אנחנו יודעים כי פרשות ויקהל פקודי, חוזרות על מלאכת המשכן ובגדי הכהונה, רש"י ושאר מפרשים קיצרו בפירושה, כי אלו אותם הדברים שכבר נתפרשו לעיל, בשנה פשוטה קוראים את שתי הפרשיות בשבוע אחד. ואם כי ברור שברובד הסוד יש הסברים לכל קוץ וקוץ, ברובד הפשט אנחנו יודעים לכאורה שהדברים פשוט חוזרים ומתארים את מעשה המשכן.
אמנם יש להתבונן בשמה של הפרשה, 'ויקהל', מדוע דוקא פעולת ההיקהלות מבטאת את מה שאירע בפרשה זו?
ובאמת כשמתבוננים בפרשה, רואים שיש דבר מאד מיוחד בתיאור בניית המשכן בפועל, מתוארת היקהלותם של בני ישראל בהכנות לבנית המשכן, האנשים וגם הנשים מזדרזים להביא מחפצי הערך ומתכשיטיהן האישיים, הנשים תופסות מקום מרכזי: כל אשה חכמת לב טוותה בידיה, (הנשים התנדבו אף את מראות הנחושת שלהן לשם עשיית הכיור). את כל זה עשו בני ישראל בהתלהבות וכמעט יותר מדי: "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציוה ה' לעשות אותה, ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ויכלא העם מהביא". עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.
האדם נברא כמשפחה, זכר ונקבה ברא אותם, יחד הם היו אמורים לעבוד את ה'. אך האדם חטא, אשתו פיתתה אותו. וכך נטרד מגן עדן ויצא למסע היסטורי ארוך בעולם האכזר והמקולל.
מעמד הר סיני היתה כחזרתו של האדם לגן עדן, כאשר הבורא מתגלה עליו, ומצווה אותו מה עליו לעשות. כשעמדו הר ישראל לפני הר סיני פסקה זוהמתן, הזוהמה של חטא אדם הראשון, ההרגשה שאפשר לעשות מה שרוצים ומי יודע אם יש דין ויש דיין. שכן בורא העולם נגלה עליהם באופן ישיר. הר סיני היה כגן עדן.
אך חטא העגל, הוריד את עם ישראל ממדרגתו, וכאן היה הבדל מחטא אדם הראשון: מי שחטא היו אלו הגברים, הנשים לא רצו להשתתף, ולא רצו לתת את תכשיטיהן עבור העגל. כפי שמדייקים חז"ל מהפסוקים. אהרן ציווה 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם', הנשים לא הביאו מעצמן, וגם לא הסכימו להביא: "שמעו הנשים ולא רצו, ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל! לא נשמע לכם", (פדר"א מה'). כחה של האשה להציל מחטא מוזכר בעוד מקום בזמן היות בני ישראל במדבר: אשתו של און בן פלת הצילה אותו מלהשתתף בעדת קורח.
עצם העובדה שהאשה מצילה את האיש מן החטא, היא עליית מדרגה של המשפחה היהודית, האשה היא עזר כנגדו, שמצילה את בעלה מן החטא. גם משה רבינו נולד בזכות אמו הצדקנית יוכבד שלימדה את אביו, עמרם, שלמרות הצרות, כן צריכים להמשיך ולהביא ילדים לעולם.
הגבר נברא בצורה שהוא יותר חזק מן האשה, מבחינה פיזית, ולכן מצד הטבע הוא זה שיכול להשפיע, האשה יכולה לפתות אותו, כי זה חלק מהטבע, אבל להשפיע, למנוע, זה מה שעושה החזק יותר. ולכן אחרי הבריאה, זה מה שנכשלה בו האשה, פיתוי. אמנם כאשר יש מקום לרוחניות, הרי שכחו הפיזי של הגבר אינו המילה האחרונה, אם האשה הינה בעלת מדרגה רוחנית ובעלת חכמה, הרי שלכח הרוחני, לכח הדיבור, יש השפעה יותר מהכח הפיזי. היא יכולה להיות 'יותר חזקה' מהבעל, ולמנוע ממנו לחטוא. זה מראה שהעולם יותר מתוקן. שהאשה יכולה להתגבר על קללת 'והוא ימשול בך', שמסמלת את הטבע, ולהיות מעל הטבע, למשול בבעלה מבחינה רוחנית, כאשר יש צורך בדבר. להיות יחדיו יחידה אחת המתגברת על היצר ועל החטא.
עבודת המשכן, באה לכפר על חטא העגל, ולתקן את הנזק הרוחני שחולל. והתיקון המתואר לנגד עינינו בפרשתינו, הוא 'ויקהל', בני ישראל מתקהלים, הם מתלהבים, הנשים מוסרות את תכשיטיהן, ואת המראות שלהן, וטוות בחכמה מיוחדת על העיזים. האנשים תורמים עוד ועוד עד שיש יותר מדי כסף וזהב. נוצרת כאן קהילה סביב דבר שבקדושה.
היחידה הבסיסית בבריאה היא משפחה, איש אשתו וילדיהם. גם אברהם אבינו מצווה את זרעו אחריו. אבל אחרי מתן תורה נוצרת גם הקהילה. יהודים מתכנסים יחדיו כדי לקדש את שם ה' ביחד. הם מעוררים זה את זה, ומתרגשים יחדיו בכבוד מקום השכינה.
המקום בו אנו רואים את הקהילה היהודית, הוא בפרשת ויקהל, ולכן מודגש בה מקומן של הנשים, הן פעלו יחד ביזמות משותפות. המשפחה מורכבת רק מהאיש והאשה, ולפעמים אחד מהם עלול לחטוא, האשה מקבלת כח מחברתה, ועל ידי כח זה יכולה להעלות גם את בעלה. וכן להיפך. בחטא העגל הנשים ככלל לא הסכימו לחטוא, ובעבודת המשכן הנשים ככלל וכקבוצה פעלו יחדיו ליזום תרומות יחודיות למשכן.
בפדר"א שם נאמר, שבזכות שלא הסכימו הנשים להשתתף בחטא העגל, זכו לחג משלהן: "שהן משמרות ראשי חדשים". ראש חודש הוא מועד של הלבנה, והאשה נמשלה ללבנה, המקבלת אור מהשמש. ללבנה יש גם מימד של צניעות, יש זמנים בחודש שהיא מסתתרת.
חז"ל אמרו כי שני המאורות נבראו שוים, אבל משהתברר שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד, אמר הקב"ה ללבנה 'לכי ומעטי עצמך'. הדברים האלו הם כנראה גם משל לבריאת האדם ואשתו. אם שניהם רוצים למשול זה בזה, הדבר בלתי אפשרי. הלבנה לא התמעטה על ידי גורם חיצוני, היא 'מיעטה את עצמה', כדי למעט את עצמו, יש צורך בהרבה כחות נפש, לדעת להצטנע, לשתוק, לוותר, לפעול בחכמה במקום בכח. תפקידה של הלבנה לא פחות חשוב ולא פחות קשה משל השמש. הלבנה שולטת בגיאות ובשפל, שולטת במצבי הרוח [מעניין גם ענין המראות הצובאות, הירח משמש בעצם כמראה, הוא מחזיר את אור השמש, וגם משקף את המצב בכדור הארץ, תחילת החודש, ימי השמחה באמצע החודש וכו']. היא קרובה יותר לארץ.
קירבתה של הלבנה לארץ, מאד משמעותית, כך בכחה ליצור ליקוי חמה. השמש הגדולה והעצומה שכל המתקרב אליה נשרף, עשויה להיות מוסתרת לחלוטין על ידי הלבנה ולהימנע מלהשפיע על הארץ. משום שהלבנה קרובה לארץ יותר. לשמש ולירח ממשלה שונה, למשול ביום ובלילה, אבל לפעמים עשויה הלבנה 'להתערב' בממשלת היום.
אמנם, 'והוא ימשול בך' אינו מצווה ולא ברכה, זו קללה, לעתיד לבא אומר הנביא "והיה אור הלבנה כאור החמה", כאשר יתבטל היצר הרע, יוכלו שני מלכים לשלוט בכתר אחד. יתברר כי הלבנה מיעטה את עצמה כדי לאפשר חיים בעולם, אבל מצד עצמה היא מאור גדול בדיוק כמו השמש.
פרשת ויקהל, מלמדת אותנו על הקהילה היהודית, בזמן שבית המקדש קיים, היה הוא המרכז (מעניין שגם חנוכת המקדש ע"י שלמה מתוארת במלכים בלשון 'ויקהל' מ"א ח'). ובזמן הגלות, כל קהילה נקהלת סביב מרכז רוחני. ההתלהבות והרצון לפאר ולרומם את מקום השראת השכינה, היא רק ביטוי לכך שהקהילה היא זו שעשויה להציל את האדם מלרדת ממדרגתו. לא רק האיש מקבל מאשתו ולהיפך, אלא אנשים פועלים יחד, ונשים פועלות יחד, ויחדיו נתרמות המשפחות זו מזו, וה' שוכן בתוכם.
החג של הנשים, ראש חודש, יש לו משמעות קהילתית, זו פעולה שמיוחדת לכל הנשים. בזמננו מסיבות שונות פחות מקפידים על הימנעות ממלאכה בראש חודש, אבל עדיין, יש לדעת את הערך הגדול של השכר הזה שניתן לנשים, שיש להן פעילויות משל עצמן, שיש להן קהילה שתומכת בהתחזקות רוחנית. הן לא רק טפלות למה שעושים הגברים, צריך להיות להן חג משלהן, מה שיגרום להן להתעלות רוחנית יחודית, ויאפשר להן לתרום את התרומה שלהן לקהילה היהודית, ולהמשיך להציל את המשפחה מחטא, במקומות שרק הכח שלהן יכול לעזור.