מיד לאחר מתן תורה, מצווה ה' את משה: 'אלה המשפטים אשר תשים לפניהם'.
מה היא המשמעות של 'שימת המשפטים' לפני העם? במה זה שונה משאר אומות ולשון שהיו להם משפטים משלהם?
רב סעדיה גאון לימדנו, כי 'אין אומתינו אומה אלא בתורתה'. אצל כל שאר האומות, מעולם, וגם בזמננו, המשפטים שלהם הינם תגובה למציאות, ברור לכל שיש צורך במערכת משפט. אך האם ישנה אומה שטוענת שכל מהותה יונקת ממערכת המשפט שלה? לא ולא, לתרבותה של אומה יש מקורות רבים, סופרים, אנשי רוח, אנשים בעלי מדות טובות, וכו'. מערכת המשפט היא דבר חשוב, אבל לעולם אינה נתפסת כיסוד האומה ומהותה.
כבר בימים קדמונים, עוד לפני זמנו של אברהם אבינו, היו מחוקקים רבי עוצמה שכתבו חוקים לעמם, והם חרתו אותם על מצבות אבן ענקיות שהוצבו בכיכר העיר, כך הם למשל חוקי חמורבי, שהאבן עליהם חרותים החוקים נמצאה בחורבות בבל, וכיום היא במוזיאון הלובר הצרפתי. האם בכך 'הושמו החוקים לפניהם'?
מצבת אבן בכיכר העיר היא דבר יפה מאד, דא עקא שאף אחד מתושבי העיר לא ידע לקרוא, וגם לו ידע, לא היתה לו סיבה לעמוד על סולם ולשנן את החוקים. החוקים היו הוראות לשופטים כיצד לנהוג במקרים שונים. וכמו שאומרים 'שלא נדע', גם בזמננו אף אחד איננו טורח לקרוא את פרסומי רשומות משרד המשפטים שמכילים את החוקים השונים, מלבד עורכי דין.
חוקי התורה אינם תגובה, איך להעניש או לחייב ממון, אלא הם נלמדים על ידינו מראש, כדי לא להגיע למצב של עונש. שמים אותם לפנינו, אנחנו צריכים ללמוד אותם ולשנן אותם, בקריאת התורה, בלכתך בדרך וכו'. את חוקי חמורבי, גם לו רצו לקרוא, אפשרי הדבר רק למי שמצוי במרכז עיר הבירה, אבל את חוקי התורה לומדים יהודים בכל קצוות תבל, כי שמו אותם לפניהם, היא הולכת איתם.
חוקי התורה מחנכים אותנו ומלמדים אותנו לחשוב ולהבין את רצון ה', גם כאשר הנושא הנדון אינו מעשי עבורינו, התורה פותחת את המשפטים בדיני עבדים, למרות שלא היה זה הנושא הכי מעשי, בני ישראל רק עכשיו יצאו בעצמם מעבדות, לא היו להם עבדים, ובזמן הקרוב הם הולכים לאכול מן ארבעים שנה ולא צריכים עבדים. אבל דוקא משום שיצאו ממצרים מבית עבדים, הם יוכלו להבין את מהות וכוונת דיני העבדים שבתורה, שאינם רק תגובה למציאות, אלא מחנכים את העם ויוצרים מציאות.
עבד עברי הוא מציאות לא רצויה לפי התורה, ולכן היא קובעת הרבה הגבלות בדינו, שהופכות אותו לשכיר ולא לעבד. אבל ישנה סיבה לכך שישנם עבדים, יש אנשים שחיי ניוול נעשו נוחים להם. כשם שאנו רואים בשוק העבודה, שיש אנשים עצמאיים ויוזמים, ויש כאלו שאינם פנויים לזה, ונוח להם לעבוד בעבודה הכי פשוטה ובשכר הכי נמוך, ובלבד שיהיו ראש קטן, מישהו אחר דואג להכל, הם באים, מנקים, והולכים. ולכן הרבה פעמים אנשים רוצים בעבדות, לא מדובר בעבדות מצרים, אלא בלגור בבית של אדם, לקבל ממנו מזון וקורת גג, וכעין משפחה, ותמורת זאת לשרת אותו. בפרט עם כל חוקי התורה המקילים על העבד, זה אפילו נח.
התורה לא רק מגיבה למציאות, אלא גם מכוונת אותה, ולכן היא קובעת חוק מאד מעניין: עבד הרוצה להישאר בבית אדונו אחרי שש שנים, הדבר מתאפשר לו, אבל, הוא צריך לקחת על עצמו אחריות: אם הוא רוצה להישאר, זה סופית, רוצעים לו את האוזן, ואין דרך לשנות זאת. זה מה שנקרא באנגלית "now or never", צריך לקבל החלטה. נקודת ההכרעה הזו של שש שנים, מביאה את האדם לקחת אחריות על עצמו, אם התורה היתה מאפשרת לו להישאר 'רק עוד חודש' או 'רק עוד שנה', החוק של שש שנים היה מאבד את התועלת והמשמעות שלו, כל עבד היה נשאר כמה שיוצא, לפי הדינמיקה המציאותית, מדמיין כל שנה ש'הנה אני יוצא מזה', אבל בסוף סוחב עוד קצת.
בין חוק שמייצג רצון או ערך נאצל, לבין התוצאה במציאות, עוברת דרך ארוכה. כשכבשו הבריטים את הודו, הם קבלו פיק ברכיים מתופעת הנחשים, הממלאים את כל הודו ושווקיה, כאשר מדי יום מוכשים כמות עצומה של בני אדם ורבים מהם מתים. ישבו וגירדו את פדחתם, עד שהגיעו לפתרון: הם קבעו חוק, שכל מי שיביא נחש לרשויות, יקבל בעדו רופי אחד. ואכן, חצרות המשטרה הבריטית התמלאו נחשים להשמדה. בכמות מוגזמת. עד שהבריטים קלטו שההודים פשוט מתפרנסים מזה, צדים נחשים, מגדלים אותם בחצר, ואת הוולדות מביאים לבריטיים הטפשים שמוכנים לשלם עליהם רופי… שוב גירדו הבריטים את פדחתם, ובטלו את החוק. ההודים בתגובה זרקו את כל הנחשים מהחצרות, וכעת ברחובות הודו היו נחשים כפליים…
החוק בעולם, אינו מחנך, הוא מנסה להציע פתרונות. אבל בלי חינוך, הדרך לפתרון ארוכה. האמריקאים לפני דור ראו את נזקי השתיה החריפה, מוכרים בקיוסקים ובמקומות שתיה גרפו מליונים, וצעירים התמכרו לשתיה והביאו נזק ואסון על החברה. לכן החליטו השלטונות האמריקאים לאסור על מכירת אלכוהול, 'תקופת היובש' קראו לזה. אך האם בכך נפתרה הבעיה? לא ולא, המאפיה האמריקאית השתלטה על השוק, שיחדה או איימה על השוטרים המקומיים, האלכוהול עלה יותר, המוכרים הרויחו יותר, הצעירים סבלו יותר, כלום לא השתנה. ולכן בסופו של דבר החוק הזה בוטל.
ואם נישאר בנושא של אלכוהול, דוקא בתחום הזה, בדורינו יש אמצעים לעזור לאנשים, ישנן קבוצות גמילה, ישנה שיטת 'שנים עשר הצעדים', שענינה חינוך קבוע לפי צעדים איטיים ומבוקרים. כלומר, החברה המודרנית מבינה, שאי אפשר לפתור בעיה, או להעלים התנהגות לא ראויה, על ידי הכרזה "אנחנו לא שותים", או על ידי איסור "מי ששותה ייענש", כי הדברים האלו אינם מחזיקים מעמד, הדרך להתרחק מן הדבר הגרוע הוא על ידי חינוך, צעדים איטיים ויומיומיים, פיקוח ובקרה. חלק משיטות הגמילה הוא גם ניהול 'חשבון נפש אישי' בפנקס… כי אין דרך אחרת לשנות התנהגות, ולהתגבר על דחפים כ"כ חזקים. ענישה לאחר מעשה היא לא הסיפור, החינוך היומיומי וההתמודדות עם היצר, זה מה שיכול לעזור. ואת זה עושה התורה, היא שמה את המשפטים לפני בני ישראל. לפני שמגיעים לעברה, יש הלכות של סייג וגדר, רק אם חלילה עברת עליהם, אתה בסיכון להגיע לעברה ולהתמודד עם החוק שמעניש. עונש לבד, לא יכול להחזיק חברה מוסרית.
הדרך של התורה למנוע את העבדות, היא לא להגיד 'עבדות זה לא יפה', זה ברור לנו, הדרך היא לקבוע את החוקים שמחנכים את העבד והאדון ביחד, להבין שזה לא המצב הרצוי, זה זמני. ואם אין להם את הכוחות להתגבר על הפיתוי, הם צריכים לדעת שיש לזה השלכות. שהתוצאה בלתי הפיכה.
כך כל החוקים שבפרשתינו, ענינם לשים את המשפטים בנפשם של בני ישראל, כדי לחנכם, כדי שלא יגיעו לחוקי העונש, שהם כבר אחר מעשה. בולט במיוחד חוק ערי המקלט, שהקב"ה אומר עליו "ושמתי לך מקום". אם אתם תשימו את החוקים לפניכם, אני אשים לכם מקום, בו גאולת הדם אינה שולטת. גם כאן התורה ירדה לסוף דעתם של בני המשפחה הזועמים ורוצים לגאול את הדם, ונתנה מקום לרגש זה, אבל רק עד עיר המקלט.
כך משפטי התורה, והתורה כולה, הם עיר מקלט מדחפי היצר והחיים, אם האדם 'מתגורר' בתוך התורה, ומחנך את עצמו לפי חוקיה, כל הדינמיקה של החטא וההידרדרות לא תוכל להגיע אליו, ו'לנקום' בו על כל מה שלא הספיק לעשות ולתקן בחייו.
התורה יכלה להכריז בפרשת משפטים על תיקון העולם, ביטול העבדות, וכתתו חרבותיהם לאתים, וגר זאב עם כבש, ומלאה כל הארץ דעה. אבל ההכרזות כאלו הכריזו הרבה ולא עלתה בידם, הדרך להגיע ליעודים הנפלאים האלו, הוא על ידי עבודה 'קטנה', כל אחד במקומו ובזמנו, כל אחד שינהג בעבד שלו כפי דיני התורה, יביא בסוף לביטול העבדות. כל אחד שינהג לפי הלכות בין אדם לחברו, בחיים האישים שלו, יצטרף לחבריו, ובסופו של דבר יוביל ל'כיתתו חרבותם לאיתים'.
עשרת הדיברות, מתחילות בעיקרי הדת, ולאחר מכן באיסורים החמורים. כי ברמת הידיעה, זה מה שצריכים לדעת, המטרות הגדולות. אבל המשפטים, מתחילים בדברים ה'קטנים', העבד והשפחה, השור והחמור, כי ברמת העבודה, זו העבודה שלנו, בדברים הקטנים שהתורה דורשת, יום יום, הם אלו שמצטרפים ומביאים אותנו להגשמת העיקרים הגדולים.