לחץ לגירסת הדפסה

בתחילת דברינו נפתח עם דבריו של מורנו ורבנו הרמב"ם, שבפרק הפתיחה לספרו המפורסם "מורה הנבוכים", התייחס לתיאור של "מעשה בראשית" במקרא, ונתן לנו הדרכה כיצד עלינו ללמוד את התיאור הזה, וכך כתב (בתרגום הר"י קאפח):

"ולא יושג אותו המדע האלוהי אלא לאחר מדעי הטבע, כי מדע הטבע תוחם את המדע האלוהי, וקודם לו בזמן הלימוד, כפי שנתבאר למי שעיין בכך. ולפיכך עשה יתעלה פתיחת ספרו במעשה בראשית שהוא מדע הטבע כמו שביארנו.

ומחמת גודל הדבר ורוממותו, ומחמת חוסר יכולתנו להשיג הדברים הגדולים כפי שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים, אשר הוזקקה החכמה האלוהית להודיענו אותם, במשלים וחידות ובדברים סתומים מאוד. כמו שאמרו ז"ל: "להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם לך הכתוב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וכו'". הנה העירוך כי הדברים האלה האמורים סתומות, וכבר ידעת דבר שלמה: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' (קהלת ז, כד).

ועשה את הדיבור בכל זה בשמות המשותפים, כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינם השלם שכבר למד באופן אחר".[1]

לאור דברים אלו, הרב גדליה נדל טען, כי על סמך דברי אותם חוקרי הטבע שטוענים כי ע"פ המדידות והחקירות המדעיות שערכו – גילו של היקום נאמד במיליארדי שנים, ולפיכך יש להבין המילה "יום" בתיאור של מעשה בראשית במשמעות של תקופה, וכך אמר:

"אין ספק שהכתובים לא התכוונו למשהו שהשכל מוכיח את היפוכו. כך אומרים אנו: ישנן הוכחות מדעיות רבות ושונות, בדרכים מדויקות שנבחנו על פי הניסיון, שמתרחשים בטבע תהליכים, שמאז שהתחילו להתרחש עברו מיליוני  שנים. יש בדיקות רדיואקטיביות, ויש שרידים מאובנים שנמצאו, ויש בדיקות של שכבות גיאולוגיות, ושל העומק המשתנה של הנהרות, ועוד ועוד… אלא מה, בתורה כתוב "ששת ימים"? – בשביל זה כתב הרמב"ם את ספרו… ואם השכל מחייב כך, ודרכי הלשון מאפשרים זאת – חובה עליך לפרשו במשמעות מושאלת… בעניננו: מכיון שיש הוכחות שכליות משכנעות שהעולם קיים יותר מששת אלפים שנה – עליך לפרש ש'יום' בששת ימי בראשית פירושו תקופה. אין אתה יכול, ואסור לך, להשליך את השכל אחרי גוך" ("בתורתו של ר' גדליה", עמ' צא-צב).[2]

'יום' – במשמעות של תקופה ארוכה במקרא

הרד"ק, שהוא כידוע אחד מגדולי מפרשי המקרא מתקופת הראשונים, התייחס לנושא הזה של המילה "יום" במשמעות של עת [או תקופה], וציין מספר דוגמאות לכך מהמקרא, וכך כתב:

"ויאמר יום על העת: "בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר" (במדבר ח, יז) – פירוש בעת, "יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ" (תהילים פח, ב), "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים" (ישעיהו יא, י), "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יז), "הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא" (מלכים ב, ז, ט). ופעמים יבוא עליו כ"ף האמיתי: "הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם" (בראשית כה, לג) – כלומר העת הזאת", ("ספר השורשים", ערך: "יום").

מקור מקראי נוסף שבו המילה "יום" משמשת כתיאור של "עת" נמצא בספר הושע, וכפי שנאמר: "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו" (ו, ב), ורש"י ביאר על אתר: "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי – בעת השלישי".

ודוגמה נוספת לכך נמצאת בספר עמוס, וכפי שנאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" (ט, יא), והראב"ע ביאר על אתר: "בַּיּוֹם – יום יאמר על העת".

'יום' – במשמעות של תקופה ארוכה בתיאור מעשה בראשית

בתיאור של "מעשה בראשית" כתוב כך: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד), ורבנו אברהם בן הרמב"ם ביאר כך:

"מאמרו 'בְּיוֹם' – זמן שכולל את ששת ימי בראשית, לא את היום הראשון [בלבד]… ומה חזקו העדויות על 'יום' – שנופל על זמן רחב יותר, ממה שאמר בתורה הרבה פעמים (דברים ח, א): 'כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם', ולא נתכוין בזה אל מצוות אשר ציווה עליהן ביום אחד מיוחד, אלא אל כלל המצוות אשר ציווה עליהן בזמן נתינת התורה, שהם ימים וחודשים ושנים הרבה" ("פירוש רבנו אברהם בן הרמב"ם ז"ל", בהוצאת סלימאן ששון, לונדון תשי"ח, עמ' כד-כו).

לאור דבריו של רבנו אברהם בן הרמב"ם, מובנים גם הדברים שהקב"ה אמר לאדם הראשון: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז), ולמעשה כידוע אדם הראשון נפטר בגיל 930 (בראשית ה, ה).

מאורות השמים

מאורות השמים הוזכרו במקרא רק ביום הרביעי לבריאה, וכפי שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד), ועם זאת גם הימים שקדמו ליום הרביעי מכונים במקרא בתואר: "ימים", ולכן כבר ציינו חכמים כי מכאן אפשר להבין שששת ימי בראשית אינם בהכרח ימים בני כ"ד שעות אלא שישה תקופות, (וראו בספרו של פרופסור נתן אביעזר: "בראשית ברא", עמ' 12-11, ושם גם הפנה לספרו הרב אלי מונק: The Seven Days of the Beginning, עמ' 50).

והנה דבריו הרב גדליה נדל בעניין זה שאמר כך: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד – כאן 'יום' הוא במשמעות של פרק זמן… אין בינתיים שום סיבה לחשוב שהאור שנברא ביום הראשון שימש שתים עשרה שעות, וכן החושך שלפניו, וביחד יממה אחת, שהרי עדיין לא היו המאורות, ולא הסיבוב של גרמי השמים גרם את האור, ומניין לנו כמה זמן שימש אור זה… גם ביום הרביעי – עדיין אין אדם, ואין מנין שנים… המלה 'יום' יכולה להתפרש גם כתקופה. מצאנו שחז"ל אומרים: "יומו של הקב"ה אלף שנים" (ב"ר ח, ב). הרי ש'יום' אינו מוכרח להיות בכל מקום במשמעות של יום שמשי" ("בתורתו של ר' גדליה", עמ' צ-צא).

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר

לאור המבואר עד כה יובן ביאורם של רבותינו הראשונים מפרשי המקרא שכתבו כי בתיאור של ששת ימי בראשית – המילה "עֶרֶב" פירושה המילולי הוא חוסר סדר (מלשון – ערבוב), והמילה "בֹקֶר" פירושה המילולי הוא סדר שבו הדברים מבוקרים (מלשון – בקרה), ולכן הנאמר: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" בסוף כל יום מימי בראשית – בא לתאר מעבר ממצב של אי-סדר (ערב – מעורבב), למצב של סדר (בוקר – הדברים מבוקרים).[3]

ולביאור זה השוו גם את מה שכתב הרב ד"ר ג'ראלד שרודר (שהוא פיזיקאי חשוב שעוסק רבות גם בנושאים של תורה ומדע):

"הניסוח הפשוט לכאורה: 'ויהי ערב ויהי בוקר', מציין את סיומו של כל אחד מששת ימי בראשית. ברגע ששמנו לב שהשמש הופיעה ביום רביעי, ברור שעלינו לחפש משמעות עמוקה יותר לחזרה זו, שש פעמים, על המשפט הזה. כיצד עלינו להבין את רעיון הערב והבוקר בימים שקדמו להופעת השמש? רמב"ן הסביר לנו את הדברים לפני כ-800 שנים: 'ויקרא תחילת הלילה ערב בעבור שיתערבו בו הצורות ותחילת היום בוקר שיבקר האדם בינותם' (פירוש לבראשית א, ה). השורש של המילה 'ערב' הוא אי-סדר, ערבוביה, כאוס. השורש של המילה 'בוקר' הוא להיות מבוקר, מסודר, להיות מסוגל לערוך ביקורת. בשימוש המתוחכם במילים ערב ובוקר… תיאר התנ"ך צעד אחר צעד את הזרימה מאי-הסדר (ערב) אל הסדר (בוקר)", ["המדע והאל", עמ' 144-143 (וכך כתב גם שם בעמ' 25)].[4]

ואמנם, לפי ביאור זה, יהיה גם מובן מדוע ביום השבת של שבוע הבריאה, לא מוזכר הביטוי: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר", שהרי ביום השביעי לא נעשתה כל מלאכה, וממילא לא היה תהליך ממצב של אי-סדר (מעורבב, ערב), ומצב שבסופו סדר (שהכל מבוקר, בוקר), שהרי כבר ביום השישי נסתיימה מלאכת הבריאה, והכל היה "טוֹב מְאֹד, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר – יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א, לא).

כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם

הנה יש לדעת כי משה רבנו התייחס שוב לימי בראשית, וכפי שנאמר במקרא: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים: ה' מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר, בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל… כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה. זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף, בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ" (תהילים צ, א-ו).

כלומר בכתובים אלו, אנו מוצאים את כותב התורה משה רבנו [=שלפיכך הוא גם הכותב של "מעשה בראשית" (ראו: דברים לא, ט)], מתייחס לימי בראשית (ככתוב: בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וכו'), ולכך ש'יום' נחשב כתקופה ארוכה (=אלף שנים), וגם המושגים "ערב" ו"בוקר" משמשים לתיאור מעגל של תהליך ולא סדר של זמנים: המילה "בוקר" מציינת מצב שבו הכל מבוקר ומסודר (=בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף), והמילה "ערב" מציינת מצב שבו יש ערבוב ואי-סדר (=לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ).

וכך מבואר גם במדרש הקדום: "בראשית רבתי" – שדבריו של משה רבנו מתייחסים לימי בראשית, וכפי שכתוב: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד – אלו אלף שנים שהם יום אחד של הקב"ה, שנאמר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ וגו'", [המדרש מובא ב"תורה שלמה" – חלק א, להר"מ כשר, עמ' צד].

והרב אליהו מרדכי הלוי ולקובסקי (שהיה תלמיד חכם שעסק גם בנושאים של דת ומדע) כבר כתב כי "כוונתם באמרם שיומו של הקב"ה הוא אלף שנים, שסובב על ימי הבריאה, כי אין שייך לתת מידה ליומו של הקב"ה, שהוא למעלה מן הזמן" ("תורת מעשה בראשית", חלק א, עמ' כז).

והרב אליהו בן-אמוזג (מחכמי איטליה, ומפרש מקרא חשוב) כתב כך בנוגע לימי בראשית: "מאחרוני החוקרים רצו לפרש שהימים האלה… אלף שנים או יותר, ואין כל דבר חדש אחר שראיתי בראב"ע שכתב כן, והוא מודה לחכם האומר כי יום הוא אלף שנים" (ביאורו "אם למקרא", לבראשית א, ה).

והרב פרופסור דוד צבי (=הרד"צ) הופמן ציין בפירושו למקרא את הגישה הזאת, וכך כתב: "הנה, במקומות רבים, ובמיוחד בספר הזוהר, ניתן להיווכח, שאין להבין את הביטוי "יום", כפי שהוא בא בתיאור מעשה בראשית, כיממה הרגילה של האדם זו בת עשרים וארבע השעות, אבל הכוונה היא ליומו של הקב"ה, יום שנמשך אלף שנה, דהיינו יום שנמשך תקופה בלתי מסויימת. ומאידך הוכיחו חוקרים רבים שאפשר להעמיד את מספר התקופות הגיאולוגיות הרבות על שש, כך שאפשר לזהותן עם ששת ימי בראשית. וטעמים לא מעטים מדברים בעד זה שלא להבין כאן את המלה "יום" במובנה המקובל, מה גם שעל כל פנים לא יכלו שלושת הימים הראשונים להקבע על ידי השמש, שנבראה רק ביום הרביעי, ואילו הביטוי: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" וגו', אפשר לראות בו תיאור ציורי של יומו של הקב"ה כשהכתוב ידבר בלשון אדם" (ביאורו למקרא לבראשית ב, ג).[5]

והנה מה שכתב הרד"צ הופמן כי "יום שנמשך אלף שנה, דהיינו יום שנמשך תקופה בלתי מסויימת", אפשר להביא לכך ראיה ממה שנאמר בתורה: "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א, יא), ורבנו יוסף בכור-שור (מגדולי מפרשי המקרא הראשונים) כתב על הביטוי "כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" כי "זהו דבר שאין לו מספר". וכן כתב בעל ה'דעת מקרא' על אתר: "אֶלֶף פְּעָמִים – לשון הפלגה של טובת עין, והכוונה: הרבה יותר מאוד".

ובמדרש רבה כתוב: "יוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלֶף שָׁנִים, דִּכְתִיב (תהלים צ, ד): כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל" (בראשית רבה ח, ב), ובביאור "יפה תואר" למדרש כתוב כך על אתר: "ויומו של הקב"ה אלף שנים – זה רק על-דרך ההשאלה מלשון בני אדם כי הקב"ה אשר הוא למעלה מן הזמן גם אלף אלפי שנים יחשב כרגע אצלו. ועל-דרך לשון בני אדם יומו של הקב"ה הוא אלף שנים".

אורך ימי בראשית בדברי המקובלים

דברי הרב דוד צבי הופמן המוצגים לעיל, על כך שבמיוחד בספר הזוהר ניתן להיווכח שהימים שמוצגים בתיאור של מעשה בראשית הם ימים שנמשכו "תקופה בלתי מסויימת", מוצגים עוד בדברי רבותינו המקובלים שכתבו כך:

• המקובל הרב שלמה אלישיב כתב: "דע כי כל הששת ימי בראשית… היה אז שיעור הזמן ע"ד אחר לגמרי. כי ערך הזמן הוא לפי ערך מצב העולמות… והבן כי ישנו גם בזה סודות עמוקים" (לשם שבו ואחלמה, ספר הדע"ה, דרוש עץ הדעת, סימן ח).
• המקובל רבנו יוסף חיים (הידוע בכינויו: "הבן איש חי") כתב כך: "אותם השעות של ששת ימי בראשית אינם שיעור שעות של ימים אלו, אלא הם ארוכים וגדולים שיעור זמן גדול כנודע" (שו"ת "תורה לשמה", סימן תק"ג). וכן כתב עוד רבנו יוסף חיים בנוגע לימי בראשית: "ואף כאן בעשיה (=עולם העשייה) לא היו לילות כלילות ולא ימים כימים ולא שנים כשנים… אלא שלא בינת אדם לנו למען דעת כמה אורך זמן היה יום אחד – ועכ"פ זמן ארוך הווה" (שו"ת "דעת ותבונה", פרק ל).[6]
• הראי"ה קוק, שהיה כידוע גם מקובל גדול, כתב כך: "להשוות סיפור מעשה בראשית עם החקירות האחרונות הוא דבר נכבד. אין מעצור לפרש פרשת 'אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ' – שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מליונים" (שמונה קבצים: א, תקצ"ד; וראו גם באיגרות הראי"ה קוק, חלק א, איגרת צא; ובספרו: "לנבוכי הדור", פרק ה).

שבת קודש

כמדומני שאין הגישה המוצגת עד כה באה להוציא את המקראות מידי פשוטם בהכרח, שהרי כאמור משמעותה המקראית של המילה "יום" היא כאמור גם עת או תקופה, ולכן כאשר נאמר: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות לא, יז), הכוונה לפי זה לשישה ימים במובנם המקראי, שמשמעותם גם שישה עיתים או תקופות. ועם זאת אין להכריע מכאן כמה זמן נמשך כל יום מששת ימי הבריאה.[7]

וכמדומני גם שבהיות וכל יום מימי בראשית היה תקופה ארוכה, לכן כאשר מדובר בציווי של שמירת השבת הרי שכל פסוק מתייחס למושג "ימים" בהקשר לנידון, כלומר כאשר מדובר באדם שמחויב בשמירת שבת הרי שמדובר בימי המלאכה שלו בתוך המסגרת של שבוע עבודה[8], וכפי שנאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", ואילו כאשר מדובר במעשה בראשית הרי שמדובר ב"יום" במשמעות של תקופה ארוכה (יום שאותו חכמינו כינו: "יומו של הקב"ה"), וכפי שנאמר: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות פרק כ, ז-י).[9]

הערות:

[1] והשוו עוד לדברי הרמב"ם שכתב כך: "כל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו כפי שמדמה בו ההמון… ולכן הנכון להימנע מלבארם כפי העולה בדמיון תוך ריקנות מן המדעים" (מורה נבוכים חלק ב, פרק כט, מהדורת הר"י קאפח).

[2] הרב גדליה נדל עוד אמר שם כך: 1) גם כאשר איש מחקר ומדע משתמש ב"מכשירים מתוחכמים – אתה סומך עליו. אין אתה חושש שאולי הוא משקר. גם לגבי קביעת גיל העולם אין סיבה לחשוב שהמדענים משקרים. ובאמת, גם הסברה הפשוטה נותנת כך" [וכמדומני גם שכל אדם כאשר הוא משתמש באופן אישי בהמצאות של אנשי המדע (כגון טכנולוגיה וכיו"ב) הרי שהוא משתמש בהם ללא פקפוק]; 2) גם אם אנו מוצאים מפרשים שסברו כי "יום" בתיאור הבריאה הוא בן כ"ד שעות, הרי שהם סברו כך מפאת "שלא היתה להם סיבה לסבור אחרת. אך לנו יש סיבות כאלה", וכמובן שהרב מתכוון לטיעונים של חוקרי הטבע, [ובהמשך לדבריו של הרב אפשר לציין את דבריו המפורסמים של הרמב"ם שכתב כי "אין דרכי הביאור נעולים בפנינו" (מורה נבוכים, חלק שני, פרק כה, מהדורת הר"י קאפח), ולהשוות גם לדברי הרמב"ן שביאר עניין במקרא ע"פ המחקר של חכמי יוון, וכך כתב: "זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן – המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית ועתה ברא ה' חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן… ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היוונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן" (ביאורו לבראשית ט, יב)].

[3] כך כתב ר' יוסף בכור שור: "וַיְהִי עֶרֶב – שעת העירוב, וַיְהִי בֹקֶר – שעת הביקור"; וכך כתב הראב"ע: "עֶרֶב… נקרא כן – שיתערבו בו הצורות. ובֹקֶר – הפך ערב, שיוכל אדם לבקר בינות הצורות"; וכך כתב הרמב"ן: "וְיִקָרֵא תחילת הלילה עֶרֶב – בעבור שיתערבו בו הצורות, ותחילת היום – בֹקֶר, שיבקר אדם בינותם".

[4] והנה יש לציין גם את גישתו המעניינת של הרב ד"ר ג'ראלד שרודר, בקשר לאורכם של ששת ימי בראשית – שמתבססת מקורות תורניים שונים, ועל מחקרים המלמדים שהזמן זורם באופן יחסי (גישה המכונה במחקר: Time Dilation – כלומר: "מתיחת הזמן"), כך שניתן באופן מסוים לקבל את דברי החוקרים שטוענים כי היקום נברא לפני מיליארדי שנים (ראו בספרו: "המדע והאל", ובהרצאותיו ובמאמריו המצויים ברשת). והפרופסור לפיזיקה משה קווה כבר אמר כי "מושגי היסוד של מקום וזמן השתנו במאה העשרים, וששאלות קדומות עשויות לקבל מענה במסגרת זו של הבנה מדעית חדשה" ("בין עולמות", עמ' 51).

[5] ועם זאת, כאמור לעיל, אפשר גם לבאר שמדובר בתיאור תהליך של מצב שזורם מאי-סדר (=ערבוב), לסדר (=הדברים מבוקרים).

[6] וכמדומני שמכאן אפשר למצוא תשובה למי שטוען שקשה לו לקבל את הפירוש שששת ימי בראשית היו ימים במשמעות של תקופה ארוכה, כלומר בהיות והגאון רבנו יוסף חיים לימד אותנו ומסר לנו שכל יום מימי בראשית היה "זמן ארוך", הרי שבוודאי שגם לנו מותר לחשוב כך ולהבין כך את משמעותם של ששת ימי בראשית.

[7] אך מעניין לציין כי לפי גישה קבלית מסוימת שמוצגת בדברי רבותינו הראשונים (ומכונה: "תורת השמיטות") – היקום נברא לפני כ-15 מיליארד שנים, [לדיון נוסף בנידון ראו בספרו של הרב אריה קפלן (שהיה גם פיזיקאי וחיבר ספרים רבים): "Immortality, Resurrection and the Age of the Universe", עמ' 15-1].

[8] ורבנו יהודה הלוי (=ריה"ל) כתב כי "התחיל אדם (=הראשון) לקרוא שם לימים, וכל אשר נושבה הארץ ורבו בני אדם היו סופרים הימים כאשר יסד אותם אדם, ועל כן לא יחלקו בני אדם בשבעת ימי השבוע" (הכוזרי, מאמר שני, אות כ). והשוו עוד לדבריו של חוקר המקרא פרופסור יעקב קליין שכתב כי "המספר שבע נחשב בימי קדם למספר שלם ומקודש. תקופות של שבעה ימים תפסו מקום חשוב בחיי הקדמונים, והן נזכרות לרוב במקרא… גם בספרויות עמי המזרח הקדום נזכרות במקרים רבים תקופות של שבעה ימים… מאז ומתמיד נחשבה תקופת שבעה ימים כיחידת זמן בסיסית" (אנציקלופדיה עולם התנ"ך – בראשית, עמ' 23).

[9] את התובנה הזאת של "יומו של הקב"ה" לעומת יומו של האדם, אנו מוצאים עוד במדרש, וכפי שכתוב: "אמר לו הקדוש ברוך הוא… (בראשית ב, יז): 'כִּי בְיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנוּ מוֹת תָּמוּת' – אין אתם יודעים אם יום משלי, אם יום אחד משלכם. אלא, הרי אני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים" (בראשית רבה יט, ח).