מצוות הבכורה, הן חלק ממצוות הראשית שניתנו בתורה, וקודמים לכל מצוות הקרבנות שאנו מוצאים אותם רק אחר חטא העגל. בכור אדם ובכור בהמה טהורה וטמאה נצטוו קודם מתן תורה, וראשית בכורי אדמתך נצטוו במשפטים. וכן מפי השמועה שהיו הבכורות עובדים לה' על גבי המזבח. ואומרים שיעבדו לעתיד לבא – שכן לעת"ל תמיד מתחבר לראשית.
יש משהו ב"החדש הזה לכם" שדומה לבראשית, בקבעו התחלה ובהתייחסו לשמש ולירח. ומכאן מתנות הראשית, שהראשית שייכת לה'. בהמשך לפריה ורביה וגיד הנשה, שעוסקים במעבר שבין בראשית לבין הזכות לשלוט על העולם, עוסקים דין החדש ודין הראשית, בזכר למעשה בראשית.
ויש גם משהו בראשיתי בהלכות הבכור עצמם, שהן מותאמות למצב ששרר קודם השלמת נתינת התורה. קדושת הבכור באדם ובבהמה ניתנה לפני המשכן, ובודאי לפני המקדש, לפני שיכלו לנהוג בה כפי שקובעת התורה וההלכה במסקנה.
הפדיה של חמור בשה, קשורה לקרבן פסח, וכפי שאמרו חז"ל שבני ישראל יצאו על חמורים, לפי במדבר יח' כל בהמה טמאה, אבל היסוד הוא בחמור. ויש כאן רמז לעבדות מצרים, שבני ישראל הועבדו בחומר ובלבנים כבהמות, וה' ביקש לשחרר את ישראל כשה, (שה פזורה ישראל, ירמי' נ', תמיד הם צאנו של הקב"ה), ובעד זה עבודת מצרים תתברך, אבל מצרים סרבו ולכן נערף כל החומר שבארצם. ולכן ההלכה של 'וערפתו' הוא משום שאין קדושה בבהמה טמאה.
קדש לי כל בכור, אפשר שהיו בבכורות סממנים אלילים או חילוניים, וכן אפשר שלא כל בכור השפחה אשר אחר הריחיים זכה למעמד, לכן צריך לקדש את הבכורות, וכן להדגיש "כל בכור כל פטר רחם".
מצד אחד התורה מקדשת את מעמד הבכורה ומצוה לו פי שניים, מצד שני היא מצוה לפדות את הבכורות, דהיינו המעמד קיים, אבל הוא עשוי להשתנות. כפי המסורת על חטא הבכורות בעגל, ובחירת הלויים תחתיהם. ולכן דוקאמכיון שהתורה מעודדת לפרוץ את המסגרות ו'לפטר' את הבכור הטבעי, ולשים תחתיו את מי שה' בוחר, כמו קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשיו ויעקב, לאה ורחל, ראובן ויוסף, מנשה ואפרים, ער ופרץ, דוד ואליאב, משה ואהרן, (ועי' דהי"ב יא' כב').
ע"כ יש צורך למעמד קדושה גם לבכורה הטבעית, שאם נהפוך את הנבחרים להיררכיה שוב נפסיד את הפרדת הרשויות, ונקבל רשות שמסתאבת, ולכן צריך תמיד שיהיה רצוא ושוב בין הזכות הטבעית שה' מקדשה, ובין מי שה' בוחרו, וגם כלפי הלויים לא שבט לוי בלבד וכו'. ובסופו של דבר פודים את הבכור, ומעדיפים את מי שה' בוחר, ונשאר גם מקום לבכור לעבוד "לעתיד לבא".
וכשם שקיים הניגוד בין בני בכורי ישראל ובין הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל. (עמוס ט,ז).
מכת בכורות ענינה מה שהביא ליציאה, הסדר המצרי היה מושתת על היררכיה טבעית בלי מקום לשום איזון, ומצרים חשבה את עצמה לאימפריה הבכורה והראשונה שלכן לא תהיה מנוצחת לעולם, ובא ה' ופדה את בכורת מצרים במכות, והעניק את הבכורה לישראל האומה הצעירה.
נעיין בראשית דיני הבכור בתורה.
והעברת כל פטר רחם לה' – וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו – וכל בכור אדם בבניך תפדה (שמות יג, וחוזר בכי תשא לד כ)
מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי – כן תעשה לשרך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי (שם כבכח-כט).
אחרי פ' קורח נאמרות מתנות הכהונה ובכלל הבכור:
"בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה… כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה… (יז) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחח לה' ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" (במדבר יח).
בס' דברים:
"כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך: לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך: וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלהיך: בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל".
הרי לפי פשט התורה, לא התבאר מה היא נתינת הבכור לה', ואולי הובן כהקרבה על גבי הבמה. ובפ' קורח אחרי בחירת אהרן ניתן הבכור לכהן. ואילו בדברים נראה שמחמת חוק עיר הבחירה יכול הבעלים לאכלו.
אמנם ההלכה אינה כך, אלא לפי מדרש חכמים גם בעיר הבחירה נאכל הבכור רק לכהנים, והישראל אוכל רק בעל מום, ראה רד"צ הופמן. הסיבה לכך היא כרגיל, שהמציאות היתה שהמצב האידילי המתואר בס' דברים מעולם לא בא לידי ביטוי מוחלט ותמיד היה רופף, מכיון שכך אי אפשר לקבוע שהבכור נאכל בעיר בחירה ע"י הבעלים, שהרי ברוב התקופות אין עיר בחירה. לכן תפסו תמיד חז"ל את חוקי דברים כמשלימים ולא כמחליפים, שכן אין החלפה מלאה.
ודבר זה נמצא בעוד מקומות בתורה, ויקרא מדבר במפורש על תקופה בה יהיו הבמות מותרות. כפי שכתוב בקללות (ויקרא כו) והשימותי את מקדשיכם. לשון רבים. ואכן קודם הקמת המקדש בירושלים היו תקופות שהיו הבמות מותרות. ועל כן הדין הראשון הוא (שמות כגיט, לד כו, ובבמדבר יחיב) להביא את הראשית אל בית ה', כשהתנופה היא במקדש (ויקרא כג יא, דברים כו ד). אך בדברים (יח ד) ניתנת הראשית לכהן, וישנה גם ראשית המובאת לבית ה' (דברים כו א), ההבדל ברור: לאחר הצווי על אחדות עבודת ה' לא יתכן שלצורך כל "ראשית" יעלו לירושלים, לכן ישנן שני מתנות ראשית, האחת קבועה לכהן שבכל מקום, והאחת מועלית למקדש המרכזי לעתים רחוקות (ע"פ ההלכה פעם בשנה). אך בבמדבר אין עדיין הבדל זה.
בויקרא (כז ל) נקבע כי כל מעשר הארץ הוא קודש לה' וגאולתו מחייבת חומש, חוק זה עדיין אינו קובע כמות וזמן, ואינו מבדיל בין מעשר ראשון לשני. בבמדבר (יחכא) ישנה הבחנה בין מעשר לוי שאיננו קודש, ומעשר ממנו הוא קודש וניתן לכהן. אך החוק בויקרא אינו מתכוין למעשר הכהן שהרי אין לו פדיון, ולא למעשר הלוי שאינו קודש, אין כלל אזכור על הבדל בין הכהן ללוי (שגם הוא נקבע רק במדבר), הוא החוק הראשוני בו נצטוו בני ישראל על עצם המעשר (כפי המנהג הקדום מימות יעקב – עשר אעשרנו לך, ואברהם הנותן מעשר למלכי צדק), רק לאחר מכן פורטו הלכותיו (ובדברים יח ד נקבע באמת שרק מדגן תירוש ויצהר יש חובה להפריש). החוק הקדמון בדבר מעשר שיש לו גאולה לא בא על מקומו עד ספר דברים הקובע את דין מעשר שני הניתן שנה שנה והוא קודש הנאכל לישראלים בעיר הבחירה (יד כב, כויג) (לעומת ויקרא המונה את המעשר בין הנדרים והחרמים, ולא כחיוב של קבע).
וכך הוא בדיוק בפרשת בשר תאוה בויקראיז, האוסרת על אכילת בשר תאוה במדבר, ואלו בדברים יב כ נוסף חוק המתיר בשר תאוה עם הכניסה לארץ.
ועתה נבאר מצוות הבכורה עצמן איך נשתלשלו.
מצוות נתינת הבכורה לה' נזכר בתורה שבע פעמים, ומתוכם ה' קשורים בבכור אדם.
בשמות יג' נתקדשו בכורות אדם ובהמה יחדיו ע"י מכת בכורות ולכן יש לפדות כל בכור באדם ולהביא לה' בבהמה.
ובפכ"ב נאמר סתמא 'בכור בניך תתן לי'.
בבמדבר ג' מוזכר שנפדו הבכורות ותחתם נתקדשו הלויים. וכן בבמדבר ח'.
בבמדבר יח: "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך".
וצ"ב איך יכול להיאמר לשון 'אשר יקריבו לה" על בכור אדם, דאטו ס"ד להקריבו לה', וגם כשנאמר בשמות כב' 'בכור בניך תתן לי' הרי כבר קדמו הא דקדש לי כל בכור שנאמר בו 'כל בכור בני אפדה'.
ובאמת הלא האי פדיון דהתם אינו יכול להתפרש כפדיון הבן שלנו, דהרי עדיין לא נבחרו כלל הלויים ולא הכהנים ולא נצטוו על המשכן, אלא הבכור הוא של ה', והפדיון הוא מכיון שאין ה' חפץ בקרבנות אדם.
ולכאורה נראה דכשהיו הבכורות צריכים לעבוד, אין זה סותר לפדיונם, דהפדיון הוא כמו הצלה מהקרבתם שהם לה', ואחר שנפדו הרי יש מהם שנבחרו לעבוד. ואולי 'תתן לי' מתפרש לפי הפשט שצריך ליתנו לבית ה' שיעבוד, אלא דכיון שהיו פודים הבכורים, אינו חייב כל בכור לעבוד שהרי נפדה, ומ"מ זכותו הוא לעבוד כי הוא שאול לה'. ואולי יקריבו לה' יכול להיות שקרבים אל המזבח לעבוד. וכאילו המקריב מקריב גם את עצמו. כויקרא ח ו "ויקרב משה את אהרן ואת בניו", (ובשמות יב מח "יקרב לעשותו", שם נעשה גר ומתקרב לפני ה' בזה, וגם בני אהרן קרבו אז להתקדש להפוך למקריבים).
ואחרי שנבחרו הלויים, פדו את כל בכורי ישראל שהיו אז ועברה הבחירה מהבכורים ללויים. וזה לבד אינו סיבה שינתן הפדיון לכהן, שהרי הבכור עצמו היה כהן ואעפ"כ נפדה וניתן לבית ה', אלא יש כאן (בבמדבר יח) טעם חדש לדין פדיון, דהפדיון שהיה מובא לה' להיות הקדש, ניתן כמתנות כהונה, כיון שעברה הבחירה לכהן זו מתנתו.
ולאחר העיון נראה שהלשון 'אשר יקריבו לה' ארישא קאי, והוא המשך הדינים הקודמים: "תרומת מתנם לכל תנופת בני ישראל לך נתתים", ובהמשך: "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים". "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה". "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך". הרי דברה תורה בד' לשונות, המונף, הניתן, המובא, והנקרב. והוא מן הקל אל הכבד. התנופה אינו אלא ההפרשה בביתו של אדם, הנתינה היא בגבולין, ההבאה בביהמ"ק, וההקרבה ע"ג המזבח. ועל בכור שייך לשון נקרב, והכוונה לבכור בהמה, וע"ז מוסיף באדם ובבהמה, שלא רק הנקרב אלא האמת שגם האדם הוא יהיה לכהן ע"י שמקבל דמיו. וגם אפשר שיש בזה רמז שראוי להיות קרב וכו'. אבל לפי הפשט אשר יקריבו לא קאי אלא על הבהמה.
ובאמת חידוש יש במצוות פדה"ב, שפטורים ממנה כל הלויים, אפילו לויה שנשואה לישראלי או שנבעלה מעכו"ם, אמרי' בכורות מז: בנה פטור מה' סלעים. אע"ג דלהאי בן אין שום דין לוי לשום ענין. וכהונה ולויה אחר האב אזלי'. ומהכא חזי' שהוא מצוה על האב, והוא מייצג בזה גם את רשות האם, וכיון שברשות שניהם יש צד לויה פטור.
ואע"ג שהפדיון הוא בבן והגדיל פודה את עצמו, כ' הגר"ח שיש ב' מיני לויה, והכשר עבודתו הוא אחרי האם, אבל לענין פדיון הוא גם אחר האם. ולמש"כ אין הנדון אלא על אמו והיא בודאי לויה.
וכן מה שתמהו אחרונים אם דינו כממון או כאיסור. למה שנתבאר, הפדיון הוא מצוה נפרדת עוד לפני שזיכתה תורה ללויים כמתנת כהונה, והיא יסודה על הבן, לפדותו מהקדש שנתקדש במכת בכורות ולתת הפדיון לה'. אלא שבבחירת הלויים קבלו המתנה הזו לעצמם כמתנת כהונה, וכמו כל חרם לה' שניתן במתנה לכהן. והמתנה הזו נפלה על האב, כיון שטבעו של עולם שפודין בקטנותו של בן (אמנם בספורנו וכן בר' בחיי שמות לד' משמע שהפדיון בא כדי שיוכל האב להשתמש בבנו כי מיועד הוא לעבודת גבוה). ואחרי שהאב חייב, בזה דנו איך עובר החיוב לבן, אבל חיוב המתנה והממון נוצר על האב וכדאמרי' מז: אתינא מכח גברא וכו', אף שהאב לא היה מחוייב מעולם שהרי מת קודם ל' (ומשמע דיש חיוב מיד אלא שעדיין אינו ראוי לפדיון וגם יש ספק אם יהיה בר קיימא, ואף אם היה אביו נכרי היה ראוי להיות חייב וממילא פטור וגם הבן פטור). אבל חיוב האיסור הוא על הבן. ובאמת להחינוך שצב' והרשב"א שכא' אפי' הגדיל הבן החיוב עדיין על האב (ובדרך זו אזלי הלבוש והחת"ס תשו' רצו'). אמנם מש"כ המנ"ח דאם הבן פודה עצמו הו"ל חוטף מצוה ומשלם י' זהובים, אפשר לומר דאינו כן, דהמצוה היא קודם עליו, ורק החוב כבר נתחייב בו האב.
והא דאמרינן במאי בעית טפי וכו' אינו שיש לכהן בעלות עליו, דאין לו שום משמעות בזה שלא נפדה, אלא כלפי שמים, כיון שהאדם רוצה בבנו בכורו, וה' הציל הבכורות, צריך הוא לשלם תמורתו. והכהן אינו אלא שליח לגבות המעות של הקדש וזוכה בהם כמתנה. ועי' ט: והרי בכור אדם שצריך פדיה ומותר, הרי דחשבי' ליה צריך פדיה. דאף שהוא מתנה, יש פדיה, אבל הפדיה היא כלפי שמים.
ובאמת גם בבכור בהמה קי"ל בערכין כט. דצריך להקדישו בפה, אע"ג דמרחם קדוש, ונר' מזה דמענין המצוה הוא לזכור שלה' כל בכור ולרצות הדבר ובזה שונה משאר מתנות או קדושות. ובתמורה ז:מבואר דהישראל ממיר בבכור וכן בר"מ תמורה א' ט' ומשמע דהוא חשיב המתכפר שאצלו נוצרה הקדושה, אבל מצד הממונות הלא הוא ממון גבוה מעת שנולד כמבו' ב"ק יג. ומאכילין אותו תרומה כר"מ תרומות ט' ט', אמנם בחי' הגר"ח ערכין ו' טז' נוקט דממיר משום דהוא מקרי בעלים.
והא דאין פודין בקרקעות ושטרות הוא משום דהפדיון עצמו הוא דין פדיון קדושה, ולכן מחילת הכהן לא מהניא כדמשמע בכורות מט. וכדמדקדק המנ"ח שצב' ח' דאם היה חוב היה מועיל מחילה, כי אין החוב עיקרו לכהן, אלא כשמשלם החוב אז ניתן לכהנים. וכיון שהוא דין הקדש הרי הוא כערכין דעד ל' יום אין לו ערך, אפילו אי אגלי מילתא דכלו לו חדשיו.
ובטעם דלא מהניא הפרשה יש לומר דהנתינה מחוייב להקדש, אבל כשרוצה לתת מקבלו הכהן במתנה, וממילא אינו יכול להפריש להקדש דאינו בא להקדש, ולא לכהן דאין חלקו אלא בזמן הנתינה. אבל באמת יש שהצריכו לתת חומש כשמאחר לפדות כדין הקדש, כמ"ש הרמב"ן בהלכותיו בשם בה"ג (ואף שהרמב"ן מידחא קא דחי ליה, הלא כ"כ בארחות חיים ה' פדיון בכורות א' ובכלבו צד' בשם אמרו רז"ל, ובתשו' הגאונים שערי תשובה מז' ובמאירי פסחים קכא' שכן נהגו, ובשיטה לא נודע לקידושין ח').
ובזה תלוי ג"כ פלוג' אחרונים אם יכול לפדות שלא מדעת, והגר"א כ' שהוא חוב בעלמא, אבל י"ל כמ"ש דעד שעה שהוא משלם אינו חוב בעלמא אלא מצוה להקדש, ורק כשמשלם זוכה בו הכהן, והוא ע"י קיום המצוה. ולא בתשלום של אחר שאין בו שום מצוה. ואין לתמוה להגר"א היכי יכול לפרוע במעמ"ל, דס"ס אין יכול לעשות כן אלא מרצונו של כהן, וכה"ג גם בבעל חוב יועיל.
ובזה מבואר הא דס"ל לרש"י ורא"ש דבכהן חלל מפריש ה' והן לעצמו, ומה טעם שיפריש דבר שמגיע לעצמו. ולמש"כ צריך לתתו להקדש ואז זוכה בו. וכן מבואר ג: דפטרינן כהנים מפדה"ב מילפותא דקרא, והלא כיון שבא לכהן מה צריך פטור. ואמנם בתרומה שמתקן הטבל ויש חלקו של לוי וכו' צריך להפריש. אבל כאן הפרשה לא חלה כלל בלי הנתינה. והוא כמש"נ. והא דמפריש בחלל הוא משום דעושה הנתינה שנותן לעצמו (היינו את הזכות של אבי אמו שירשה, דהוא עצמו אינו זכאי). ונראה דהפרשה לאו כלום היא, ולא דעביד מצוה ומ"מ חייב באחריותה, דלא אשתמיט בש"ס ופו' שיש ענין ומצוה בהפרשה זו, והברכה וכל מעשה המצוה הוא רק על הנתינה לכהן.
ולמש"כ אין מובן לדברי הרדב"ז א' תצו' דיכול ליתן פטר חמור לכהן, ולפי זה גם בבכור יכול לתת לכהן, אלא דלא שייך דאין לכהן שום ריוח מזה דאין גופו נעשה קנוי ולא שום ענין אחר. משמע דכל הנדון הוא משום דאין אפשרות לעשות נתינה לכהן, אבל לדברינו אין שום ענין נתינה לכהן, והבכור אינו של כהן, אלא פודהו מה' ודמי הפדיון הם מתנה לכהן מגבוה. וכשאומר במאי בעית טפי היינו שקיבלו מה' והצילו במכת בכורות, ובודאי רוצה לקבלו ולפדותו. וכך ל' הר"מ במצוה פ' "שציונו לפדות בכור אדם, ושניתן הדמים ההם לכהן". ויש כאן ב' ענינים נפרדים. שהתחברו רק אחרי התקדשות הלויים. וכן הוא באבודרהם פ' ברכת המצוות ומשפטיהם "אין מברכין על נתינתן לכהן משום דלא יהיב ליה ישראל לכהן מדידיה כלום דליברך לתת לכהן אלא רחמנא הוא דיהיב להו לכהני דכהנים משלחן גבוה קא זכו".
וראיתי להגאון ר' שמעון שקאפ בשערי ישר ה' כה' שמאריך לבאר שיש בפדה"ב ב' דינים, פדיית קדושה שמתחדש בו ענין חדש בבן ויש בו הסתלקות קדושה אע"פ שלא ידוע לנו מה הוא, וחוב לכהן. וכ' שם (בד"ה ועפ"י) דמשכח"ל שהחוב ייפרע אבל הקדושה לא תיפדה. אבל למש"כ אינו ב' דינים נפרדים, אלא כמו ב' שלבים באותה פעולה, שצריך להביא לה' והוא ניתן מתנה לכהן, ויש בו מסממני זה ומסממני זה. אבל א"א להפריד ביניהם (ואמנם ד' הריב"ש קלא' דהכהן קונה הבכור ופודין ממנו וכן בעצמו"י להתו' קדושין ח. אבל לא קי"ל כן אלא כהתרוה"ד דאינו עושה שום דבר בפועל).
וע"ש לענין ספק דתמיה על הרמ"א סי"ג בפדה תוך ל' ואין המעות קיימות דטוב להחמיר ולחזור ולפדותו, והוא מתרוה"ד רסד', והלא קי"ל דס' פדיון הבן לקולא והמע"ה וכך הוא בכוליה פרקין ובכל סי' זה. ומסיק הגר"ש שיפריש לעצמו ויפדה בהם, וסובר דבהפרשה לעצמו פוטר ענין פדיית הקדושה ואילו מן החוב פטור. אבל לא נר' שזו כוונת תרוה"ד (וכן תמוהין דברי היעב"ץ במגדל עוז א' כח' שכ' כל היכא דהוי ספק ופטור משום המע"ה יש לפדותו במעמ"ל ולא הוצרכו הפוסקים להזכירו דממילא משמע, וכן סובר הטוטו"ד ג' ב' קלג' דהמע"ה דמתני' היינו דאין כופין אבל הוא צריך לצי"ש, ולית הלכתא כרבנן בהא).
ויותר נראה דלית הכא ספק, אלא דההיא שיטה דאין בנו פדוי חשיבא וסמכינן עלה, ואף דא"א להכריע, הוא כמו בכל דוכתא דמחמרי' בדרבנן כשיטה חשובה ולא אמרי' ספיקא לקולא. וכל מש"כ התרוה"ד דחשבי' לי' איסור, הוא משום דבממון לא שייך להחמיר, דלמה נחמיר לזה ולא לזה, וע"כ קאמר דמוכח ברא"ש דאין לחשבו רק ממון, ולכן טוב להחמיר לצאת ידי האיסור דהא מצוה הוא. וגם הכרעתו דטוב להחמיר מוכיח דאין זה ספק, דאם היה ספק איסור לא היה רק טוב להחמיר, אלא הוא שיטה דטוב לחוש לה ואין לבטל דבריה לגמרי, וכיון שאינו ממון בלבד יש טעם להחמיר על הנותן יותר מעל המקבל. אבל היכא דאיקבע ספק ולא התברר חיובו, אזלי' בתר עיקרו דהממון הוא הקובע והמע"ה. והנדון להחמיר כאיסור הוא היכא שאינו ספק קבוע. דהא הלכה כרב באיסורי אינו מדין ספק, אלא דבמה שנוגע לאיסור דעתו היא הקובעת, וה"נ כיון שזה נוגע לאיסור הלכה כרב. אף דאם היה ספק היינו מקילים. (ורבינו בחיי שמות לד' כ' דכהן שלא נפדה אינו מקבל פני שכינה).
ובשעה"מ פ"ט מטו"מ הי"ב תמה כיון דמבואר בחולין יא. דבעו למילף דהולכין אחר הרוב מהא דלא חישי' לטריפה, הרי בפדה"ב דהוי ממון אין הולכין אחר הרוב ולא יתחייב תוך שנתו. והיינו למאן דדאין לספיקו כממונא וכדקי"ל דהמע"ה. ובחת"ס חולין שם ובתשו' אה"ע קסא' כ' דכבר הוכרע הדבר לגבי איסור, ואל"כ נימא נמי דלמא לאו אביו הוא. אבל אינו ברור לאיזה איסור הוכרע, ובס' פדה"ב המע"ה, ואם נולד בו ספק טריפה המע"ה. ואפשר דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא רק במיעוט שיש טעם ללכת אחריו, כגון שהוא טוען אני מן המיעוט, והלא יש כאלו שקונים לרדיא, או שהוא דבר מצוי ואומר לו תביא ראי' שאין כאן מן המיעוט. אבל מיעוט דטריפה ודלאו אביו (אע"פ שזה מדין חזקה) לא חישינן ליה גם בממון. דאטו בכל ענין שבממון כגון שהתנה שיעשה לאביו וכדו' נאמר דלמא לאו אביו הוא, או דלמא טריפה הוא. ואף דבאיסור אזלי' בתר רובא בכל ענין, מ"מ בעו למילף עצם הדבר שיכול לסמוך על סברא בלא ידיעה, אבל אין ראי' גמורה מדלא חישי' לטריפה שלא נחוש גם למיעוט של 49 אחוזים. (ובשטמ"ק ב"ק יא' כ' דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב, פדה"ב מצוה ואזלי' בתר רובא, אמנם אין זה מתאים לדעת רוה"פ דנידון כממונות וכל ספיקא לקולא).
והנה כ' היעב"ץ סי' קנה' דאין לנו כהני חזקה וכהן הנוטל יחוש משום גזל וכו', לכאורה מתאים למנהגינו במעשר ראשון דאין נותנים ללוי ואמרי' המע"ה, ואמנם לויה פחותה מכהונה דאין בה נשיאת כפים ופדיון הבן ואין במה להחזיקו, ופטור פדה"ב לא חשיב כמעשה עצמו. מ"מ יסוד הדברים בר"מ תרומות ו' ב' דתרומה של תורה אין נותנים לכהנים בזה"ז. וצ"ל דבתרומה כיון דעיקר המצוה היא הפרשה הרי מקיים המצוה, וכאן דאין ההפרשה עושה כלום כמו שנת' לעיל, אם לא יתן לא יקיים המצוה. והרי במצוה הוא חייב בודאי, ואף שאם נתן לכהן אינו בטוח שיצא ידי חובה, אין זה פוטרו מחיוב דס"ס יש חזקת כהנים וזה חיובו לתת לכהני חזקה, הגם שלענין ממון אין חזקה זו מועילה לתבוע. (וכן נפטר הכהן עצמו מפדה"ב ע"ס חזקה זו). ואולי יהיה נפ"מ דגם למ"ד דמהני תפיסה (הרב מחנ"א) מ"מ אם תפס חד כהן יכול לומר לו דמחמת החזקה אין כח לתפוס, או דלמא מ"מ המע"ה. אבל לומר כדברי היעב"ץ דיחוש משום גזל תמוה. וגם אחרי שנתן לחד כהן, שוב אין עליו תביעה דהא המע"ה, וא"א לחייבו אם לא שנוכיח דההוא אינו כהן. ולכן פטור ככל המע"ה בפדה"ב. ובד' המנ"ח להקנות לכהן אמיתי, עמ"ש ביו"ד סי' קעו' ד' אות כד'.