לחץ לגירסת הדפסה

שיעור שנאמר היום בישיבת 'יד בנימין', ביום עיון בנושא אמונה.

רבים רוצים להתחזק באמונה, כדי לחזק את האמונה בעצם צריכים לשלול את הצד שכנגד. מצד אחד חיזוק באמונה נתפס כלהתחבר לאמונה ולשכוח מכל מה שקשור לכפירה, מצד שני אם אתה רוצה לשלול את הצד שכנגד אתה צריך להכיר אותו. יוצא, שכדי להתחזק באמונה באופן מהודר אתה צריך  להיות שנה במנזר בהודו, או באוניברסיטת תל אביב, ואז אתה יודע מה אומרת הכפירה, ואחר כך להתחיל להבין איך לשלול את זה כדי להתחזק באמונה.

אלא מאי, זה דומה לאדם שרוצה זוגיות טובה עם אשתו, ואומר לה: אני אגור חודש עם אשה אחרת, ועל ידי זה אבין כמה שהיא גרועה וכמה נפלא להיות עם אשתי היקרה. ואולי עוד חודש אחד עם אשה שלישית לוודא שרק אשתי היא טובה. חיים פעם אחת, אין זמן לחיות כמה צורות של חיים.

המצב הרצוי אמור להיות, שאדם יבין על מה האמונה מבוססת, וממילא לא יצטרך להשקיע הרבה בלהבין את הצד השני. אבל, עדיין, בעצם המילה אמונה כלול 'לא כפירה', ולכן כן יש משהו חיצוני כאן, אי אפשר לחזק אמונה באופן מעגלי, צריך להתחזק באמונה כי כתוב בתורה. אבל החלק החיצוני הזה לא צריך להיות תרבות הכפירה, או להיות במנזר, אלא צורת החשיבה של זמננו.

בכל דור יש צורת חשיבה אחרת, ולפעמים אנחנו קוראים רס"ג או מו"נ ופשוט לא מבינים או לא מתחברים לצורת החשיבה. ולכן מה שחשוב, זה לא להכיר את הכפירה, אלא להתאים את ביסוס האמונה לצורת החשיבה שלנו. צורת החשיבה של האנשים משתנית. לכל דור יש תפקיד להבין ולבסס את האמונה, בשפה שלנו, בצורת החשיבה שלנו. להבין איך התורה קשורה לחיים שלנו.

כשלבחור יש שאלות באמונה, לפעמים הוא מרגיש מאד רע, ולפעמים אחרים גורמים לו להרגיש רע. אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, אם הוא לא מסיק שום מסקנה כתוצאה מהשאלות, הוא מרגיש שהוא עושה שקר בנפשו. ואם הוא מסיק מסקנות, הוא מרגיש לא בסדר. האמת היא שזו בסך הכל התבגרות, כמו ילד קטן כשהוא מתבגר, הוא פתאום קולט שגם ההורים שלו בני אדם, שלפעמים הם טועים, שהם מתווכחים ביניהם, שכשאמרו לו לישון לפעמים זה בגלל שהם רצו שקט, וכו'. בהתחלה זה מערער אותו, לפעמים מכעיס אותו, אם הטעויות היו על חשבונו, אבל בסוף תהליך ההתבגרות, הוא משלים עם זה ואוהב את זה. כי גם הוא עושה טעויות, וגם הוא שולח את הילדים לישון כשרוצה שקט, הוא מבין שזה חלק מדמות האדם, והוא רוצה הורים בני אדם ולא רובוטים או מלאכים.

יש צעירים שרוצים שיכריחו אותם להאמין, שיוכיחו להם כמו משפט פיטגורס, וכשאני אומר להם שאין כה דבר, הם מתאכזבים, הם כועסים, הם לא רוצים אמונה כזו שהיא לא ברורה כמו משפט  פיטגורס. הם אומרים שאני הבעיה, שאני לא מייצג את האמונה. אבל מה לעשות, אי אפשר להכריח אדם לשמוע בקול ה', אם אדם הראשון חטא ומצא תירוץ, ואם בני ישראל חטאו בעגל למרגלות הר סיני ומצאו תירוץ, גם אתה תמצא… החכמה שבאמונה היא לא לחפש משפט פיטגורס, אלא למצוא דרך להתגבר על התירוצים. זו אמונה של אדם בוגר, שיודע שהוא בוחר באמונה, וזו הבחירה הנכונה.

יש אנשים שלא מצליחים לצאת מהשלב של ההתבגרות, וזה מאד פוגע להם בחיים. הם נשארים תקועים וממורמרים על דברים שהם מתעקשים לראות אותם בגישה הילדותית יותר. וכך לגבי אמונה, האמונה שלימדו אותנו בגן, היא נכונה, אבל היא ילדותית, צריכים להתבגר ולהבין את הדברים באופן יותר מבוגר, יש אנשים שזה לא מערער אותם, כמו בהתבגרות בריאה, זה קורה לאט לאט. ויש אנשים שזה מערער אותם ועוברים את זה. אבל בסופו של דבר, ילד לא יודע להסביר למה ומה הוא מאמין, הוא לא יודע לשלול משהו אחר, אולי להגיד 'הגויים רשעים', או 'החילונים מסכנים'. ומבוגר יודע, הוא עבר שלב של התמודדות עם ההיפך מהאמונה, ועכשיו הוא מבין מה הוא עושה בחיים.

הרבה בחורים שואלים את אותה שאלה בגירסאות שונות, זה נשמע כך: בדקתי והקשבתי לכל מיני הרצאות, אומרים כל מיני סברות הגיוניות, אבל תכלס זה נניח 70%, שזה הגיוני, הרבה יותר משלושים, אבל עדיין הימור. יכול להיות שאמונה שהיא דבר כזה קדוש, זה בסך הכל 70% כמו הימור על מניה מוצלחת? זה אמור להיות 100% איך אפשר לקרוא אמונה מוצקה, איך אפשר להרגיש את הקב"ה, אם הכל 70%?

ובאמת, זו השפעה של צורת החשיבה המודרנית, השפעה של טעות רווחת. המחשבה כאילו אפשר להמיר כל חלק בחיים לאחוזים. האמת היא שאחוזים רלבנטיים רק בהתפלגות אקראית, זריקה של קוביה, הימורים בלוטו, שם רלבנטי הסתברות, שם אין לי מושג מה אני עושה, לא עושה כלום חוץ מלשחק במספרים. וההסתברות קובעת יחס בין משחק לתוצאות. אבל כשלפעולה עצמה יש משמעות, השאלה היא מה נכון לעשות, ומה לא נכון לעשות. וכאן לאחוזים אין משמעות. המשמעות היא לשאלה מה ההחלטה הנכונה, ואם האמונה היא ההחלטה היותר סבירה, אז מי שעושה כמו ההחלטה הפחות סבירה, הוא טועה ב100%, הוא עושה טעות.

עכשיו, זה לא שאני אומר, אכן, זה 70% אבל חייבים ללכת על ה70, לא. זה בכלל לא מתחלק לאחוזים, ההנחה שכל דבר מתחלק לחלקים מוגדרים, היא שגויה. האם ניתן להגדיר חיי נישואין, או כל בחירה משמעותית אחרת באחוזים? אין דרך לכמת את זה, השאלה היא רק אם זה טוב, או לא טוב.

בגמרא אין בכלל סטטיסטיקה, אין הבדל בין רוב של 51% לרוב של 99%, כי ברגע שיש רוב, זה מה שקובע. לעניני כלכלה כמובן שיש נפקות, אבל לגבי קבלת החלטה מהותית אין הבדל.

כשאתה זורק קוביה או ממלא לוטו, אין למעשה שלך שום משמעות, אין לך שום כלי למדוד מה אתה עושה מלבד סטטיסטיקה. אבל כשאתה בוחר בחירה בחיים שלך, אתה יודע מה אתה עושה, ואמור לדעת אם זה טוב לך או רע לך.

הדיונים על האמונה פעם היו, איזו אמונה יותר נכונה. היום זה מגוחך בכלל לראות את הטיעונים של הנוצרים בויכוחים למה דוקא הם צודקים או למה הפירוש שלהם את התורה הוא כביכול נכון. אבל היום הויכוח הוא על האמונה עצמה. אבל מה זה האמונה? מה עיקר הנושא? נכון שהאמונה התגלתה לנו במעמד הר סיני, אבל לא זה מה שהתורה באה להגיד, שהיה מעמד הר סיני, להיפך, מעמד הר סיני בא לתת את התורה. מה אומרת התורה?

הרעיון המרכזי של התורה, אומר לאדם, שהרצון שלנו לעשות טוב, הוא לא מקרה. הוא מייצג את זה שאנחנו נבראנו ע"י הבורא שרוצה להיטיב לנו, וכל הרוע שבעולם הוא קלקול של האדם, העולם יכול להיות מתוקן, וכך הוא נברא, צריכים רק להתגבר על החטא, והתיקון נמצא בתוכינו, הנשמה שלנו היא צלם אלוקים. יש לנו אחריות על העולם, אנחנו קלקלנו ואנחנו יכולים לתקן.

והנה, הדבר הזה הוא הבסיס של כל התרבות גם בזמננו, אנשים יכולים להתווכח איתך פילוסופית שהם לא מאמינים בבחירה חפשית, אבל החיים שלנו, וגם שלהם, מושתתים על הטלת אחריות על האדם. במקרה שהוא חוטא, וגם בכלל, שהעולם נמצא בידיים שלנו, ואנחנו צריכים לבחור בתיקונו. כך גם לגבי השאיפה שלנו לטוב, יכולים להתווכח איתך פילוסופית או ביולוגית, שזה סתם נוירולוגיה, אבל בפועל, חיים בצורה שמכירים בשאיפה לטוב כערך עצמאי.

בעצם, חוסר האמונה חי בסתירה, הוא מקבל את מה שמתואר בתורה בבראשית פרק א', האדם שואף לטוב, הוא יכול להתגבר על הרע, ולמנוע רעות ממנו ומאחרים, הוא צריך לשאוף לטוב. הויכוח הוא רק איך מגיעים לטוב הזה, הרי גם אלו שלא מאמינים, מדברים הרבה על מוסריות ועל טוב, הם רק אומרים שהדרך היא לא ע"י תרי"ג מצוות, אלא ע"י דרכים אנושיות.

ולכן בעצם האמונה היא סוג של ענווה, של הכנעה, של להרגיש שאנחנו לא יודעים הכל על העולם, ולא יכולים הכל לפתור בעצמנו. וחוסר האמונה הוא להיפך, אי יכולת להסכים לכך שמשהו אחר ונסתר ינהל אותנו, נעשה אפילו הרבה פחות, אבל רק מכח שכלינו.

ושני הכחות האלו מנהלים את האנשים, הרי אדם נחשף לטיעונים, אבל על כל דבר אפשר להתווכח. מה שקובע זה המקום שהוא מכוין אליו, האם הוא מוכן לנסות ולהקשיב לטבע שלנו, ולמציאות, ולהסיק מסקנות לגבי טוב ורע. או שהוא לא מוכן, ויקשיב רק לניסוח שתואם לשיטה אנליטית מתמטית.

סיפר לי אדם שדיבר בפני אתאיסטים, והם הציגו את עמדתם בסגנון של: אין לנו הוכחה, ולכן לא יכולים לקבל את האמונה שלכם. שאל אותם: במידה ואראה לכם דבר שלא מוסבר בשום צורה, האם תקבלו את זה? הם השיבו מיד: לא, נניח שיש איזה טריק שלא ראינו. כלומר, זו הנחת יסוד, על זה אומר החזו"א, אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש, זה משהו בנכונות של האדם להכיר במשהו מעבר.

יש כמובן אנשים שלא מכירים את האמונה, שלא התבגרו, והם אוחזים בשלב של הגננת. ולפעמים לא מוכנים להיפרד ממנו, אבל אם מוכנים ללמוד, מבינים את הדברים בצורה יותר בוגרת ומעמיקה.

הרעיון של האמונה הוא שהכל אחד, שלא צריכים לבדוק אחרי כל פרט ופרט, כי זה לא מקדם אותנו לשאלה המרכזית. השאלה המרכזית היא האם כל זה רק טבע, כל הסיפור של עם ישראל, מיציאת מצרים, ממתן תורה, כל הגורל של עם ישראל, כל מה שעובר עליו, והמרכזיות שלו בעולם, והיכולת שלו להישאר באמונה מאז ולחזור לא"י. האם זה רק טבע? מי שמתעקש, אכן מוצא הסברים, זו לא בעיה, להגיד משהו, אבל לא להסביר את הכל. ולכן מי שרוצה לברוח מהאמונה מתעקש על כל מיני פרטים. אם אתה מבודד משהו מסויים, אולי באמת אין לנו תשובה, אולי אנחנו לא מבינים. אבל זה לא מסביר את הכל.

כמו שאם אשאל איך יכול להיות שכל כך הרבה שנים, אלפי שנים, שונאים את היהודים ורודפים אותם? והם מחזיקים באמונה שלהם. יבא מישהו ויסביר לי, הנה בשנת זו וזו, הסיבה ברורה, כך וכך. ובשנה אחרת גם כן היתה סיבה ברורה, אבל מה גרם להכל להצטרף ביחד? אדם הולך ברחוב ומרפסת קורסת לידו, אחר כך עמוד חשמל קורס מימינו, ותחנת אוטובוס נופלת משמאלו, ובא  מישהו ומסביר לו, המרפסת היתה רעועה, העמוד חשמל – עשו עבודות בכביש לפני יומיים, האוטובוס וכו', הנה, יש הסבר, אבל האם זה מסביר את התמונה הכללית?

ובאמת השיטה של אנשים היום היא לא לחשוב יותר מדי, כי עסוקים בפרטים, אין זמן לזה, אדם חוקר עשרות שנים תחום מסויים בגוף האדם, או בטבע, אבל אין לו זמן לחשוב על להסיק מסקנות, מה זה אומר, הוא עסוק בפרטים. יש סיפור שציבור הגיע להרצאה על משמעות החיים, אנשים התיישבו להרצאה, והמרצה שואל שאלת פתיחה, מה דעתכם, תוכלו להגיד לי מה אתם חושבים, מה משמעות החיים שלנו, ואיש מבוגר קורא בתמיהה: "זה לא הוגן, למה לא אמרתם לנו מראש שזה הנושא, היינו מתכוננים!". ששים שנה הוא חי כאן ולא התכונן, אבל אם יש הרצאה אז היה מתכונן.

לכל תחום דיון, יש מודל שעל פיו מכריעים, אבל לשאלה של הכל אין מודל. המדע לא מכריע את השאלות הגדולות, לא מכריע בין ימין לשמאל. זו החלטה שהיא אצלינו, בבחירהשלנו. החשיבה הליברלית לא מוכנה לראות יחודיות, הכל רוצה לפרוס לפרוסות. אם יש תורה זה טבעי, זה התפתחות, זה מושפע, הפרטים לא חשובים, נמציא אותם. אין מפץ גדול, הטבע לא מדלג. עם ישראל התפתח כמו כל העמים האחרים.

אמנם, הדבר הטבעי זה לקבל את הסיפור, לראות שהמציאות תומכת בו, שהיחוד של עם ישראל, כעם שהנחיל לעולם את התורה ואת הערכים, שהם הבסיס של רוב ככל העולם, הוא עובדה. הנוצרים אמרו תמיד, ה' בחר בכם, נתן את התורה, אבל דחיתם את ישו, אז הוא עכשיו תומך בנו. זה כמובן חסר כל טעם. היום אומרים, נכון, נתתם את התורה, תרמתם, אבל אנחנו התקדמנו. ונשאלת השאלה, אולי אם משהו כאן שינה את העולם, עדיין יש מה להקשיב לו? מאיפה אתם כל כך בטוחים שעכשיו יש לזרוק אותו, ללכת נגדו, למשל בענין של מתירנות, ו'להתקדם'? גם הנוצרים חשבו שהם מתקדמים מהתורה, גם סטאלין חשב, לא כל כך מהר שמישהו עושה תכנית הוא כבר 'מתקדם'.

ורואים שגם הנאורים ממציאים להם דברים, הם צריכים להגן על העולם, שזה בעצם לקחת את הסיפור של בראשית א' ולהשטיח אותו, העולם היה גן עדן, הרסו אותו עם פליטות פחמן, וצריכים להקדיש את חיינו להילחם בפליטות פחמן, זו המטרה שלנו? להגן על דגים ועצים? לשיטתם האדם התפתח מהדגים והחרקים במשך מליוני שנים, ועכשיו כשהגיע למדרגת אדם, התפקיד שלו הוא לשוב ולתווך לדגים ולחרקים המסכנים, את כדור הארץ, שלא יוזק חלילה, ושלא יפגעו מינים של חרקים חלילה, הלשם כך התפתח אדם במשך מליוני שנים לדבריהם?

והאמת שכך נבראנו, זה כפוי עלינו, כמו שההכרה בבחירה ולקיחת אחריות כפויה עלינו, כך גם הצורך להעניק משמעות לחיים שלנו, ולהסביר לעצמנו למה זה טוב. כל הדיקטטורים הכי גדולים הסבירו  לעצמם ולעם שלהם למה מה שהם עושים זה טוב. נכון שזה נראה כמו התירוצים שהתורה מדגימה, להתחבא מאחורי השיח, להאשים את האישה, לשאול השומר אחי אנוכי, זה הטבע שלנו, אבל האדם מרגיש את היותו חלק אלוה ממעל. ומספק לכך הסברים, נכונים, או מגוחכים.

דיוגנס, היה אגנוסטיקן יווני מפורסם, הוא חי בחבית, משום ששום דבר ממה שעשו אנשים לא היה נראה לו מוכח מספיק. אלכסנדר מוקדון ששמע עליו, והוא כידוע אהב חכמה, נסע עם פמלייתו לראות את החכם המפורסם. וכשהגיע אליו, ירד מבוצפלוס סוסו המפורסם, ואמר: אני אלכסנדר מוקדון, מלך העולם, יש משהו שאני יכול לעזור לך? ודיוגנס השיב, כן, זוז לאחור, אתה מסתיר לי את השמש. זו באמת בעיה נפשית, אבל לאדם הרגיל אין את הבעיה הזו, הוא לא חי כך. ולכן הוא בוחר, או את הצד של האמונה או של הכפירה, וכשהוא בוחר צד הוא חלק ממנו, הוא לא חי בתחושה של "שבעים אחוז".

ברגע שאנחנו מבינים את הבסיס, הכל נובע מהבסיס. החזו"א נשאל איך הדרך לאמונת חכמים? והשיב: אמונת חכמים תלויה באמונת החכמה בכלל. כלומר, ברגע שאתה מכיר בכך שיש בעולם חכמה, ממילא מוכרח שיש אנשים שקנו אותה, אתה רק  צריך לחפש אותם, אבל מזה נוצרת אמונת חכמים. ולכן גם היחס לחז"ל ולתלמידי חכמים בכלל, נובע מהאמונה שהתשובה נמצאת בתורה, ולכן ככל שאדם גדול בתורה, הוא יותר קרוב לתשובה ולהשגת האמת. חז"ל היו יותר קרובים בזמן ובידע, ולכן לא נוכל להשלים את הפער הזה. כל שברי ורסיסי הדברים שאמרו לנו על עניני אמונה, הם חלק מידע שהוא מעלינו, הם הכירו יותר לעומק, וידעו את התושבע"פ, ולכן אנחנו מתיחסים אליהם כמלאכים, כי ככל שאדם גדול בתורה הוא יותר קרוב למלאך. האמונה היא בתורה, וזה היסוד של הכל. אנחנו לא באים ומאמינים שחז"ל היו מלאכים וגם למדו תורה, אלא שהתורה מרוממת את האדם, אם אביי ורבא הלכה כרבא, אז רבא היה יותר מלאך.

ובזה, נעשה תיקון להבנת האמונה בדור שלנו. כשקוראים ספרי קדמונים, לפעמים רואים שהם מנסים להגדיר את הדברים פילוסופית, אבל בדורות האחרונים דוקא הפילוסופים עצמם הם אלו שהבינו שכל ההגדרות הפילוסופיות שלנו, לא תופסות על דברים לא פיזיים, שלא בהשגתינו, ולכן הם אומרים, גם מי שמאמין, מבין שההגדרות הפילוסופיות לא מגדירות את המציאות הרוחנית.

הרמב"ם עשה ויכוח גדול על מניעת ההגשמה, עכשיו ברור שזה כך, שאין לקב"ה ח"ו ידיים ורגליים, אבל כל חומרת הנושא, היתה לפי ההבנה האנליטית, שלומר שלבורא יש צורה זה סותר מבחינה פילוסופית את זה שהוא לא מוגבל, אם יש לי יד, כמה שלא תהיה ארוכה, אני נגמר איפה שנגמרת היד, בודאי שזה לא שייך בבורא. אבל עדיין בזמן חז"ל לא היה חשוב להגיד את זה, הסיבה היא שהם לא תפסו את המציאות בצורה כזו, הם לא חשבו לרגע שמציאות רוחנית מוגבלת לכללים הפילוסופיים שלנו. הם תיארו כל מיני דברים במעשה מרכבה, שגם הם נכונים, וגם זה שה' לא מוגבל נכון.

היום אנחנו יודעים שהתפיסה שלנו את המציאות היא מוגבלת, לא רק טכנית, אלא גם מהותית. מאחורי כל דבר יש עוד דבר, מאחורי כל אטום יש עוד חלקים, ומאחורי כל חלקים יש התנהגויות וחוקים וכללים, תמיד יש משהו מאחור, והמציאות לא יכולה להיות ההסבר של עצמה. כל מה שעושים זה למתוח את השמיכה עוד יותר ולהסביר עוד דברים מתוך מה שקיים, אבל ברור שהמציאות לא יכולה להיות ההסבר של עצמה, יש משהו מעבר, שהוא לא כפוף לכללים האלו. ולכן אין טעם לדבר עליו במונחי החשיבה שלנו, היום זה כבר במדע, מדברים על יקומים מקבילים, על מיתרים, כי מבינים שהמציאות שלנו היא רק השתקפות של משהו הרבה יותר גדול, והכללים שלנו הם נכונים בתוך העיניים שלנו. היום אנשי מדע אומרים, כאן במקום שאנחנו נמצאים, יכול להיות עוד מימד, ובמימד הזה יקומים מגדלים וכו', ולנו אין תפיסה בו. טורחים להסביר את זה ע"י דיאגרמות. לכאורה ימות המשיח… אבל מה מעכב? הענווה, היכולת לקשר בין מה שמאחורי הטבע, לבין הרוחניות.

הנשמה שלנו מכירה את הרוחניות, והיא זו שמנווטת אותנו, כתוב בתורה וגם בחז"ל שהאומות לפני מתן תורה גם כן היו מהם שהאמינו בה', שהקריבו קרבנות, שהתפללו, שהאמינו שה' משגיח עליהם, זה חלק מהתפיסה הבסיסית שלנו, כל אדם, שיהיה אפיקורס הכי גדול, כשהרכב שלו ידרדר בירידה, הוא יצעק "אלוקים תעזור לי". ולכן אנחנו לא צריכים להתרגש אם זה לא מובהר פילוסופית, כי כמו כל מה שאחר הטבע, גם במדע עצמו, זה לא נתפס. גם היסודות עליהם בנוי המחשב הקוונטי והלויינים שכולנו משתמשים בהם יום יום, לא נתפסים, זה לא מפריע לעבוד איתם.

ולכן היסוד של אמונה בהשגחה היא לא לדעת מתי ואיך בדיוק יש לנו זכות להיות מושגחים, מה נס משמים ומה טבע, אלא לחיות את החיבור הזה שיש עולם רוחני שהוא הסיבה של העולם הגשמי, ושהקשר הוא קבוע ורצוף, גם אם אנחנו לא יודעים איך זה מתבטא בעולם הגשמי, ולהיכנס לנסות לבדוק איך זה עובד, אינו עיקר האמונה וגם לא חשוב.

וכך כותב רב האי גאון כותב (מובא באוצר הגאונים ליבמות נ.): "השאלה תהיה מי שקם עליו רוצח והרגו נפש, אילו לא הרגו הרשע באותו הזמן, התאמרו כי היה מת או נשאר חי, והתשובה שאין אנו יודעים זאת רק ה' הוא היודע", זו שאלה בסיסית במהות השגחה פרטית, האם לבעל בחירה יש אפשרות להרוג אדם שלא נגזר עליו (ורבו הדעות בזה כנודע), רה"ג בוחר לקבוע שרק ה' הוא היודע, שהרי יש מקורות שמלמדים כך ויש שמלמדים אחרת. וראה רבינו מנוח ברכות י' ט': "נסי היחידים יש מהם בהשגחה ויש מהם במקרה כי כמה פחותים אנו… ועם כל זה התקינו לכל מקבלי הנסים ברכה לפי שאין אנו יודעים איזה מהם בהשגחה ואיזה מהם במקרה".

ובאמת זה מתאים למה שידוע לנו היום במדע המודרני, שהמציאות היא סתירתית, האור הוא גם גל וגם חלקיק, האטומים הם גם חלקיק וגם גל לכאורה. החלל ריק אבל גם מלא בחומר אפל לכאורה. המציאות היא סתירתית, ולכן הייצוג שלה בחיים הוא סתירתי. אנחנו רואים שני קצוות, הטבע והנס, הגשמי והרוחני, ברור לנו ששניהם קיימים, אבל אנחנו לא יכולים להגיד בדיוק איך עובד השילוב ביניהם, זה מפליא לעשות שקושר דבר רוחני בדבר גשמי, אבל יש לנו את הייצוג של שניהם.

וזו גם ההבנה של המוסר של התורה, המוסר האנושי הולך תמיד בקיצוניות לצד אחד, אם זה הנצרות לגבי חיי הנישואין, אם זה הליברלים לגבי החופש להגדיר את עצמי, או הקומוניסטים לגבי החובה להיות פרודוקטיבי, והוא מרגיש שככל שהוא מקצין, מגיע קרוב למטרה. ואילו ביהדות זה להיפך, יש סתירתיות, יש מקומות שמתעלמים מהרחמים, ויש מקומות שמתמסרים להם. יש ציווים על צער בעלי חיים בפריקה וטעינה ואסור לחרוש בשור וחמור, ומצד שני מקריבים קרבנות. לא הולכים כמו הצמחונים או הירוקים שלוקחים את הדבר עד הקצה. זו הגישה האנושית, שהיא נכשלת. להאמין זה להיכנס תחת הכנפיים של התורה, שמאזנת אותנו, אנחנו לא יכולים למצוא את האיזון בעצמנו, לכן אנחנו ניגשים בענווה להלכה, ומקבלים את האיזון שהיא מלמדת אותנו.

לסיכום,  להתחזק באמונה, זה אומר להבין את האמונה בשפה שלנו, בצורה שאנחנו חושבים על העולם, להתחבר לרעיון של התורה, לאחדות של העולם, ולהכיר בזה שיש יחודיות בעולם, שלא הכל אטומים. ברגע שמוכנים להכיר ביחודיות מבינים שזה קשור למה שמעבר למציאות הטבעית, שזה קצה חוט להבין את העולם, שזה מה שאנחנו שואפים ומרגישים מראש.