לחץ לגירסת הדפסה

מתן תורה המתואר בפרשתינו, הוא בשורה לכל האנושות, לא רק לעם ישראל. אבל השלב בו יכירו כל באי עולם בכך הוא רק לעתיד לבא, ומלאה כל הארץ דעה את ה', התורה מתארת את השלב הראשון.

ההתגלות התחילה ביציאת מצרים, איך הגיבה האנושות על יציאת מצרים? נבהלו אלופי אדום, נמוגו יושבי כנען, אילי מואב יאחזמו רעד. כל זאת רק תגובה של פחד, הם פחדו על הקרקע שלהם ועל ממלכתם, אין כאן ענין חשוב ומהותי. אין כאן לימוד שהם למדו, מסקנה שהם הסיקו.

אבל בין קריעת ים סוף לבין מתן תורה, באים שני גויים להידבק בישראל, האחד לשלילה והשני לחיוב, "ויבא יתרו" – "ויבא עמלק", זה שמע וזה שמע, כל אחד הסיק משמועתו על יציאת מצרים מסקנה הפכית. יתרו מצטרף לעם וכורת עמו ברית, ואילו עמלק נלחם עמו.

ישראל יוצא לקראתם: "צא הלחם בעמלק", "ויצא משה לקראת חתנו". ובסופו של דבר מניס את עמלק, וכן 'משלח את יתרו אל ארצו'.

במלחמת עמלק בונה משה מזבח לזכר הברית שכרת ה' עם ישראל להילחם בעמלק ולהשמידו. ובביאת יתרו מביא יתרו זבחים לאכלם יחד עם בני ישראל ולכרות ברית ידידות.

כך שברגע הראשון אחרי התגלות ה' במצרים וביציאת מצרים, מתכנסים שני ההפכים יחדיו לשולחנם של בני ישראל: גוי, כהן מדיין, שמתגייר ומצטרף לברית עם ה', ואף נותן למשה עצה איך ללמד את התורה, ומייתר פרשה בתורה. וגוי, שלמרות שגם הוא מזרע אברהם, מכריז מלחמה לא רק על טריטוריה, אלא על ה' ועל משיחו, ובתורה נקבע שהוא העם הגרוע והמסוכן ביותר ויש להכריז עליו מלחמה עד עולם.

התורה רומזת על הקשר בין האירועים: נגד עמלק נאמר: "בחר לנו אנשים" (יז ט, להילחם בו), וגם בעקבות ביקור יתרו נאמר: "ויבחר משה… אנשי חיל", (יח כה).

מדוע צריכים לבחור אנשים? משה לא יכל לעשות את הדבר בעצמו, אצל עמלק נאמר: "וידי משה כבדים" (יז יב), ואצל יתרו: "כי כבד ממך הדבר" (יח יח). התורה משתמשת באותם לשונות, בעמלק: "אנכי נצב על ראש הגבעה" (יז ט), אצל יתרו: "וכל העם נצב עליך" (יח יד). בעמלק: "עד בא השמש" (יז יב) ביתרו: "עד הערב" (יח כב).

מה התורה באה ללמד אותנו בהשוואה הזו? רואים אנו כי דוקא בפרשת המלחמה נכתב חוק בספר, בעצם ניתן חלק מן התורה. ואילו בפרשת המשפט נעשים מינויים של שרי אלפים ומאות, המקובלים במלחמה. במלחמת עמלק האציל משה כחו דרך יהושע וחור, ובמשפט דרך שרי האלפים והעשרות.

החידוש המרכזי של מתן תורה, הוא שה' כורת ברית עם כל העם. גם בדורות הקודמים היו אנשים כמו חנוך, שם ועבר, ועוד, שידעו את ה'. והדבר היה מובן שמי שזכה למדרגה לדעת את ה', היה בברית עם ה'. מה שלא היה ברור, הוא שגם איש פשוט, ילדה קטנה, שפחה על הים, כולם יכולים לבא בברית עם ה'.

משה ידע את ה' כבר כשה' התגלה אליו בסנה, ומאז השיג מדרגות גבוהות מאד. אבל לפני מתן תורה, ה' רצה ללמד אותו, כיצד מנחילים את האחריות לברית על כל העם, ולא רק דורו של משה, אלא גם הדורות הבאים.

רעיונות אנושיים, הם לפעמים מלהיבים מאד, מובילי המהפכה הצרפתית, היו בטוחים שהם מובילים את העולם לשוויון, המהפכנים הסובייטים שיצרו את שלטון הקומוניזם, היו בטוחים גם הם שהאנושות תיכנס ל'גן העדן הקומוניסטי', הם לא לקחו בחשבון מראש את האפשרות שדברים יסתבכו, שתופעל כל כך הרבה אלימות, ויצא כל כך הרבה רוע, בדרך אל הטוב המיוחל. כך גם החזון הפרוגרסיבי בזמננו, מייחל לאיזה טוב דמיוני, ומתעלם מכל הרוע שנוצר בדרכו. 'כשחוטבים עצים נופלים שבבים', זה פתגם קומוניסטי במקור, שחביב גם על 'ליברלים' בזמננו.

התורה, שהיא התכנית האלהית לעולם, מכילה בתוכה גם את ההתמודדות עם כשלון, עם נסיגה, עם חטא, עם טעויות. וזאת דוקא משום שהיא אלהית והיא נצחית, לכן היא מכירה במציאות הרוע והחטא, ומספקת דרך להתמודד איתו.

עד מתן תורה, משה היה בעצם דומה לאבות ולקדמונים, לחנוך, לשם ועבר, הוא היה במדרגת נבואה וידע את התורה, ולימד את העם, כשם שרבקה הלכה לדרוש את ה' אצל שם ועבר, כל העם הלכו למשה לדרוש את ה'. משה לא העלה בדעתו להעביר את ההוראה למישהו אחר, נכון שבעם ישראל היו חכמים גדולים ותלמידים של משה, אבל ברור היה לו שאת התורה מבררים במקור הכי טוב, שהרי הוא קיבל מפי הגבורה. בא יתרו ולימד אותו: זה בלתי אפשרי, כבד ממך הדבר, לתת לאחרים ללמד את התורה זו לא 'פשרה', להיפך, זו הדרך להצלחה בעתיד, שהרי מה יהיה בעוד אלף שנה? אחרי שמשה ויהושע כבר לא יהיו בעולם? אחרי צרות ומלחמות? אחרי גלויות והסתלקות הנבואה? דוקא משום שמשה לימד את התורה ומינה את תלמידיו לשופטים לעשרות ולמאות, הוא הנחיל את התורה הלאה, הוא יצר שיטה שמאפשרת לאחרים להורות הלכה. כמובן שהדבר הקשה יביאו אליו, אבל על ידי זה יוכלו לפסוק גם בדבר הקשה אחרי מותו של משה.

ואת הדבר הזה, משה, כביכול, לא יכל לעשות מדעתו, כי הוא היה דבוק בתורה מפי הגבורה, ולא היה מוריד את עצמו ממדרגתו. שאדם אחר, שלא שמי מפי הקב"ה, יחליט אם אסור או מותר? אבל כך לימדה התורה, שכדי להיות לנצח בתוך עם ישראל, כדי שהתורה תהפוך לבשורה של כל האנושות, צריכים להקשיב גם לגר ולמבט שלו. יתרו גם הוא מזרע אברהם, גם הוא רוצה להיות חלק מהתורה, ובהמשך שבטו, שבט הקיני, שכן בתוך בני ישראל, הוא רוצה את נצחיות התורה על ידי שתוכל להיות מונחלת על ידי ילודי אשה גם כשאינם בדרגת משה רבינו.   

שרי העשרות הם הצבא של עם ישראל, הצבא שמנחיל את התורה. כולנו צבאות ה', לא רק משה שעושה את הנסים במטהו.

וכך בדיוק ענינה של מלחמת עמלק, כשהשכינה שרויה בעם, ישראל מנצחים, כשמשה רבינו מדריך אותם, הם בדרך הנכונה. אבל עם ישראל יצא לדרך ארוכה, הוא לא יכול לסמוך על כך שתמיד יהיה בתוכו נביא כמשה, או דומה לו אפילו. ולכן 'ידי משה כבדים', הוא בוחר את יהושע ואת חור, הוא מסמיך אחרים להילחם, והוא מצווה את המלחמה בעמלק לנצח נצחים, גם בעוד מאות רבות של שנים, כי תמיד יישאר בעולם צד של רוע מוחלט, והוא הצד של עמלק. זה חלק מהבשורה של התורה, שיש חלק שצריכים להכרית. ומשה מעביר את זה ע"פ ה' לדורות הבאים ע"י מצוות מחיית עמלק.

החוק הראשון שנכתב בספר על ידי משה הוא מלחמת עמלק, עוד קודם מתן תורה, מול עמלק לא הקים משה צבא, לא מינה שרי עשרות, אלא כתב את התורה, שמלחמה לה' בעמלק מדור דור, זה הנשק נגד עמלק, הידיעה על התכנית של התורה שהיא הטוב הנצחי, ולכן לנושאיה יש את הזכות להשמיד את הרע הנצחי.

אם כן, התורה מתווה את יחסו של עם ישראל לגויים, עוד לפני מתן תורה: התורה היא אור לגויים, תכנית לכל באי עולם. אבל הדרך היא לא ע"י ג'יהאד כמו המוסלמים, או ע"י הסברה והכנסת המונים לדת כמו הנוצרים, כי זו 'הדרך הקלה' כביכול, מתעלמת מכך שאת הטוב צריכים לבנות לאט לאט במשך דורות.

התורה מלמדת אותנו סבלנות, מבט לעתיד. עלינו לבנות את הנחלת התורה כך שתהיה מתאימה לכל העם בכל מקום ובכל זמן, שתמיד יהיה לכל יהודי – תלמיד חכם לידו שיוכל ללכת לאורו, גם אם אותו ת"ח אינו משה רבינו. כך מנחילים את התורה, וכך היא תגיע גם לגרים ובסופו של דבר לכל האנושות.

ומצד שני עלינו לדעת כי יש בעולם רוע, אין לנו לדמיין שאם נצא במסע הסברה מיסיונרי לכל האנושות, כולם יהיו במדרגה של עם ישראל ובילע המוות לנצח. את הרוע צריכים להשמיד, אמנם עמלק כבר איננו קיים והתבלבל בין האומות, אבל עדיין הרעיון הוא רעיון מרכזי בתורה, ולא לחינם נצטוינו לזכור זאת לנצח.