פקודי פירושו ספירה, התורה סופרת את פרטי המשכן וכליו, וגם פקודי בני ישראל שנתנו על ידי תרומתם למשכן.
אבל פקודי פירושו גם להתקרב, לפקוד, ביטוי שנאמר בין איש לאשתו, ואמרו חז"ל בשבת צח: "למה המשכן דומה לאשה המהלכת בשוק ושפוליה מהלכים אחריה", – יריעות המשכן היו נטויות באלכסון, כמו שמלה של אשה, שההתרחבות שלה מבטאת צניעות, מי שעומד מבחוץ לא צריך לראות את צורת המשכן. גם העבודה במשכן, היא דבר שבצניעות, כפי שאומרת הגמרא "אפשר כהן עומד על גבי המזבח, ועבודה בידו, וכל העם רואין אותו מבחוץ"??? (זבחים נט:), זה מובן מאליו, הגמרא אפילו אינה מנסה להביא ראיה או ללמוד מפסוק, כשאדם עומד מול ה' ועושה את העבודה, זה דבר אישי וצנוע, הוא מרגיש חיבור וקירבה, לא מתאים שאנשים יוכלו להסתכל עליו באותו זמן. גם בתפילה אמרו "חציף עלי מאן דמפרש חטאיה" (ברכות לד: עי' מהרש"א ועוד דהיינו כשרבים שומעים במה חטא, כדמוכח בסוטה ז:).
הספירה היא אמצעי של ידיעה, של גילוי, שקיפות, יודעים בדיוק כמה יש. כשאדם פוקד את ביתו, הוא יודע בדיוק מה יש בביתו. חז"ל אמרו שפקידת בני ישראל שוב ושוב היא אמצעי של חביבות, כמו שאדם המחזיק בכספת יהלומים, אוהב לספור ולמשש אותם שוב ושוב.
וכאן ישנו דבר מעניין, המשכן מיועד עבור כל עם ישראל, כולם פוקדים אותו לפי הענין, בחגים, בנדרים, כאשר חוטאים, וכו'. ועדיין, המשכן מתנהג בצניעות מפני בני ישראל. ואותו דבר גם בספירת ופקידת בני ישראל עצמם ע"י הקב"ה או ע"י המלך, אין סופרים אותם בצורה ישירה, אבל כן סופרים אותם בצורה עקיפה. אך מכיון שבסופו של דבר יש מנין מדוייק ורשום, מה זה משנה איך סופרים?
למעשה פרשת פקודי מתחילה בפקידה של ספירה, ומסתיימת בפקידה של קירבה: "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". פקד ה' את עמו לעיני כל העם, ההבדל בין יום ולילה, הוא כמו במצב שהאיש נמצא בביתו, בלילה מדליק אור, וביום עושה מלאכתו. זו ההתגשמות של נבואת 'פקוד פקדתי', בפרשת שמות, בראשית חומש זה, נאמר: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו", ובסיומו אכן פקד ה' את ישראל ושוכן בתוכם, ובירידת הענן למשכן היו כולם משתחוים, "וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו".
אמנם, בני ישראל משתחוים איש פתח אהלו, והסיבה היא שכאשר ה' שוכן במשכן, באמצע מחנה ישראל, הרי השכינה בכל המחנה, כשם שגם כאשר המלך בארמונו, הוא נמצא בקרב העם ואחראי לכולו.
מדוע אם כן צריך להיות המשכן צנוע מפני בני ישראל? וכן עבודתו?
כשאנו מתבוננים על מידת הצניעות, למרות שהצניעות הבסיסית, להתלבש ולכסות את הגוף, היא טבע האדם ומובנת לנו. הרי הצניעות בהקשר הרחב יותר, לפעמים עשויה להיראות כמו צביעות, כמו צדקנות מיותרת, 'אני מי שאני', אין לי מה להסתיר, אדם שעבד קשה, בין אם זה על כסף, בין אם זה על מדרגה רוחנית, אלו דברים שבאו במאמץ, ויש להכיר בזה, אדם שאינו מכיר את ערכו הוא במצב לא בריא.
התשובה נעוצה בביטוי הרווח "אני מי שאני", עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי, האדם הוא לא מי שהוא נראה, אפילו לא בעיני עצמו או מי שמכיר אותו, אדם אינו חפץ שניתן למדידה והגדרה, מציאותו ומהותו תלויה גם בצורה בה מגדירים אותה (ראה מאמר לפרשת וארא), או בה הוא מגדיר את עצמו.
סוקרטס שאל: האם המעשים הטובים רצויים מפני שהבורא רוצה אותם? או שמא הבורא רוצה אותם כי הם טובים? השאלה עמוקה מאד, ואף אחד מהפילוסופים לא השיב עליה תשובה. אבל התורה מלמדת אותנו דבר שלישי: לא כי ולא מפני, הדבר הטוב בעצמו ובמהותו הוא רצון הבורא.
אין טוב נפרד ועצמאי, אין "ועשית הישר וטוב", יש "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", המקיים את המצוות מחכמתו, אינו מחסידי אומות העולם, כי זה לא המכוון שבהן.
כוונת המצוות היא שהאדם יגדיר את עצמו כעושה את הטוב שהוא רצון ה'. המגדיר את הטוב כדבר עצמאי, ומכבד את הוריו, למשל, משום שזה טוב, מחטיא את הכוונה.
הצניעות, היא ההגדרה של האדם קודם כל בעיני עצמו כצנוע, האדם מורכב מדי כדי להבין 'מי הוא', והראשון שאינו יכול לדעת בדיוק מי הוא, הוא האדם עצמו, דוקא משום שהוא נחשף לכל הסתירתיות והמורכבות של עצמו. וזה יסוד הצניעות, אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אדם הראשון לפני החטא לא היה צריך להתלבש, היה יכול להאמין בעצמו. אבל אחרי שחטא, הנחש הטיל זוהמא במין האנושי, היצר הרע, והמורכבות, על ידיה הוא יכול לגרום לנו לפגוע בעצמנו, ערערו את היכולת של האדם לדעת מי אני, או להאמין בעצמי.
הפתרון שהתורה מציעה הוא איננו: 'תעשה דברים טובים', כי זו רק אמירה (ראה מאמר לפרשת משפטים), התורה מציעה חיבור לבורא. הבורא הוא טוב אינסופי, הוא שוכן בתוך ישראל, העולם עומד על העבודה, עבודת הקרבנות, ובזמננו עבודת התפילה. הקשר והחיבור עם ה' הוא זה שמגדיר את האדם, כשהוא עומד לפני ה' הוא מתוודה על חטאיו (בלחש), אבל מול אחרים הוא לא מגדיר את עצמו כחוטא, זו חוצפה, ההגדרה יוצרת את המציאות (המדובר באדם רגיל, בינוני, כמובן שאם אדם נפל בחטא והסתבך בו הוא חייב להכיר בכך כדי לתקן את עצמו, אבל אדם רגיל, למרות שהוא צריך לשים לב לכל פגם ולכל דבר לא טוב, אל לו להגדיר את עצמו כחוטא). זו אותה מדה של צניעות. תגדיר את עצמך כצנוע, תתנהג כצנוע.
ההגדרה של הצניעות היא: הבורא עומד לפניך, מלא כל הארץ כבודו, כפי שכותב השולחן ערוך בהלכות צניעות. אל תהיה 'מי שאתה', כי 'אתה' מורכב משני יצרים, תהיה מי שאתה יוצר, תהיה הדמות שמחוברת לבורא.
וזה גם ענין הספירה של בני ישראל, כאשר הספירה היא דבר עצמאי, עם הסופר את עצמו ומראה כחו וגבורתו. זה חוסר צניעות, זה עין רעה. הרי לא בכח יגבר איש, וגם לא עם. אבל כאשר הספירה היא דרך החיבור למשכן, אנחנו לא שואלים את עצמנו: "כמה גברים שולפי חרב אנחנו", אלא "כמה אנשים תורמי זהב למשכן אנחנו", זו פעולה של חיבור, לא של חוסר צניעות. (להלכה מותר לספור גם בלי תרומה למשכן, שכן התורה רק באה ללמד את הרעיון, ספירה ישירה, היא כמו אדם שמוריד את החולצה ומנפח את השרירים ברחוב).
גם עבודת המשכן, היא לא מופע ראווה. להבדיל מהעמים הקדומים שהיו עובדים בכל מקום, 'תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה רמה', התורה אוסרת זאת. העבודה היא דבר אישי, היא קשורה במציאות של האדם. ולכן התורה כ"כ מחמירה בטומאה ובהפרשתה מהמקדש. כי כך טבעו של האדם, יש זמנים שהוא נטמא, המציאות היא מחזורית, אין איסור ולא סכנה להיטמא. רק צריכים להפריד זאת מן הקודש. זו סוג של רציונליות והכרת המציאות, אדם מן השורה לא יכול להיות ולא צריך להיות פרוש מהמציאות, הוא רק צריך להכיר בזמן שהוא יכול להיטהר, יכול להתקרב, ואז לפקוד את המשכן. כשם שמביאים למקדש את החלק המובחר מהבהמות והתבואה, מביאים גם את החלק המובחר מנפש האדם, שזה הזמן המתאים אחרי ההכנה והתרחקות מהחלקים הגשמיים והטמאים.
מדוע לא ראוי להסתכל על כהן שעובד עבודה? או להקשיב לאדם שמתוודה על חטאיו? משום שאין באמת חיבור, הצופה לא יכול להבין להעריך ולהכיר את עצמת הרגשות שחש אותו אדם בשעת התקרבותו לה', ולכן המעשה ומשמעותו ייחרתו במוחו בצורה לא נכונה. האדם שעובד את העבודה, מגייס את החלק הכי רוחני והכי נעלה שלו, כדי לתקן את עצמו. האדם שצופה משתמש בסקרנות, בחויה מאד שטחית, ולכן הוא מעוות את המציאות שהוא רואה, הוא עושה ממנה הצגה. בדיוק ההיפך מהמטרה.
חז"ל הגדירו את הצניעות, שגם דבר ש'הכל יודעים', אין לדבר עליו במקום שלא מתאים. הענין הוא לא להסתיר משהו, אלא לבנות יחס נכון אליו.
לכן, הצניעות, והחיבור לקדושה, הם בסך הכל עשיית סדר. כל אדם, אפילו יליד פרימיטיבי, יש לו רגעים טובים, רגעים של התעלות, רגעים שהוא עושה דברים טובים, או לכל הפחות רגעים המסוגלים לכך. אפילו רשע גדול, נכמרים רחמיו לשניה אחת. אבל הכל מעורבב, תערובת קדושה בטומאה שהתרחשה בעת שבירת הכלים.
אנשים ניסו לעשות סדר לפי הגיון פילוסופי, ואפילו במקרה שהדברים היו נראים טוב 'על הנייר', בפועל לא יצרו טוב אמיתי, עמוק, שמהווה תיקון של האדם.
התורה מציעה לאדם, לכל יהודי: סדר, את כל החלקים הרוחניים והטובים, תתן לה', החל מכל דבר גשמי טוב, שממנו תיהנה בשבת, באכילת הקרבן בירושלים, בשמחה של מצווה. וכלה בחלקים הרוחניים שאותם תשמור לזמן העליה למקדש, לחג, לעמידה לפני ה' בעבודת הקרבנות או התפילה.
הפקידה הזו של ה' את עמו, שמושכת אליה את כל הטוב והקדוש בבני אדם, מלמדת אותנו גם על החיים האישיים וחיי המשפחה של כל אדם. המשפחה היהודית היא מקדש, ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם, איש ואשה זכו שכינה ביניהם. השולחן הוא מזבח. אבל המזבח נמצא בחצר. הבית עצמו הוא המקדש. וזו ענינה של הצניעות, סדר, חיבור, כל דבר במקומו ובזמנו. האדם אינו 'מה שהוא', אלא מה שהוא מעצב, והצניעות היא חלק מעיצוב המציאות העצמית.
המשפחה היהודית, היא המקום הפרטי בו כל אדם מביא את החלקים הטובים שלו, ברוחניות, בגשמיות, ובמצבי נפשו. וזו קדושת החיים. הגרעין של החיבור, בין אדם לאשתו, בין ההורים לילדים, ובין חלקי המשפחה המורחבת, נוצר מהחלקים הרוחניים והמעולים, מסעודות שבת, מהזמנים הטובים בהם מתכנסים ומתאחדים, מלימוד תורה משותף. בסופו של דבר המשכן למרות קדושתו הנשגבה, הוא רק זה שמלמד אותנו איך להתנהג בחיים, עבודת הקרבנות בטלה לזמן הגלות, אבל עבודת קדושת החיים והמשפחה, היא עבודתינו המרכזית.