לחץ לגירסת הדפסה

הרב פרופסור דוד צבי (=הרד"צ) הופמן כתב כי "מאז ומקדם תמהו על סיפור הנחש במובנו המילולי" (ביאורו למקרא לבראשית ג, א).

ותמיהה זאת מובנת שהרי בכל התנ"ך כולו אין אנו מוצאים שום איזכור לבעלי חיים שמדברים, וזאת מלבד במקרה המפורסם של בלעם הרשע, וגם שם לא היה לאתון שום יכולת דיבור בפני עצמה אלא מדובר היה בנס שהתרחש לאותה העת, וכפי שכתוב: "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם" (במדבר כב, כח)[1].

הנחש – ויצר הרע

ישנם כידוע מספר מקורות תורניים שבהם כתוב כי הנחש הוא למעשה סמל ליצר הרע המחטיא את האדם.[2]

והנה יש מי שהקשה על גישה זאת בטענה שהמקרא מתאר את הנחש כ"עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים" (בראשית ג א), ומכאן משמע שהנחש נמנה על חיות השדה. אך כמדומני שאפשר ליישב טיעון זה בכך שלא כתוב במקרא שהוא נמנה על חיות השדה אלא רק שהיה ערום מכל חיות השדה, ולפי המקורות התורניים שמבארים שמדובר בנתינת צורה גשמית לשטן (=וזאת צורת הנחש כמובן), אזי מובן מדוע השטן (שהוא מלאך כמבואר בספר איוב א, ו) יהיה ערום יותר מכל חיות השדה. ויתירה מזאת – בהיות והכתוב מתאר את השטן בצורה של נחש, מובן גם מדוע הכתוב ישייך אותו לחיות השדה ויאמר שהוא היה יותר ערום מהם.

ובזוהר הקדוש כתוב: "נָחָשׁ דָּא אִיהוּ שָׂטָן… כְּתִיב: 'וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם' – דָּא יֵצֶר הָרָע דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת" (זוהר בראשית, דף לה, ע"ב; ובתרגום: הנחש הזה הוא השטן… וכתוב בתורה: 'וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם' – הנחש זה יצר הרע שהוא גם מלאך המוות). וכך מובא בתלמוד שמדובר באותו עניין: "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות" (בבא בתרא טז, ע"א).

וכמדומני שכדאי עוד לציין שבמקרא הנחשים מכונים גם בשם: 'שְּׂרָפִים', ומתוארים גם כמלאכים, שהרי נאמר בספר במדבר: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים" (במדבר כא, ו), ובחזון ישעיהו הנביא נאמר: "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף" (ישעיהו ו, ב), וכן כתוב עוד בספר ישעיהו: "כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" (ישעיהו יד, כט). ורבנו בחיי כתב כי "זהו סוד הלשון שנקרא הנחש: שָׂרָף, כשם שנקרא המלאך: שָׂרָף, ואמר הכתוב: 'אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים' (במדבר כא, ו)… ומזה אמר: 'הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ' וגו' – כי האדם רשאי שיתגבר על יצרו ויכתת אותו בתחילה, ואם לא: 'וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב' – רמז לך שאם לא ישוף האדם את היצר הזה, הוא ישופנו בסוף וימיתנו. ומילת 'עָקֵב' – רמז ליום המיתה, וכבר ידעת מאמר ז"ל: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות" (ביאורו למקרא לבראשית ג, טו).

ולפי הביאור המוצג עד כה, כמדומני שאפשר גם לשאול על דברי הנחש שאמר לאישה: "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" (בראשית א, ג), שבהיות ואין בעלי חיים זוכים לגילוי נבואי, וזה כולל גם את הנחש, מהיכן אפוא הוא ידע שיש ציווי לא לאכול מעץ הדעת, שהרי כאמור הנחש לא מתנבא[3]?! אך אם נבאר כדברי החכמים לעיל שמדובר ביצר הרע שנמצא בתוך האדם, ממילא העניין מובן.[4]

דיבור הנחש – מזוויות נוספות

והנה בפשטות אפשר גם להבין את המקראות כך שמדובר היה בסוג של נחש גשמי [הגם שאין אנו יודעים בדיוק באיזה סוג של נחש מדובר (וישנם גם סוגים רבים של נחשים שנכחדו בעבר[5])], וכך היו מרבותינו שביארו את עניין הדיבור של הנחש מזווית נוספת, והנה דבריהם:

• הרב פרופסור דוד צבי (=הרד"צ) הופמן כתב: "אין הכרח לומר כי דברי הנחש נאמרו בשפה אנושית. ייתכן שהיו אלה קולות כלשהם, שבהם הביע הנחש את הרגשותיו. האנשים הראשונים, שהיו הרבה יותר קרובים לחיי הטבע – מסתבר שהבינו גם צורת הבעה זו, אלא שבא הכתוב והלבישה במילים מעין אלה שמסיתים רגילים בהן, כשם שגם דברי פרעה מלך מצרים מובאים בכתוב בלשון הקודש, אף על פי שבוודאי לא נאמרו בלשון זו" (ביאורו לבראשית, ריש פרק ג).
• ורבנו חיים בן עטר כתב: "וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה – בצפצוף שידברו בו בעלי החיים הבלתי מדברים, ואז היו מכירים בכל ציפצופים וכדומה, ואפילו שיחת הדומם, כי כל מה שברא ה' יש לו לפי בחינתו דיבור לטעם שישבח את קונו" (בביאורו "אור החיים" לבראשית ג, א).[6]
• וב'ילקוט מעם לועז' כתוב: "אומרים כי היא (=חווה) ידעה את שפת החיות ולכן הבינה את לשון הנחש" (בראשית, עמ' קסח).
• ורבנו יצחק אברבנאל כתב: "אבל היה העניין, שהיא ראתה את הנחש עולה בעץ הדעת ואוכל מפרותיו פעם אחר פעם, ולא היה מת ולא ניזוק בדבר מה. והאשה חשבה בזה, ותקרא בעצמה כאילו היתה מדברת עם הנחש, וכי הוא בעלותו בעץ ובאכלו מפריו היה אומר אליה לא מות תמותון, אף היא במחשבתה תשיב אמריה על זה. והוא על דרך: 'מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ' (איוב לה, יא), כי היא עשתה התחכמותה וחקירתה ממעשה הנחש. והם הם הדברים שיחס הכתוב אליו. ואל תקשה עלי ממה שאמר הכתוב: 'וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה', כי הנה האמירה ההיא עניינה הוראת פעולתו ומה שחשבה היא ממנו. והוא מלשון: 'שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ' (איוב יב, ז-ח), 'אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם', וכן אמר במקום אחר: 'שאול אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי' (איוב כח, יד), 'אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ' (איוב כח, כב). ודוד אמר: 'הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת' (תהילים קמח, ז). וידוע שהדברים האלה אינם בעלי שכל ולא ידברו ולא יאמרו ולא יספרו ולא יהללו. אלא שמתוך פעולותיהם כשיתבוננו בהם בני אדם, הם ידברו ויהללו ויספרו, כאילו הדברים עצמם מספרים ומגידים להם אותם האמירות והילולים. ולזה נאמר בתחילת הספור הזה: 'וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה', ולא היתה ערמתו ידיעה והשכל וטענות נצחיות, אבל היה בעלותו בעץ לאכול לשבעה מפריו, מה שלא היו עושים שאר חיות השדה. ולכן לא זכר העוף כי אם חית השדה. ומפני זה לא נאמר גם כן: 'מן האדם', לפי שלא היתה ערמתו בהשכל ובדבור כמוהו, כי אם בבקשת מזונו יותר מכל חית השדה. ואמר: 'אשר עשה ה' אלוהים' – להודיענו שעשה אלוהים את הנחש בזה ערום מאוד בהשגחה פרטית, כדי לנסות בו את האשה והאדם. כי בעלותו שמה ואכלו מפרי העץ, התבוננה האשה ונשאה ונתנה בעצמה, כאילו הנחש אומר אליה כל זה שנזכר. הנה אם כן, אמת היה שהנחש סיבב כל הרעה הזאת, ושבאה התקלה על ידו".

עונשי הנחש

לפי הגישה שמדובר היה בנחש גשמי יש להבין את מה שכתוב בתורה בנוגע לעונשי הנחש, והנה הדברים: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג, יד-טו).

ולאור הנאמר לעיל, צריך להבין את עונשי הנחש – ובראשונה יש לתת את הדעת לכך שבעונשי הנחש לא נזכר כלל עניין הדיבור, וכפי שציין כבר הרמב"ן: "והנחש אין בו היום נפש מדברת, ואם היתה בו מתחילה היה מזכיר בקללתו שיאלם פיו, כי היתה לו קללה נמרצת מכולן" (ביאורו לבראשית ג, כב).[7]

חשוב עוד לציין שמשמע שהקללה בפסוק הראשון מתייחסת אל הנחש עצמו (=גופא), ורק בפסוק השני מתייחסת אל זרעו, וכך מובן מדברי חז"ל שאמרו על הכתוב: 'אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה', וזו לשונם: "אֵרֲרוֹ בְּצָרַעַת" (בראשית רבה כ, ד), כלומר הנחש עצמו לקה בצרעת.[8]

וכן ממה שכתוב: 'עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ' – כלומר משמע שמדובר על ימי חייו של אותו הנחש גופא (ולא על זרעו).[9] ובכל אופן – חז"ל אומרים שלפני העונש, אותו זן של נחש היה מהלך בזקיפות קומה (כנראה יותר אפילו מנחש הקוברה בימינו[10]), ואחרי העונש הוא ילך על גחונו (והראב"ע ביאר: "עַל גְּחֹנְךָ – החזה"), וזו לשון חז"ל: "אני אמרתי בקומה זקופה תלך כאדם, עכשיו שלא רצית – עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" (תוספתא סוטה ד, ה). וממילא מכאן מובן גם עניין אכילת העפר, וכפי שביאר רבנו יוסף ה'בכור שור': "שמתוך שפיך בארץ, יכנס העפר בתוך פיך, ותאכלנו בעל כרחך".[11]

וכתוב עוד: 'וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה' – וכאן המקרא עדיין ממשיך לעסוק באותו נחש גופא, כלומר לאחר שהנחש החטיא את האישה כעת תשׂרור ביניהם איבה. וממשיך המקרא לומר: 'וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ' – כלומר המקרא כבר עובר לדבר על זרעו של אותו נחש הקדמוני, שקולל שמעתה והלאה גם תשׂרור איבה בין זרעו לזרע האדם, ואיבה זאת הפכה להיות כוללנית, שהרי מכל חיות השדה היתה זאת דווקא חיה מזן הנחשים שהחטיאה את האדם, וממילא מובן מדוע שׂוררת איבה בין זרע האדם לזרע כל הנחשים, והנחש הקדמוני משמש כאב-טיפוס לכל הנחשים [וכבר ציינו לעיל את דברי רבנו סעדיה גאון שכתב כי "אלוהים יתעלה ברא נחשים רבים, כמו שברא אישים רבים מכל מין של בעלי החיים האחרים" (ביאורו לבראשית ג, א, מהדורת צוקר)].

ומסכם המקרא: 'הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב' – והנה הרב אליהו בן אמוזג (שהוא פרשן מקראי חשוב) ביאר כך: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ – בספר 'פנים לתורה' כתבתי: שפעמים שרש: שוף – ענינו 'ראיה' ו'הבטה' כבלשון ערבי, וראיתי שהשבעים העתיקו: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ מעניין זה" (ביאורו "אם למקרא" לבראשית ג, טו).

ולפי המבואר עד כה, כמדומני שאפשר לבאר את העניין כך: בניגוד למצב הקודם שבו הנחש היה יכול לזקוף את ראשו וקומתו, כעת הוא יתפתל בעקבו של האדם ויביט על עקבו (וזאת השפלה בעבורו בניגוד למצבו הקודם שהיה יכול לזקוף את ראשו וקומתו), ואילו האדם יביט עליו בזקיפת ראש וקומה, ומצב זה של הנחש ישמש כתזכורת לעולם למה גורם החטא, ולכך שהאדם חייב להימנע מן החטא ולעשות את רצון ה' יתברך.

הערות:

[1] ועם זאת כמדומני שכדאי לציין את דברי הרמב"ם שכותב שגם במקרה של אתונו של בלעם, מדובר היה במראה הנבואה, והנה דבריו: "עניין בלעם כולו בדרך (במדבר כב, כב-כג) ודברי האתון (שם, שם, כח, ל) – הכל במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית (=בסוף; שם, שם, לא-לג) דיבור מלאך ה' לו" (מורה נבוכים, חלק שני, פרק מב). וראו גם בביאורו למקרא של הר"י אבן כספי, לבמדבר כב, כב; ובכל אופן, כאמור לעיל – יכולת דיבור של בעל חיים כיכולת שעומדת בפני עצמה פשוט לא מצויה בשאר התנ"ך.

[2] וראו לדוגמה: בזוהר הקדוש, זוהר חדש, בראשית, דף כד, ע"א; הרלב"ג (רבי לוי בן גרשון), ביאור המלות על התורה, בראשית ג, א; הרב יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ראשון, פרק יא; רבנו עובדיה ספורנו, ביאורו לבראשית ג, א [וראו גם בביאורו לבראשית ג, טו, שם ביאר את עונשי הנחש כמופנים כלפי אדם וחווה, שהרי הנחש הוא רק סמל ליצר הרע שבקרבם, ובהיות והם חטאו לכן הם גם נענשו, ע"ש]; וכך ביאר ר' גדליה נדל: "בתורתו של ר' גדליה", עמ' קג.

[3] וכך מבואר בדברי הרמב"ם שכתב כך: "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ז, הלכה א), כלומר רק בני האדם ראויים למעלת הנבואה והגילוי האלוהי, אך לא בעלי-חיים (וראו עוד במורה הנבוכים, חלק שני, פרק לב).

[4] ועם זאת, לפי הגישה שמדובר בנחש גשמי, יתכן שיתרצו כי לא מדובר בנבואה, אלא באיזה דעה פנימית שמטרתה לנסות את האדם, וכפי שכתב הראב"ע כי הקב"ה "הַשָּׂם דעת באדם, שׂם בו (=בנחש). והנה הפסוק העיד כי 'הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה', רק לא כאדם" (ביאורו למקרא לבראשית ג, א).

[5] ורבנו סעדיה גאון כבר כתב כי "אלוהים יתעלה ברא נחשים רבים, כמו שברא אישים רבים מכל מין של בעלי החיים האחרים" (ביאורו לבראשית ג, א, מהדורת צוקר).

[6] ישנו מדרש שמתייחס לשלמה המלך ע"ה ובו נאמר כך: "צפור מצויץ – ויודע על מה מצויץ, חמור נוהק – ויודע על מה נוהק" (קהלת רבה א, א; ומובא גם בשיר השירים רבה א, ט). ומשמע מתוך המדרש, ששלמה פענח את התנהגותם הטבעית (נהקה של חמור או ציוץ של ציפור), והבין את רצונם ומטרתם בהתנהגות זאת [וכיום ישנם כידוע מחקרים רבים שעוסקים בתקשורת בעלי החיים (=שׂפת החיות)].

[7] והשוו גם לדברי הנצי"ב מוולוז'ין שכתב כך: "והנה הדבר מושכל – שלא היה הנחש מעולם מדבר, דאם היה מדבר תחילה אלא שנתקלל שיאלם דומיה, על מה לא נזכר קללה זו? ותו – דהדיבור תלוי בדעת, וכפרש"י על: 'ויהי האדם לנפש חיה' – בדעת ודיבור, וכתרגום אונקלוס: 'לרוח ממלא', הרי שהיה האדם מיוחד במעלה זו" (ביאורו "העמק דבר", לבראשית ג, א).

[8] וכן כתוב עוד במדרש (שמות רבה ג, יג): "הַנָּחָשׁ כְּשֶׁהִלְשִׁין הִכֵּיתִי אוֹתוֹ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יד): 'אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה', כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא יג, נא): צָרַעַת מַמְאֶרֶת", (וכתב ה'מתנות כהונה' על אתר: "ודרש 'ארור' לשון 'ממארת' דכתיב גבי צרעת").

[9] ואמנם ראיתי שכמה מפרשים נתקשו בביטוי הזה 'כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ' (ופירשו מה שפירשו), אך אם נסביר שמדובר רק על אותו נחש גופא, העניין מובן.

[10] ומעניין לציין בהקשר לכך את החותמת הבבלית המפורסמת והקדומה שנמצאה בעיראק ומתארת גבר ואישה שיושבים לצד עץ ומאחרי האיש מזדקף נחש לגובה (תמונה של החותמת נמצאת באנציקלופדיה עולם התנ"ך, ספר בראשית, עמ' 35).

[11] גם לפי הפירוש שמדובר על כך שלזן הנחשים הזה היו סוג של רגליים לפני שקולל [וכפי שכתב רש"י: "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ – רגלים היו לו ונקצצו"], עדיין הפירוש הזה מתאים – שהרי כעת מתוך שפיו בארץ, יכנס העפר בתוך פיו, ויאכלנו בעל כורחו.