כל אדם מסגל לעצמו את ההרגלים והשיטות שלו, איך להתמודד עם מאורעות החיים. אבל כשלפתע פתאום חוטפים מכה, הסדר מתבלבל, אנחנו לא מצפים למכה, ואין לנו דפוס תגובה קבוע. אנחנו יכולים לעשות טעות חמורה פתאום, או להיפך, לזכות בהזדמנות לשנות משהו בתפיסה שלנו.
כשהקב"ה מנחית על אדם מכה, יש לו בידיים כח גדול מאד, הזעזוע, הרצון לעשות משהו, הדחף להתגונן, אדם יכול לקחת את הכח הזה כדי לשנות את עצמו.
והנה, הקב"ה מתגלה לראשונה בעולם – על ידי מכות, עשרת המכות.
התורה מתארת לנו את תגובת פרעה, ותגובת המצרים, למכות. וזו בעצם סוג של סקירה, איך אדם שאינו מאמין מתמודד עם מכות. ומתוך הסקירה המתמשכת הזו, שניתנה לאנושות כולה לצפיה, התפרסמה והוכרה האמונה היהודית בבורא העולם ובבריתו עם ישראל.
ישנה הלצה עממית, על אדם שנלחם מלחמת חרמה ביתושים, למעשה יותר מדוייק לומר: ניסה להילחם, שכן בכל פעם שרצה להנחית מכה על היתוש, היתוש זיהה את הסיטואציה והתעופף הלאה. אלא שפעם אחת הזדמנה לו הזדמנות פז: יתוש חנה במרחק סנטימטרים ספורים מהיד שלו, הוא ניצל את ההזדמנות עד תומה, והנחית על היתוש כזו מכה, שהרבה זמן הוא לא ישכח אותה, זו היתה מכת מוות. אך גם ידידינו הצייד לא ישכח אותה, שכן היתוש היה… על המצח שלו עצמו.
כך אנחנו רואים את המצרים מתמודדים מול המכות: גם הם עושים כן בלטיהם, גם הם מוסיפים דם ליאור מצרים, ומנסים גם להוסיף צפרדעים למצרים.
אך איזו תועלת הם חישבו להשיג בכך שהם מגדילים את המכה ומביאים עוד דם או עוד צפרדעים?
אם היו החרטומים מראים את כוחם בהסרת המכה, בהפיכת דם למים, בהעלמת צפרדעים, היה מקום להבין את המוטיבציה, אבל להיפך? לשם מה?
ומה שמעניין, שבמכת כינים כבר נסתתם כחם של החרטומים גם כדי להרבות את הכינים, אפילו זה הם לא הצליחו. איך ניתן להבין זאת? הרי ברור שלא לחינם התורה מתארת לנו את הענין.
בשלב הראשון מכונים הם: "חכמים ומכשפים – חרטומי מצרים בלהטיהם".
בשלב השני: "חרטומי מצרים בלהטיהם".
ובשלב השלישי: "החרטמים בלטיהם".
כחם של החרטומים הלך והתמעט, בעיני עצמם ובעיני צאן מרעיתם.
שאלה ידועה היא: אם אתם מאמינים בברית של בורא העולם איתכם, על סמך עשרת המכות, ניסים, ושינוי הטבע. מנין לכם שאלו מעשי ידי הבורא בעצמו? אולי מעשה ידי מכשפים? חייזרים? קוסמים? רמאים?
אנשים, בעבר, וגם בדורינו, נחשפו לדברים הנראים ממש מופלאים שנעשו על ידי אנשים שהינם בעלי כוחות כל שהם, או לכל הפחות מתיימרים להיות בעלי כוחות. אכן, דברים שאנו לא מבינים כיצד הם מתבצעים, ואפילו את מעשיהם של 'אמני חושים' שמכריזים שכל מה שהם עושים בנוי על טריק, איננו מצליחים להבין. זו עובדה, שאפשר להראות לאנשים, גם לאנשים חכמים מאד, דברים מופלאים מבלי שהם יבינו כיצד הם נעשים.
אבל, צריכים לשים לב לדבר אחד מאד חשוב: כל הכשפים, והמופתים, והקסמים, והלהטים, מוגבלים לתוך התפאורה שלהם, הם 'מופתי במה', הקוסם יבצע אותם במקום שהוא בוחר, ובתנאים שהוא בוחר, וההשלכות שלהם מצטמצמות לתחומי הבמה בה הוא בוחר.
קוסם יכול להוציא שפנים מהכובע, או יונים מהשרוול, ולקבל שכר על ההופעה, אבל הוא לא יכול להוציא שפנים מהכובע ולמכור שפנים בחנות לחיות בית…
כך כל החוזים בכוכבים, והאסטרולוגים, שאולי אומרים דברים מפליאים לאנשים על מה שיקרה להם, לא הצליחו, אפילו לא פעם אחת, לחזות את הספרות הזוכות בלוטו, ולעזוב את העבודה הקשה בקבלת קהל…
גם המכשפים והחרטומים של מצרים, לא יכלו להצמיח חיטה בשנות הרעב, להוריד גשם כשאין גשם, להוציא כיכרות לחם מתוך שק כדי להאכיל עם שלם. לבנות פירמידות, לשמור על הגבולות וכו'. את הדברים האמיתיים שהאדם והאומה צריכים, אי אפשר לפתור ע"י קסמים או כישופים.
העם המצרי למד בדרך הקשה, כי בעוד כל חרטומיו וקוסמיו, שהפגינו מיומנות רבה בעשיית כשפים, הצליחו לעשות כל מיני דברים מעניינים, הם לא יכולים לחרוג מהבמה שלהם. בשום אומה בשום זמן לא הצליחו מכשפים להכות אומה בסדרת מכות שתכוון באופן סלקטיבי כדי לשחרר עם של עבדים, ובשום מקום לא הצליחו מכשפים להאכיל במדבר עם שלם במשך ארבעים שנה.
החרטומים הבינו אולי לפני כולם, שמדובר כאן בתופעה מסוג אחר. הם כבעלי מקצוע בתחום הכשפים, הבינו שגם מכשף מלומד, לא יכול להפוך את כל היאור לדם, וגם לא לחזור ולהפוך למים, הם הבינו מיד שאין להם שום דרך להילחם בכח הזה. ו'אם אינך יכול להילחם בהם בלבל אותם', כפי שאומר הפתגם. החרטומים ניסו לפחות להצטרף לחגיגה, להוציא דם, צפרדע, כינים, העיקר להיות חלק מההתגלות המופלאה שלנגד עיניהם.
במצבים של לחץ, ישנה תופעה שנקראת 'דואינג', לעשות משהו, עשיה. כאשר אדם עושה משהו, הוא מרגיש שהוא לא סטאטי, הוא לא יושב בחיבוק ידיים (זה באמת נכון…), הוא מגיב לצרה, למכה. אך כל דבר דורש אנרגיה, והרבה פעמים ה'דואינג' בא על חשבון הדבר הנכון לעשות. אם במקום לעשות 'משהו', החרטומים היו עוצרים, נרגעים, ומנסים לחשוב מה הסיפור הגדול שמאחורי הדם והצפרדע, הם היו יכולים למצוא את הדרך להסיר את המכה – לשכנע את פרעה והמצרים לשלח את ישראל.
גישתם של המצרים מתבטאת בסיפור שבמדרש, על הצפרדע הגדולה, שככל שהיכו אותה יצאו עוד ועוד צפרדעים. ניסיתם, חשבתם שתהרגו אותה, אבל לא, היא מוציאה עוד צפרדעים, מה עכשיו אתם עושים? מדוע אתם ממשיכים להכות?
החרטומים היו אלו שזיהו ראשונים את הבעיה של מצרים, ובכחם היה להאיר את עיני עמם. אבל הם הלכו בדיוק בדרך ההפוכה, וניסו לשדר עסקים כרגיל. בהתחלה קצת היכו את עצמם על המצח והרגישו אלופים, אחר כך הפגינו הרבה כח על הצפרדע, ובשלב מסויים נחלשו והשתתקו.
כשאנחנו חוטפים מכה, אנחנו צריכים לראות בה הזדמנות, הזעזוע מעניק לנו דחיפה, ואת הכח יש לתעל למקום הנכון, אחרי מחשבה שתלמד אותנו מה המקום הנכון להפעיל אותו. אנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה שטלטלה את כל עם ישראל, ואת הכאב והקושי, עלינו לקחת למקום של יכולת לשנות את עצמנו כיחידים וכחברה.