ידוע שכאן באתר הכתובת לעשיית צחוק ממכחישי התורה והמסורת, וגם בעיצומה של המלחמה נמשיך לכתוש את כל אנשי חמאס או המיסיונרים הנוצרים שיכחישו את התורה ואת המסורת. אבל את אחינו היהודים לא, שכן איך אפשר לכתוב ביקורת על מישהו, שאולי שוכב עכשיו בשוחה בבוץ כדי להגן עליך? או על מישהו שאולי אחיינית שלו חוללה ונשרפה לפני שבוע? עקב היותה יהודיה! נתאפק עם העקיצות… מצד שני, המטרה שלנו היא ללמוד וללמד. לא נימנע מלענות תשובות לשאלות, אבל את האשמה נעביר הלאה, נתחלק באחריות.

חז"ל מספרים, כי יואב בן צרויה, עשה טעות גורלית במלחמה, משום שהמלמד שלו בתשב"ר לא לימד אותו בצורה נכונה. שר הצבא המופלא של דוד המלך, גיבור ישראל, לא קיבל את האחריות על עצמו, למרות שמאז חלפו הרבה שנים, 'שבשתא כיון דעל על', הוא חזר אל המלמד שלו עם חרב ביד ותבע ממנו דו"ח על הטעות…

ולכן, אם אני מקבל פניה להתייחס לדברים שכתב יוצא בשאלה פלוני, אני לא חייב להאשים אותו, אני יכול לחזור עם חרב אל המלמד שלו… מצד שני, גם המלמד לא צריך להיות הקרבן עכשיו, אפשר לגלגל את האשמה הלאה. ואפשר במקום לחפש אשמים, לחפש איך אפשר לתרום ולשנות.

אנחנו נתקלים הרבה פעמים באנשים מלאים טענות כרימון, למה יש אברכים ששותים קפה ולא לומדים? למה יש בחורים שלא עמלים בתורה ובכל אופן לא מתגייסים? למה יש אנשים צבועים שעושים וכו'. כמובן שזה כואב. אבל התגובה שלי לשואלים אלו: אני מבין שזה מאד כואב לך, מה אתה מוכן לעשות בשביל לתקן? כמה שעות בשבוע אתה מוכן  להתנדב לארגון שעוזר לאנשים כאלו? או אם אינך בר הכי ואתה עסוק בהיי טק כל יומך, כמה אחוזים מהמשכורת שלך תתרום למוסד זה?

בדרך כלל הנרגן אינו  מבין את הפואנטה, והוא פוטר את עצמו בטענה שהוא לא סומך על הארגון, ושם יש עסקן מושחת וכו', אבל עדיין נשאלת השאלה: כמה אנרגיה תשקיע בלתקן את המצב הזה? הרי לכל בעיה יש דרכי טיפול ופעולה. דוקא האנשים שפחות נרגנים ופחות מתלוננים, ורואים גם צדדים חיוביים, הם אלו שמוסרים הרבה פעמים את נפשם בשביל בחור צעיר, הם אלו שמוכנים להקדיש חצי לילה לדיון עם בחור כזה. והם אלו שגם לא יחסכו בכסף כדי לתרום, גם אם הם בסה"כ אברכים ולא מרויחים כמו אנשי הייטק.

אפילו טענת מליון הדולר: אנשים שמנסים לתקן מחרימים אותם! לא פוטרת אותך, אולי לא קל להריץ יזמות חדשות, בשביל זה יש רבנים וגדולי הדור, תיקח גיבוי רבני, תשאל ותתייעץ איך לעשות כל דבר, אף אחד לא יחרים אותך. אולי זה לא יהיה לפי הראש שלך, השאלה אם אתה רוצה לתרום לעם ישראל, או רוצה שהכל יהיה בראש שלך???

מכיון שהמלחמה הולכת להימשך זמן רב, ותפקידינו מתחיל כבר עכשיו, (כמובן הוא היה מאז ומעולם), לא נימנע מלעסוק בשאלות שמופנות אלינו, אבל נשתדל לעשות זאת בשמחה…

זה טקסט של בן צרויה שקיבלתי לפני שבועיים:

עד כאן בן צרויה. וכמו אצל בן צרויה המקורי, חבל לי על המלמד שלא הסביר מספיק על תורה שבעל פה. הוא היה חוסך הרבה אי הבנות וטרוניות, פשוט צריכים ללמוד, ולא כל מי שהיה בחידר זכה לזה, לא כל כך משנה מה הסיבה. אנשים אוהבים לומר שיציאה בשאלה תמיד יושבת על בעיות חברתיות, סוציולוגיות, וגם נפשיות. סטטיסטית זה אולי נכון (די הפוך מחזרה בתשובה, שמצויה בעיקר אצל מבוגרים מבוססים), אבל זו לא סיבה וזה לא תירוץ. הדת צריכה להיות טובה ומתאימה לכל סוגי האנשים, גם לאאוט סיידרים, גם לכאלו שלא מסתדרים עם אבא, וגם לבעלי הפרעת קשב וריכוז. בעיות אינן סיבה ליציאה בשאלה, והאחריות היא על המלמד, או על המלמד של המלמד… כואב לכם על יציאה בשאלה, כואב לכם על אחוזי ההתאבדות אצל היוצאים? תתרמו עבורם, לא תרומת אייפון אחרי שיצאו, זה נחמד אבל לא הסיפור. תתרמו עבור החינוך שלהם, תעשו שהתורה תשמח אותם והם לא ירצו לעזוב אותה. תעזרו לאנשים שעושים את זה.

מה קרה אצל ידידנו בן צרויה?

הוא טוען שמשכילים, כלומר אנשים ששנו ופירשו והפכו לאוטודידקטים בעלי דעה מורכבת על המסורת, זו תופעה שיסודה מתוך ידיעה ושליטה במקורות.

בכך כמובן הוא צודק, אדם חילוני שחוזר בתשובה, עשוי לקבל את התפיסה האידילית של המסורת, כמקשה אחת, במדה והשתכנע באמיתות המסורת, זה מספיק לו. אדם ששנה ופירש, או פירש חלקית, ויש לו 'בטן מלאה', לא יסכים לקבל את התפיסה האידילית, הוא יצביע על מקורות, בקיעים, וכו'.

מבחינה אמונית, כמובן שישנה התבגרות והעמקה, כשם שאת החיים אנחנו מבינים בתור מבוגרים אחרת מאשר הילדים, וכשם שאת ההורים שלנו אנו תופסים אחרת בתור מבוגרים, כך גם את התורה. ישנו גיל ההתבגרות בו אדם מגלה שזה לא תמים כמו שהוא חשב בתור ילד, ובסיומם של הקונפליקטים הוא אמור להגיע לבגרות, אדם בוגר מבין את מורכבות הדברים ויודע להעריך אותם.

לכן, למרות הקשר הסיבתי והנסיבתי בין קשיים בשלב של הבגרות וההשלמה עם ההורים, לבין קשיים בשלב של הבגרות וההשלמה עם המסורת. לא בהכרח שתהיה חפיפה, אדם עשוי שלא להסתדר עם ההורים שלו או עם המערכת, אבל כן להתבגר מבחינה אמונית. או להיפך כמובן. זו לא גזרת שמים. זה תלוי בין השאר גם במלמד (רק לא להיסחף יותר מדי עם להאשים אותו…).

מה הדליק את בן צרויה?

אני זוכר כשלמדתי בכולל, היינו לומדים הלכות שבת, וראש הכולל היה מביא צילומים של תשובות שכתבו כמה מהרבנים בדור הזה. מצד אחד הרב וואזנר (רב חרדי ידוע בבני ברק, חסיד), ומצד שני הרב פיינשטיין. כמעט תמיד, משהתחלנו לקרוא את התשובה היינו יכולים לאשר כי הרב וואזנר יחמיר, ויתפוס את הגישה המחמירה. ולעומת זאת הרב פיינשטיין יקל.

יש רבנים מקילים ויש רבנים מחמירים, אכן, זה הרי ידוע לנו כבר מבית שמאי ובית הלל, מדוע זה מהווה בעיה?

בן צרויה אפילו לא מסביר, משום שהוא מניח, אולי, שפוסקי הלכה הם רובוטים שאמורים לנתח לפי כללים את הטקסט, ולכן קיומה של נטיה להחמרה היא חריגה ממה שאמור להיות.

אמנם, אם כך, אפילו בלי נטיה להחמרה, אם רובוטים מנתחים את הטקסט לפי כללים איך בכלל יש מחלוקות?

ברור שהמחלוקות נובעות מכך שההבנה שלנו, כל בני האדם, גם החכמים ביותר, היא הבנה אנושית.

בעצם אין שום משמעות ושום קיום ל'דבר אלוהי' מבלי תיווך אנושי. יש לנו בתורה טקסט שה' אמר, משה רשם אותו מפיו, אבל מה הטקסט הזה אומר? משה הסביר לנו, אבל מה דברי משה אומרים? תמיד בסופו של דבר ההבנה שלנו היא סובייקטיבית ואנושית. העולם והטבע הם יצירה אלוהית, אבל מה הם אומרים? השמים מספרים כבוד אל, איך הם מספרים? דרך הבנה אנושית.

לבני אדם, אין דבר ה' אובייקטיבי, אין רובוטים או בינה מלאכותית שיוכלו לתת לנו את דבר ה' כשלעצמו. כי טקסט תמיד צריך פרשנות, והפרשנות היא אנושית.

דוקא משום כך, מובנת חשיבותה של המסורת. המסורת היא המקסימום שבני אדם יכולים להתקרב לדבר ה', על ידי דבקות בכל ההלכות שנמסרו בתורה שבעל פה, על ידי דבקות בתלמידי חכמים שהם עצמם נדבקו בתורה ובתלמידי חכמים, מגיעים למקסימום של החיבור.

כל זה כמובן בדרך הטבע, עוד לפני שאנחנו מביאים בחשבון את זה שמי שנתן את התורה הוא אחראי למנגנון שישמור אותה, והוא זה שנתן לנו אותה עם תושבע"פ ועם הציווי לציית לזקני וחכמי הדור. ולא לפעול לפי כללים אובייקטיביים וכו'.

ולכן, זה שלחכמים יש שיטות שונות, לא גורע כלום ממהות התושבע"פ ומהמחויבות אליה. להיפך, זו חובתם של החכמים להבין ולנתח את התורה לפי השיטה שה' חנן אותם, זה החלק שלהם בתורה, חז"ל תמיד מנו את התכונות של החכמים, זה סיני, זה עוקר הרים, זה בור סוד, זה נימוקו עמו, אלו שיטות שונות של לימוד.

עם כל הכבוד לזיכרון מהכולל, הרי זה שיש שיטת הגר"ח מבריסק, ושיטת הגר"א, ושיטות חכמי ספרד, וכו' אלו ידיעות בסיסיות. יש שיטות לימוד,  חשיבה, וניתוח, שונות. יש דעות שונות, ולכן התורה קובעת היררכיה של פסיקה, איך מכריעים בין השיטות.

ולכן יש מקום גם לבן צרויה, ליישם את השיטה שלו בלימוד, יש מצב שהוא יהיה בעל נטיה מקילה, אבל גם זו לגיטימית, כל עוד הוא לומד תורה לשמה ועושה את המקסימום מצידו כדי להבין את התורה ואת ההלכה,  ובהתאם לכללי הלימוד והפסיקה.

אם כי זה לא מדוייק שהרב וואזנר הוא 'מחמיר' ור' משה הוא 'מיקל'. הרב וואזנר בעל נטיה שמרנית, אבל דוקא בתחום של מראות מיוחסות לו קולות גדולות. לר' משה יש כמה קולות מפורסמות, ויתכן שחלק מהם קשורות לשעת הדחק של מצב היהדות באמריקה (כמו חלב נכרי), אבל בפסיקה היומיומית והסיזיפית הוא לא מיקל שיטתי, הוא פשוט עצמאי ומכריע לפי מה שעולה לו מן הסוגיא, ולא תמיד לפי מה שמקובל. זה יוצא גם לחומרא.

ואם כבר נגענו בשיטותיהם של רבותינו הפוסקים, הבה נמשיך:

אבל זה לא היה ההבדל היחיד בין סגנון התשובות של שני האנשים האלו. תשובותיו של הרב פיינשטיין תמיד היו עשירות יותר, עשירות במקורות, בסברות יצירתיות ומעניינות. לעומת זאת תשובתיו של הרב וואזנר היו מאוד דלות. גם במקורות, וגם ביצירתיות. כמעט תמיד הוא היה משלב איזה מחשבות שמרניות בנאליות של "וכן נהגו אבותינו ורבותינו" ובכך הרבה פעמים היה מסתיים הדיון.

יש משהו בהתרשמות הזו, אבל ההגדרה לא מדוייקת. הרב וואזנר בהחלט תלמיד של הגישה השמרנית. גם אם הרב וואזנר היה נשאר בלובלין, ור' משה היה נשאר בליטא, עדיין, הרב וואזנר קשור לשיטה האוסטרו הונגרית, שהיא הרבה יותר שמרנית, תלמידי החת"ס. ור' משה מייצג את השיטה הליטאית, שהיא הרבה יותר עצמאית, תלמידי הגר"א.

ר' משה בהחלט היה מאד יצירתי ומאד חדשן, זו בהחלט גאונות, אבל בתולדות הפוסקים בד"כ מי שמאד חדשן, חלק מדבריו לא מתקבלים. כי הלכה צריכה להתקבל על הרוב. מחברים כמו מהרש"ל בדורות הקודמים, או הרוגאטשובי בדורות האחרונים, הרבה פעמים מגיעים לחידושים שהם דעת יחיד. ולכן לפסיקת הרב וואזנר יש גם מעלה שהיא יותר מתקבלת על לב רוב הפוסקים ושיטות הפסיקה.

אבל יש כאן גם טעות עובדתית, הרב וואזנר מביא הרבה יותר מקורות מר' משה. ר' משה כמעט ואינו נזקק למקורות, ובפרט לא לתשובות אחרונים (אא"כ מביא כדי לחלוק), מכיון שהוא עצמאי ויצירתי. היום קראתי סימן בדברות משה, גאונות צרופה, ובלי מקורות, הכל ניתוח שלו את דברי רש"י ותוס'. בעוד כל ראשי הישיבות בני דורו עמוסים בסברות אחרונים ובדיונים עליהן.

ומה עוד?

זו אנקדוטה לתופעה מעניינת אצל אנשי הדת, שאני שמתי לב אליה בעיקר כאשר עסקתי ביצירותיהם של פוסקי ההלכה. והיא, שככל שהכותב או הפוסק מפגין יותר בקיאות ו/או יצירתיות בכתיבת הדברים שלו, כך הגישה ההלכתית שלו תהיה פחות מחמירה.

שוב, בכל רעיון יש משהו, שכן כדי להקל, כלומר לשנות משהו שהגישה הראשונית, המושכל ראשון, היא להחמיר, צריכים להשתמש או בבקיאות, למצוא איזה מקור נעלם, או ביצירתיות, לחדש סברא חדשנית.

אבל, זה רק כלי שימושי. אין כאן בהכרח קשר אמיתי. למשל בבריסק יש המון חומרות יצירתיות. שם זה עובד הפוך, המושכל ראשון הוא שמותר, אבל עם גאונות יצירתית אפשר למצוא גם חומרא… וכך גם לגבי בקיאות, מי שמספיק בקי תמיד ימצא איזו שיטה להחמיר…

יצירתיות, או בקיאות, מאפשרים לחכם לפתח דעה שונה, אם לקולא או לחומרא, זו כבר שאלה אחרת.

לפעמים אכן משתמשים בתכונות אלו כדי להקל בשעת הדחק, במשך הדורות היו תקופות שהיו קשיים גדולים לקיים הלכות מסויימות. למשל איסור חדש באירופה. ולכן היו הרבה חכמים שסמכו על דעות יחיד נידחות, או על רעיונות מאד מחודשים, כדי להקל בשעת הדחק. וזאת לפי הוראת המשנה בעדיות שבשעת הדחק סומכים על היחיד. וכשם שסומכים על יחיד, סומכים גם על סברא מחודשת (כך מצאנו עוד בעגונות, בדברי הסמ"ע לענין היתר עיסקא, ועוד).

כדי שההלכה תהיה נצחית, היא חיבת להתחשב בשעת הדחק. אם לא היתה אפשרות להקל בשעת הדחק על שיטה יחידה, היתה שמירת ההלכה בעצמה בסכנה. כמובן שלא כל דבר ניתן להתיר, ולא כל שעת דחק מתירה, אבל אפשרות כזו קיימת, והיא חשובה למען נצחיות ההלכה.

בכל אופן לגבי השכיחות של בקיאות ויצירתיות עם מגמה להקל, ייתכן שיש כאן הטיית אישור, שכן פסיקות כאלו מתפרסמות יותר, ובפרט שיש באמת שעת דחק בתחומים שונים. וייתכן שאולי באמת יותר מצוי שפוסקים מקלים משתמשים בשיטה כזו.

אני יודע כי אבחנה זו היא סובייקטיבית לחלוטין, כיוון שלא כל אחד מתרשם באותה מידה מקטעים כאלו או אחרים, אבל אני מציע אותה כבסיס לתופעה רחבה יותר שנראה בעולם הגדול כי ישנה מגמה שככל שהאדם משכיל יותר, ככה דעותיו מקובעות פחות, גמישות יותר, ובהרבה פעמים התוצאה של הגמישות הזאת היא גם חוסר עניין באחיזה עיקשת של האמונות הדתיות.

כאן כבר בן צרויה ממש טועה לדעתי, ואני אשתדל להגיד את זה בשמחה… אנשים שחונכו באקדמיה, הם מקובעים באופן חזק לא פחות מאנשי דת. כמובן שהם גמישים לרעיונות אתאיסטיים או ליצירתיות בהיי טק, אבל ביחס לאנשי דת, כאנטי תזה, הם מקובעים לא פחות ואפילו יותר. הקונספציה בה נפלנו בשמחת תורה השנה, קשורה בין השאר לאנשים משכילים שהיו מקובעים על תזה ולא היו מוכנים להסתכל למציאות בעיניים.

ההסבר לתופעה זו היא כנראה זה שככל שאדם מתבגר יותר מנטלית, הוא מבין מה שהפוסט-מודרנה מבינה היום, האמת היא ארעית, ערפילית עד כדי לא קיימת. העסק באמונות גדולות ומשיחיות הוא מיותר ואף מגוחך, כיוון שהמציאות וההיגיון מעידים כאלף עדים כי חוקי הטבע הם היחידים השליטים. על כן, אך טבעי שמי שעושה הרבה שימוש בהיגיון, יתקשה לשלב חשיבה לא-הגיונית או פחות-הגיונית בתוך מערך השיקולים שלו.

כאן מתערבבות שאלות ערטילאיות כגון לתפוס את מהות הקיום, משיחיות, וכדו', עם שאלות פרקטיות ומציאותיות. כגון גמישות בהלכה, בדעה פוליטית, וכו'. האנשים ה'מבוגרים מנטלית' מהאקדמיה, יודעים אולי שלהבין את מהות הקיום זה מסובך, אבל אין שום קשר לאמת הפשוטה והבסיסית בחיים.

אני חושב שהמציאות היא להיפך, האנשים ה'בקיאותיים', הם בדרך כלל אנשים שהינם נעדרי יכולת עיונית, אין להם כ"כ דעה עצמאית, אבל הם שוקדים על הספרות ומכירים הרבה מקורות, זה שימושי, אבל גורם הרבה נזק כשהם חושבים שהם גם מבינים. מי שמכיר הרבה מקורות לא בהכרח מבין. יש כאלו שזוכים לזה ולזה. אבל העיקר תלוי באנשים שמבינים ויודעים מה הם מדברים.

בנוסף לזה, יש משהו מיוחד שמוסיף ליחס הציני להלכה אצל הבקיאים במקורות היהודיות. מי שיודע גמרא, ולמד את הראשונים, יודע כי ההלכה נקבעת על פי אוסף כללים לא מוגדר. לפעמים שיקולים כאלו גוברים, ואחרים נופלים.

ה"יהדות" ומקורותיה, הם מגוון רחב של דעות, התלמוד הוא אסופה של יצירות אמרות וברייתות, ההתנגחות ביניהן היא תמידית. אין קוהרנטיות, אין לוגיקה הלכתית שמנחה את כותבי ההלכה. כן יש ניסיון למצוא איזו שהיא מתודה, כמעט כל הניסיונות כשלו במוקדם ובמאוחר.

אכן, הנסיון למצוא סט של כללים שניתן ללמד אותם לרובוט, או 'למצוא מתודה', הוא אכן עקר, הכללים הם מדומים, וזו היתה חלק מהביקורת על ספרים כגון 'מדות לחקר ההלכה'. אין מדות ואין קיצורי דרך, פשוט צריכים להכיר וללמוד כל סוגיא כדי להוציא ממנה מסקנות, האנשים שמנסים לעשות קיצורי דרך מגיעים לתוצאות מביכות.

וזה גורם לזה שככל שאתה מתוודע יותר למקורות היהודים ככה היחס שלך להלכה יהיה הרבה פחות מיסטית, והרבה יותר צינית. ולפעמים עד כדי זלזול מוחלט.

שוב, אם אתה נשאר בהנחות היסוד של המלמד, זה אכן מבלבל אותך, אבל הגיע הזמן להתבגר, ולהבין איך אפשר לשמוח עם התורה, בתור אדם מבוגר שמבין מורכבות.

מעניין שגם בגמרא היו מכירים בתופעה הזה, סיפור על "סוגיית כחל" במסכת חולין (דף קי) מגלם בתוכה את התופעה הזאת:

הסיפור הוא על אמורא בשם "רמי בר תמרי" מהעיר הבבלית 'פומבדיתא' שנקלע לעיר בשם סורא בערב יום כיפור. כיוון שבסורא אסרו הרבנים לאכול את ה"כחל" ( – העטיין של הפרה, האיבר ממנו הפרה מניקה), בגלל שהוא מכיל חלב, ויש חשש לבישול בשר וחלב יחד, הוציאו כל בני העיר את ה"כחל" וזרקו לאשפה.

הלך האורח רמי, ולקח את כל ה"כחל" שנזרק ואכל אותם.

תפסו אותו והביאו אותו לרב העיר "רב חסדא", שאל אותו רב חסדא: למה אתה עושה ככה?

ענה לו רמי: אני גר בעיר שהרב מתיר את הכחל באכילה.

ולמה אתה לא נוהג כמונו?

אני לא סבור שיש לנהוג כמוך, כיון שלא הייתי בתחום השיפוט שלך

לאחר עוד כמה תהיות של רב חסדא על הזלזול של רמי בהלכה הוא הבחין כי הוא לא היה מניח תפילין, אמר ליה: מאי טעמא לא מנחת תפילין?

אמר ליה: אני חולה מעיים, ואני פטור

אבל, הוא רואה שגם ציצית הוא לא שם, "רמי", שאל אותו רב חסדא: ומה זה שאתה בלי ציצית?

רמי מצא גם לזה הצדקה הלכתית.

הדיון מסתיים כשרמי מבחין בבנאדם הקשור ומצפה לעונשו, כשתהה על הסיבה שהבנאדם נכפת, אמרו לו כי זה מה שבית דינו של רב חסדא עושה לבנאדם שלא מספיק כיבד את הוריו.

רמי, לא היה יכול לעמוד מנגד, אז הוא ביקש מרב חסדא שישחררו אותו "שבקוהו!" דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה,

זה לא העסק שלכם.

שימו לב: אנחנו פוגשים פה סיפור של רב, המגיע לעיר שמרנית, אבל מתנהג בצורה לכאורה מופקרת לחלוטין מבחינה הלכתית. אינו מניח תפילין, הולך בלי ציצית, ומערער על כל כללי ההלכה המוכרים.

ומה הייתה תגובות רב חסדא? הוא לא צעק עליו: "אפיקורוס, צא טמא!" כמו שסביר להניח היו עושים לו היום, תוך תיוג שמו כרב "ליברלי" שמאלני ומתחנף.

רב חסדא אומר לו: "חזינא לך דחריפת טובא", אני רואה שאתה חריף מאוד, חכם מאוד.

הצטנע רמי ואמר, אם תבוא אי פעם למקום מגורי (פומבדיתא) אני אראה לך מה זה אנשים חריפים…

סיפור זה ממחיש את היחס של חכם התלמוד להתנהגות המקלה של רמי, האסוציאציה של רב חסדא הייתה שהסיבה שרב מרי מרשה לעצמו להקל ולזלזל כל כך בהלכה, זה דווקא בגלל שהוא מספיק חכם וחריף.

אז הנה, גם חכמי התלמוד הכירו את התופעה הזאת.

בהחלט, זה ממחיש מעולה, כשאתה מצלם קטע וידאו קטן של עשר דקות, שני אנשים יכולים לומר את אותם דברים, ובכל אופן, הם אנשים שונים ומנוגדים.

מדוע?

משום שאחד, כשהוא מכיר במורכבות, הוא יודע לשלב אותה בתוך עולם החכמה והידע שלו, ואילו חברו, מתבלבל, הוא נהפך לאדם ציני שיודע רק לשתף את הקושי שלו עם אחרים, ואין לו עם מה לחבר את זה.

אדם שמגיע לעיר אחרת, ומסביר להם את הכיוון, מראה להם שהם לא יודעים הכל, ואולי אפילו שהולכים להעניש מישהו באופן לא מוצדק. יכול להיות אדם חריף מאד, חכם יותר מהם. אבל אכפת לו מהאמת ומקיום ההלכה לא פחות מהם. הוא רק רצה ללמד אותם לקח. אבל אדם כזה יכול להיות גם ציניקן שמשתמש בידיעות שלו סתם, הוא לא באמת חולה מעיים, הוא רק יודע שיש לו תירוץ טוב (כמו שאומרים: שני דברים אתה צריך לזכור כשמתארחים במקום חרדי, שואלים אותך התפללת מנחה? תגיד כן, בשרי? תגיד לא). לא באמת אכפת לו מי ייענש בהתאם להלכה, הוא רק מכיר איזה שו"ת שאומר שהוא פטור ושמותר לו להגיד קים לי.

זה תקף בכל תחום, אדם יכול להיראות כאילו שהוא מאד חכם, כשהוא מבלבל אחרים עם כל מיני פרדוקסים שקרא באיזה שהוא מקום, האם זה אומר שהוא אכן מבין בפיזיקה  ומדע? לא חייב להיות, צריכים לראות מה הוא עושה בהמשך, אם יש לו מה להגיד, או שהוא רק חוזר על כמה שאלות ששמע וזה הכל.

מוסיף עליו רבי עידן חדש וכותב:

בן צרויה סיכם די טוב את דעתי על ההלכה הרבנית, ואוסיף כמה מילים:

אחת התופעות שהכי השפיעו עלי ועל דעתי על ההלכה הייתה ההתפתחות הסטיכית, הבלתי צפויה של ההלכה, והעובדה שהיא בעיקר נקבעת באמצעים שרירותיים, כאשר לרוב היא נקבעת בכלל בידי ההמון ולא בידי רבנים.

מצד אחד, המיינסטרים האורתודוקסי לא נוהג לפי שיטת החזון איש בבניית סוכות, אבל כן קיבל באופן מוחלט את איסור החשמל בשבת, גם כאשר אינו מבעיר.

מצד אחד, הרב אלישיב והרב וואזנר נחשבים פוסקי הלכה מדרג ראשון, אבל הציבור החרדי החליט להתעלם ברובו מהאיסור שלהם להיות מנוי על השבועון 'משפחה' או על האינטרנט.

וזה גם תלוי בתקופות. אם בתחילה ספר הפסיקה הביתית העיקרי בירושלים היה ה'חיי אדם', בשלב מסוים בעקבות פופולריות ועלייה במכירות הספר – נכנס ה'משנה ברורה' כמילה האחרונה, למרות שלא תמיד מסכימים ביניהם. ההלכה היא במידה מסוימת עניין של ביקוש והיצע.

אם בתחילה רבי יוסי הגלילי היה אוכל בלי שום בעיה תבשילי עוף בחלב, היום מי יעשה זאת ייחשב כופר לחלוטין.

בסוף בסוף, ההלכה מושפעת מהפוליטיקה והכלכלה, יותר מאשר בידי מומחיות או צדיקות של הפוסקים.

ודוגמה אחת אחרונה מיני רבות: 'הלכה כרב נחמן' בגמרא נפסקה בגלל שהוא היה מקורב לראשות הגולה, שהיו פיזית יכולים לאכוף את דעתו ההלכתית, בניגוד לבעלי הפלוגתא שלו.

הקשבנו לו, ועכשיו נלמד ביחד:

אחת התופעות שהכי השפיעו עלי ועל דעתי על ההלכה הייתה ההתפתחות הסטיכית, הבלתי צפויה של ההלכה, והעובדה שהיא בעיקר נקבעת באמצעים שרירותיים, כאשר לרוב היא נקבעת בכלל בידי ההמון ולא בידי רבנים.

שוב, עידן מחפש כללים קוהרנטיים, כמו במתמטיקה למשל. זה 'בלתי צפוי'. מפריע לו שמי שקובע זה 'ההמון' ולא אנשי המקצוע.

אבל זה סוד חיוניותה ונצחיותה של ההלכה. קודם כל, נכון, הקובע האחרון הוא העם, לא בהכרח 'המון' במובן של דלת העם, העם מורכב מהרבה תלמידי חכמים, נקיי הדעת, ואנשי רוח, לא רק מי שיושב בבית הדין הוא החכם. התורה לא מופקדת אצל אנשי מקצוע, היא שייכת לכל העם, והקביעה של העם היא באמת המילה האחרונה. תקנה שהעם לא קיבל – בטלה, אפילו אם משה רבינו תיקן אותה. במקרה של מחלוקת שלא הוכרעה – מה שנוהגים זה קובע את ההלכה. ואפילו במקרה שאין גיבוי הלכתי, מנהג בהרבה מקרים נתפס כמחייב.

אכן ההלכה לא צפויה, כי היא נקבעת שוב ושוב בכל דור על ידי החכמים, היא תורת חיים, זו התכונה הכי חשובה שלה, ולכן יש תורה שבעל פה, כפי שמסביר הנצי"ב. התורה היא בליבות החכמים. המתמטיקה צפויה, כל אחד יכול לקרוא אותה בספרי הלימוד, המתמטיקאים הם אלו שיודעים הרבה, ואולי גם גילו נוסחה, אך ברגע שגילו אותה היא עובדה אוניברסלית. אבל התורה היא לא טקסט, אין משמעות לטקסט מבלי שיהיה עם שיקבע את צורת הקיום והחוייה שלו.

מצד אחד, המיינסטרים האורתודוקסי לא נוהג לפי שיטת החזון איש בבניית סוכות, אבל כן קיבל באופן מוחלט את איסור החשמל בשבת, גם כאשר אינו מבעיר.

זו באמת לא שאלה כלל, וכי כל פסיקותיו של אותו פוסק הן טענה אחת? יתכן בהחלט שיהיו טענות של פוסק אחד שיתקבלו וטענות אחרות שלא יתקבלו. וכי בכל מקום פוסקים כמו הרא"ש? או כמו רעק"א? ואם כן מאי שנא החזו"א?

ועוד, גם לפי החזו"א מדובר בחומרא לכתחלה, כי הוא  מודה שמעיקר הדין גם מעמיד מק"ט כשר. משא"כ בחשמל. לגבי סוכות המשנה ברורה מיקל, וכן המג"א בתירוץ אחד. ובודאי המיקל יש לו על מי לסמוך, לגבי חשמל רוב פוסקי דורינו הסכימו לחזו"א. אז אין באמת שום סיבה לבא בטענות על ההמון.

מצד אחד, הרב אלישיב והרב וואזנר נחשבים פוסקי הלכה מדרג ראשון, אבל הציבור החרדי החליט להתעלם ברובו מהאיסור שלהם להיות מנוי על השבועון 'משפחה' או על האינטרנט.

כאן כבר נכנסים לנישה 'השקפתית', שהיא באמת לא הנושא, הן משום שבאמת אנשים פחות מצייתים בנושא זה, והן משום שסוג האיסור תקפו ומהותו, שונים מנושאי הלכתיים. וכמו שאמרנו לעיל, אם יש טענות על הציבור, יאללה בא נתגייס לתקן אותו, אין שום קשר להסקת מסקנות על משה רבינו והר סיני, מכח זה שאנשים קוראים רחמנא ליצלן עיתון משפחה…

וזה גם תלוי בתקופות. אם בתחילה ספר הפסיקה הביתית העיקרי בירושלים היה ה'חיי אדם', בשלב מסוים בעקבות פופולריות ועלייה במכירות הספר – נכנס ה'משנה ברורה' כמילה האחרונה, למרות שלא תמיד מסכימים ביניהם. ההלכה היא במידה מסוימת עניין של ביקוש והיצע.

נו באמת, ידידי היקר, בגלל 'עליה במכירות הספר'? אתה רציני? בין החיי אדם למשנה ברורה עברו כמה דורות של בירורי הלכות, החיי אדם הוא דעת יחיד, המשנה ברורה מלקט את כל הדעות, המשנה ברורה התקבל כי הוא ספר טוב של פוסק הדור. זה כמובן לקח זמן, כמו כל שינוי, אבל זה רק מהווה דוגמא טובה, איך ספר טוב מתקבל.

אם בתחילה רבי יוסי הגלילי היה אוכל בלי שום בעיה תבשילי עוף בחלב, היום מי יעשה זאת ייחשב כופר לחלוטין.

ואיפה הבעיה? כך מצווה התורה, כשיש שאלות צריכים להכריע בהן. עוף בחלב זו גזרה דרבנן, ריה"ג לא קיבל אותה, הרוב הכיר בזכותו של המיעוט לנהוג כדעתו במקומו, אבל בסופו של דבר מקומו כבר לא קיים ודעת הרוב קובעת.

מה המשמעות של להצביע על דעת מיעוט? את זה יש גם בבג"ץ, אז מה?

בסוף בסוף, ההלכה מושפעת מהפוליטיקה והכלכלה, יותר מאשר בידי מומחיות או צדיקות של הפוסקים.

זאת מנין לך רבינו? מה קשור הכלכלה? האם אתה רומז לתזה של 'עליה במכירות'??? האם לחפץ חיים היה מהלכים פוליטיים? ההיפך הוא הנכון, הוא היה רחוק מאד משיחה ושיגה של האליטה הליטאית, האור שמח שהיה גאון הגאונים, לא הבין מדוע פונים אל הח"ח, אבל הספר שלו דיבר בעד עצמו. הח"ח התקבל למרות הפוליטיקה, לא בגללה.

קשר לפוליטיקה תמיד יש, לצערינו, ייתכן בהחלט שפוליטיקאי יקדם מישהו שהוא חפץ ביקרו להיות רב ראשי, וזה יוכל להפיץ את משנתו ופסיקתו. אסור לשכוח את זה, אבל לייחס את המדרג ההלכתי לפוליטיקה, זה עדיין רחוק. היו רבנים ראשיים שלא השאירו חותם, והיו כאלו שלא נשאו שום משרה והשאירו חותם  לדורות.

גם מדע קשור לפוליטיקה, פוליטיקאים ועסקנים יכולים לקדם אנשי מדע, אבל למזלינו זה לא חזות הכל, ועדיין המדע קיים למרות הטבע האנושי.

ודוגמה אחת אחרונה מיני רבות: 'הלכה כרב נחמן' בגמרא נפסקה בגלל שהוא היה מקורב לראשות הגולה, שהיו פיזית יכולים לאכוף את דעתו ההלכתית, בניגוד לבעלי הפלוגתא שלו.

כאן אני כבר ממש כועס (על המלמד כמובן, לא על עידן), הלכה כרב נחמן – רק בדיני ממונות, באיסורים הלכה כרב ששת. הסיבה היא משום שרב נחמן היה דיין, בדיוק כמו שהלכה כרבי נתן בדיני "דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא", מי שדן דינים בפועל, הלכה כמותו. מעשה גדול מהלכה תיאורטית.

בעזרת ה', אנחנו עוד הולכים לשמוח והרבה, בשמחת עם ישראל עם התורה, הגיע הזמן להתחיל לעבוד על זה.

ובינתיים לא  נשכח ולא נסלח.

ציון – הלא תשאלי???