צרעת ומצורעים, והעיסוק בהם, תופסים מקום ידוע בתרבות העולמית כבר הרבה שנים, וכמובן בתורה ישנן שתי פרשות העוסקות באבחנת המצורע, בדין טומאתו, ובאופן טיהורו.
לכן מפתיע לגלות שאין לנו שמץ מושג מה היא הצרעת.
בשנת 1873 זיהה החוקר הנורבגי הנסן את החידק הגורם למחלה הזו, והיא קרויה על שמו (לא נעים…) 'מחלת הנסן', או בשם הלועזי lepra, בהמשך ההתקדמות הרפואית זוהתה גם התרופה למחלה זו, וכיום היא חלפה מן העולם, ניתן למצוא אותה רק במדינות נחשלות ונעדרות רפואה כמו באפריקה.
במשך כל ימי הביניים נתפסה המחלה הזו כ'צרעת', וחוליה בודדו באיים מרוחקים שסיפורי זוועות נקשרו לראשם. איברי הגוף של החולים בה מתעוותים ומתמלאים פצעים, והמחזות נוראים. הטרגדיה הגדולה היא שמחלת הנסון אינה מדבקת במגע ובקירבה! כל הרחקתם של המצורעים נעשתה בהשפעת הנצרות, שחשבה כי זו הצרעת המקראית ושכוונת התורה בהרחקת המצורע היא למנוע הדבקה, בעוד המציאות אינה כזו!
כיום אנחנו יודעים כי מחלת הנסן אינה הצרעת המקראית, מסיבה מאד פשוטה: היא לא היתה קיימת בעולם עד התקופה ההלניסטית, מקורות היסטוריים תיארו את זעזועו של העולם כשהגיעה המחלה הזו מן המזרח הרחוק על ידי חיילי האימפריה ההלניסטית, וב2015 איששו את הידיעה הזו גם מחקרים ארכיאולוגיים מקיפים, ישנה כמות גדולה של שרידי חולים במחלה, בכל המקומות, אבל אך ורק מהתקופה ההלניסטית ואילך.
מי שיקרא את התורה יראה, שסימני הצרעת של התורה שונים מאד מהצרעת שבציורים, התורה מדברת על מראה לבן, על סוגים של שערות, וזהו. אין איברים מעוותים, אין פצעים, זו פשוט מחלה אחרת.
מה היא אם כן הצרעת עליה דיברה התורה? קשה מאד לשחזר ולהכיר מחלה שכבר לא קיימת ואולי כבר אלפי שנים אינה קיימת.
ומה ענינם של דיני הצרעת?
הרב הירש מאריך, לסתור את דעתו של מיכאליס הסובר כי מטרת דיני הצרעת בתורה להרחיק את המחלה המדבקת מן הציבור.
להלן טענותיו כפי שתומצתו על ידי רד"צ הופמן:
א) דווקא "שחין מצרים", אשר אינו עשוי להרפא (דברים כח: כז, לה), אינו מטמא, מכיון שלפי ויקרא יג יח זקוק לבדיקת הכהן רק "שחין ונרפא", כלומר כשהנגע התחיל להרפא, ורק אז אפשר לטמאו בהחלט.
ב) אם צרעת פשתה בכל הגוף, הרי לפי ויקרא יג יב מטהרה הכהן, ואילו השחין הרע ביותר הוא זה דווקא שמכסה את כל הגוף (דברים כח לה).
ג) בנגע הבית מצווה התורה לפנות את הבית לפני הבדיקה על ידי כהן, כדי שלא ייטמא כל שנמצא בבית. ואילו נידונה הצרעת מבחינת מחלה מדבקת, היה צורך דווקא לטמא את כל הכלים שבבית שבאו במגע עם החמרים המעבירים את המחלה.
ד) ואם עוד מצרפים לזה את דין התורה שבעל פה של "חתן נותנים לו את שבעת ימי המשתה" (כלומר: משחררים אותו מבדיקת הנגע), וכן שברגלים "נותנין לו כל ימות הרגל" ואין מחייבים בהם ראיית הכהן (משנת נגעים ג ב, נ.ב. ריטב"א מו"ק יד: סובר כי מניעת ראיית הנגעים ברגל היא מדרבנן.), נוכחים לדעת כי לא היה כאן אף רמז קל לחששות סאניטריות, שהרי דווקא את החתן לפני חתונתו, וביתר קפדנות את עולי הרגל בזמן הרגלים, היו צריכים לבדוק כדי למנוע הדבקה.
ה) מראות הנגעים, כפי שמתוארים בחוקים שלפנינו, אינם דומים כלל לאותן המחלות הרעות שספרי הרפואה מציינים אותן בשם Lepra (השוה ספורנו לפרק יג פסוק ב).
ו) אף הנגעים הרעים ביותר אינם מדבקים לפי דעת רוב המומחים. כפי העולה מן הדין וחשבון של הוועדה שמונתה על ידי הממשלה הבריטית לחקירת ה"לפרה" במושבות הבריטיות,
ז) הרב הירש מוסיף גם את הדין הנלמד מן הכתוב בפסוק יב: 'לכל מראה עיני הכהן', שאין צרעת בבית הסתרים מטמאת, למרות שאין הבדל מבחינה בריאותית.
ח) וכן מוסיף הוא את הכלל: 'כל ספק נגעים בתחילה טהור', שאינו מתאים לענין רפואי. ואף את הדין שאין משלחים מצורע אלא מערים מוקפות חומה מימות יהושע. וכן: אין נכרי מטמא בנגעים.
על זה יש להוסיף: נגע שלפני הדיבור אינו מטמא, צרעת מולדת אינה מטמאת, התולש סימני טומאה קודם שבא למראה עיני הכהן טהור, כמו"כ, אף שאין להתעכב מלגשת לכהן, אין רואים את הנגעים אלא בעיצומו של יום, ועד אז טהור הוא.
ועוד שנינו בתוספתא נגעים, ומובא בר"ש שם ה ד, שאם יש בנגע ארבע שערות לבנות, שתים קדמו לנגע ושתים צמחו אחרי והן סימן טומאה, אלא שאין הכהן יודע אלו הן השערות שבאו מחמת הנגע, אינו טמא.
לזיהוי הצרעת שדברה בה תורה, שסימן ההיכר המרכזי שלה הוא מראה לבן בוהק, כשלג, נאמרו סברות שונות, אך נראה שזו מחלה שהוכחדה, ולכן אין דרך לשחזר את פרטיה, וכך כותב גם שטיינברג (אנצ' הלכתית רפואית ערך עור ותוספותיו, כרך ו), שאף אחד מהנסיונות לזהות את הצרעת אינו עומד בפני הביקורת הרפואית.
יש מזהים את הצרעת עם פסוריאזיס, משום שיש דמיון לתיאורים של בהרת ושאת, וכן מחית בשר חי. אלא שאין הפסוריאזיס נגע שבעבורו אדם חשוב כמת, ואינו אלא אי נעימות גרידא (מלבד סיכונים להתפתחות בעיות רפואיות אחרות), וכמו"כ אין בו שער לבן, הפסוריאזיס מצוי אצל כ3% מהאוכלוסיה. וראה כמה השוואות רפואיות, בדעת מקרא כאן עמ' רלד (וביבליוגרפיה נוספת, אצל נחום אברהם, אנשי שולים, עמ' 80, הוצ' מוסד ביאליק תשע"ה). מה שכן מעניין בדימוי לפסוריאזיס, הוא שהמחלה איננה תלויה בשום גורם פיזי ידוע, יתכן שהיא פסיכו-סומאטית, או קשורה בגורמים לא ידועים לנו, ויתכן שאף הצרעת המקראית יסודה היה בענין שלילי בנפש האדם (ראה שטיינברג שם), ולכן אין אנו מוצאים שום נסיון להתערבות רפואית, וההתיחסות אליה כענין רוחני שתלוי בהסגר ובתשובה. ואמנם אין החוק מבדיל בין מקרה שניתן לייחסו לחטא, לשאינו כזה, ולכן גם תינוק בן יומו מטמא בנגעים.
אין הצרעת נתפסת כחולי הקשה ביותר, ואיוב למשל לקה בשחין והוא סובל ממנו מאד, מה שלא מתואר לגבי צרעת, היחוד של צרעת הוא החוב לפרוש מחיי כל האדם. איוב סבל אך היה מוקף בחבריו. ע"ע תו"כ לפסוק 'והיה בעור בשרו', שלמדו: 'מלמד שהוא מצטער ממנו', פי' ר"ש מלמד הכתוב שבעל מכאוב הוא, והראב"ד כ' דאפשר שהוא סימן שאם אינו מרגיש צער אינו צרעת. גם חכמים דנו אימתי נגעים הם יסורים של אהבה. אהרן מתאר את צרעת מרים בצורה מאד קשה: 'אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו' (ויש דמיון לצרעת, כי עובר מת מצטיין בקילופי עור), אבל יתכן שאעפ"כ הכוונה לענין הסמלי שבדבר, שהמצורע נחשב כמת, וחצי בשרו החי מאויים מחציו המת.
(ועדיין צ"ב הביטוי 'בצאתו מרחם אמו', ואפשר שאהרן ראה את שלשת האחים הגדולים כגוף אחד: 'ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים', והם הרו וגם ילדו את ישועת ישראל, ובצאת ישראל ממצרים הרי הוא כהיוולדות מחדש, היום הזה נהיית לעם, ולקיחת מרים מן העם, כמוה כאכילת חצי בשרו של הרך הנולד. כי כשם שהיה אהרן אב לישראל, היתה מרים אם לבנות ישראל, וכפי שאמרו חכמים שהעננים המן והבאר, שהם קיום ישראל, היו תלויים בשלשת האחים).
מרי דגלס (ראה כאן), סוברת כי עצם זה שהמצורע נשתנה מראהו החיצוני, מחשיב אותו למפר את הסדר של הבריאה, ולכן טמא, ור' במקום המצויין על הקושי שבשיטתה. נכים ובעלי מומים לא נמנעו ממעמד גבוה, מפיבושת נכה הרגלים אכל על שולחן המלך, היו נביאים סומים, ואף אצל אומות העולם מצאנו את פרעה נכה. ההגדרה שלה של צרעת כמפרה את מעשה בראשית, תהיה נכונה אם נתאים אותה לתיאור בבראשית, שמה שהפר את מעשה בראשית הנפלא בעדן גן האלהים, הוא החטא.
כללים להתמודדות עם צרעת לא היו בעת העתיקה, הטקסטים הקדומים ביותר בתחום הינם מהודו מראשית התקופה הפרסית בערך. ביאתו של נעמן שר צבא ארם לנביא הישראלי אלישע, יכולה לרמז כי ידוע היה שלישראלים ישנה דרך התמודדות עם צרעת, ומכאן הפתעתו להוראת הנביא לטבול בירדן, שכן המלצות רפואיות של רופאי ארם מסוג זה כבר הכיר, והוא ציפה לאיזה טקס פולחני דתי יחודי. וזה בדיוק מה שבא הנביא אלישע, וגם ספר מלכים, ללמדנו, שהחוקים האלו אינם דרכי ריפוי, אלא כללי טהרה לישראל, הריפוי הוא ברצון ה', והרי זה המופת הראשון של ה' למשה: הכנס ידך לחיקך והנה מצורעת כשלג, הכנס שוב, והנה ה' החליט לרפאה, (ולא כמילגרום לויקרא עמ' 133 שדימה כאילו הטבילה שבמלכים משמרת מסורת אחרת לטיפול במצורע, מדובר במפורש בנס, והרי מלך ישראל לא העלה על דעתו שהדבר אפשרי, מילגרום מודה שבתורה אין ריפוי אלא טיהור שלאחר הריפוי, אבל סובר ש'העם דרש אלמנטים של ריפוי'…).
את תפיסת כל מחלה כתוצאה של עוון, מוצאים אנו גם אצל אשה פשוטה מישראל, כאשר מת בנה של הצרפית שארחה את אליהו, אמרה: "מה לי ולך איש האלהים באת אלי להזכיר את עווני ולהמית את בני", ברור היה לה שמחלת בנה נגרמה בשל עוון, ומכיון שהוא קטן, הרי העוון שלה, ועוונה נזכר ביחס לקדושת איש האלהים.
ענין זה רמוז גם במלה נגע עצמה, שמענינה הוא: נגעה בו יד ה', כפי שנראה בכמה מקראות (למשל: 'נגעים גדולים' של פרעה בבראשית יב, אינם קשורים לצרעת), ור' ש"ב ז יד ומפרשים (ובזה ניתן לבאר את ההלכה שספק נגעים בתחילה טהור, שכן הנגע הוא כהודעה משמים, ואין דרכה של מלכות להודיע בגמגום, ולו חפץ ה' להרחיקו היה נותן מופת ברור, אבל אחרי שנטמא דינו ככל ספק איסור), ואף באכדית lāpatu מתפרש: 'לגעת', וגם מכה מאת האלים, שורש שהשתמר גם בLepra המאוחר. יתכן שראו את הצרעת ככויה, כשם שהמכניס יד לאש נכוה, כך מי שנוגע בו האל מצטרע. ואולי גם מופת משה ענינו הוא שנגעה בו יד ה' גם לטובה, ה' ניגע את בני ישראל בכל מדוי מצרים הרעים, והוא שירפאם. גם צרעת עוזיהו באה לו בבואו לפני ה', ואולי גם גיחזי שהיה עם הנביא זכה לראות מראות אלהים, אך מכיון שלא היה ראוי נגעה בו יד ה' לרעה.
יתכן שרעיון זה מובע בתיאור הצרעת כ'בוהקת', כ'זורחת במצח', האור הזה מבטא את יד ה' (גם הצרעת במקום מריטת השערות, קשורה בבוהק, ו'ממורט' פירושו גם בוהק, אולי מחמת טבעו של מקום הקרחת במצח להבריק מעט. וכשנגעה יד ה' במשה לטובה, 'קרן עור פניו', עד כדי כך שלא יכלו להסתכל בו, והיה צריך לעטיפת הראש. (והשווה גם נגיעת מלאך החבלה שנאבק ביעקב: 'ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב', מכיון שהיה מלאך, לא היה צריך להכות, ונגיעתו משחיתה). יוסף בן מתתיהו (קדמוניות, ג יא) כותב שהיו מעמי קדם שכבדו את המצורעים כבוד גדול, יתכן שראום כמי שנגעה בו רשות הטומאה ויש לו כח לפעול בה. ואולי גם בלעם מתפאר בכך שהוא שתום עין מאותה הסיבה.
כמה מקדמוננו כתבו שהצרעת שעוסקת בה התורה, היא מחלה מדבקת, אבן עזרא כאן פסוק ב 'הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם' (וכן בפסוק ז ואחריו בחזקוני), מו"נ ג מז: 'מצורף אל היות הצרעת מתדבקת', תוס' על התורה: "בדד ישב, שלא ידביק בחולי אחרים", רמב"ן בראשית יט יז, ורבינו בחיי שם, "השמר בנגע הצרעת, הרחיקו המצורע מן המחנה למען לא ידביק במחלתו". וכן פי' רבינו בחיי כי את הציפור בו מיטהר המצורע משלחים מכיון שהצרעת חולי מדבק. וכן נראה מדוגמאות שונות במדרש רבה בפרשתינו, וכן הבין במשך חכמה מפשטות הסוגיא בכתובות עו.
על עצם היחס לצרעת כאל מחלה מוכרת, ראה רמב"ן: "כי התורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם והרחיקה החולי הזה מתחלתו… דעת הרופאים כי הבהרות תחלת חולי הצרעת וע"כ טמאתם התורה", (רמב"ן) ולהלן פסוק כט כותב הרמב"ן: "הנתק חולי הסעפה או החליים הידועים נקראים… וכולם חליים ויש להם עזר", בעל הטורים (להלן יד ה) כותב שאת צפור המצורע נותנים על מים חיים, כמו שמצינו בנעמן שנתרפא מצרעתו במים חיים, ואילו אברבנאל אומר: "צוה שיטבול הצפור החיה בדם הצפור השחוטה להודיע שאין הצרעת חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא". כמחלה טבעית התייחס אליה גם ר' יוחנן, באמרו: מפני מה אין מצורעין בבבל מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוחצין במי פרת (כתו' עז:). ואולי זו הכוונה בברכות ה: אליבא דר' יוחנן הא לן הא להו.
כמה וכמה חוקים בתושבע"פ בנויים על הכרת טבע הצרעת, כיצד דרכה להתפשט וכיצד אין דרכה להתפשט, היכן יכולה להיות מחית בשר חי, ועוד ("חשיבותה [של מסכת נגעים] הן במינוח הרפואי שבה, והן בעדות שהיא מספקת על המחלות שרווחו בעת העתיקה", ברוך לוין, עולם התנ"ך). גם בתורה עצמה באו בפרשתינו המון מושגים תיאוריים רפואיים המלמדים כי המדובר בריבוי של מצבים מורכבים ומוכרים, ולא בתיאור סכמטי.
כך או כך, אפילו אם החוקים האלו עוסקים במחלה מדבקת המצריכה בידוד והרחקה, כפי שניתן להבין מכמה מקורות, עדיין, הם נמסרים למערכת החוקים הדתיים, שהם אלו שיכריעו לפי תפיסת הקדושה ודרישות הטהרה, כיצד לנהוג בנגע. וכך ברור כיום לכל, ר' למשל דבריו של נחום אברהם, בספרו אנשי שולים בתקופת המקרא (הוצ' מוסד ביאליק, י-ם תשע"א) המראה כי טקס טיהור המצורע מקביל ממש לטקס טיהור נזיר, ודומה למשיחת כהנים ולכן הוא טקס טיהור ולא טקס ריפוי.
באופן כללי ברור, שבתורה אין יסוד לגישה הנוצרית הממשיכה את התפיסה האלילית, שממנה את איש הדת לטיפול ופיקוח בחולים וגוססים, הרפואה נמסרת לרופא, ולא ל'רופא אליל', ברור שבעת צרה אין לסמוך רק על הרופא, וחזקיהו נענש לפי דה"ב טז יב על שלא דרש את ה' בחליו רק ברופאים. אבל דרישת ה' של החולה אינה טקס מאגי לריפוי, אלא תשובה ותפלה וצדקה. ולכן שום מחלה לא נמסרת לכהן, לא המחלות הקשות, ואף לא טיפול בגוסס ובמת. המעבר לעולם הבא לא מתבצע בתיווך של איש דת, וכל הרפואה מיוחסת תמיד לה' ישירות. על ההבדל הזה בין גישת התורה לגישת האלילות הקדומה (והנצרות), עומד גם קויפמן בתולדות האמונה הישראלית, ח"א עמ' 549 ואילך, כך הוא מראה למשל, כי כאשר נצטרעה מרים, אין אהרן שוקד על ריפויה, למרות שהוא הכהן, אלא פונה אל משה המתפלל לה', הפניה תמיד אל איש האלהים הפונה אל ה', ולא אל הכהן (נשוכי הנחש בבמדבר כא, נעמן פונה אל איש האלהים הישראלי ולא מחפש כהן, ישעיהו מרפא את חזקיהו). התביעה על חזקיה הדורש את הרופאים ולא את ה', לא יכולה לחול בעולם האלילי, בו הרופאים הם הכמרים מייצגי האליל. (לפי הרמב"ם, חזקיה אף גנז ספר של רפואות אליל). מלך ארם ציוה על מלך ישראל לרפא את נעמן, ומלך ישראל קרע את בגדיו וחשב כי זו התגרות לשם מלחמה: 'האלהים אני להמית ולהחיות?', כי בישראל ברור היה שיד ה' היא, ואין עיסוק של ריפוי טבעי בענין. "החיטויים מן הטומאה בדת המקראית אינם באים להרחיק רעה או מחלה… אין בהם כל מומנט של מלחמה ברע הבא ממקור הטומאה, ואין הם אמצעי מלחמה ברע פיזי בכלל. בייחוד אין אמצעי חיטוי אלה באים לרפא מחלה. דבר זה נמצאנו למדים בבירור מן החיטויים הקשורים במחלה: מחיטוי היולדת, המצורע והזב וכן גם הבית המנוגע. כי בכל המקרים האלה החיטוי בא אחרי ריפוי המחלה", (קויפמן שם).
לאור זאת אין פלא שחז"ל התירו למצורע להיכנס לבית הכנסת, עם סידור מתאים שימנע טימוא הנוכחים האחרים, כי צמצמו את היחס לצרעת להלכה בלבד ללא שום מימד דמוני (ולכן יכלו לראות בנגעים יסורים של אהבה), ואת הקריאה 'וטמא טמא יקרא', פירשו חכמים: 'להודיע צערו לרבים – ורבים מבקשים עליו רחמים' (מו"ק ה.), וגם ריחמו עליו שלא זו בלבד שנצטרע אלא שהוא נאלץ להודיע על כך, ואמרו 'בתר עניא אזלא עניותא' (ב"ק צב.) כלומר, כעניות, תפסו מזל רע. אבל אין את היחס למצורעים כאל מקוללים שיש לתעב, או כמי שהחברה צריכה להוקיע עבור חטאם, ה' נגע בהם, וה' ירפאם, בין השאר בזכות תפלה, כמו שהתפלל משה על מרים. ואת דין 'טמא טמא יקרא' הרחיבו לכל הטמאים, שענינו חשש מכשול, ולא ביוש חוטא. גם דברי ר' יהודה בהוריות י. על נגעי בתים" 'בשורה היא להם', מצטרפים ליחס הזה לצרעת, שאין בו שום מימד דמוני.
האומות האליליות ייחסו את המגפות והמחלות לאלים זרים, הכנענים ייחסו את הדבר לאל רשף (לעומת זאת מדגיש הנביא שרשף הוא שליח ה', אולי מלאך חבלה, חבקוק ג ה), והבבלים לאל נרגל ולהקת שדים, בפפירוס אברס המצרי (מזמנה של שושלת היח' לכל המאוחר), מתוארת שאת המשוייכת לאל חנסו, ואין לה רפואה. מה שהיה ביכלתם לעשות הוא לנסות להסיח את דעתו של האליל מביא המגפה ולהעבירה לאומה אחרת, יעקב טס מזכיר טקס חיתי של שילוח איל שבראשו נקשר כתר של צמר צבוע בצבעים שונים אל ארץ אויב, כדי שישא שמה מגיפה שפרצה במחנה (אנצ"מ, צרעת), ובדומה לעפולי ועכברי הזהב ששלחו פלשתים לישראל, ש"א ו ד. לעומת זאת מכוונת התורה את לבו של המצורע לשמים, ואגב כך גם מוציאה את כל המחלות האחרות מכלל זה, ומלמדת אותנו שאולי ניתן להישמר מהן או לרפא אותן.
יתכן שגם העובדה שכל חלק בדיני המצורע, מוכר לנו ממקום אחר בתורה, באה להכניס את הטיפול בצרעת לתוך עולמו של האדם. השימוש באזוב וארז קיים בטומאת מת, הגילוח וההזאה על הבוהן והתנוך קיימים אצל הלויים ואצל נזיר באפנים דומים, ההרחקה מן המחנה קיימת בזב ובטמאים אחרים, הציפורים דומות לשני שעירי יוהכ"פ, ההמתנה שבעת ימים משותפת גם לנדה, הקרבנות משותפים גם ליולדת. (יש גם משותף לדיני אבלות).
עד כמה חזקה התפיסה הדמונית של הצרעת, ושל הטומאה בכלל, רואים אנו בנצרות, כיצד מופיע ישוע כמרפא מצורעים, וכמרפא חולי רוח (אבל לא ריפוי אמיתי, אלא העברת המחלה לבעלי חיים, פעולת כישוף), ולכן הכמרים יכולים כביכול למחול ולבטל חטאים, והזריזים שבהם יכולים לספק אף כתבי מחילה מראש, ואף אין חסידיו יכולים למות מבלי כומר מתווך, כשם שנכנסים לצל כנפי אמונת הכישוף הזו רק ע"י כומר מתווך המזה מי המרים. ביהדות לעומת זאת, לא נדרש מתווך, אלא נדרשים מעשים, ברית מילה יכולה לבצע גם האם, והלכות טהרה וקבורה יכולים להתבצע ע"י כל אחד. התיווך בסגנון כישוף, והדרישות המוסריות המעשיות – שני קטבים הם.