-עריש, רק לעתים רחוקות. הטקסט המוזר נחשב מיתולוגי למחצה, אם כי מוזכרים בו שמות מלכים, מקומות משכנם, ואתרים גיאוגרפיים, ומתוארת בו פלישת זרים. שמות אלים המופיעים בטקסט הם כינויי לוואי מלכותיים. הכתובת היא מן התקופה התלמית או ההלניסטית, אך המאורעות המתוארים הם מתקופה קדומה הרבה יותר – תקופתם של המלך תום

(Thom) ויורשו. שמו טל המלך תום נכתב בכתובת זו כשהוא מוקף קרטוש[4] מלכותי, עובדה המצביעה על הרקע ההיסטורי של הטקסט.

הטקסט כפי שניווכח, ראוי לעיון מדוקדק ולתרגום חדש ומדוייק. אפילו סדר קטעיו השונים טרם נקבע בבירור. בטקסט הפגום מופיעות השורות הבאות:

הארץ היתה במצוקה גדולה. רעה נפלה על פני האדמה… זעזוע גדול פקד את הארמון… איש לא עזב את הארמון במשך תשעה ימים, ובמשך תשעה ימים אלה של תהפוכה, השתוללה סופה כזאת, שגם בני-האדם וגם האלים לא יכלו לראות איש פני רעהו הסמוך אליו.

צירוף דומה, בדבר חושך מלווה תהפוכות טבע שארך ימים מספר, שריתק כל אדם למקומו, ושהיה כה מוחלט עד כי איש לא ראה את פני אחיו, נמצא בספר שמות בסיפור על המכה התשיעית:

שמות י', 23-22 – ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים…

הטקסט המצרי שונה מהעברי בכך שהוא מונה תשעה ימי חושך. רוח חזקה נזכרת במקרא בקשר לסילוק המכה הקודמת, הארבה, שהובא על-ידי "רוח קדים", "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ…" (שמות י', 13 ואילך), ונישא משם על ידי "רוח-ים חזק מאד":

     שמות י', 19 – ויהפך ה' רוח-ים חוק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף…

מיד לאחר מכן באה המכה התשיעית – החושך הסמיך.

במדרשים קדומים מובאים פרטים נוספים, לפיהם נמשכה מכת החושך שבעה ימים. במשך שלושת הימים הראשונים עוד ניתן היה לשנות תנוחה – לקום ולשבת. בשלושת הימים הבאים לא יכול היה איש לזוז ממקומו. רבים הס מקורות חז"ל המתארים כך את מכת החושך. מצירוף החומר הזה (על-ידי גינצבורג) מתקבלת התמונה הבאה:

ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים… שבעה ימים… אותו חשך החשיך עיניהם ולבם של המצרים שלא היו יכולים לגרשו בשום פנים… אם היה מי מהם מדליק נר, ובאה רוח סערה וכבתהו או שהיה החשך מחניקן ומסתיר אורו שלא יאיר… אף חוש הדיבור וחוש השמיעה ניטלו מהם באותה שעה ולא היה אחד מהם יכול להזיז יד ורגל לקחת לו מזון לאכול אלא היו שוכבים תחתם כפגרים מתים, רעבים גם צמאים[5].

יום החושך השביעי והאחרון בא על הארץ כאשר בני ישראל היו על חוף ים-סוף"[6]. בספר שמות נאמר "ויהי הענן – והחושך" וכי מחנה מצרים ומחנה ישראל לא קרבו זה אל זה "כל הלילה". "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה…" (פרק י"ד, 21-20).

לפי המסורת חלפו בין המכה העשירית, שבאה מיד לאחר מכת החושך, ובין קריעת ים-סוף ששה ימים ומספר שעות. את יציאת מצרים שבאה בעקבות ליל המכה העשירית חוגגים ביום הראשון של פסח (ט"ו בניסן), ואת קריעת ים-סוף – בשביעי של פסח (כ"א בניסן).

הגירסה העברית של מכת החושך דומה לגירסה המצרית; לא היו, זה חושך של לילה שקט: סופה עזה, נושאת אפר דק, השתוללה. חושך שבא על מצרים "מתוך גיהנם היה" ואפשר היה למשש אותו[7]. בסערה ובחושך שארכו ימים ולילות קשה היה למדוד את הזמן, ואף הכושר לאמוד אותו נכונה ניטל מבני האדם המומי הפגעים. בנסיבות כאלה ניתן להתעלם מאי-ההתאמה בין הטקסט שעל אבן השחם (תשעה ימי חושך) לבין מסורת המדרשים (שבעה ימי חושך).

מקורות חז"ל מספרים כי ערים חרבו בחשכה, וכי במכה התשיעית[8] מתו גם מבני-ישראל, והארץ שקעה

במצוקה ובחורבן.

"רעה נפלה על האדמה… הארץ היתה במצוקה גדולה… זעזוע גדול פקד את הארמון": פסוקים אלה מתוך הכתובת על אבן השחם מאל-עריש מתארים את תשעת ימי החושך והסופה, כאשר איש לא יכול היה לראות "את פני רעהו הסמוך אליו" ו"איש לא עזב את הארמון" (ראה ציטוט לעיל).

ויהי כאשר נלחם הוד-מלכותו רע-חרמאח'יס (חראח'תי?) בעושי-הרשע באגם זה, הוא 'מקום המערבולת', לא גברו עושי-הרשע על הוד-מלכותו. הוד-מלכותו זינק לתוך המקום הנקרא 'מקום המערבולת'.

וכך נאמר בספר שמות:

שמות י"ד, 28-27 – …וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים. וישֻבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים, לא נשאר בהם עד אחד.

פרעה עצמו נספה אף הוא:

שמות ט"ו, 19 – כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים…

סיפור החושך במצרים, כמסופר במקורות העבריים, דומה מאד לזה המסופר במקורות המצריים. מות פרעה במי המערבולת אף הוא דומה בשני המקורות,. ולערכו של דמיון זה מוסיפה העובדה, שבשתי הגירסאות נספה פרעה במערבולת בימי החושך 'הגדול והסופה העזה, או מיד אחריהם.

אך אפילו דמיון מפליא עדיין איננו זהות גמורה. נושא שתי הרשומות יוכל להיחשב כזהה אם אפשר יהיה למצוא בשתי הגירסאות, העברית והמצרית, איזה פרט שלא ניתן ליחסו למקריות בלבד.

תוך כדי תיאור התהפוכה הגדולה בארמון והסערה שהחשיכה את הארץ, מסופר בגירסה המצרית שעל אבן השחם, על מסעו של פרעה עם צבאותיו. הוא הגיע למקום , הנקוב בשם: פי חַרוֹתי:

הוד מעלתו – [כאן חסרות מלים] מוצא במקום זה הנקרא פי-חַרוֹתי.

לאחר שורות מספר נאמר שהוא נזרק על-ידי המערבולת בכוח גדול כלפי מעלה – השמימה, ולא היה עוד בין החיים.

וזה הסברו של מתרגם הטקסט (גוֹיוֹן) לשם הגיאוגרפי "פי-חַרוֹתי": "…לא ידוע, אלא בדוגמא זו בלבד".

הזיהוי המוצע כאן, של נושא שתי הגירסאות, העברית והמצרית, לא יהיה מוטעה אם המקום בו נספה פרעה (של הגירסה המצרית) היה סמוך למקום קריעת ים-סוף.

שמות י"ד, 9 – וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חנים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החִירֹת.

פי-חַרוֹתי הוא "פי החִירֹת" של הנוסח העברי. זהו אותו מקום, זוהי אותה רדיפה. טעות לאמר שאין מוצאים את שם המקום הזה, אלא רק על אותה אבן שחם מאל-עריש[9].

בכתובת על אבן השחם מסופר כי בנו של פרעה, "הוד מעלתו גֶ'בּ", יצא לאחר זמן מה לדרך בעצמו. "הוא חוקר ודורש…". עדי-הראייה ממקומות סמוכים "מוסרים לו מידע על כל הקורות את רע ביאת-נבס, על הקרבות של המלך תואום (Thoum)".

כל מלוויו של בן-המלך נהרגו בפרץ-אש נורא, והנסיך "הוד-מלכותו גֶ'בּ", נכווה בטרם שב ממסע החיפושים אחר אביו שנספה.

פולשים שהגיעו בחסות האפלה דרך יאת-נבס גברו על מצרים. "בני אַפּוֹפִי, המורדים הנמצאים באושרו ובמדבר, התקרבו דרך יאת-נבס ופשטו על מצרים עם בוא החשכה. הם כבשו רק על מנת להרוס… מורדים אלה באו מן ההרים במזרח בכל דרכי יאת-נבס"[10].

לדברי הכתובת על האבן באל-עריש היה שמו של פרעה שנספה במערבולת, תום (או תואום). מענין לציין כי "פי-תום" פירושו: "ביתו של תום". פיתום היתה אחת משתי ערי המסכנות שבנו בני ישראל בימי פרעה המשעבד. לדברי מנתו, נקרא אותו פרעה, שבימיו ניחת על מצרים "פרץ חרון-אף משמים" זמן מה לפני פלישת ההיקסוס, תותימאיוס או תימאיוס.

היכן היה מקום קריעת ים-סוף? השאלה בת מאות, או אף אלפי השנים, ניתנת לפתרון בעזרת הכתובת על אבן השחם. על סמך רמזים מסויימים בכתובת היתה פי-החִירוֹת, מקום שם התחוללו המאורעות, בדרך בין מוף (ממפיס) לפִּיסוֹפֶד.

פפירוס ארמיטאג'

במוזיאון ארמיטאג' בלנינגרד שמור פפירוס במסומן בקטלוג המוזיאון כ"מס' b 1116 רקטו"[11]. פפירוס זה הוא הד ספרותי לימים גורליים בהם אבדה האימפריה המצרית, והארץ נפלה בידי פולשים נוודים. מסופר בו הסיפור המוכר לנו כבר מפפירוס איפובר, אולם בצורה שונה. מהפכת הטבע, ובעקבותיה כיבוש מצרים בידי שבטי המדבר, מתוארים כאן לא כמאורעות מן העבר או ההווה, אלא כאסונות העתידים להתרחש. ברור כי הדבר מורה רק על העדפת סגנון נבואי נצורה ספרותית.

חכם בשם נפר-רחו שואל את המלך המאזין לו אם ברצונו לשמוע מסיפורי העבר או על חזיונות העתיד. "אמר הוד-מלכותו: לא כי, אלא על העתיד". חוזה העתידות "הרהר בדברים העתידים לבוא על הארץ והעלה בעיני רוחו את המתרחש במזרח, כשבני אסיה נעמו] מתקרבים במלוא עצמתם ובלב מלא חימה… ואמר 'עורה לבי וקונן על ארץ מולדתך'".

"הארץ חרבה כליל ולא נותר בה דבר. כלתה הארץ… השמש נסתרת ולא תהל אורה עוד לעין אדם. לא יוכל איש לחיות כאשר נסתרת השמש בעננים…" "חרב יבש [אפילו] נהר מצרים". "רוח הדרום תנשב אל נוכח רוח הצפון". "שקעה הארץ במצוקה… נוודי המדבר פושטים ברחבי הארץ. כי אויבים במזרח ובני אסיה עתידים לפשוט על מצרים". "חיות המדבר ישתו ממימי מצרים… הארץ תרעש ותרגז…" "מראה אני לך את הארץ הפוכה על פיה, קרה דבר שלא קרה [עוד] מעולם…". "האנשים צוחקים צחוק של כאב. אין איש בוכה על מוות". "אין יודע עת צהרים, אין להבחין בצל [השמש]. לא מסנוורת עוד השמש… דמותה בשמים כעין הירח…"

לפי תיאור השינויים שחלו בטבע נוכל לזהות את שייכותם לתקופה בה נדדו בני ישראל במדבר תחת מעטה עננים ב"ארץ ציה וצַלְמָוֶת". מאות שנים לאחר מכן קונן ירמיהו: "ולא אמרו איה ה' המעלה אתנו מארץ מצרים המוליך אתנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצַלְמָוֶת…"(ב', 6). הביטוי "צַלְמָוֶת" מוזכר במספר פסוקים נוספים בתנ"ך. למשל: תהלים כ"ג, 4, ישעיהו ט', 1 ובמקומות אחרים. במשך שנות הנדודים התכסו השמים עננים כבדים שרבצו על המדבר[12], כל תהליכי החיים נפגמו ומסיבה זו נקראה הקדרות "צַלְמָוֶת". מכת החושך, שה"צַלְמָוֶת" היה, לדעתי, שריד מתמשך שלה, נידונה ב"עולמות מתנגשים"

(Worlds in Collision) העוסק בהיבטה הפיזי של תהפוכת טבע זו.

שריד ספרותי אחר הדומה מאד לפפירוס ארמיטאג' הנזכר מכיל דברי נבואה של קדר מתקופת המלך אמנופיס (אמנחתפ): "היאור שחרב ישוב ויגאה, החירף שהותק ממקומו ישוב לעונתו. השמש תשוב למסילתה ורסן יושם לרוחות. כי בעת הטיפון נסתרת השמש". נבואה זו נשתמרה בפפירוס הכתוב יוונית, שהוא תרגום של טקסט מצרי קדום יותר[13]. שמו של הפרעי; אמנופיס, מצביע על אחד האמנחתפ-ים מן השושלת ה-18, כלומר הממלכה החדשה, ואני סבור שהוא מתייחס לאמנחתפ הראשון.

שתי שאלות

לפנינו שתי שאלות התובעות מענה.

שאלה הראשונה היא, מה היו טיבה וממדיה של תהפוכת הטבע, או של סדרת זעזועי הטבע שלוו מכות ופגעים, ואשר לגביהן יש לנו עתה עדות מקראית ועדות מצרית דומות מאד! בפרק הבא תהיה לנו אף עדות מסייעת, בלתי תלויה, של מסורת שמוצאה מחצי האי-ערב. התשובה לשאלה זו כרוכה לא רק במחקך היסטורי, כי אם במחקר המקיף גם שטחים רבים אחרים. סקר מהותן של קטסטרופות טבע גדולות בעבר – "עולמות מתנגשים" (Worlds in Collision) – קדם לספר הנוכחי[14].

נניח איפוא לבעיית היקפה ואופיה של תהפוכת הטבע, ונפנה לשאלה השניה: מתי התחוללה תהפוכת טבע זו? בדברי ימי ישראל התשובה מצויה: בזמן יציאת מצרים. ובאשר להיסטוריה המצרית, עלינו לברר תחילה, מתי חוכר הטקסט של פפירוס איפובר.

מלומדים שחקרו את הפפירוס מסכימים שזהו העתק של פפירוס קדום יותר. לפי גרדינר "העתיק הסופר מתוך כתב-יד בן כמה מאות שנים". ההעתק נעשה בימי השושלת התשע-עשרה (הממלכה החדשה), אך "הכתיב באופן כללי הוא של טקסט ספרותי מתקופת הממלכה התיכונה, אם מונח זה יפורש באופן ליברלי ביותר".

חשיבותה של השאלה מתי חובר הטקסט, הולכת וגדלה נוכח ההקבלות לספר שמות שהובאו כאן.

היה מובן ששאלת גילו של הטקסט "אינה ניתנת להפרדה מבעיית הסיטואציה ההיסטורית שאליה התייחס המחבר [איפובר]". "הטקסט מספר גם על מלחמת אזרחים וגם על כיבוש הדלתה על-ידי בני אסיה". "יש שתי תקופות העשויות אולי לענות על דרישות אלו: האחת היא התקופה החשוכה המפרידה בין השושלת הששית לשושלת האחת-עשרה, [כלומר, תקופת הביניים הראשונה, זו שבין הממלכה העתיקה לממלכה התיכונה]; התקופה האפשרית האחרת היא תקופת ההיקסוס [תקופת הביניים השניה, זו שבין הממלכה התיכונה לממלכה החדשה]".

דעותיהם של הפפירולוגים (גרדינר וזתה) נחלקו בשאלה לאיזו משתי תקופות אלו מתייחס הטקסט של הפפירוס, זתה וגרדינר כאחד ראו בטקסט חיבור שנכתב לאחר המאורעות שתוארו בו, אך כאשר באו לדון במועד המאורעות, טען זתה שמדובר בתקופת ההיקסוס, וחשב שזמן חיבורו היה בראשית הממלכה ההדשה; לעומתו, סבר גרדינר, שהמאורעות הם מתקופת הביניים שבין הממלכה העתיקה לתיכונה, וכי הטקסט תובר בתקופת הממלכה התיכונה, או אולי בתקופת ההיקסוס. אין כל עדות ברורה לפלישה כלשהי של בני אסיה (עמו) במשך התקופה הראשונה, זו שבין הממלכה העתיקה והתיכונה, וכדי להתאים תקופה זו לרקע ההיסטורי של הפפירוס, יש להניח תחילה את קיומה של פלישה כזאת בזמן זה בעזרת אותו פפירוס. (ובמקרה זה "עמו" מתפרש כאסייתים באופן כללי, ולאו דוקא ההיקסוס). גרדינר הודה ש"אין קושי כזה בהשקפה המועדפת על-ידי זתה", (הטוען שהומן המתואר הוא של פלישת ההיקסוס) והמשיך: "לדעה שפפירוס ליידן הנדון מכיל התייחסות להיקסוס, יש תמיכה חוקה יותר מנקודת ראות היסטורית". אבל, הוסיף גרדינר, השיקול הבלשני "מחייבנו לשאוף להקדים ככל האפשר את זמן חיבורו". השפה, כך נקבע מעבר לכל ספק, אינה של הממלכה החדשה, כי אם של זמן קדום יותר. הטקסט אף מתייחס ל"בתים הגדולים" (בתי-משפט), מוסד שבטל מן העולם "בזמן הממלכה התיכונה אן זמן קצר אחריה".

עלינו לזכור, ש"בתים גדולים" אלה מתוארים בפפירוס כבתים שקרסו, ונרמסו ברגלי ההמונים שחיטטו בהריסות. דבר זה מצביע, לדעתי, אף ביתר דיוק, על זמן התמוטטותה של הממלכה התיכונה, ואין איפוא מקום לפרש את הפפירוס, על סמך ה"בתים הגדולים", כמסמך ספרותי שחובר לפני זמן ההיקסוס. מבחינת הסגנון והלשון סבר גרדינר, כי "יתכן, כמובן, שהטקסט שלנו חובר בהיות ההיקסוס עדיין במדינה".

הדיון בשאלה האם מתאר הטקסט את תקופת הביניים הראשונה או השניה, סוכם בידי תומך ההשקפה הראשונה בהערה "ללא ספק יהיה זה מן התבונה להשאיר לעת עתה את הדיון פתוח".

אני חוזר ומעלה את השאלה. הרקע.ההיסטורי הוא זה של פלישת ההיקסוס (זתה). שיקולים בלשניים מראים כי לטקסט כל הסימנים של יצירה ספרותית מימי הממלכה התיכונה (גרדינר). אם נצרף את הראיות ההיסטוריות והבלשניות, קרי כולן מצביעות על סוף הממלכה התיכונה וראשית פלישת ההיקסוס. הסגנון הוסיף כמובן להיות זה של הממלכה התיכונה, כי בחדשים המועטים שחלפו מאז קיצה של תקופה גדולה זו, לא יכול היה עדיין להתפתח שינוי בלשון ובצורת הביטוי הספרותי. במאות השנים של שלטון ההיקסוס פסקה הפעילות הספרותית במצרים. יתר על כן, ברור שאיפובר מבכה את הטרגדיה של ימיו ולא של תקופה שחלפה.

בוויכוח בין גרדינר וזתה צודק גרדינר בטיעוניו הבלשניים לפיהם התקופה המאוחרת ביותר לה אפשר ליחס את חיבור הטקסט היא תקופת ההיקסוס. אבל טועה הוא בהניחו שהטקסט מתאר מאורעות מתקופת הביניים החשוכה שבין הממלכה העתיקה והתיכונה. ואילו זתה צודק בטענתו ההיסטורית, לפיה המאורעות המתוארים בפפירוס מתייחסים לפלישת ההיקסוס לאחר נפילת הממלכה התיכונה. מאידך גיסא, טועה ותה בהניחו, שהטקסט חובר בימי הממלכה החדשה. הטקסט חובר מיד לאחר נפילת הממלכה התיכונה, וממש עם ראשית תקופת ההיקסוס. הטיעונים ההיסטוריים, לרבות הטי-עונים הבלשניים, תואמים במלואם פתרון זה.

אלה שניסו לקבוע את מועד יציאת מצרים ברצף ההיסטוריה המצרית לא העזו להביא בחשבון מועד כה קדום כמו זה שבין הממלכה התיכונה לחדשה (תקופת ההיקסוס), ולא כל שכן את התקופה הקדומה יותר שבין הממלכה העתיקה לתיכונה.

פלישת העמוּ (היקסוס) איננה הרקע ההיסטורי היחיד ל"תוכחות" של איפובר, גם הקטסטרופה הפיסית והמכות משמשות להן רקע היסטורי, ואלה מקבילות למכות מצרים שבמקרא. גם משום כך אין כל ספק שהתאריך המוקדם יותר, זה שבין הממלכה העתיקה והתיכונה, אינו בא בחשבון; אפילו התאריך המאוחר יותר מביך דיו בהיותו נראה מוקדם מדי עבור יציאת מצרים.

האם קיימת ראיה פיסית כלשהי העשויה להורות על שינוי בולט שהתרחש במבנה הגיאולוגי של מכריס מיד לאחר הממלכה התיכונה!

לפסיוס הבחין בעובדה המענינת שהנילומטרים (סימני הגובה של מי הנילוס) מתקופת הממלכה התיכונה ליד אסמנה, מראים שבמקום בו מתועל הנילוס באפיק סלעי, היו כני המים גבוהים בשבעה מטרים מעל למפלס המרבי כיום. תיאורטית, יש לייחס ירידה זו של שבעה מטרים בגובה פני המים, לאחת מן השתים: לשינוי בכמות מי הנילוס מאז הממלכה התיכונה, או לשינוי במבנה הסלעי של מצרים. אילו זרמה בנילוס כמות כל-כך רבה של מים לפני תהפוכות הטבע, כי אז היו ארמונות ומקדשים רבים מכוסים מים בקביעות. מכאן, שהנילומטרים ב-א-סמנה מעידים על שינויים רבי-עצמה שהתחוללו בתצורות הסלע של מצרים בסוף הממלכה התיכונה או אחריה.

גם בכרתים הסתיימה התקופה שחפפה את תקופת הממלכה התיכונה במצרים (התקופה המינואית התיכונה II), באסון טבע נורא, כפי שהתברר מן החפירות בקנוסוס[15].

כן קיימת כתובת מצרית חשובה של המלכה חאתשפסות, שעלתה לשלטון כשניים-שלושה דורות לאחר גירוש ההיקסוס, ובה כתוב:

משכן הגבירה של קֶס היה לעיי-חרבות. האדמה בלעה את מקדשה היפה וילדים שיחקו עליו… פיניתיו ובניתיו מחדש… שיקמתי את ההרוס והשלמתי את הבלתי מוגמר. כי אין היו עמו בלב הדיתה ובהאואר [עווריש), ואספסוף הנכרים בהמוניו החריב את שבנו הקדמונים; הם משלו מבלי דעת את האל רע.

מתוך שורות אלה משתמע שמקדשים נבלעו באדמה, ושהעמו (היקסוס) שהשתלטו על המדינה לא טרחו לשקם את ההריסות ואף הוסיפו לחורבן. ההיקסוס הרסו, אבל הם לא קברו בנינים באדמה. שואל אדוארד נוויל: "האם פירוש הדבר, שהמקדש נעלם ברעידת-אדמה?"[16]

בכל שלוש התעודות המצריות שצוטטו – פפירוס אי-פובר, כתובת אבן השחם מאל-עריש ופפירוס ארמיטאג' – וכן בכתובת חאתשפסות, מתוארות מהפכת הטבע ופלישת העמו כמאורעות שבאו בזה אחר זה; ומכיוון שאסון הטבע התרחש בשורה של זעזועים והפרעות, הרי פלישת בני אסיה ארעה בטרם שככו איתני הטבע.

מאז ימי קדם, זיהו מספר מחברים, מפעם לפעם, את בני-ישראל עם ההיקסוס, אחרים קבעו את מועד כניסת בני-ישראל למצרים בתקופת שלטון ההיקסוס ואת צאתם – בימי אחז ממלכי השושלת השמונה-עשרה. אולם רוב החוקרים סבורים כי בני-ישראל שהו במצרים בתקופה מאוחרת עוד יותר: הם מייחסים את בואם של בני-ישראל מצרימה לימי אחד המלכים מן השושלת השמונה-עשרה, את שעבודם – לימי רעמסס השני, בן השושלת התשע-עשרה, ואת יציאתם – לימי מרנפתח, יורשו.

אני הגעתי למסקנה שונה לחלוטין. בני-ישראל יצאו ממצרים בזמן שהתרחשה התפרצות אדירה של איתני הטבע. העמו, שפלשו למצרים והיו לשליטיה מיד לאחר מכן, לא היו כמובן בני-ישראל. מסורת ישראל קושרת בבירור את יציאת בני-ישראל ממצרים לימים בהם ארץ, ים ושמים הזדעזעו, אד אין בה שום זכר להתפרצות איתני הטבע בהיכנסם לשם.

"שוכני הביצות", או "האביונים המסכנים" המוזכרים בפפירוס איפובר, יצאו ממצרים בנסיבות אלה ממש. היו אלה בוודאי בני-ישראל, יחד עם הערב-רב המצרי שנלווה אליהם בצאתם ממצרים. העמו-היקסוס הגיעו לארץ היאור, אותה באו לבוז, זמן קצר לאחר תהפוכת הטבע.

אם נכונות ההקבלות והמסקנות הללו, כי אז קדמה יציאת בני-ישראל ממצרים בימים, או בשבועות מספר, לפלישת ההיקסוס.

ראיות נוספות ל"תקופות בתֹהו"*

הכרך הראשון של "תקופות בתֹהו", יצא לאור ב-1952. ההביא עמו הזמן שחלף ראיות נוספות, או שמא, להיפך, חשף נקודת-תורפה כלשהי בשחזור? ראיות סותרות לא נתגלו, לא מאתרי חפירות ולא מטקסטים שפוענחו. היפוכו של דבר: נתגלו הרבה ואיות ארכיאולוגיות חדשות המאמתות את השחזור, ויותר מאחת מהן אף נצפתה מראש ב"תקופות בתֹהו".

אסקור אחדות מן הראיות, ואעשה זאת בערך לפי סדר הפרקים ב"תקופות בתֹהו"**.

תהפוכות טבע

ב"תקופות בתֹהו" שימשו תהפוכות-הטבע שקטעו את מהלך ההיסטוריה נקודת-פתיחה לסינכרון תולדות המזרח הקדום. ב"עולמות מתנגשים" שוחזרו תהפוכות-טבע אלה מתוך מסורות ותעודות היסטוריות של עמים עתיקים ברחבי העולם. ב"ארץ רעשה" הוצגו הראיות הגיאולוגיות והפליאונטולוגיות להתרחשותן של תהפוכות טבע בעידן ההיסטורי, אך ראיות ארכיאולוגיות הובאו שם רק באקראי.

ללא כל קשר עם מאמצי לבסס היסטוריה סינכרונית המתחילה במאורע המשותף שהכריע עמים בעולם כולו – תהפוכת-הטבע הגדולה ששמה קץ לממלכה התיכונה במצרים – נעשה מאמץ דומה על-ידי הארכיאולוג קלוד שפר (Schaeffer) (לקוראי "תקופות בתֹהו" מוכרת חשיפת כתבי אוגרית על-ידי פרופ' שפר, מתוך הפרק "רס-שמרה"). שפר מצא ברס-שמרה, שעל חוף סוריה, סימנים מובהקים להרס נרחב בעטיין של רעידות-אדמה כבירות, נחשולי גיאות, ואסונות-טבע אחרים.

שעה שביקר בטרויה, בחפירותיו של בלגן, נוכח שפר שגם טרויה נהרסה כמה וכמה פעמים על-ידי גורמי טבע, ובאותם זמנים ממש בהם נהרסה רס-שמרה. המרחק מטרויה לרס-שמרה הוא כאלף ק"מ. בכל רשומות הסייסמולוגיה המודרנית לא ידוע על רעידת-אדמה בעצמה כזאת. כאשר בדק שפר את אתרי החפירות ואת הדו"חות הארכיאולוגיים של אתרי אסיה הקטנה, מלא בכולם את אותם תיאורים. הוא פנה מזרחה, לפרס, וגם שם מצא בכל אתרי החפירות אותם סימני הרס של זעזועי הטבע. כך בקווקז, וכך בקפריסין. שפר התרשם כל כך ממה שמצא, עד שהעלה על הכתב חיבור בכמה כרכים, "סטרטיגרפיה השוואתית וכרונולוגיה של אסיה המערבית", שם הציג את התיזה הבאה:

תהפוכות-טבע בממדי יבשות חתמו כמה תרופות היסטוריות, במשך האלף השלישי והשני לפה"ס זועזע המזרח הקדום מספר פעמים על-ידי קטסטרופות עצומות. שפר מצא עדות לכך שגם באלף הרביעי, וגס באלף הראשון, עברו על הזורח הקדום זעזועים קשים, אבל את תיאורם שמר לפרסומים בעתיד. הגדולות שבתהפוכות-הטבע אירעו בסופה של תקופת הברונזה הקדומה, כלומר קץ הממלכה העתיקה במצרים; ובסופה של תקופת הברונזה התיכונה ב', כלומר סוף הממלכה התיכונה במצרים. רצף ההיסטוריה נקטע, האדמה כוסתה שכבה עבה של אפר, רעידות-אדמה כבירות זעזעו את כל המזרח הקדום מטרויה עד קווקז, פרס ומצרים. תרבויות נכחדו בבת אחת; המסחר והאומנויות חדלו; מאוכלוסיות שלמות נותרו שרידים; אלה ששרדו היו לנוודים; מגיפות תבעו את שלהן, והאקלים אף הוא השתנה באורח פתאומי.

את פלישת ההיקסוס, מיד לאחר קץ הממלכה התיכונה, הסביר שפר כמוני, כתוצאה של נדודי אוכלוסיות; קץ הממלכה לא בא כתוצאה מן הכיבוש, אלא נגרם על-ידי אסון הטבע שהכריע את מצרים וחשף אותה לפלישה.

בסוף ספרו סיכם שפר:

חקירתנו העלתה שמשברים חוזרים ונשנים אלה, שפתחו וסיימו את התקופות העיקריות של האלף השלישי והשני, לא נגרמו בידי אדם. רחוק מכך: בהשוואה לממדים הנרחבים של משברים חובקי-כל אלה והשפעותיהם הנרחבות, נראים עלילותיהם של כובשים וכל תחבולותיהם של מדינאים חסרי משמעות. הפילוסופיה עליה מושתתת ההיסטוריה של המזרח הקדום נראית לנו מעוותת במיוחד, מכיוון שהיא מתארת את עברן של אומות ותרבויות כהיסטוריה של שושלות ולא כהיסטוריה של תקופות גדולות, ומתעלמת מתפקידם של איתני-הטבע בהשתלשלות המאורעות.

מתוך סימנים מסוימים הסיק שפר, שזעזועי הטבע שהביאו את הקץ על תקופת הברונזה התיכונה גרמו גם לשינויים באקלים. למעשה מובאות ב"ארץ רעשה" ראיות רבות לחיזוק הטענה, שהועלתה כבר בתחילת המאה על-ידי מדענים סקנדינביים, כי בשנת 1500 לפה"ס לערך, השתנה לפתע האקלים בכל העולם. לאחר שקרא את "ארץ רעשה" הזמין אותי פרופ' שפר, לבקרו בחפירותיו בקפריסין, כדי שאשתכנע עוד יותר בטענות שהבאתי בספרי.

וכך שפי, כמוני, הגיע לכלל הכרה שהעולם הקדמון זועזע על-ידי תהפוכות חוזרות ונשנות. הגענו אפילו לאותו מספר תהפוכות, להכרה בדבר היקפן הנרחב, ואף לאותם תאריכים יחסיים של התרחשויות אלה. ברם, הגענו לאותן מסקנות בדרכים שונות לגמרי, ובכך יש ערובה שאכן התקרבנו לאמת ההיסטורית.

בעניני כרונולוגיה הלך שפר לפי לוח הזמנים המקובל. (בהתכתבויות, לעומת זאת, ראה אפשרות לקצר את ההיסטוריה המצרית – דעה שכיום נוטים לקבל יותר ממלומד אחד – אולם לא באותה מידה לה נטען ב"תקופות בתֹהו"). אם כך, כיצד יכולה להיות בינינו הסכמה ביחס לזמנם של זעזועי-הטבע הגדולים, הסכמה עד כדי יום? התשובה נעוצה בכך ששנינו מייחסים את זעזועי הטבע לקיצן של אותן תקופות גדולות בהיסטוריה. במלים אחרות, יש בינינו הסכמה באשר לכרונולוגיה היחסית, לא המוחלטת.

וכי לא הגיוני היה, לאחר ששפר מצא שאסונות טבע גדולים זעזעו את עמי העולם הקדום, שישאל כלוס לא קיימות התייחסויות למאורעות כאלה גם בכתבים ששרדו, וכי היאך יתכן שמאורעות בקנה-מידה כזה ובעלי השלכות כאלה לא ישאירו את רישומם בכתביהם של בני-אדם! גם אם, יש להודות, לא היו ימי תהפוכות-הטבע עצמם והחודשים שלאחריהם ומן מתאים לתיעוד המאורעות, בכל זאת, לא יתכן שהעולם הקדמון היה נותן להתרחשויות כאלה לחלוף מבלי להתייחס אליהן בתעודות בנות זמנן או בכתבי הדורות הבאים. זו לא היתה תקופה פריהיסטורית; אמנות הכתב כבר היתה מפותחת, ותיאור המאורעות שהתרחשו בוודאי נרשם, ובחלקו שרד, על חומר, אבן או מגילת קלף.

זה היה הכיוון ממנו החילותי אני. שאלתי את עצמי היכן העדויות המצריות להתרחשויות שאירעו במצרים ובמדבר הסמוך, והמתוארות בתנ"ך, בספר שמות. חקירה זו הובילה אותי תחילה לפפירוס איפובר, אחר-כך לאבן השחם מאל-עריש ומשם למסורות ערביות, ואחרי-כן למסורות של עמים וגזעים רבים אחרים; עד שצריך היה להפריד ראיות אלה מ"תקופות בתֹהו" לספר בפני עצמו – "עולמות מתעשים". את המחקר בשדות הפליאונטו-לוגיה והגיאולוגיה, הקלימטולוגיה והפליאומגנטיות צריך היה להפריד ולהביא בספר נוסף – "ארץ רעשה".

אני חושב עצמי לבר-מזל גדול על שהמשימה של הצגת הראיות הארכיאולוגיות מארצות המזרח התיכון והקרוב נעשתה בידי מלומד בעל שיעור קומה, קלוד שפר.

פפירוס איפובר

פפירוס איפובר (הידוע גס כ"תוכחות של חכם מצרי") זוהה על-ידי ככתב קינה על אסון טבע גדול, ובעקבותיו פלישת ההיקסוס (שזוהו ב"ת-קופות בתהו" עם עמלק) ומשבר חברתי. טענתי גם שה-טקסט חובר בתחילת תקופת הביניים השניה (זו שבאה בין הממלכה התיכונה לחדשה). בשנת 1952, עת יצא כרך א' של "תקופות בתֹהו" לאור, היתה מקובלת יותר הדעה שהפפירוס מתאר מהפכה חברתית בתקופת הביניים הראשונה (בין הממלכה העתיקה לתיכונה). מבקרי לא שכחו להדגיש את חריגתי מין הצעה המקובלת.

בשנת 1964 הופיע ב"כתב-העת לארכיאולוגיה מצרית"[17] מאמר מאת ג'ון וון סטרם בשם "יתאריך עבור תוכחות איפובר בתקופת הביניים השניה". מאז הסכימו מלומדים נוספים, שהבולט ביניהם היה אולברייט, עם קביעה זו.

זה שנים אחדות שהגיאולוגים גלנופולוס (מאוניברסי-טת אתונה), והיזן ונינקוביץ (מאוניברסיטת קולומביה), מציגים שוב ושוב את התיזה שפפירוס איפובר מתאר תהפוכת-טבען ולא זו בלבד, אלא שמדענים אלה הלכו בעקבות הפירוש שלי לפפירוס, שלפיו מתוארות בו מכות מצרים, ומכאן שקיבלו את לוח הזמנים שלי (סינכרון יציאת מצרים עם קץ הממלכה התיכונה).

יריחו

כשחפרה קתלין קניון ביריחו בין השנים 1952 ל-1955, נחשפה חומה גדולה שהתמוטטה ברעידת-אדמה, ועיר רבת-עם שנהרסה עד היסוד בהתקפה שבאה בעקבות רעידת האדמה בתקופת הברונזה התיכונה, בסוף ימי הממלכה התיכונה במצרים. כן נמצא בחפירות, שלאחר מכן לא נבנו עוד העיר וחומתה, ורק לאחר כמה מאות שנים נעשה נסיון-נפל להקים שם פעם נוספת ישוב. מכיוון שנמצא כי חומת יריחו הגדולה נפלה זמן קצר לאחר קץ הממלכה התיכונה במצרים, ומכיוון שלפי כל התיאוריות של הכרונולוגיה המקובלת, אירעה יציאת-מצרים בימי הממלכה החדשה (תקופת הברונזה המאוחרת), פירושו של דבר הוא שכאשר קרבו יהושע ובני ישראל ליריחו, לא היתה מן הסתם עוד עיר לכבשה, ולא חומה להפילה. במסקנות לספרה "חשפנו את יריחו" (1957)[18], כותבת קניון כי

דווקא באותו שלב שבו אפשר היה לארכיאולוגיה להתחבר לכדי שלשלת רצופה אחת עם העדות שבכתב, שם היא מכזיבה אותנו… זו עובדה מצערת כי מחומות העיר מתקופת הברונזה המאוחרת – אותה תקופה שבתוכה חלה התקפת בני ישראל לפי כל חשבון שהוא – לא נותר שריד.

מ. נות (M. Noth) ואחרים רואים בעובדה זו אי-התאמה נחרצת בין הנאמר בתנ"ך לבין התגליות הארכיאולוגיות, סתירה המטילה ספק באמיתות ההיסטורית של התנ"ך.

אך שונה הדבר לחלוטין לאור לוח הזמנים של השחזור הנוכחי. יציאת מצרים אירעה ממש עם קץ הממלכה התיכונה, למעשה בימיה האחרונים, וכיבוש יריחו אירע כארבעים או חמישים שנה לאחר מכן, בהתאמה מלאה עם תוצאות חפירותיה של קניון. וכך למעשה מאשרות תוצאות החפירות ביריחו את השחזור הנוכחי, ושוללות את הכרונולוגיה המקובלת.

גם פריצ'רד (J. Pritchard) שחפר בגבעון, עיר נוספת הנזכרת בקשר לכיבושי יהושע, לא מצא שם, להפתעתו, שכבות כלשהן מתקופת הברונזה המאוחרת (כלומר, לפי הכרונולוגיה המקובלת כבר לא היתה עיר בגבעון כאשר נכנסו בני-ישראל לכנען). באותה בעיה נתקלים גם באתרי חפירות אחרים, המוזכרים בספר יהושע. (ראה, למשל, את ספרם של נדב נאמן וישראל פינקלשטיין [עורכים], "מנוודות למלוכה – היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל", בהוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1990).

חצור

בכיבוש צפון כנען הכריע יהושע את יבין מלך חצור ואת בעלי-בריתו במי-מרום. לאחר הנצחון לכד יהושע את חצור "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה… ואת חצור שרף באש". (יהושע י"א, 10-11). אך חצור התאוששה, ובימי השופטים חלשה על כל הארץ: "…יבין מלך כנען אשר מלך בחצור… והוא לחץ את בני-ישראל בחזקה עשרים שנה" (שופטים ד', 2-3).

על שחרורם של בני-ישראל בהנהגת דבורה הנביאה וברק בן-אבינועם, שהביסו את סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור, מסופר בספר שופטים, פרקים ד' ו-ה'.

מאז 1955 ערך צוות ארכיאולוגים, בראשותו של יגאל ידין, חפירות מקיפות בחצור. לוח הזמנים שלהם מבוסס על הכרונולוגיה המצרית המקובלת עבור המזרח הקדום, בחפירותיהם מצאו, כי בתקופת הברונזה התיכונה ב' (הממלכה התיכונה במצרים) היה בחצור ישוב מבוצר עצום; לאחר מכן היתה חצור שוב עיר חשובה בתקופת הברונזה התיכונה ג' – כלומר בתקופת ההיקסוס (תקופת הביניים השניה); לעומת זאת, בתקופת הברונזה המאוחרת (הממלכה החדשה במצרים) לא היתה חצור עיר של ממש. בשכבה שידין ייחס לימי השופטים לא היתה כלל עיר הראויה לשמה, וזאת למרות העובדה שלפי ספרי יהושע ושופטים היתה חצור העיר החשובה ביותר, למעשה עיר הבירה של כנען רבתי עד למורדות החרמון.

תוצאות החפירות, בסתירה לנאמר בספר יהושע ושופטים, היו מביכות ביותר, והניעו את יגאל ידיו להודות בצער: "לא היתה עיר בחצור, ומכאן שבין מלחמת דבורה לבין יבין מלך חצור אין כל קשר"[19] אולם, לפי לוח הזמנים המשוחזר הרי תקופת הברונזה התיכונה ג' – ומכאן גם ימי שגשוגה של עיר המבצר הענקית חצור – היא תקופת יהושע והשופטים (בימי המלכים היתה זו עיר מחוז בלבד, עד שנשרפה ונהרסה על-ידי תגלת פלאסר השלישי בשנת 732 לפה"ס. סימני הרס זה אף הם נחשפו על-ידי ידין וצוותו). וכך נמצא לכרונולוגיה המשוחזרת בחצור רצף שכבות כמצופה, ואין שום סתירה עם הנתונים המקראיים.

חרפושיות

מספר גדול של חרפושיות מימי השושלת השמונה-עשרה במצרים נמצאו בארץ-ישראל ובסוריה. לפי השחזור שלנו היתה השושלת השמונה-עש-רה בת זמנם של מלכי בית דוד (עד וכולל את זמנו של יהושפט). חרפושיות – חותמות הפרעונים וטביעו-תיהן בחרסים – נמצאות בארץ-ישראל ובסוריה בדרך כלל בשכבות הרבה יותר קרובות לזמננו מי הצפוי לפי הכרונולוגיה המקובלת. מדהימה במיוחד העובדה שחרפושיות של תחותמס השלישי נחשפות בשכבות הק-רובות לזמננו בחמש מאות עד שש מאות שנה מן השכבה המיוחסת לזמנו. הצטברות של חותמות תחותמס השלישי שנחשפו מאז הקמת מדינת ישראל גרמה לתמיהה גדלה והולכת בין הארכיאולוגים לגבי עקיבות התופעה; אולם לכך בדיוק היה עלינו לצפות.

על מנת להבין את מצב הענינים בארכיאולוגיה של מצרים וארץ-ישראל, מן הראוי לעיין בהערה הבאה של מקאון (C.C. McCown) שחפר בתל א-נצבה. הדבר אופיני גם לגבי אתרים אחרים בארץ-ישראל ומצרים ונשמע מאד מוכר לקורא בדו"חות ארכיאולוגיים:

החרפושיות שנמצאו באתר משוייכות על דעת כולם לשושלת השמונה-עשרה או מאוחר יותר. מאחר ותל א-נצבה, כפי שמעידים כל החרסים בבירור, לא היה מיושב עד לאחר השושלת התשע-עשרה, ומאחר שחרפושיות, ובמיוהד אלה הנושאות את הקארטוש של תחותמס השלישי, עם שמו המלכותי מנח'פררע, היו בשימוש וחוקו במשך מאות בשנים לאחר זמנן המקורי, אין כל ערך כרונולוגי לחרפושיות שיתכן ונטבעו לפני 1200 לפה"ס. לגבי התיארוך המדוייק של חרפושיות אלה, הנקבע אך ורק על סמך שיקולים של סגנון, קיימת אי-וודאות, ודעות האגיפטולוגים נבדלות וו מזו בהרבה. החרפושיות היחידות בהן יש להתחשב ברצינות מבחינה כרונולוגית הן אלו שיש עליהן הסכמה, בין האגיפטולוגים שבחנו אותן, שיש לתארכן לשושלת האתיופית העשרים-וחמש (712-663 לפה"ס)[20].

בתל א-נצבה מעידים חרפושיות שונות וסגנונם של מבנים מסוימים, על המאות החמש-עשרה עד השלוש-עשרה, כלומר ימי השושלות השמונה-עשרה והתשע-עשרה; אולם החרפושיות של השושלת האתיופית ועדויות אחרות מצביעות על שלהי המאה השמינית ותחילת המאה השביעית. מצאו פתרון ארכיאולוגי על-ידי התעלמות ממחצית העדויות; במבנה היסטורי בו רק התקופה האתיופית מעוגנת נכונה בזמן אין מנוס מכך שרק לחרפושית ולחותמות של השושלת האתיופית יש ערך כרונולוגי מלא, כמו במקרה זה, ושהחרפושיות משאר התקופות יראו כסותרות את לוח הזמנים המקובל של רצף השושלות.

אולם לפי השחזור של "תקופות בתֹהו" שלטה השושלת האתיופית בין השושלת השמונה-עשרה לבין השושלת התשע-עשרה, ולכן חפצים מתקופות שבאו מיד לפני או אחרי השושלת האתיופית ושנמצאו באותו אתר אינם מחייבים לפסול את מחצית העדויות; גס לחרפושיות ולחותמות אלה, שנמצאו בתל א-נצבה, יש ערך כרונולוגי המבוסס אף הוא.

שנהבי שלמנאסר

בהתאם לשחזור לפי "תקופות בתֹהו", כרך א', היו אמנחותפ השלישי ואחנאתון בני זמנו של שלמנאסר השלישי. בפרקים העוסקים במכתבי אל-עמרנה הובאה ההשערה שהכינוי בוראבוריאש, החתום על מספר מכתבים המופנים אל אחנאתון באוסף אל-עמרנה, היה שם הכתר הבבלי של המלך האשורי שלמנאסר השלישי שאכן כבש את בבל. ידוע כי מלכי ארם-נהרים נקראו בשמות כס שונים באשור ובבבל. במכתבי על-עמרנה הוא התם בשמו הבבלי גם במכתב בו התייחס לנתיניו האשוריים. בפרק "תור השנהב" ציטטתי הן ממכתביו של בוראבוריאש, בהם דרש שישלחו לו חפצי אמנות משנהב: "צווה נא ויעשו אומניך דמות חיות יבשה וים…", והן ממכתביו של אחנאתון, בהם מנה את חפצי האמנות משנהב, כדים ותבליטים בדמות צמחים וחיות יבשה וים שנשלחו על-ידיו לבוראבוריאש.

נמרוד, או כלח, כפי שנקראה בימי קדם, היתה מקום מפקדתו הצבאית של שלמנאסר. איזו עדות טובה יותר יכולנו לאהל לעצמנו מכך שחפצי שנהב שגולפו במצרים מתקופתו של אחנאתון ימצאו שם.

בשנת 1959 החל מלוואן (M.E. L. Mallowan) בחפירות בנמרוד שעל החידקל בעירק, והמשיך בכך דוד אוטס (Oates) ב-26 בנובמבר 1961 הופיעה ידיעה מפתיעה ב"ניו-יורק טיימס" תחת הכותרת "זיוף עתיקות קדום נחשף בעירק". וכך דווח שם:

כאשר חפרו הארכיאולוגים בתחילת השנה בעירק בעיר האשורית העתיקה נמרוד, הופתעו למצוא יצירות מגולפות לא אשוריות אלא 'מצריות'"… [החפירות] התמקדו שם לאחרונה במבצר שלמנאסר, מפקדת הצבא האשורי מהמאה התשיעית ועד לשלהי המאה השמינית לפה"ס… אם כי החצאיות של נושאי המנחות הן טיפוסיות אשוריות, השנהבים מגולפים בסגנון הקודם לתקופה בה נעשו במאות בשנים. אילו נמצאו במקום אחר, היו מזהים אותם כמצריים… סבורים שהם 'עתיקות מפוברקות', שמטרתן לספק את טעמם של העשירים לעתיקות… ההסבר שניתן השבוע על-ידי דוד אוטס, העומד בראש משלחת החפירות בנמרוד מטעם 'בית הספר הבריטי לארכיאולוגיה', הוא כי הארכיאולוגים חשפו חנות עתיקות (antiques) אשורית קדומה; הגילופים 'המצריים' נעשו על-ידי אומנים מקומיים על מנת לספק את דרישותיהם של לקוחות עשירים ל'אנטיקות' נכריות… חדר אחד באורך כ30- מ' מלא בהם, ושלוש עונות חפירה לא הספיקו על מנת לרוקן אותו, שני חדרים נוספים המכילים שנהבים עדיין לא נפתחו… נמצא שם גם פסל בדמותו של שלמנאסר וכתובת המעידה על שביעת-רצונו של המלך מן הפסל 'בעל דמיון מאד מוצלח לעצמו'.

אותם פרטים הופיעו מאוחר יותר גם ב-Science Digest מחודש מרס 1962, תחת הכותרת: "זיוף עתיקות היה אמנות קדומה". החופרים לא השכילו להבין מדוע כל כך הרבה אמנות בשנהב, המשקפת סגנונות מצריים הקודמים לשלמנאסר השלישי ביותר מחמש מאות שנה, ממלאים את המפקדה הצבאית שלו. מלוואן והארכיאולוג המייצג אותו באתר, דוד אוטס, לא העלו רעיון מוצלח יותר מן הסברה שבמפקדתו של שלמנאסר היו בתי-מלאכה לזיוף עתיקות.

הסבר יותר טוב לא נראה באופק. אפילו אגתה כריסטי (רעיתו של מלוואן), שהראתה ענין רב בעבודתו הארכיאו-לוגית של בעלה, לא מצאה פתרון מוצלח יותר לתעלומה, למרות שהכרך הראשון של "תקופות בתֹהו", על פרקי אל-עמרנה שבו, עמד על המדפים מאז 1952.

בהתאמה מלאה עם השחזור שלנו נמצאו חפצי-אמנות מצריים מימי אחנאתון במפקדתו של שלמנאסר השלישי. לא אוכל לומר: "כפי שציפינו" – מנקודת הראות של השחזור יכולנו לקוות ששנהבים אלה ימצאו באשור – אך שאכן ימצאו כמעט בשלמות במבצרו של שלמנאסר השלישי, היה זה יותר מדי אף לצפות.

ציטוט העלול להטעות

בחלקו הראשון של המאמר, בגליון הקודם של נתיב (עמ' 31), הובלט המשפט הבא: "…כי משה היה נסיך מצרי, תלמידו של אחנאתון; כי אחנאתון היה מייסד האידיאליזם המונותיאיסטי, וכי בנפול שלטונו וכשסר חינו של הפלג הדתי שיסד, שימר משה את רעיונותיו בהקנותו אותם לעבדים עימם יצא את מצרים". מי שתורתו של וליקובסקי זרה לו ולא קרא בעיון את המאמר, עלול להסיק שציטוט זה משקף את ההיפותיזה של המחבר, בשעה שההיפך המוחלט הוא הנכון. המשפט המובלט מסכם את הנחת היסוד של פרויד בספרו "משה ומונותיאיזם", יש מן הסמליות הטרגית בעובדה שדווקא בשנת 1939, בה עלה הכורת על יהודי אירופה, החליט פרויד לשלול מבני עמו אח כבודם הלאומי ואת מורשתם הרוחנית. ווליקובסקי מביא אותה כתיאוריה, אחת מני רבות, העומדות בסתירה לשחזור קורותיו של העולם העתיק על ידו, ושמצרים היא, כידוע, בסיסו הכרונולוגי.

כרונולוגית, קובע וליקובסקי את אחנאתון (ועמו את השושלת ה-18) במאה ה-9 לפה"ס, ואת משה במאה ה-15 לפה"ס. כלומר, משה קדם לאחנאתון ב-500 שנה בערך, ואין איפוא – על פי וליקובסקי – כל שחר לטענתו ההיסטורית של פרויד.

אולם, קביעתו הכרונולוגית התמוהה של פרויד (גם על-פי התיארוך המקובל הוא שוגה ב-200 שנה בערך), מעוגנת כולה בתיאוריה הפסיכואנליטית שיצר, והיא נסיון לאשש את תסביך אדיפוס על יסוד אנתרופולוגי. לא זה המקום לנתח את תפיסתו האנליטית של פרויד בהקשרה ההיסטורי-מצרי, ואת זיקתה לדמותו המרתקת של אחנאתון. את פרשנותו המקורית לדמותו של אחנאתון. הוא "האני האחר" של אדיפוס, גיבש ע. וליקובסקי בספרו Odeipus and Akhnaton (Doubleday, 1960) אך מן הדיו להזכיר שאת דרכו הארוכה בשחזור קורות העולם העתיק, החל וליקובסקי כתגובה לחיבורו הפרובוקטיבי של פרויד "משה ומונותיאיזם". אח השגותיו בנושא זה, שהן אנליזה של אבי הפסיכואנליזה, סיכם וליקובסקי במאמר "החלומות שחלם פרויד" (The Dreams Freud Dreamt, הופיע ב-Psychoanalytical Review, אוקטובר 1941).

"משה ומונותיאיזם" הוא ספרו האחרון וה"יהודי" ביותר של פרויד, ועל כן בבחינת מורשת רוחנית שהנחיל לעינו, אשר המובאה המצוטטת לניל, היא תמציתה. רבים דחו את ממצאיו האנתרופולוגיים, את פרשנותו למקרא ואת ניתוחיו ההיסטוריים של פרויד. עם זאת, רק וליקובסקי, בספרו "תקופות בתֹהו", מציג אנטיתיזה נחרצת, שבפרפרזה על הציטוט דלעיל ניתן לסכמה: "משה חי 500 שנה לפני אחנאתון, ואת אמונתו באל אחד ירש מאבותיו, שמורשתם מאברהם, אבי המונותיאיזם היהודי. אחנאתון לא היה מייסד האידיאליזם המונותיאיסטי, ובין פולחן השמש של פרעה המצרי לבין מונותיאיזם אין ולא כלום. כפירתו האזוטרית של אחנאתון החזיקה מעמד שנים ספורות ונעלמה יחד עמו".

המערכת.

בתוך: נתיב, 4 תמוז-אב תש"ן, עמ' 22-31.

* זהו חלקו השני של הפרק הראשון מספרו של עמנואל וליקובסקי "תקופות בתֹהו". החלק הראשון התפרסם בנתיב 3/90.

[1] וראה את פירוש רש"י לפסוק זה (הער' המערכת).

[2] F. L. Griffith, The Antiquities of Tell el Yahudiyeh… (London).

[3] Georges Goyon, Kémi Revue de philogie, VI (1936), 1-42

[4] קרטוש – מסגרת אֶלִיפטית שבה נהגו להקיף את שמות המלכים בכתובות מצריות (הער' המערכת).

[5] גינצבורג, אגדות היהודים, (בתרגום הרב מרדכי הכהן), כרך ג', חלק י', עמ' 200-199, והמקורות המובאים שם.

[6] ראה מדרש שמות רבה, י"ד, ג'.

[7] מדרש תנחומא, פרשת בוא, ב'; מדרש שמות רבה, י"ד, ב'; גינצבורג, שם.

[8] שמות רבה, שם.

[9] מעניין לציין שגם בתנ"ך מוזכר "פי החִירוֹת" רק בהקשר של קריעת ים-סוף. (הער' המערכת).

[10] גוֹיוֹן, שם.

[11] Gardiner, J.E.A. I (1914), pp. 100-6

[12] חשרת עננים כבדה נזכרת פעמים מספר במקרא, בתלמוד ובמדרשים. (למשל: מדרש תנחומא, פרשת במדבר, סימן בין רש"י לשמות י"ז, 9; לבמדבר כ', 29, וכ"א, 1).

[13] ספרות בקשר לנבואה זו מצויה בכתבי מספרו, כרך II, (1934), עמ' 119-27.

[14] הספר Earth in Upheaval סקר גיאולוגי ופליאונטולוגי, ראה אור שלוש שנים אחרי "תקופות בתֹהו" – Ages in Chaos.

[15] Evans, The Palace of Minos, (London, 1921-35), III, 14.

[16] Narville, The Life and Monuments of Hatshopsithu, (1906), p 69

* מאמר זה נכתב על-ידי עמנואל וליקובסקי כעשר עד חמש-עשרה שנה אחרי ש"תקופות בתֹהו" יצא לאור.

** כאן מובא רק חלק מן הראיות, וביחוד חסר הפרק העוסק בתיארוך לפני בדיקות פחמן רדיואקטיבי (קרבון 14) שהוא מאמר בפני עצמו.

[17] J.E.A. 50, pp. 13-23

[18] הספר הופיע בעברית בשנת 1961.

[19] N.Y. Bibl. Arch. Reader N.Y. 1961, עמ' 224; ההדגשה – של ידין).

[20] Tel en-Nasbeh, Bol. 1, עמ' 148.