'וארא' הוא שם הפרשה, המבטא גם את התוכן שלה, ה' נראה לבני ישראל. אחרי דורות שהם הרגישו זנוחים, לבד, הם לא ידעו שה' איתם, שכל מה שעובר עליהם הוא חלק מתכנית. והנה זרח עליהם אורו.
את העבר מתאר ה' "ושמי ה' לא נודעתי להם", האבות ידעו את שם ה', אבל ה' לא נודע והתגלה בשם זה המבטא קירבה לעם ישראל.
בני ישראל חיו במצרים של פרעה, הצרות התחילו בכך שפרעה 'לא ידע את יוסף', אין הכוונה שלא ידע על קיומו, אלא שלא הכיר אותו ואת ערכו. וכך כשמשה פונה אל פרעה בשם ה', הוא אומר: "את ה' לא ידעתי".
כבר בפרשה הקודמת מתארת לנו התורה שה' ידע את בני ישראל, 'ידעתי את מכאוביו' (ג' ז'), ידעתי כי לא יתן אתכם להלוך (ג' יט'), 'וידע אלהים' (ב' כה'). אך בני ישראל לא ידעו זאת, הם נאנחו מן העבודה.
רק בפרשתינו בא משה אל בני ישראל, ומשתף אותם: וידעתם כי אני ה' (ו' ז'), ועל ידי זה: וידעו מצרים כי אני ה' (ז' ה').
כשאנו קוראים את התורה, אנו עשויים לחשוב שעכשיו אנחנו יודעים הכל.
אבל לא.
יחזקאל הנביא מגלה לנו סוד, אחרי אלף שנים: "הודע את ירושלים ואת תועבותיה".
בני ירושלים בזמנו של יחזקאל עבדו עבודה זרה, ואז קיבל יחזקאל פקודה נבואית: עכשיו אפשר לגלות.
התורה לא פירטה לנו, אבל יחזקאל מגלה:
דבר את זקני ישראל… את תועבת אבותם הודיעם:
ואמרת אליהם כה אמר אדני ה' ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמר אני ה' אלהיכם…
ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלהיכם:
וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים:
ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים", (יחזקאל כ').
בני ישראל במצרים עבדו עבודה זרה, כפי שאמרו חז"ל "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", הם אכן היו מצויינין שם, לא שינו שמם לבושם ולשונם, אבל כן חטאו, לפחות רבים מהם, בעבודה זרה!
מדוע אם כן התורה שותקת על כך?
התמיהה גדלה כאשר אנו מעיינים בספר בראשית, הקורא בתורה, לא ידע כלל שתרח היה עובד עבודה זרה ואף בעל בית מסחר לפסלים… אברהם 'קורא בשם ה', אבל לא מוזכר כיצד שכנע את אורחיו עובדי האלילים שאין ממש באמונתם. התורה היא כולה אמונה, בריאת העולם, המבול בציווי ה', אברהם עולה לארץ בציווי ה', אין מתוארים ויכוחים שהיו לו במצרים, בפלשתים, או בכל מקום אחר, מול האלילות. אין בכל ספר בראשית תיאור של מלחמת אברהם מול האלילות, מלחמה שאברהם ניצח בה!
אחת התגליות המרתקות בפיזיקה המודרנית, היא תורת הקואנטים, הכרת מבנה האטום, שממנו מורכבת כל המציאות הפיזית. מרכיב מרכזי בתורה זו, הוא 'עיקרון אי הוודאות', לפיו מדידה או תצפית אינה יכולה לגלות את מצב הצבירה ה'אמיתי' של החלקיקים המרכיבים את האטום. עצם ביצוע המדידה, משפיע על החלקיקים, ולכן תוצאת המדידה לא משקפת את המציאות אותה באנו למדוד. המציאות מוגדרת כ'סופרפוזיציה', מציאות הכוללת כמה אפשרויות, בהתאם למדידות שיתבצעו בהמשך.
התגלית הזו היתה כה מרעישה וכה בלתי מתקבלת על הדעת, שאיינשטיין כידוע דחה אותה, באמרו: "אלוקים לא משחק בקוביות". הוא לא הסכים לקבל את הרעיון שכך נברא העולם, בצורה כה לא מציאותית ולא הגיונית! אך ניסויים חוזרים ונשנים הוכיחו, שאכן כך הוא. המציאות הקוואנטית נקבעת לפי התצפית.
האמת היא, שעל פי תורת הקבלה אנחנו יודעים, שהמציאות הפיזית היא שיקוף של המציאות הרוחנית, העולם נברא במאמר, החוקים הפיזיים הם רעיונות, והרעיונות הם רוחניים, המציאות נגזרת מרעיונות, ולכן יש התאמה בין חוקי הטבע, לבין רעיונות הקבלה שעל פיהם נברא העולם.
המציאות הרוחנית בעולם, נקבעת על ידי המין האנושי, וכפי שמגדיר הרמב"ם על פי חז"ל: "חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה", והמציאות הפיזית בעולם, נקבעת על פי מצבו הרוחני. כלומר, כך העולם בנוי, אף אדם לא יכול לצפות את העתיד, העולם מאז חטא אדם הראשון נתון ב'סופרפוזיציה', כיוון התפתחותו והתקדמותו הרוחנית וממילא גם הפיזית, תלויים בצורה בה המין האנושי יתפוס את עצמו ואת תפקידו.
האדם עולם קטן, גם הנפש שלנו, בנויה באותה צורה.
החוויות שעוברות עלינו, נקבעות בצורה שבה אנחנו מסבירים אותן לעצמנו. כל חוייה שאדם עובר, היא בלתי מוגדרת, היא תחושה פנימית. נניח שאני שומע אדם פלוני אומר משהו, ולאחר מכן מישהו אומר לי: "איך הוא דיבר אליך בצורה פוגעת", ודבריו מתקבלים על לבי, אני מעבד את החוייה הבלתי מוגדרת ל'פגיעה', וכן להיפך. התפיסה העצמית שלנו היא 'סופרפוזיציה', שאנחנו מחליטים איך להגדיר אותה וממילא איך לתפוס אותה.
ילד שמקבל הרגשה שהוא רע, יתפוס את עצמו כרע, ויתנהג בהתאם. ילד שמקבל הרגשה שהוא טוב, יתפוס את עצמו כטוב, ויתנהג בהתאם. למרות ששני הילדים התחילו באותה נקודת מוצא של 'סופרפוזיציה', ההתקדמות שלהם תיקבע לפי הצורה בה הם תופסים את עצמם.
התפיסה העצמית היא ידיעה, ההיפך מעיקרון 'אי הוודאות' – 'אי ידיעה'. זו הידיעה עליה מדברת התורה כל כך הרבה בפרשתינו.
הקב"ה הודיע לישראל, שהם לא באמת עובדי עבודה זרה, העובדה ששגרת החיים שלהם קשורה בגילולי מצרים מולם הם נמצאים בעל כרחם ערב ובוקר וצהריים, היא כלום, היא שכבה דקה שמנערים אותה כמו אבק. זו היתה האמת. כל שהם צריכים לעשות הוא להידבק בה', והעבודה זרה תיעלם.
בדיוק כמו שבתורה שה' נתן לישראל, הוא מודיע להם את האמת על התפתחות העולם מאדם הראשון ועד אליהם, כל העבודה זרה לא היתה באמת שיקוף הוגן של מציאות העולם, היא היתה סתם שרשרת של טעויות. כשהקב"ה נותן לבני ישראל את התורה, עם התיאור שבחומש בראשית, הוא אומר: בן לעם ישראל, אתה ילד טוב, אין לך שום קשר לעבודה זרה, זו סתם קומדיה של טעויות, בלבול מגוחך שהתחיל בדור אנוש, מה לך ולזה? תסתכל על ההיסטוריה 'בלבן של העיניים', על מה שקרה באמת, תראה רק את יד ה', ולא שום דבר מעבר.
כך ה' נודע לישראל.
אבל, בימי יחזקאל, כשעם ישראל שקע בחזרה אל תוך אלילות, נחלץ הנביא וגילה להם את הסוד: כבר הייתם פעם בבוץ הזה, את כל הדברים הרעים כבר עשו דורות קדמונים, גם משם אפשר לצאת, 'ושפכתי את רוחי על בית ישראל נאום ה'.
