חטא העגל כרוך בתוך מעשה המשכן, לא רק בין פרשיות תרומה-תצוה לויקהל-פקודי, אלא גם פרשת כי תשא עצמה, הפרשה פותחת בדין מחצית השקל, הכיור, שמן המשחה, הקטורת, ולכן גם שמה הוא 'פרשת כי תשא', בלי זכר לחטא העגל.
המשכן הוא המקום שבו בגדו בני ישראל, בהקימם עגל ובעשותם מחולות, שלא בצורה ובמקום המותר, והוא המקום שבו התקבלה תשובתם של בני ישראל.
חטא העגל, הוא משבר גדול באמונה, כיצד יתכן שאותם אנשים שהשתתפו במעמד הר סיני עמדו ועשו את העגל? ועוד סייע בידם אהרן הכהן?
ואיך יתכן שאהרן הכהן עצמו הוא זה שעומד במשכן לכפר על מעשה העגל? 'כי פרוע הוא כי פרעו אהרן לשמצה'?
והנה ככל שקשה לנו להבין את חטא העגל, הרי הפרשה חזרה על עצמה חמש מאות שנים לאחר מכן, כאשר ירבעם בן נבט פורש ממלכות יהודה, ומקים לו גם הוא עגל זהב! וירבעם בן נבט, היה גברא רבא, וגם אחיה השילוני תמך בו מתחילה. אכן לירבעם היתה ביקורת על שלמה, והוא חשב את עצמו ראוי לכך, אבל האם לא קרא על חטא העגל בתורה?
ומעניין ואף מפליא, שירבעם קרא לשני בניו: נדב ואביה, הלא הם שמות בניו של אהרן, ולא סתם בניו, אלא בניו שנהרגו לפני ה' בחטאם בתוך המשכן! ולא עוד אלא שביטל את הכהונה מזרע אהרן, והעמיד כהנים מקצות הארץ.
מה חשב לעצמו ירבעם?
—
שאלה מאד מצויה בזמננו: מדוע ה' לא מתגלה? אני מאד רוצה להאמין, ומאד מחובר למסורת שהקב"ה גאל את ישראל באותות ובמופתים והתגלה אליהם בסיני, אבל כדי להיות בטוח מאה אחוזים, מדוע שלא יתגלה שוב? זה הרי כל כך קל, התגלות אחת, וכולנו נתגייס לעשות רצונו.
האמנם?
הנה, היתה 'התגלות אחת', ועוד לפני שהסתיימה חטא עם ישראל, ולא מדובר על אנשים קטנים כמונו, אלא על דור דעה שהיה ראוי להתגלות הזו.
אז אולי אין זה כה פשוט, אבל מדוע?
אנשים רגילים להסתכל בכל דבר על הגורם הגלוי, הנראה לעין, אבל מאחורי כל מציאות יש כח גדול, יש סיבות לכל מכשול ועברה שאנשים נכשלים, אבל הסיבות האלו אינן אלא פירצה, שמאפשרת לכח הגדול של העברה להיכנס. גנבים לא גונבים משום שיש פירצה בגדר, אלא משום שהם רוצים מאד לגנוב. אם אין פירצה בגדר, הם עשויים לגנוב בדרך אחרת. אם אין דרך לגנוב, הם ירמו במסחר, וכך הלאה.
מאחורי החטא עומד הרצון למה שמצטייר בעיני האדם כחופש. מתן תורה, עם כל המדרגה הגבוהה והרצון הטוב של בני ישראל, היה גם כפיית הר כגיגית, 'נגמרו החגיגות', מעכשיו יש דברים ברורים מאד מה מותר לעשות ומה אסור, וכך דרשו חז"ל על 'העם בוכה למשפחותיו'. חטא העגל היה תגובה להרגשה הקשה שנגמר החופש, השאלה היא רק באיזו פירצה הצליח החטא להיכנס, ומסתבר שזו פירצה מאד 'טובה' כי אפילו אהרן הכהן חטא בה באיזו בחינה דקה לכל הפחות.
אם הקב"ה יתגלה בזמננו, הפירצה של מחשבות כפירה בעיקר תיסתם, לפחות לזמן, אבל אז תיפתחנה פירצות אחרות, שכן זה מוכרח מטבע העולם. גם אם ה' אומר מה הוא רוצה, ובוחר אדם שתפקידו להודיע מה ה' רוצה, עדיין יתכן רגע שאותו אדם לא נמצא כאן, ואז אנשים ירגישו שהם מוכרחים להחליט לבד, וימצאו איזו דרך שניתן להסביר שאינה אסורה, ואז יצאו במחולות.
לכאורה הדבר מובן לנו מאליו, העגל היה פסל ומסכה, נכון שהם עבדו לה' אלקי ישראל, אבל הרי בעשרת הדברות נאסר לעבדו ע"י פסל ותמונה? מצד שני, הרי במשכן היו גם כן כרובים, ומי קובע איזו דמות מותרת ואיזו אסורה? ולא נאמר בעשרת הדברות במפורש שאם העבודה היא לאלקי ישראל גם כן אסור.
ואחרי שהבנו את העיקרון, לא נשאל: מדוע לא אמר ה' במפורש בעשרת הדברות, שאפי' אם עובדים את אלקי ישראל אסור לעשות פסל ותמונה? משום שהתשובה מאד פשוטה, הכח של החטא ימצא פירצה חדשה. יעשו צורה גדולה מזהב, אבל לא של עגל, אלא של סמל, נניח מגן דוד. הכח שמניע את העגל הוא הרצון לחופש, למחולות, להרגיש שעדיין יש לנו תרבות אישית. תמיד אפשר למצוא פירצה, אם התורה היתה אוסרת לעשות 'צורה' היו עושים בלי צורה, ואם היתה אוסרת לעשות 'זהב' היו עושים מעץ. הסיפור של חטא העגל, הוא לא העגל, אלא החגיגה העצמאית, שלא נצטוו בה. האנשים שחטאו בעגל לא היו מסוגלים לעכל שמעכשיו יחגגו רק את החגים שבתורה, ורק לפני ה', ורק לפי הציווי. ורק בזה הדבר תלוי, שום חוק או משפט לא היה עוצר זאת.
—
ומכאן לירבעם, הוא הבין בדיוק מה התרחש בחטא העגל. ודוקא לכן לא חשב שהעגל הוא הסיפור. להיפך, אם אהרן שיתף פעולה עם העגל, כנראה שהצורה הספציפית של עגל לא יותר גרועה מהכרובים. החטא היה המרידה בה', השליכו אחרי גוום את מתן תורה, והלכו לחפש להם עבודה וחגיגה אחרת. הם יעבדו את ה' איך שירצו, ולא איך שמשה רבינו יצווה.
וזה בדיוק מה שחשב ירבעם על שלמה, בעיניו שלמה הוא זה שבנה 'עגל', עם כל הארמונות שבנה בירושלים, מזבחות לנשים נכרית, ריבוי הסוסים והזהב, זו היא הבגידה בדרך התורה. התורה ציוותה על משכן פשוט, מעצים ועורות, התורה ציוותה על שילה ובית אל. עם מה שעשה דוד על פי נביא, השלימו בני אפרים (הגם שכן התנגדו לדוד והשתתפו עם מרידת אבשלום), אבל עם מעשי שלמה לא הסכינו, והנביא אחיה אכן תמך בעצם הביקורת.
ולכן, לפי ירבעם, החוטא בעגל, הוא זה שמפנה עורף לדברי הנביא, זה שעובד על פי חכמתו ורצונו, ובני לוי הם אלו שלא חטאו בעגל, רק הם ראויים לשרת ולכהן. פנחס בן אלעזר קינא את קנאת ה', מול הנכשלים בחטא בנות מדיין, ולכן זכה בכהונה. אבל בצוק העתים, לפי ירבעם בן נבט, הכהנים ושלמה המלך יחדיו, הם שנכשלו בנשים נכריות, הם שסטו מרצון ה', ומי שלא חוטא ב'עגל' שבירושלים? הוא הוא ראוי להיות הכהן, אל האנשים האלו קרא ירבעם 'מי לה' אלי'! ירבעם הוא אהרן הכהן החדש, בניו הם נדב ואביהוא, שלא כמו בפעם הקודמת שהם חטאו, הרי עכשיו היה בטוח ירבעם בעצמו שהוא עושה את הדבר הנכון, על פי הנביא אחיה, בעוד שלמה פועל רק על פי חכמתו.
אנחנו כלל לא מבינים את הסלקא דעתך, הרי כתוב בתורה הפוך, מה התועלת בכל הפלפול?
אבל, משיב לנו ירבעם בן נבט: בתורה גם כתוב שאין למלך להרבות נשים וכסף וסוסים, מדוע על זה אתם 'סולחים' לשלמה? ראו נא את ההבדל בין העיר המפוארת שהוא בנה, והמלכות הכושיות המסתובבות בה ושואלות חידות, ובין המקום הצנוע שאני בניתי, אפילו בית מזהב לא שמתי שם, רק סמל אחד צנוע לעגל, שהוא מסורת קדמונית בעמנו, וכדי שאנשים לא יעלו לירושלים, שיראו גם כאן זהב, וכל השאר לשם שמים בלבד. והרי התורה מצווה לבנות בית ה' בבית אל, כפי שנדר יעקב אבינו נדר, האם מנדרו של ישראל סבא לא אכפת לכם?
—
איך אנו יכולים להחליט מי פונה עורף לדרך ה', ומי 'רק' חוטא?
כיום, אין לנו ספק בכך, כי המציאות הוכיחה, שממלכת ישראל הידרדרה מדחי אל דחי, ומלכו בה מלכים רשעים, ומהם שהיו עובדי ע"ז כאחאב וזרעו, עד שנחרבה וגלתה ונכרתו עשרה שבטים מישראל. ואילו ממלכת יהודה חיה וגם עשתה פרי.
אך באותו הזמן, כיצד ניתן היה לדעת? והרי רוב בני ישראל, עשרה שבטים, כן הלכו אחרי ירבעם, ואפשר בהחלט להבין אותם. ובפרט שאחיה השילוני תמך בירבעם, ואילו אצל רחבעם בן שלמה, לא מוזכר שום נביא (מלבד שמעיה הנביא שציווה את רחבעם לא להתנגד לירבעם). לכל היותר מוזכר שהתייעץ עם הזקנים והילדים, ושמע לעצת הילדים. ומה יעשו בני ישראל לאור זה?
דומני שהסוד נעוץ בשתי מילים בפרשת ירבעם: "ויוועץ המלך". ירבעם לא תכנן לעשות עגלים, הוא תכנן למרוד במלכות שלמה, על פי נבואת אחיה, הוא קידש את זה כמטרה, ורק לאחר הכרזת המרד, התעורר החשש שהעם ינהו אחרי בית דוד, ואז תיפגע המטרה המקודשת. אז פנה ירבעם לעולם המעשה, ומצא מי שייעץ לו, איך לעשות חטא קטן, כדי להציל את העם מחטא גדול כביכול.
עבודת ה' של עם ישראל לא יכולה לבא בתור תרגיל שיווקי, המעשה הזה, של להפך את כל הצורה של עבודת ה', לא בגלל שכך הוא האמין, אלא בתור מניפולציה מול בית דוד, היה החטא של ירבעם. כפי שאמרו חז"ל חטאו היה 'מי בראש', הוא קידש את האמצעי, את עצמו, (שהיה שליח של אחיה, למחות על חטאי שלמה), למטרה. המטרה היא שהוא יהיה בראש, ובשביל זה אפשר גם לשנות את הדרך בה עובדים את ה'.
נמצא אם כן, שירבעם נכשל שוב בחטא העגל, כל המרד נגד שלמה לא היה אלא פירצה, מקום בו הכח של הרצון בעצמאות ובחופש חלחל למציאות. ממלכת ישראל עבדה עבודה זרה, כי הרוח של מייסד הממלכה היה: אנחנו מורדים במקדש ירושלים שמנחית עלינו איך לעבוד את ה' בצורה כזו וכזו. המשפט הזה הוא ההתחלה של עבודה זרה.