לחץ לגירסת הדפסה

חשבו רגע על מעבד מזון מתקדם מאד. המעבד קולט מזון גולמי באמצעות פתחי הזנה מכוילים ומתוכללים. הוא סורק את המזון בחיישניו הרגישים, מאכן, ממפה ומתאים תכנית עיבוד מדויקת וממצה. לאחר מכן הוא שולח זרועות חדות ופותח בקיצוץ, ריסוק ופירוק מדויקים, משוקללים וממוקדים. לבסוף הוא פולט מקרביו עיסה מעובדת, הומוגנית וסדורה. זהו. זה הכל. האם מישהו סבור שבשלב כלשהו של התפתחותו המרשימה גילה המעבד מודעות ורגשות בקשר למזון שבא והולך, מתערבל וניתז תחת סכיניו?

באותו אופן אין טעם לחשוב, שהמוח בתור מעבד מידע משוכלל ומכויל היטב, עולה על מעבד המזון בביצועיו בכל הנוגע למה שמצוי עקרונית מעבר להישג ידו. מעבד מזון לא מודע ולא יכול להיות מודע למזון שזורם במיכליו, והמוח כשלעצמו לא מסוגל להיות מודע למידע שחולף בנוירוניו.

המוח מכיל, לפי הצנועות שבהערכות, כמאה מיליארד נוירונים וכמאה טריליון סינפסות. נוירונים הינם תאי עצב שמהווים את היחידות הבסיסיות של המוח. הנוירונים שולחים סיבים ארוכים וקצרים שמחברים ביניהם ויוצרים אגב כך רשת מסובכת ומפותלת. הסינפסות הינן נקודות החיבור בין הסיבים המקשרים בין תאי העצב המרובים. התקשורת ברשת זו זורמת באמצעות אותות כימיים וחשמליים.

ולכן באיזשהו אופן בסיסי, המוח מעבד מידע כמו שמעבד המזון המתקדם הנ"ל מעבד מזון. מעבד המזון קולט חומרים גולמיים, מאבחן אותם ומגיב באופן מדויק ומותאם, טוחן, מערבל ויוצר תרכובות ומרקמים חדשים שמהווים את הפלט הסופי. כך המידע החושי שנאסף, למשל, כשקצה האצבע חשה בעצם חד, זורם למוח בתור פולס חשמלי, ומעובד בתוך מערכות הנוירונים המסועפות של המוח ולבסוף מתכנס במידה הנחוצה בתור "פקודה" – הלא היא התגובה החשמלית המורכבת – שנוצרה במוח כתוצאה מהגירויים השונים והמבנה המסוים שלו, ונעה לעבר התאים הסופיים שנמצאים באיברי הגוף וגורמת, במקרה המסוים שתואר קודם, לרתיעה זהירה.

ולכן כמו שברור, שתהום עמוקה חוצצת בין מעבד מזון לבין התחושה של להיות מעבד מזון או להיות מזון מעובד, כך צריך להיות ברור שאין כל מובן לזיקה שבין המוח שכוחו יפה לעבד מידע חושי, לבין עצם ידיעת המידע וחוויית המידע.

עכשיו, מה יקרה אם לפתע מעבד המזון דנן יתחיל לדבר, בבליל נקישות סכינים ומכלולים, על חוויותיו המופשטות? להיכן נוליך את תמיהתנו ותדהמתנו כאשר המעבד הלא־בלתי־משוכלל הזה ישוחח בהרחבה על צפיותיו, רצונותיו והשקפותיו?

באותה מידה אנחנו צריכים ליפול מכיסאותינו כשאנחנו צופים בבן אדם שמדבר כך על תחושותיו ודעותיו, משום שאף שהמוח שלו מעבד מידע ולא מזון, בכל זאת בתור מנגנון פיזי אין לו כל הכנה מינימלית לתווך או לקיים חוויות מכל סוג שהוא.

זוהי בתמצית הבעיה הפסיכופיזית, דהיינו, התימהון שמאחורי יחסי הגומלין של גוף ונפש, הפלא של החיבור בין רוח לחומר. נרצה או לא, העובדה החריגה הזו חייה ובועטת כל רגע לנגד עינינו.

הנקודה המצרית

האימפריה המצרית עובדת האלילים משלבת מיסטיקה יוצאת דופן לצד חומרניות משולחת רסן. עבודת האלילים שכוללת בדרך כלל התבטלות והתמכרות אל האובייקט הנערץ, הופכת בתרבות המצרית לניצול של האובייקט הנערץ. וכדברי רבי יוחנן (בראשית רבה פט ד), "הרשעים מתקיימין על אלהיהם, ופרעה חולם והוא עומד על היאור".

היאור הופך לאליל משום שהוא מספק בעל כורחו שפע תמידי, הבהמות התמות שמייצרות בשתיקה שגשוג וצמיחה מצטרפות גם הן לרשימת האלים המובחרת. האלילות במצרים נאורה ומתקדמת ולכן גם היא מתמסרת לאידיאל היצרנות ומתגייסת לצורך התעשייה. חרטומים ומכשפים מבצרים את מצריים ומייצרים אימפריה חומרנית שמשעבדת את התפיסות הרוחניות לצרכיה המטריאליסטים. מכאן פרעה מגיע למסקנה מעט חריגה – "לי יאורי ואני עשיתני". כלומר, העובדה שהמצרים מצליחים במידה מסוימת לשעבד את החומר לצרכיהם, וצוברים בר כחול אשר על שפת הים, אינה הופכת אותם לרוחניים יותר אלא להיפך לחומריים יותר, משום שהם תופסים את עצמם כחלק מאותה מערכת ורק ממקמים את עצמם גבוה יותר בהיררכיה. הרוח מבחינתם משרתת את החומר.

מהטעם הזה עם ישראל – עם הרוח, משתעבד דווקא במצרים בשביל להוביל את ההיפוך ואת התגברות הרוח על החומר. המצרים מבשרים את ראשיתה של החומרנות המודרנית, הם אינם סתם עובדי עבודה זרה, אלא גם משעבדים אחרים לעבודה זרה ולעבודת עצמם, האדם בעיניהם עשוי להיות עבד אך בנוי גם להיות אדון, וכך הם מטרימים חלק מהתפיסות החדשניות. ואל המורכבות הזאת הוטלו בני ישראל כדי לגלות שהאדם הוא עבד ה', אך גם בן חורין.

הגלות הפסיכו-פיזית

בני ישראל גלו ונגאלו ממצרים כדי להיוולד מחדש כאומה ייחודית עם שפה וצורה ייחודיים.

נאמר בספר הזוהר (שמות כה:), שהגלות במצרים כללה גם את הדיבור, הדיבור והמילים של משה (שמייצג את הצד הגבוה של עם ישראל) מצויים בגלות – "ואני ערל שפתיים".

על פי המהר"ל (גבורות ה' פרק כח), משה היה ערל שפתיים משום שמשה היה נבדל ומנותק מהחומר הגשמי וחסר את החיבור אל החומר שהכרחי כדי לייצר דיבור, בדומה לעובר שנטול כושר דיבור. הדיבור, כמו שנראה בהמשך בהרחבה תלוי בהכרח בקשר שבין הרוח לגוף.

בני ישראל היו כמו עובר במצרים, זאת אומרת האומה הישראלית טרם הגיחה לעולם כייצור עצמאי, בלתי תלוי ובן חורין, לידתה היא יציאת מצרים – "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ". (יחזקאל פרק טז פסוק ד). וכן במדרש (תהלים מזמור קיד): "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי", אמר ר' אחא בשם ר' יונתן, מהו גוי מקרב גוי, כאדם שהוא שומט את העובר מתוך מעי הבהמה.

עובר אינו מדבר משום שהוא לגמרי כפוף, כבול ותלותי ואין לו צורך ואין לו יכולת לדבר, כלומר, מגבלותיו הטכניות משקפות מצב עקרוני. ומצד שני, העובדה שהעובר מנותק מהסביבה החיצונית ונתון לגמרי בעולמו הפנימי מציבה את נשמתו במקום מאד מואר, כדברי חז"ל (נדה ל:): "נר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". כלומר, העובר נע בין שני קטבים מנוגדים; גופו חומרי ותלותי לחלוטין מצד אחד, ומצד שני כמו שהמהר"ל (שם) מוסיף, דווקא העובדה שהעובר נטול כושר דיבור מלמדת על כך שנפשו מוארת ומצויה במדרגה גבוהה. כוח הדיבור ניתן בו רק כשהוא שיוצא לעולם ומלאך סוטר לו על פיו, שכן אז מתחזק אצלו החיבור של הנפש והגוף, משום שהוא מתחיל בשלב זה לחיות בגופו שלו חיים עצמאיים ורצוניים, ודווקא בשל כך הוא שוכח את התורה כולה.

המשמעות היא, שגוף העובר הוא כמו חומר חסר צורה שאין לו כושר דיבור, משום שהוא "ירך אמו"  – איבר חסר חיים עצמאיים, ואילו נפשו במידה רבה מנותקת מהגוף וטרם נוצר בינו לבינה חיבור מלא, ולכן היא כשלעצמה מוארת ומשוחררת אך גם היא כשלעצמה חסרת כושר דיבור משום שהדיבור נוצר רק מתוך חיבור עם הגוף.

כך בני ישראל אינם מדברים את דיבוריהם שלהם משום שהם משועבדים ותלותיים. ומשה רבינו ערל שפתיים משום שהוא מקביל לצד הקוטבי השני של העובר, הוא משוחרר ומואר כולו ולכן לא מחובר אל גופו שלו, וגם לא לגוף העם המשועבד – "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

המהר"ל מביא את דברי חז"ל (תענית יא:), שמשה משמש בימי המילואים בחלוק לבן שאין לו אמרא, דהיינו שאין לו שפה ואמירה. כלומר שפת הבגד היא המקום שבו מתגלה הגוף הנסתר, ושפת הגוף היא מקום היציאה לאור של הדיבור. השפתיים של האדם עשויות כמו שפת בגד באמצעות מבנה דמוי מכפלת, משום שהם מגלות החוצה את מה שחבוי בפנים.

איך לקומץ של סימנים ופונטים יש משמעות?

הדיבור או השפה (לאו דווקא בפה אלא גם בחשיבה שמתבצעת לרוב באמצעות מילים ולא בתחושות גולמיות) הם פלא, משום שהם מהווים את נקודת החיבור בין הרוח לגוף. השפה מכילה סמלים וסימנים שמייצגים משמעות, הבעיה היא שהמשמעות אינה מצויה כלל במילים וגם לא בעצמים הפיזיים ובכל זאת השפה איכשהו מגלמת משמעות.

השפה עושה את הבלתי יאומן ומגשרת בין חומר לרוח ומייצרת משהו חדש לגמרי, שכן הגוף כשלעצמו אינו מסוגל להכיל משמעות אלא רק נתונים חומריים. הגוף כשלעצמו אינו אלא חומר שאדיש לרעיונות ומשמעויות.

ואילו הרוח כשלעצמה חווה חוויות בלתי מוגבלות ובלתי מוגדרות, ולכן היא לא זקוקה ולא יכולה להגדיר את המשמעות בתבניות מדודות. הרוח במהותה משוללת כל מגבלה ולא יכולה להתכנס לתוך גדרות ומיצרים, אי אפשר לעצור אותה לרגע כדי לקחת דגימה, כמו שלא ניתן לעצור קרן אור או ללכוד אותה, התכנים של הרוח הם מהותיים או איכותיים ולא כמותיים.

ובכל זאת, השפה נותנת סימנים וצורות חומריים, לדבר שאין בו גבולות והגדרות. ואיכשהו האותות המוגבלים מייצגים משמעות בלתי מוגבלת.

האדם נקרא מדבר, משום שהוא מגלם את החיבור המופלא בין חומר לרוח[1]. למחשב, לעומת זאת, לא ניתן להעביר משהו שאינו מצוי בתוך הקוד עצמו, אם אנחנו מגדירים למחשב מה זה שולחן, נצטרך להגדיר הרבה פרמטרים כגון מספר הרגליים, חומר, תבנית ומידות אפשריים וכך הלאה, אנחנו נאלץ לאסוף את כל סוגי השולחנות ולבנות הגדרה מתמטית שתהיה רחבה ומכלילה מספיק אך גם מדויקת כל הצורך כך שלמחשב תהיה שיטת עבודה כיצד להבחין בין אכן שולחן לבין שאיננו שולחן.

ועדיין, המחשב לעולם לא ידע מה זה שולחן, הוא רק יפעיל מערכים טכניים שימדדו עד כמה העצם שלפניו תואם מבחינה מתמטית, כמותית ומרחבית לכל יתר השולחנות שאותם יצא לו להכיר. מעבר לכך כל הגדרות המשנה שהמחשב ישתמש בהן כגון מספר הרגליים וחומרי הגלם גם הן תהיינה בלתי נגישות עבורו וגם הן תיוצגנה על ידי תכונות ומספרים ולא על ידי תפיסת מהות.

לא כך שפה אנושית שמעבירה משהו שהוא הרבה מעבר לקוד ולמילים, היא מעבירה משמעות. אך אם מתייחסים אל האדם כאל מחשב, כאל מערכת פיזית, אי אפשר לקבל מצב שבו האדם והשפה מכילים משהו שאינו חקוק במציאות הפיזית, ואף על פי כן המילים רומזות תמיד אל משהו שלא נמצא בהן אלא גבוה מהן, זאת אומרת המילים והאותיות הפיזיות מספרות וחובקות דבר מה גבוה מהן. כאן נמצא הקשר הבלתי יאומן בין שמים לארץ, בין גוף לרוח.

שפת עם

לכל עם יש את השפה שלו, כלומר, את החיבור והתפקיד המיוחד שלו בעולם, ועליו לגלותם. בלעדי השפה הייחודית שלו הוא משועבד כמו בהמה שמשרתת את אדוניה ללא תהיות. רק השפה מספקת את המקום של החירות, משום שהיא מערכת חיבור של רוח אל החומר אך באמצעות עיצובו ויצירת צורה בו ולא מתוך התמסרות לתכתיביו. התפיסות של העם אם הוא ידבק בהן ויחתור אליהן, רק הן יגאלו אותו משעבוד.

לכל עם יש את הסיפור שלו, את ההיסטוריה שלו כפי שהוא מספר אותה בעצמו ובשפתו הייחודית. ועל עם ישראל במיוחד הוטל ללטש את שפתו כדי להפיץ את דבר ה' בעולם, כדי לספר את הסיפור הכולל והמלא. אין כוחו אלא בפיו.

חומש בראשית מייצג את המציאות כפי שהיא לעצמה, ואילו חומש שמות מספר את סיפורו של העם כפי שהוא מסופר בינו לבין עצמו. חומש שמות מתחיל במניין שמות בני ישראל היורדים מצרימה למרות שהם נמנו גם בחומש בראשית, שכן חומש בראשית מדבר על ההתחלות והראשיות של העולם ושל האבות, ואילו חומש שמות מלמד על עמדת פתיחה חדשה לגמרי שממנה מתחילה ההיסטוריה של העם היהודי מנקודת מבטו שלו, מנקודת הראות של בני השבטים, ולכן בני השבטים עצמם לא מוזכרים במניין הזה, שכן הם כביכול מספרים בעצמם את הסיפור כפי שהוא נראה מבחינתם.

שמות הוא הסיפור של עם ישראל, של העם שבישר לעולם את החירות, את הגאולה שאפשריות רק באמצעות שפה, דיבור וסיפור. הדיבור הוא המקום המיוחד של העם בעולם, הגוף ללא דיבור הוא משועבד, מובל ותלותי כמו עם ישראל במצרים, והנשמה ללא דיבור מנותקת מהעולם, כמו משה במצרים, שבהתחלה לא שמעו אליו.

ולכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, משום שסיפור זה הוא הסיפור של האומה שלנו, הלידה שלנו עצמה באה מתוך מאבק, וההיסטוריה שלנו היא היסטוריה של יציאה מתמדת מעבדות לחירות.

ללגימה מ"מרד המכונות" – ספרו של יהוידע הכהן לחץ כאן. למידע נוסף אודות הספר לחץ כאן. לאתר הספר לחץ כאן.

הערות:

[1] העולם כולו נברא בדיבור וכל העצמים בו נקראים "דברים", משום שהעולם כולו הוא תוצאה של חיבור בין שמים לארץ. והחיבור הזה הוא דיבור. בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.