אני רוצה לתת מבט כללי על השיעור הקודם, לאיפה אני חותר? מה שאני מנסה הוא לעשות סדר בבלגן, אני רוצה לטעון שגם במקום שבאמת אין סדר – יש סדר, וסדר יותר גדול.
הסדר שאנו עושים לדבר שהוא בר סידור, הוא סדר חד ממדי, איך השתלשלו הדברים, אני יכול להסביר ולסדר איך בית המשפט העליון הגיע למצב שבו הוא נמצא. כי זה תהליך עם גורמים ידועים ועם כיוון. אבל דוקא בגלל שזה קל לי להסביר, אני מתעלם מהמכלול, מעוד המון דברים שאולי קשורים.
לעומת זאת בתהליך שבו אני לא מוצא את הידיים והרגלים, אני חייב להודות ואני גם רואה שיש איזה סדר בעל כרחי. הדוגמא הטובה ביותר היא ה'התכנסות', גם מי שמסתכל על העולם כאקראי לגמרי, נאלץ להודות שדברים מתפתחים במקביל באופן שוה מתוך ים של אקראיות, העיניים כמו שהן 'התפתחו' יותר מ60 פעמים בנפרד. הזאב הטסמני של אוסטרליה דומה כ"כ לזאב של העולם הישן, בצורה בצבע באופי במורפולוגיה וכו', למרות שלפי הרעיונות של אקראיות לא יתכן ביניהם שום קשר, זה אמור להיות אקראי לגמרי. איך מסבירים את זה? מבינים שגם באקראיות נוצר תהליך, חוקי הטבע והמגבלות מכוונים את האקראיות לאיזה שהוא מקום. אם תשפריץ אלפי מזרקים של מים לאיזה שהוא מקום, בסופו של דבר המים יצטברו ויזרמו למקום אחד. למרות שהכל אקראי, התנאים יביאו להיווצרות זרם מהכל. יש ענף שלם במדע שנקרא מדעי הכאוס.
ישנה טענה יותר קיצונית, לפיה ישנם דפוסים מקבילים בטבע בחלקים שאין ביניהם שום קשר, למשל: חלוקת פיזור וניידות של כוכבים מקבילה לתכונות אלו אצל בני אדם (ד"ר אלון רטר), נשמע הזוי, אבל גם במחוזות השפיות אנו מוצאים דברים כאלו: פיזיקאים רוסיים בני זמננו ערכו השוואה בין שיטות של תמרונים צבאיים כגון מלחמת הבזק 'בליצקריג', ובין תכונות של גזים בטבע, התיאוריה הקינטית של הגזים, ז"א מה הדרך הטובה ביותר להביא לידי שימוש את האנרגיה שבחומר שנמצא במצב צפוף (החיילים הם מסה של בני אדם שמגיעים ממקום מסויים, הגזים צבורים בתוך מיכל). מאמר שהתפרסם בPhysical Review E ב2015.ההגיון בזה שהעולם הוא רעיונות, זה הדבר המוחשי היחיד העומד מאחורי הכל, ומאחורי כל הרעיונות עומד רעיון אחד, ולכן יש התכנסויות. הכל בנוי לפי אותו מודל. (דוגמאות נוספות: גם נמלים מצייתים לעקרון פארמה (חישוב המסלול המהיר ביותר אפילו אם אינו הקצר ביותר), בדיוק כמו קרני האור. פרופ' גלאם מנתח התנהגויות של בני אדם לפי התנהגויות של חומר: אנשים הם כמו אטומים, הארץ עלהקשר בין צבירי יבחושים וצבירי כוכבים).
ישנו מושג בדרכי הדרשות שגילו בעלי התוספות, והוא "כל זה אכניס בקל וחומר", דהיינו הגמ' אומרת שדין מסויים הוא קל, ושואלים התוס' הרי יש בו חומרא, ומשיבים: אדרבה, אפי' שיש בו חומרא א' הקילו בו קולא זו, בודאי שהוא קל! הקושי הלוגי ברור, הרי אפשר לומר גם להיפך, אפי' שיש בו קולא זו יש בו חומרא א', בודאי שהוא חמור! התשובה היא שהדרשות לא באות בהכרח כהוכחות, הן באות כסדר שאנחנו חייבים לעשות בדיני התורה, זה לא מדת חסידות שלנו, חייבים לקובע את גדרי המצוות, והגדרים נמשכים ונשאבים ממצוה לחברתה. ר"ט סובר דהיכאדאמרינן דיו לא מיפריך ק"ו, ז"א אין לו בעיה עם העיקרון של דיו, אבל רק ככלי בתוך המערכת של ק"ו, ברגע שהק"ו מתקלקל, זה מעכב את ההתקדמות ואת הסדר. אבל מאיפה נולד הק"ו? לדרשות האלו יש כיוון, יש איזה טריגר קטן שנותן את הכיוון, שהכיוון הוא לקולא, ואחרי שמרגישים את זה או יודעים את זה, גם החומרא משועבדת להוכחת הקולא.
ולכן, אנחנו אנשים קטנים בשרשרת המזון של התורה, ממקומינו קשה לנו להבין למה התפתחו דברים דוקא כך ולא אחרת, למה נולדו חלק מהדברים. אבל התורה מהווה התכנסות עובדתית של כיונים ותהליכים, מי שרוצה יכול להסתכל על הניתוח שלי גם בעיניים של כופר, אבל אני מקוה שאחרי שננתח את הדברים, נראה שזה תהליך אחד גדול. בדיוק כמו בהתכנסות של האבולוציה, שכולנו יודעים שמטופש לחשוב שבאמת חוקי האקראיות כ"כ חזקים עד שהם יוצרים את אותו זאב. מי שרוצה לשחק את המשחק של 'סדר מלאכותי' שישחק, אני מדבר על סדר בבלגן, שמייצג את הכח הראשוני, את תכנית העל. (בדיוק כמו לגבי גורל עם ישראל השנאה וכו', גם מי שיתעקש שזה אקראי, עדיין האקראיות יצרה חוקים מאד ברורים, אנחנו מרכז העולם ומרכז השנאה העולמית כ"כ הרבה שנים, נתחיל מהעובדות האלו).
ואני טוען יותר מזה, עיקר המקום של התורה היא להתייחס לכאוס, במקום בו הערכים המערביים מבוססים על אידיליות וחלומות בהתעלם מן הכאוס (בדיוק כמו הגישה הליברלית לטרור ולמחבלים), ישנו ענף במדע שנקרא pns לאמור: מדע פוסט נורמלי, מה עושים מחוץ למעבדה, כשאין לך מפות גוגל, כשאתה נפגש בבלגן אמיתי, ואין לך אמצעי מדידה שיעזרו, האם יש איזה כלל שיעזור לך?
מה שאני אומר אם כן, שהתורה היא גוף חי, ובמקביל גם דרך ההבנה שלנו אותה היא כגוף חי, אין מערכת לוגית אחידה, אלא יש שדה של התפלגויות. החיים של התורה כגוף חי נובעים מהיכולת להעתיק ולהתאים את עצמו לרוח האדם שבכל דור. וכך גם הבנת התורה עצמה, היא סוג של חיים. מצוות תלמוד תורה, היא סוג של חיים על פי התורה. שכל אחד מוצא את החלק שלו בתורה.
אני משווה את זה בכלל לחשיבה האנושית, בזמננו משתמשים באגדת הביג דאטא כתחליף יעיל לחשיבה אנושית. מספרים לנו שבעתיד הקרוב הבינה האנושית תקבל עבורינו החלטות, יחברו את המח למחשב עזר או יותר נכון מחשב מנהל. זו שגיאה לוגית, וחוסר היכרות עם המציאות. המחשב למרות שהוא מבוסס על טכנולוגיה קואנטית, צורת הפעולה שלו היא בלתי קואנטית בעליל, ז"א הוא מוכרח לחשוב כפי שהוא חושב, לעולם אין לו שתי אפשרויות, וכל המחשבים בעולם יגיעו לאותה מסקנה.
האדם חושב בדרך היוריסטית, ועל זה הראו כהנמןוטברסקי איך אדם חכם יכול לטעות. אבל זה רק צד אחד של המטבע. הצד השני בעיני הרבה יותר משמעותי, והיא שהקשר בין נתונים למסקנות הוא אף פעם לא חד חד ערכי, אין דבר כזה, תמיד כשהאדם מגלה משהו חדש, או לכל הפחות הרבה פעמים, הוא צריך לוותר על הנחת יסוד. כמו בדוגמא המפורסמת כשאיינשטיין שינה את הנחת היסוד הניוטונית, וקבע שהזמן והמרחב הם יחסיים. מחשב לא יכול לעשות זאת, שכן קביעה זו נסמכת על אינטואיציה ולא על נתונים (המהר"ל בגבורות ה' כתב שהזמן והחומר הם אחד, וכבר העיר ד"ר פריז שיש כאן נצנוץ אינטואיטיבי של תורת אינשטיין). אם המחשב מתמודד עם ניסוי בו קרני האור מתעקמות, האפשרות שכח המשיכה של כוכב מעוות את המרחב היא רק אחת מתוך מאות אחרות של הנחות יסוד שאפשר לשבור. הוא יכול להניח שהטכנולוגיה שעליה מבוססת מכשיר המדידה שגויה באחת מההנחות שלה, הוא יכול להניח שהצפיה האנושית היא יחסית, שהמחשב קולט דברים באופן יחסי, שהמתמטיקה יחסית, רק האדם בונה תיאוריה מכח היכולת שלו לקפיצות לוגיות. מכח העובדה שכל אחד מבין קצת אחרת, וכל פעם הדברים מובנים קצת אחרת, זה יותר כמו שדה של תובנה, מאשר עיבוד נתונים. המח אינו מחשב, ואין בו מבחינה טכנית את היכולת לעבד בצורה של מעבר אפשרות אפשרות, הוא חושב בצורה אחרת, התודעה שלו היא יצור עצמאי. המדע לא באמת מתקדם בדרך האינדוקציה. זה יותר תהליך היוריסטי שמתורגם ומעובד למצג של אינדוקציה. כמו שמתאר תומס קון 'המבנה של מהפכות מדעיות'.
אם ביג דאטא היה מנהל את העולם, הוא היה לוקח מסקנה ראשונית, ומורה לכל האנושות לפעול על פיה. גם מחקר גדול הוא בסה"כ מחקר, וכמה פעמים קרה וקורה שמחקר מביא למסקנה שמזון מסויים גורם נזק כל שהוא, או להיפך. המחשב לא יכול לחשוב על זה מחוץ לקופסא, הוא הקופסא בעצמו. אם לא יימצא שום נימוק פורמלי, הוא יורה לכל האנושות לעשות משהו. כולם יהפכו לגלמים ולמטומטמים.
אנשים לא שמים לב שכל התועלת בביג דאטא היא רק כשמישהו מתכנן ומנווט, זה כלי עזר מדהים לאדם, אבל רק דרך החשיבה האנושית, אותה קפיצה לוגית שמאפשרת לאדם לעבור את המכשול של משפט אי השלמות של גדל, היא זו שמאפשרת לו לנהל מדע עם זיקה למציאות.
העולם הפנימי של כל אדם שונה, ולכן אין מערכת מחשב יכולה למלא את צרכו. גם הסקת מסקנות על העולם והפיזיקה עוברים בתוך עולם פנימי אנושי, וכל מערכת מחשב בעלת פעולה חד ממדית צריכה תמיד מאיתנו את האישור. נתאר לעצמנו את יובל הררי מעניק לתכנת העל את יכולת ניהול העולם, כל הנתונים מחושבים על ידיה. קם איש מדע אחד ואומר: המחשב מתעלם ממשהו שאני מבין, תשובתו של הררי תהיה:בא נשאל את המחשב, המחשב כמובן ישלול. ברגע הזה שתיווצר 'מחלוקת' בין מחשב לאדם, בדיוק בנקודה זו של החשיבה האנושית, כבר לא תהיה משמעות לכל מה שנגיד, גם אם מליון מומחים יאמרו שהמחשב מגיע למסקנה שגויה, הרי המחשב יותר חכם מהם. שום דבר לא יעזור. מכיון שזה אבסורד, הרי זה מובן מראש שחשיבה חד ממדית לא מביאה לתוצאות טובות עבורינו.
הנסיון להמיר את החשיבה האנושית לעיבוד נתונים מוגדר, הוא עיוות של המציאות, אידיאליזציה של העובדות. תיאור של שדה כאילו הוא גל. ולכן גם התורה לא יכולה להיות מומרת לזה, התורה לא נושאת מסר רציף שטחי וחד ממדי, אלא מסר שהנצחיות שלו היא דוקאבכח החיים שלו.
כשאנו מתארים את החכמה ואת האנושות כגוף חי, יש צורך לבאר מה המשמעות של נצחיות התורה.
למונח נצחי יש שני פירושים הפוכים: דבר שנראה תמיד אותו דבר, כמו הפירמידות. או דבר שתמיד מתאים את עצמו למציאות, כמו הנילוס שנראה כל דור אחרת אבל תמיד זורם.
כמובן שיש בתורה חלקים כאלו וחלקים כאלו, ויש מרחב של רצוא ושוב שיכול להיות מוגדר באחד משני האפנים של הנצחיות. ז"א, הפירושים הפוכים, רק כשאנו לוקחים אותם בקיצוניות כהגדרה יחידה.
האמת היא שהנצחיות צריכה את שני החלקים. בפירמידות יש משהו שהוא ההיפך מנצחיות, כי הן לא אומרות לנו כלום מלבד שהן קיימות. וגם בנילוס יש משהו שהוא ההיפך מנצחיות, כי צריכים לראות את הקשר למקור שלו, רק אתמול הוא היה נראה אחרת.
הקשר בין התורה למציאות שלנו, הוא דבר שיכול להיראות אחרת ממרחק של זמן.
כשבני ישראל נכנסו לארץ, הקשר לה' כמו אבא היה מציאות, ה' הוציא אותם ממצרים, שמר עליהם במדבר, הכניס אותם לארץ, התגלה אליהם, הסביר להם לאורך תקופה שלמה מה בדיוק הוא רוצה. וסוג המתח שהיה הוא מתח שבין בנים לאבא, שהבן מתבגר הוא רוצה להיות עצמאי. הוא לא בהכרח מבטל את מה שהאבא לימד אותו, אבל הוא מנסה ליישם את זה בדרך שלו. רשמית הוא לא עובר על העקרונות, אבל האבא מתוכחאיתו ואומר לו: זה יוביל אותך לדברים מסוכנים, והבן אומר: סמוך עלי, אני אסתדר, אני אשמור על העקרונות שלך וגם אפתח את הדברים יותר. עם ישראל היה משפחה. הנושא המרכזי שאנו רואים בתקופה הראשונה היא איך לחיות עם האבא, לא למתוח את החבל יותר מדי. הקשר של המשפחה הוא כ"כ מוחשי עד שאין סיבה לשאול שאלות סביבו.
כיום התורה אצל רבים ואולי הרוב, כמו מדע, האמת של העולם, בשביל להבין ולתפוס אותה צריך להיות גאון גדול, יש כללים שנקבעו לפי הוכחות מהתורה או ידע שעובר במסורת ע"פ חכמים שהתאמת אצלם. ויש המון מרחב להתווכח ולדון לפי הכללים האלו מה בדיוק לעשות למעשה. ברור שע"פ התורה ה' הוא אבא ומלך, אבל אלו גדרים שבאים מכח התורה. הם לא המציאות הפשוטה שלנו. ונכון שברור לנו שיש הכרת הטוב לה' על כך שאנו גרים בארצנו בבטחוןוכו', אבל זו לא התפיסה הפשוטה שממנה אנו יוצאים, שה' הוא אבא של המשפחה שלנו וזו התורה שלנו. הנושא המרכזי שלנו הוא מה מוכח בתורה שה' רוצה, מה האמת של העולם.
לכן באופן טבעי, התורה של יוצאי מצרים, לא עוסקת בהכל, היא קובעת כללים ברורים מה לעשות עם השכנים, אבל אין עיסוק גלוי בשאלה למה צריכים את הגויים, האם יש לכבד אותם, כמה שנים קיים העולם, טבע המציאות, וכדו'. המשפחה של ה' וישראל הוא הנושא. ואילו בזמננו, כשרואים את התורה כמדע וכאמת של העולם, הרי שמחפשים בה תשובה לכל שאלה.
גם בזמן הראשון היה בתורה תשובה לכל שאלה, אבל לא בתורת מדע, אלא בתורת משפחה, כמו שבכל משפחה יש דברים מקובלים וידועים ופשוטים, אפילו ביחס לשאלות מדעיות מסובכות, כולם יודעים מה האבא חושב על הומיאופטיה, על הבאבא סאלי, וכו', זו צורת החיים של המשפחה. זה לא מתורגם למדע מופשט שקובע את האמת של הדברים. יתכן שיש דברים שהאבא רצה מסיבות חינוכיות, יתכן שלא נכנס לקבוע קביעות מדעיות וכו'.
זו נקודת הפתיחה שלי כשאנו באים לעסוק בשאלה: מה ה' דורש מאיתנו, ומה התורה רלבנטית לחיים שלנו. יש כאן רצוא ושוב בין שני מצבים, המצב הראשון, שהכל היה מובן ורלבנטי, ודוקא לכן לא היה גילוי של הנצחיות, אם אני מסתדר עם הילדים שלי והעקרונות של הבית מובנים והם חכמתינוובינתינו, מהיכי תיתי שיש לזה טעם גם עוד שלשת אלפים שנה בארץ רחוקה ותרבות רחוקה? ואילו המצב השני, שבו יש לנו מנגנון של קיום ונצחיות, אבל אנו שואלים, איך זה קשור למקור?
במבט שטחי, אנחנו משיבים, שהתכנית היא של ה', מכיון שהתורה היא המדע והיא האמת של העולם, הרי לקיים אותה זה טוב לנו וטוב לעולם, ואין מה להיות מוטרדים אם לא מובן לנו איך פרט זה או אחר עוזר.
אבל כשאנו מתבוננים על זרימת הנהר, אנו רואים שבאמת התכנית קשורה גם במציאות, יש דינים שאנחנו מקיימים ויש שאנחנו לא מקיימים, יש דינים שאנו מפרשים אותם בהתאם למציאות ויש שלא. כמובן שהכל נובע מהכללים, אבל מהכללים אפשר להוציא הרבה דברים, יש כאן זרימה של נהר. ועל הזרם הזה אנחנו רוצים להתחקות. מצד אחד זה נשמע כפורך את כל הרעיון, כי אם כשאתה רוצה אתה יכול להיתלות בנצחיות ולצעוק 'ככה זה', וכשאתה רוצה אתה יכול להיתלות בהתאמה למציאות ולהתגמש, אתה בעצם עושה מה שאתה רוצה.
הרעיון של המקל והגזר או של שני קטבים בכלל, הוא חרב פיפיות, מצד אחד כשאין מתח בין שני קטבים, אנחנו חוזרים למחשב. תורה שבכתב, בעלת קוטב אחד, היא מתכון לאבדון, בשלב מסויים מישהו יקפוץ מהצוק וכולם אחריו. אפילו הקראים הכניסו קצת גמישות וקוטב של תושבע"פ, ואעפ"כ זה לא כ"כ עזר להם לשרוד. החיים חייבים איזון בין שני קטבים, כל אפשרות אחרת היא מוות. מצד שני אתה חייב שלכל צד יהיה כח, אחרת צד שני מתגבר. זה מה שקורה לכל פרט במין החי, אבל לא למין כולו. התורה משגיחה על קיום המין, איך היא עושה את זה?
זו שאלה שלא אענה עליה, כפי שהסברתי בשיעור הקודם, אילו ידעתיו הייתיו, בקוד הגנטי של התורה יש גם את בחינת 'בחימה שפוכה', גם אם לא נרצה. אבל בשטח של לימוד תורה, אנחנו צריכים ללמוד את השאלה, איך אנחנו יודעים איזה חלקים בתורה הם נצחיים כצורתם, ואלו נצחיים דוקא בגלל שהם תמיד לובשים צורה.
התורה יוצרת את תרבות הפסיפס, מעודי כאבה לי העובדה שעם ישראל נחלק לשבטים, מה שהביא לכ"כ הרבה מחלוקות, ומדוע התורה לא ניסתה לעשות איזה כור היתוך, ובמקום זה היא נותנת נחלה לכל אחד, ולא תסוב נחלה, ושופטים לכל שבט. והאמת היא להיפך, ככל שהתורה כוללת יותר סוגים ויותר גוונים, החיים שלה יותר קיימים. הסיבה שרק שבט אפרים נכחד, היא דוקא משום שהיתה חלוקה. אם כולם היו שבט אחד, היו עשויים כולם להיכחד.
זה עיקרון ידוע, החכמה היא ליצור את הדבר שיאחד באופן שרב על המפריד. שאפרים ויהודה, כששניהם שומעים בקול ה', ירגישו וידעו שהתורה מחברת אותם הרבה יותר ממה שהשבטיות מפרידה אותם. וזו אכן המציאות, לא רק לגבי השבטים הקדומים. אלא זה חלק מהתפיסה התורנית.
התורה נותנת כח לצדדים מנוגדים, אם ניקח לדוגמא את מעמד הבכור. מצד אחד התורה מקדשת את מעמד הבכורה ומצוה לו פי שניים, מצד שני היא מצוה לפדות את הבכורות, דהיינו המעמד קיים, אבל הוא עשוי להשתנות. כפי המסורת על חטא הבכורות בעגל, ובחירת הלויים תחתיהם. ולכן דוקאמכיון שהתורה מעודדת לפרוץ את המסגרות ו'לפטר' את הבכור הטבעי, ולשים תחתיו את מי שה' בוחר, כמו קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשיו ויעקב, לאה ורחל, ראובן ויוסף, מנשה ואפרים, ער ופרץ, דוד ואליאב, משה ואהרן, (ועי' דהי"ב יא' כב'). ע"כ יש צורך למעמד קדושה גם לבכורה הטבעית, שאם נהפוך את הנבחרים להיררכיה שוב נפסיד את הפרדת הרשויות, ונקבל רשות שמסתאבת, ולכן צריך תמיד שיהיה רצוא ושוב בין הזכות הטבעית שה' מקדשה, ובין מי שה' בוחרו, וגם כלפי הלויים לא שבט לוי בלבד וכו'. ובסופו של דבר פודים את הבכור, ומעדיפים את מי שה' בוחר, ונשאר גם מקום לבכור לעבוד "לעתיד לבא".
מכת בכורות ענינה מה שהביא ליציאה, הסדר המצרי היה מושתת על היררכיה טבעית בלי מקום לשום איזון, ומצרים חשבה את עצמה לאימפריה הבכורה והראשונה שלכן לא תהיה מנוצחת לעולם, ובא ה' ופדה את בכורת מצרים במכות, והעניק את הבכורה לישראל האומה הצעירה "בני בכורי ישראל". אבל הנביא צווח ואומר הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל. (עמוס ט,ז).
ובאמת בהרבה מצוות באו פירושים מנוגדים, האיסור לשבור עצם בפסח, לפי החינוך (טז) זה דרך בני מלכים שלא שוברים עצמות, ולפי הרמב"ם (מו"נ ג' מו') זה דרך חפזון שאין פנאי לשבר עצמות. יתכן שאין להסתכל על זה כסתירה, אלא כהשלמה, ברור הרי ששני הצדדים האלו באים בליל הסדר. גם המרור הוא זכר למרירות, אבל גם דרך אכילת בשר.
התנגדות יותר חזיתית אפשר לראות בבן סורר ומורה, שהתורה מתארת מצב קיצוני ששני ההורים מביאים את בנם הזולל והסובא ואיננו שומע בקולם. אפשר לראות זאת כפי שמקובל, שגם הורים שאוהבים את הבן שלהם צריכים לדעת שאם הוא בכיוון ללסטם את הבריות – יש להעניש אותו. ואפשר להיפך, שהתורה מתנגדת להענשה פטריארכלית של 'הוציאוה ותישרף' או 'את שני בני תמית', ולכן אם הבן פוגע ב'כבוד המשפחה', שיביאו אותו לבית הדין, והם יחליטו אם לעשות זאת. האם זו סתירה? לא בהכרח, שני הצדדים מודים שדבר כזה הוא נדיר מאד ורק ע"פ החלטת בית דין, וזו משמעות ההלכה שחז"ל קבעו, הם עיגנו בחוק את שני הצדדים, מכיון שמדובר בדבר מאד נדיר, זה גם מפחיד 'דרוש וקבל שכר', גם אם לא הורגים מבינים שיש כאן סיכון, וזה גם מנטרל ענישה של 'כבוד המשפחה'.
אגב, גם התנאי עצמו שחז"ל אמרו שאין הורגים אלא אם שני ההורים באותו קומה ואותו קול, כמו שני שעירי יום הכיפורים. נושא מסר כפול, הדרשנים רגילים לומר שהכוונה, שאם אחד ההורים צועק בקול גדול, וחברו בקול נמוך, זה אומר אסור, וזה אומר מותר, לא פלא שהילד משתגע. אבל יותר נראה להיפך, שאם שני ההורים חוזרים זה על דברי זה כתוכי וקובעים קו אחד ונוקשה, אין מקום לאינדבידואליות של הילד, אם הוא דומה לסבתא, או אם יש לו דרך מעט שונה, זה יגיע להתנגשות. דוקא אם יש הבדלים בין ההורים זה יכול להביא אותו לאיזון, וגם ההורים לומדים מהשונות של הילד ומההתמודדות אתה. שני הורים זהים זה מה שמביא את הבן סורר ומורה. רצח על כבוד המשפחה שכיח במקום שיש נישואין בתוך המשפחה.
אם נמשיך כך, נוכל לטעון בעצם שאנחנו משחקים בפלסטלינה, מה שהבג"צ עושה עם החוק והמשפט. כל דבר אפשר להסביר בשני הפכים. כשמקצינים את זכות האשה זה הופך אותה לחפץ, כי זכותה להיות חפץ. וכשמקצינים את זכותה על גופה זה הופך אותה לרוצחת.
אמנם נראה שהנקודה היא, שהיהדות משתמשת בתכונת אברהם העברי, שהוא תמיד עם רגל אחת בחוץ. כל מה שיעשה השופט יסודו ב'עכשיו', ברוח שעוברת עליו. השימוש בערכים הוא בתור סימן ולא בתור סיבה, ישנו בנק הערכים, והשופט יכול לדלות ממנו מה שהוא רוצה כדי להסביר את המציאות ולשפוט לגביה. ואילו היהדות בנויה על המסגרת ההיסטורית שהיא 'שם' ו'בחוץ', והשימוש שלה בערכים הוא בתור סיבה. זו תמצית כל התורה, שהיא תדחוף את האדם, ולא האדם אותה.
דברים הבאים מן החוץ שתכליתם להשתמש בתורה כדי לדחוף את העכשוי שלהם, כינו חז"ל מינות. בסופו של דבר זה התגבש לעיקרים, אבל ברור שהעיקרים הם רק ביטוי. אם מישהו למד את הנושא של תחית המתים ויצא לו איזה דבר שלא מתאים לעיקרים, אנחנו צריכים לדון אותו כאפיקורס, או לדון בסוגיית נבעך אפיקורס, אבל זה רק פועל יוצא. הכחשת העיקרים מלמדת על מרחק מהיהדות ההיסטורית שהוא מספיק גדול כדי לקבוע שזה לא נובע מהתורה, התורה לא דוחפת את זה.
כדי שהקריטריון יהיה רב שדומה למלאך ה', ורוח המסורת, חייבים לוודא שהכשרון והטיעונים הלוגיים או הראיות המדעיות לא יהיו גורם מרכזי. כי במקרה כזה מוקד הכח יעבור לכל 'מין' שיחפוץ בדבר, והמנגנון שהתורה דוחפת ויוצרת יפסיק לעבוד. ומכאן היסוד של חז"ל שכל הפורש מן הציבור דינו כנכרי. היהדות נובעת רק מתוך המעיין החי, מה שנובע מבחוץ מסכן את כל המהות שלה. ולכן גם מה שמתפקד ו'דופק', יכול להיחשב פסול כשמבחינים ורואים שהכח החי שבו הוא משהו עכשוי שעתיד לנבול, ולא החיבור לעבר או לרוח המסורתית.
בקצרה, הנצחיות של התורה בנויה על כך שהיא תצמח מתוך עצמה. המלחמה במצרים היתה בעצם מלחמה בהיררכיה קשוחה שלא משאירה מקום לעצמאות ולמערכת אחרת. המלחמה באלילות ובכל צלם היתה בעצם מלחמה בכח יוצר אחר. ולכן עד היום היהדות לא מסכימה להכיר בשום כח על או אידאת על. זה לא כתוב בשום מקום, זה נובע מההכרה בכך שהתורה היא תכנית העולם, והיא לא משאירה מקום לשום אידיאל אחר שיהפוך לתכנית העולם, ככלי עזר כן, אבל לא מעבר לזה.
ומכאן, שהאפקט של התורה תלוי בכך שאנחנו כעם ישראל נתרכז בה בצורה כזו. כטקסט או כאוסף חוקים ובו 600 חוקים או יותר, זה לא מגיע רחוק. לכן הקראים או הצדוקים או המוסלמים משתמשים בו כטקסט וכחוקים וזה מוגבל ביכולת ההשפעה שלו. לכן התורה וישראל חד הוא.