שיעור בישיבת דרך ה'
לצפיה בשיעור כאן
מנין המצוות הוא נושא שיש בו מבוכה רבה, כשרואים ריבוי השיטות, מבינים שלכאורה אי אפשר באמת לשחזר ולדעת איך ספרו תרי"ג, ונראה שצריכים כביכול 'לשחק', להחליט להוציא או להכניס מתוך המנין רק כדי להגיע לאיזה מספר. וגם לגבי הכללים נראה אצל כל שיטה שיש כללים לא מובנים, כמו הבה"ג שסופר דרבנן, או הרמב"ם שתולה את הנלמד ביג' מדות אם אמרו בגמ' שזה דאוריתא בצורה מפורשת או לא, למרות שהכלדאוריתא, לפחות לפי ביאר הרשב"ץ, וגם הרמב"ם עצמו בהקדמה.
ובאמת גם בדורות ראשונים כבר פסקו מלעסוק בו, וכל המחברים נמשכו כל אחד אחרי הרמב"ם או מונים אחרים. והדיונים בנו"כ הרמב"ם הם בעיקר ליישב דעת הרמב"ם, וגם הרמב"ן היה לו ענין ליישב דברי הגאונים שהרמב"ם ביטל דבריהם בחריפות. והרשב"ץ בסוף ספרו מקבל את הס"ד של הרמב"ן, שלא ברור אם המספר תרי"ג הוא עיקרי. (יסודו במימרת ר' שמלאי, אבל בבבלי נמצא גם בבריתות שבת פז. יבמות סב., ובאותן הבריתות כשמובאות בירושלמי תענית ד ה ותוספתא סוטה ו ליתא, ואפשר שהכניסוהו לפי המקובל). ובשם הגר"א נאמר שאין טעם לעסוק בזה (מעלות התורה).
יש תועלת במספר תרי"ג גם בקירוב, וגם הרמב"ן עצמו נראה שסובר דאפשר שאין בידינו אלא קירוב, אבל זה מכריח עכ"פ את כל הכללים שמונעים ספירת לאוים כלליים ועוד דברים שאם היינו מונים היה הרבה יותר מתרי"ג. ובזה נפ"מ להלכה כאמור.
ובאמת יכול להיות שיותר חשוב להבין מה היתה תפיסת קדמוננו בנושא זה, מאשר לשחזר את הספירה המדוייקת.
היתה חלוקה קדומה של יותר מאשר לאוין ועשין, החלוקה של הגאונים מסתמכת על מאתיים עשין המוטלים חובה על היחידים, רעז' לאוין ליחידים, עא' עונשין, וסה' פרשיות – דברים הנמסרים לציבור ולב"ד, ונראה שהיתהבריתא כזו. ובכמה מקומות סופרים חז"ל במדרש מספר של פרשיות. והרי"ףפערלא מביא כמה מדרשים דומים, כמו: "מצוות עשה ומצוות לא תעשה ועוד כמה מצוות" (מדרש תהלים קיט), "עונשין ואזהרות ושאר מצוות" (מדרש רות ספ"א). ובספרי דברים ב: "כל הדברות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הכללות והפרטות, הגופים והדקדוקים". וכך בדרשא אחרת המובאת בילקוט פ' נשא.
לפי החלוקה הזו אין כאן רק מספר של מצוות, אלא גם ביאור לתורה.
ואילו בכללי הרמב"ם הוא מאריך לשכללם שלא יהיו ביאור לתורה, וכך למשל כללו המפורסם שמה שביארו חכמים ביג' מדות, אפילו אם דינו כדאוריתא, אינו יכול להימנות כמצוה ממנין המצוות. דאין המטרה לבאר, גם הביאור האמיתי, אלא לספור ולמנות. והרי הרמב"ם הוא זה שהולך בהכללה גדולה שכל המצוות קיבל משה עם ביאוריהם וכל הביאורים מסיני.
ואילו הקדמונים שמנו לפני הרמב"ם, לא היו צריכים לשרשים ולכללים, ואין מנינם מיוסד על שיטה מופשטת, אלא על קריאת התורה. והרמב"ם אומר על בה"ג והגאונים שהעתיקו זה מזה בלי השתכלות.
ובאמת יש שתי גישות עיקריות להבין את מנין המצוות, אם כביאור לתורה, ואם כהכנה לשו"ע.
בודאי שכשהרמב"ם רוצה לכתוב משנה תורה, הוא חייב לדעת מנין המצוות, כי בלי זה א"א לדעת מה מוגדר כלאו ומה כעשה, היכן עובר עליו בשני לאוין, היכן עדל"ת, על מה לוקה, ועוד הרבה פרטים שתלויים בחלוקת הלאוין. כמו שביאר בהקדמתו.
אבל הספירה של הקודמים לרמב"ם, נראה שענינה הוא ביאור והבנת התורה.
התורה בעצם כתובה בצורה של סיפור, ונקראת שירה, וגם החוקים הרבה פעמים הם סיפור. כשמשה אומר 'וערפכם לא תקשו עוד', זה סיפור של מה שהוא אומר, מוני המצוות מנו את זה כמצוה, הבה"ג והרמב"ם, ואילו הרמב"ן סובר שזו הבטחה.
עם זאת מעניין שרס"ג לא מנה את לידע שיש אלוק, לייחדו, לאהבו, לדבקה בו, להשבע בשמו, והלכת בדרכיו, ונקדשתי, לא מנה את פרו ורבו, את לנכריתשיך, ואהבתם את הגר, אל תפנו אל האלילים, לא תאבה לו. בעצם ניתן להגדיר אותן כמצוות, אבל תוך כדי קריאת התורה זה יותר מדי עומד ברקע של הדברים, כחלק מהכלל, ולא כמצוה.
מצד אחד, לקחת את הדברים ולהגדיר אותם, כמצות עשה, כלא תעשה, זה מאד מצמצם אותם. הרי אפילו פרשיה שעוסקת בחוק, היא מספרת סיפור שלם, על כל ההיבטים שלו, על המעשה השלילי, המשמעות שלו, ההשלכות שלו, ולהפוך את זה לאיסור מוגדר זה כבר צמצום, זו ההלכה. אבל לקחת את התורה ולצמצם אותה למצוה, זה צמצום.
מצד שני, בלי זה התורה כספר החתום, לא רק הלכתית, אלא גם רעיונית, לכל דבר יש את המסר שלו, ואת מה שלומדים ממנו.
ז"א, לספור את המצוות ולהגדיר כל קטע, זה להוציא משהו מהתורה, ואחרי שמוציאים, לצמצם אותו.
לכן אנחנו צריכים להבין שהמנין הזה הוא לא התורה עצמה, הוא רק דבר שמוציאים ממנה.
ואפשר לומר, שאין זה נכון שהקב"ה מצוה כאן עשה ולא תעשה, התורה היא הרבה יותר מאשר 'עשה', אלא שאנחנו כשרוצים לכתוב שו"ע צריכים להוציא מזה עשה או ל"ת, זה התושבע"פ, ולא התושב"כ.
הנסיון של הראשונים להבין את המספר, הוא מכיון שחז"ל הוציאו ממנה מנין, להתחקות אחרי התפיסה של חז"ל איך הם תפסו את התורה. לכן להשיג את המספר המדוייק של תריג', זה פחות חשוב. חשוב להבין איך חז"ל חילקו את התורה ואת המצוות. וכאן הבה"ג הסתמך על רוח הדברים שקיבל מרבותיו ושראה בחז"ל, ואילו הרמב"ם העמיד את הדברים על החכמה ועל העקרונות המופשטים. ועל מחברי האזהרות הוא אומר שמחבריהם משוררים לא רבנים.
ויש באמת בהלכה התייחסות לקריאת התורה, כמו שאומר הרמב"ם ע"י משוררים, והוא הלכה שהצדוקים מודים בה, שנחשבת כמפורשת, לענין הוריות, וגם יתירה מכך מצינו בתו' חגיגה יח. שאסמכתא שהצדוקים מודים בה, למלאכת חוה"מ, יש לה דין של דאוריתאלענין לפני עיור. אם זה עולה מרוח הדברים עד שגם בלי חכמת התושבע"פ אפשר להבין, זה נכלל בתורה.
המתווך של הרמב"ם לחז"ל היה החכמה, שחכמת התורה היתה אצלם ובודאי היו חכמים, ולכן הדרך להשיג עומק דבריהם הוא דרך החכמה שאנחנו יכולים להשיג.
ולפעמים אנחנו מוצאים בחז"ל גישה הפוכה, של לבטל לגמרי את הנחות היסוד, בפרט בדרשות, כמו יכול מראש חודש, או יכול רק מכה אביו ואמו יחדיו ייענש, להתחיל לבנות את הכל מהלשון של התורה. לא משום שבאמת מבטלים את החכמה, אלא בונים כאילו אין לנו כלום, ואח"כ מתחבר לחכמה.
יש משהו מאד יסודי בענין של החכמה מול חכמת התורה. שבחכמה הכללית, ידוע המודל של: תזה, אנטיתזה, סינתזה. שכך טבעו של עולם, שלאנשים יש השקפה או תפיסה, ובא חכם ומביא רעיון חדש, ומחדד אותו ע"י שמשיג על הרעיון החדש כאילו רוצה לאבדו מן העולם, ובמשך הזמן נוצרת סינתזה, שמשתמשים בתרומה של החדש ומשלבים אותה בישן. ולכן התרבות האנושית אף פעם לא חוזרת לאחור, כי זה כמו אדם זקן שלא יכול להיות צעיר, אחרי כל מה שלמד והבין. יש רעיון של רטרו שמשתמשים בישן ומתגעגעים אליו, אבל תמיד זה ע"י סינתזה.
ובחכמת התורה יש דבר מעניין, שחכמת התורה זה הבני אדם, זה לא עומד לעצמו. החכמה היא התלמידי חכמים, התורה שבכתב מדברת דרך התושבע"פ, והתושבע"פ דרך חכמים. והחכמים הם התורה בעצמה. על שלמה המלך אמר ר' יונתן שכשהיה צעיר אמר שירים, כשהיה בוגר אמר משלות, וכשהזקין אמר הכל הבל. והשאלה היא מה המשמעות של הכל הבל בשביל התורה, הרי אם היה בתור נער אומר 'הכל הבל' לא היה בונה בתים ושדות וכרמים ולא היה בונה את ירושלים ולא היה ישובו של עולם.
אלא החכמה של שלמה היא התורה בעצמה, כי התורה היא הצורה שהאדם יכול להיות מחובר לתורה, ואין משמעות ספר לכשעצמו, זה לא נוסחאות כמו מתמטיקה. השירים שאמר בנערותו קשורים לברית עולם של האדם עם השכינה ועם העולם, איך היופי של העולם מביא אותנו להתחבר אליו בדרך הנכונה וע"י שבועה וברית. משלי הוא החיבור של התורה עם החכמה, אבן שלמה רצונו, וקהלת הוא המצב של הזקנה, שבמצב זה גם ההתלהבות של שיר השירים קשורה להבל, כי היופי של הטבע הוא נצחי, והים איננו מלא, והאדם איננו יכול להתחבר אליו באופן נצחי, רק דרך התורה. כי גם החכמה היא הבל, עמוק מי ימצאנו. התורה היא מהבורא, והיא המקום שאפשר להתחבר אליו לנצח. וגם זה לא ע"י ידיעה כביכול איפה הולכת רוח האדם, אלא דוקא ע"י הבנה שהקשר של האדם עם הטבע הוא הבל.
גם הרמב"ם מתחילה כתב פירוש המשנה, מה שמותאם לאדם, בלשון ערבית, ורק לפרש את המשנה שיוכלו לקרוא אותה ולדעת את ההלכה. לאחר מכן ראה שבלי חכמה גדולה לא יספיק, לכן טרח וסידר את המצוות ואת ההלכות ע"פ יסודות חכמה מופשטים. ובסוף ראה שלכל זה אין קיום בלי לההביל את חכמת האדם, ואמנם דרכו לא כמו קהלת, אלא להיפך ,לקבל ממנה כל מה שאפשר לקבל, ועדיין להראות שהרוח האלהית גבוהה מכל זה.
עכ"פ ספר המצוות של הרמב"ם הוא החיבור של התורה עם החכמה, הוא חיבור לדורות שיכול להחזיק רק ע"י החכמה. וסה"מ של בה"ג וגם רס"ג הוא כמו שירה, לקרוא את התורה דרך המצוות, לדעת מה התורה אומרת לנו. ואצל רבינו יונה למשל חזי' שהוא כמו דברי האדם שהתמזג עם התורה שנים רבות, שמרבה איסורים ולאוים להראות חומר העברה, וכתבו הפוסקים שלא ילפי' מיני' תמיד להלכה שהוא ספר מוסר. אף שרבינו יונה גדול הפוסקים והמפרשים ורבו של הרשב"א, הספר הזה הוא בחינת רבינו בזקנותו.
המחזוריות הזו, היא לא רק מצעיר לזקן, אלא משתנה לפי המקום והזמן. בזמננו כבר בחורים עוברים מחזוריות כזו, שנכנסים לישיבה ואומרים דברי זמר והתלהבות, אחרי כמה שנים כבר מחברים דברי חכמות עם התורה, ו'הזקינו' כבחורים מבוגרים כבר אומרים הכל הבל. בא"י היו קוראים את התורה ג' שנים, והיה להם פנאי להתעמק ולזרום עם המהלך של התורה מבראשית ועד כלה ג' שנים. בגלות גמרו הכל מהר בשנה אחת, וזה ההרגל של הגלות שאין מקום קבע. אז אדם בקושי זכה לראות נכד וכבר נחשב זקן, היום אדם מגיע לחתונה של הנין שלו, ועובר כמה מחזורי חיים קודם.
לתורה יש חיים משל עצמה, והיא חיה בתוך האדם שנדבק בה. ולכן באמת יש הרבה צורות לחיות כל פרשה בתורה. הרמב"ם מתלונן על הבה"ג שמונה מצוות שלא נוהגות, כמו פרשת המלואים, והמפרשים מוצאים בהן נפ"מ, אבל ודאי שגם הפרשיות האלו הן מצוות, כמו שעל בן סורר ומורה לא אומרים שאינו מצוה כי אינו נוהג, או מחית עמק שכבר בטל לכאורה. שהרי במצוה יש את הרעיון שלה שהוא חלק מהתורה, ואין הבדל גדול בין מצוה שלא נוהגת עכשיו ותנהג לעתיד לבא, או שלא תנהג גם לעתיד לבא. הרמב"ם מונה לא תחיה כל נשמה, ורס"ג לא.
ובאמת יש מן הראשונים שסדרו את המצוות לפי קטגוריות שמקשרות ביניהן, כמו ענשים, מצוות התלויות בידיים, מצוות הנוהגות במקום מסויים. כי יש להתבונן במצוות האם העמידה שלהם היא לעצמן, או שהן תמיד חלק ממערכת וביחס למשהו. למשל איסור כתובת קעקע, האם אפשר להסתכל על כתובת קעקע ולומר שזה נגד התורה בעצם זה שיש כאן קעקוע, או שלא, שזה חלק ממערכת, בגלל שבנים אתם לה' אלקיכם, לכן הקעקוע זה מתנגש עם היחס של בנים. כמו שיולדת טמאה מלהיכנס למקדש, זה ביחד למקדש, ולא שהלידה עצמה זה 'טומאה' גם אם לא היה מקדש ולא היתה טהרה.
והיחס הזה נמצא בתוך חכמת התורה וחכמי התורה, ולכן תפלות כנגד תמידים זה נעשה כמו מאליו, הרי היו תפלות והיו בתי כנסת גם קודם לכן, אבל כשהתפנה המקום של תמידים בעל כרחנו התפלה נכנסה. ובגלל שאין לנו טהרה, אנחנו יותר מרגישים את הצורך בקדושה, וכאן באמת יש לנו בעיה, כי הטהרה לפי התורה היא מחזורית, אבל הקדושה לא יכולה להיות מחזורית, ולכן האיזון שלה יוצר בעיה שאנחנו מרגישים אותה.
מה שמיוחד בתורה, להבדיל מרעיונות אחרים, שהיא לא מדברת על רעיון אחד מרכזי, בכל אופן לא בבירור. התורות והמהפכות הגדולות דברו על מושג אחד כנגד היפוכו, קידמה כנגד שמרנות, פרולטריון כנגד העשירים, מלוכנות כנגד דמוקרטיה. כך שיש כח אחד דוחף ואחד מושך, ככל שזה יותר מחודד זה יותר סוחף, המלחמה יותר ברורה. אבל ביהדות תמיד יש סוד, תמיד יש תושבע"פ שאסור לכתוב ואסור למסור לגויים, אז מה התורה 'הכי' רוצה? האם ישראלי בימי השופטים שאל את עצמו את השאלה הזו, או שהוא הבין שתורה זה להיות עם ה', והגויים לא עם ה'.
הרמב"ם כן מצמצם את התורה לפי החכמה, ולכן מן הסתם הניח שהחכמים ידעו להשיב תשובה ברורה על זה.
אבל במבט של המחזוריות, התורה מתלבשת בבני אדם, גם בחכמי התורה וגם בבני אדם, וכמו בשלמה המלך, התורה רוצה את האדם כולו, היא רוצה להיות בתוכו. ואף אדם לא יכול להיות משהו אחד שהוא 'הכי'. והוא גם משתנה באותו אדם מילדותו לזקנותו.
ולפי זה אפשר לקרוא את שירי האזהרות, כתזכורת לכל הסוגים של המצוות, שתזכור את לא תחיה כל נשמה, ואת בן סורר ומורה. דוקא משום שלא הכל מעשי, לכן צריכים לחרוז את הכל יחדיו. ויחד עם המצוות, והעונשים, חרזו גם פרשיות, שבזה בעצם אומרים אי אפשר לתמצת את זה למשפט, כאן צריכים את הפרשה עצמה.
ובאמת יש פרשיות שניתנו לבני ישראל, ויש פרשיות שניתנו לכהנים, אבל גם אלו שניתנו לכהנים במדבר, הם חלק מהתורה, והישראל לומד מה קיבלו כאן הכהנים. וחלק ממנין המצוות זה גם שאתה תדע מה לומדים הכהנים, חיבור כל התרי"ג, הגם שאין לישראל נפ"מ, הוא תופס את הכהנים דרך החוקים האלו ודרך הפרשיה הזו.
להמחיש את המשמעות של היות האדם 'מסובב במצוות' ע"י רשימת התרי"ג מצוות, יש ביאור ברלב"ג ששאור ודבש דחויים לגבי מזבח, משום שהם מלאכת האדם, ולא הדבר הטבעי, וזה דומה לאיסור הנפת ברזל על המזבח, יש בתורה כמה דינים שמונעים מלהשאיר חותם בטבע, כמו איסור כלאים, איסור קעקע, התורה לא מאפשרת לגדול יותר מדי בנחלות, ביובל הכל חוזר, גם המלך מוגבל, שום כח לא יגדל יותר מדי, יש בזה ענוה מול הבריאה, יש בזה איזו פשטות שמתבטאת גם בדברים שהתורה לא מצוה.
יש תופעה מעניינת שאין כמעט קברים מזמן התיישבות בנ"י בארץ, כל ימי השופטים ותחילת המלוכה, כמעט ואין קברים. קברים של עניים, זה מובן שלא מוצאים, כי נקברו בבור סתם, אבל תמיד עשירים היו נקברים בצורה יותר מכובדת. ורואים שהיו הבדלי מעמדות היו בתים של עניים ובתים של עשירים. ונמנו וגמרו שאין לבאר את הדבר אלא בכך שהיתה אידיאולוגיה להיקבר בפשטות, כמו שמצאנו בגמ' מו"קכז: לגבי קבורה בכלי פשתן. זה אנשים שחיו את השירה של תרי"ג מצוות, גם אם חטאו במה שהיה יצה"ר חזק אז, עדיין חיו את הצורה הזו. לכן אין כתובות מלכותיות, ובעצם לא מפארים אף אדם יותר מדי.
תמונה ראשית: בית כנסת בוינה, יוצר: -, מקור: ויקיפדיה