אחד מתפקידיו של עם ישראל, הוא לקרוע את המסכה, הגויים עובדים לפסל ומסכה, עבודת אלילים היא עבודה למשהו בתחפושת, מאחורי מסכה, עמוס מיסתורין. לעתיד לבא, אומר ישעיהו הנביא: "ובילע בהר הזה פני הלוט על כל העמים, והמסכה הנסוכה על כל הגויים", (ישעיהו כה ז).
כאשר ארון ה' מגיע למלחמה בפלשתים, אומרים הם: "אוי לנו, מי יצילינו מיד האלהים האדירים האלה? אלה הם האלוהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר!" (ש"א ח'). אין הם מדברים על מכות מצרים, אלא על המכות במדבר, ואיזה מכות הוכו המצרים במדבר? את זאת מתארת ההגדה של פסח בפירוט, כמה מכות לקו המצרים על הים, הדעות חלוקות אך מוסכם שלקו על הים הרבה יותר מאשר במצרים. במצרים 'אצבע' אלוקים, ועל הים 'יד חזקה', ביד יש חמש אצבעות, ומכאן שלקו חמישים. לפחות.
רואים אנו כי המכות על הים היו משמעותיות יותר מהמכות על אדמת מצרים, אך מדוע?
ליבו של פרעה היה כבד, חרטומיו הטיחו בו 'הטרם תדע כי אבדה מצרים'? אך הוא לא ידע, הוא באמת הדחיק את המציאות, ולא הרגיש זאת, הוא היה משוכנע שמצרים במצב מעולה… מכה פה מכה שם, זה לא מה שישבור אימפריה בת אלפי שנים, ולא מה שיכופף את השלטון הפרעוני בן האלמוות.
בסופו של דבר פרעה נשבר, האמירה שלו ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, משקפת סדק, בהמשך הוא אכן הסכים ליציאת בני ישראל, הוא הבין שאין לו ברירה, והוא הבין שמצרים במצב לא משהו.
אבל אחרי יציאת בני ישראל, הם נצטוו להיכנס לדרך ללא מוצא, בעמק בין הרים ומגדלים, כשפניהם אל הים. ופתאום, שוב התהפכה הכרתו של פרעה. מנפלאות הלב האנושי (ולא רק של פרעה…), שההכרה והתפיסה עשויות להתהפך.
מה קרה כאן? האמנם כל הסיפור זה 'תרגיל ההטעיה' של העמידה בין מגדול ובין בעל צפון?
מדוע הפלשתים זוכרים את המכות במדבר? ולא את מכות מצרים?
משום ש'מה שקורה במצרים נשאר במצרים', פרעה סבר כל הזמן שניתן להשאיר את הכל מאחורי החומות העבות והבצורות של מצרים, המצרים שמתו במכות כבר לא ידברו, מצרים נתפסת כחזקה מאד, ותמשיך להיתפס כך. העמים האחרים לא יכולים לדעת מה באמת קרה במצרים, כל עוד היא תשדר חוסן כלפי חוץ. נכון, התפיסה הזו נשברה, פרעה לא הצליח לשדר עסקים כרגיל, ונכנע.
אבל אז, כשבני ישראל יצאו, נעשה הניצחון שלהם על מצרים נחלת הכלל, בני ישראל יצאו 'ביד רמה', הם הרגישו בטוחים ומנצחים, הם לא ברחו כגנבים בלילה, הם לא גורשו, הם היכו את מצרים ויצאו בשלל רב.
אך פקידי פרעה ונאמניו שמחוץ למצרים, ייתכן שלא חוו כלל את עשרת המכות במצרים, ובודאי לא את מכת בכורות שרק עתה התרחשה, מבחינתם בני ישראל הם עבדים, אם הם שמעו על המכות היה זה באספקלריה פרעונית, תופעה חולפת ולא חשובה, הם לא ידעו כי המכות הכריעו בסופו של דבר את רוחו של פרעה.
'ויוגד למלך מצרים כי ברח העם', משלחת נאמנים של פרעה באה להגיד לו בזעזוע שעם של עבדים ברח. הם לא העלו על דעתם שפרעה שילח את בני ישראל. בצורת הפניה הזו, הם החזירו לו את תחושת השליטה והכח, הוא המלך, והם מספרים לו שמישהו ברח, כמובן שצריכים לטפל בזה. זו היתה התפיסה מחוץ לחומות מצרים. הסיטואציה הזו הפכה את הלב של פרעה שוב לנקודת ההתחלה. הוא השולט והוא הקובע. בזיונות מחוץ למצרים הוא לא תכנן, ועליהם הוא לא מוכן לשתוק.
כאן הוא פתאום 'רואה' שבני ישראל לא חזקים ולא מנצחים, להיפך, 'נבוכים הם בארץ', הם בבעיה רצינית, 'סגר עליהם המדבר', הם לא שמו לב להיכן הם הולכים, ועם הקונספציה הזו הוא יוצא לפעולה. התיאור הזה רק מדגיש לנו עד כמה הנחת העבודה של פרעה היתה לא רציונלית, אבל היתה נטועה עמוק עמוק בתפיסת העולם שלו, שיצרה גם תפיסת מציאות. זו הקונספציה. 'ויהפך לבב פרעה ועבדיו. מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל'?
בשלב השני, גם בני ישראל עברו מהפך, או לפחות חלק מהם, אם לאורך כל תקופת המכות עמל הקב"ה לטעת בהם תחושת ביטחון מול המצרים המשעבדים לשעבר, נתן להם את האומץ לקחת כבש ולשחוט אותו לקרבן, לקחת בגדים ושמלות ותכשיטים, ולצאת כמו בני אדם שהם בעלי זכויות. בא פרעה בקול רעש גדול ושבר שוב את ליבם, הם התחילו לצעוק, בהפוך על הפוך: 'מה זאת עשית להוציאינו ממצרים?
כך בזמן קצר התהפכו היוצרות, הלב של פרעה הפך כבד בחזרה, והיד הרמה של בני ישראל הפכה לרוח נשברת.
ואכן משה פונה אל נפשם של בני ישראל: אל תיראו, התייצבו. אל תאבדו את החוסן בכזו קלות.
לכל המאורעות האלו היתה סיבה. התהליך שייצר את שבירת פרעה ועמו, ואת חיזוק רוח ישראל, היה בתוך מצרים. וכחו היה יפה לתוך מצרים. ברגע שיצאו לעולם הגדול, מול כל העמים, היה צורך בתהליך נוסף, חזק יותר. שישבור בחזרה את רוח מצרים, וירומם בחזרה את רוח ישראל.
כאן הוכתה מצרים סופית, כי נעשה הדבר לעיני כל העמים, ולכן לא מוזכרת בתורה תגובת העמים למכות מצרים המופלאות, אלא רק לקריעת ים סוף "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען". מצרים הושפלה לעיני כל העמים, וזה נכנס להיסטוריה. גם הפלשתים זוכרים רק את המכות במדבר, שהיו הרבה יותר מפורטות מאשר מה שניתן לקרוא בפשט הדברים בתורה.
כך נקרעה המסכה מעל מצרים, נגמרה ההצגה.
המכה השניה הזו, היתה כואבת למצרים הרבה יותר מהראשונה, כי השפלתם ונפילתם נקבעו בתודעה של כל האומות, וכמובן גם בתודעת בני ישראל, שאחרי ש'ראו את מצרים מת על שפת הים', שוב לא הרגישו חלשים, וחזרה אליהם ה'יד הרמה'. ולכן היא זו שנכנסה להיסטוריה של מצרים ושל בני ישראל.
מאז נפילה זו לא חזרה מצרים לגדולתה, ולא חזרה להיות אימפריה עולמית, כמו שהיתה עד אותו הזמן.
