לראשונה בעולם העתיק הרווי באמונות אליליות, בא המקרא והציג אפוא את הגישה המונותיאיסטית, הרואה את האל כשליט יחיד, המשולל כל מוטיב גשמי, ושברא את הכל מן האפס המוחלט.
בכדי להבין את ייחודיותה של האמונה המונותיאיסטית היהודית (וכפי שבאה לידי ביטוי גם במקרא), יש להכיר את האמונות האליליות: העמים התעסקו רבות באלוהיות שהיו פרי יצירתם. היה להם סיפורים על הדרך שבה הם נוצרו/נולדו, על החילוק בין אלוהות זכרית ואלוהות נקבית[1], הדרך שבה האלים גדלו, במי התאהבו, כיצד קיימו יחסי אישות (=גם עם בני-אדם רגילים), איזה ילדים נולדו להם כתוצאה מהאיחוד, על מלחמות שערכו ביניהם (=האלים), על עונשים שנענשו (=על-ידי אלים אחרים, ואפילו על-ידי בני-אדם), על מחלות שמהם סבלו, ועל דרכי הריפוי של מחלתם, על המאכלים שאכלו ועל המשקים ששתו, על עצמים ודמויות חומריות שזיהו אותם איתם (=כמו הים, השמש, בעלי-חיים וכיו"ב), על תחומי השלטון שלהם בעולם, על נושאים שנמצאים מחוץ להישג ידם וכוחם, על הזדקנותם, על מיתתם, ועל עוד שאר דימויים כאלו הלקוחים מעולם המושגים האנושי, ושנשזרו במיתולוגיות העמים.
דת ישראל, לעומת זאת, דוחה לחלוטין כל איפיון חומרי, וכל הגבלה המוכרת לנו מעולם המושגים האנושי (כגון אלו המוזכרים לעיל: לידה, פילוג מיני, אכילה וכו') ביחס לאלוהים. לפי היהדות האלוהים הוא נצחי, יחידי, משולל כל מוטיב גשמי, ראשית כל הוויה, ושלטונו מוחלט על הכל.
איסור הגשמה
כלל נקוט בידינו: 'דִּבְּרָה תורה כלשון בני אדם' (ברכות לא, ע"ב), ולסבר את האוזן, ולמעשה אין להקב"ה גוף ולא דמות הגוף, וכך אנו מוזהרים בתורה הקדושה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב" (דברים ד, טו), וכן כתוב עוד: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (שמות כ, ד).
ועניין חמור זה הוא אחד מעקרונות האמונה של הדת היהודית, וכפי שכתב הרמב"ם כאשר ביאר את שלוש עשרה עיקרי האמונה: "והיסוד השלישי – שלילת הגשמוּת ממנו, וזהו כי האחד הזה אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יַשִּׂיגוּהוּ מְאוֹרְעוֹת הגופים… ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל' (ישעיהו מ, יח), 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' (שם, פסוק כה), וְאִלּוּ היה גוף – היה דומה לגופים. וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בְּתָאֳרֵי הגופות, כמו ההליכה והעמידה, והישיבה והדיבור, וכיוצא בזה – הכל דרך הַשְׁאָלָה. וכן אמרו זיכרונם לברכה: 'דִּבְּרָה תורה כלשון בני אדם' (ברכות לא, ע"ב). וכבר דיברו החכמים בזה העניָן הרבה. והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' (דברים ד, טו). כלומר: לא הִשַּׂגְתֶּם אותו בעל תמונה, לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף", [פירוש המשניות למסכת סנהדרין, הקדמה לפרק "חלק" (פרק י): היסוד השלישי – שלילת הגשמוּת; וראו עוד: משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכה ט].
וכן כתב הרמח"ל: "הוא יתברך שמו מציאותו נודע לנו ודאי שהוא מוכרח מעצמו, אך מהותו אי אפשר לנו להשיג כלל ועיקר… וכללא הוא: כל מה שיכולה מחשבת בני האדם לתפוס ולצייר – אינו ודאי מהותו יתברך, כי הוא מרומם ונשגב מכל מחשבה ורעיון, ואין בו שום אחד מן העניינים שיש בנבראיו" (דעת תבונות, הוצאת פלדהיים, ירושלים, התשס"ו, עמ' סד-סה).
ביאור – צלם ודמות
כתוב בתורה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם – בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית, א, כ; ראו עוד: בראשית ט, ו), וכן כתוב: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ… וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת" (בראשית ה, א-ג), והרמב"ן ביאר על אתר: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ – ידוע כי כל הנולדים מן החיים יהיו בדמות המולידים ובצלמם… מפני שהאדם נברא בתכלית שלימות היצירה הגיד בשת כי היה כמוהו בכח וביופי".
וה"כלי יקר" בביאורו למקרא כתב כך: "ועניין הצלם והדמות – אע"פ שנאמר: 'וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' (ישעיה מ, יח), וכתיב: 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' (שם, פסוק כה), מכל מקום – מצינו שהקב"ה מתראה לנביאיו בדמיון דמות אדם – כי בהר סיני נראה כזקן יושב בישיבה, ועל הים נראה כגיבור, וכתיב: 'וְעַל הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' (יחזקאל א, כו). כי בכל אלה הדמיונות רגיל הוא יתברך להתראות, ועליו יכול להיות שאמר: 'בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' (בראשית א, כו), אע"פ שבאמת אין לו יתברך דמות וכְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר", (ביאור ה"כלי יקר" לבראשית א, כו, ד"ה: 'ומה שאמר כי בצלם אלוהים עשה את האדם').
ורבנו יוסף "בכור שור" ובביאורו למקרא (לבראשית א, כו) כתב כך: "נַעֲשֶׂה אָדָם – כלומר: נתקן אָדָם, את האדם העתיד לבראות שהוא צלמו, צורתו ודמותו מאוימת להיות מושל ושליט, כמו שהוא אומר: 'וְיִרְדּוּ'. בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו – שהיא מאוימת, להיות מושל ושליט על כל, ולא שזו דומה לזו, כי אין לתת דמיון ודמות ותמונה למעלה, כדכתיב: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' (דברים ד, טו), וכן: 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' (ישעיהו מ, כה), וכמו: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' (שם מ, יח), ובאיוב הוא אומר 'הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ אִם כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה' (איוב י, ד), בתמיה. ומה שאומר הכתוב 'עֵינֵי ה' ' (דברים יא, יב; זכריה ד, י), 'הֲדֹם רַגְלָיו' (איכה ב, א), 'יַד ה' ' (שמות ט, ג; דברים ב, טו) – אינו אלא לשׂבר את האוזן, שיבין בראייה ובהילוך ובלקיחה, דאין דרכם רק בעיניים ורגליים וידיים, לפי שלא ראה מעולם אדם עניין אחר. ומה שכתוב: 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' (יחזקאל א, כו), כך היה נראה בעיניו על עניין החזיון, כמו חלום שנדמה לו שהוא רואה, ואינו רואה, דהא כתיב: 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' (שמות לג, כ), כלומר: ולא שום דבר חי ונדמה לו כאדם, שלא להבעיתו בדבר שאינו רגיל לראות… וכן הוא אומר: 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' (הושע יב, יא)".
ובמדרש במדבר רבה (יט, ד) כתוב: "אמר רבי יודן: גדול כוחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם שנאמר: 'וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי' (דניאל ח, טז), ורבי יהודה ברבי סימון אמר מהכא: 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה' (יחזקאל א, כו)".
והרמב"ם בספרו המפורסם: 'מורה הנבוכים' מנה אחת עשרה מדרגות של נבואה, ובמדרגה השביעית הוא כתב כך: "שיראה בחלום של נבואה כאלו הוא יתעלה מדבר עמו, כמאמר ישעיה: ראיתי את ה' וגו' (ו, א), ויאמר את מי אשלח וגו' (שם, פסוק ח), וכדברי מיכיהו בן ימלא: ראיתי את ה' וגו' (מלכים א, כב, יט)", (חלק ב, פרק מה, מהדורת הר"י קאפח).
הבריאה בצלם – מזווית מוסרית
במסכת אבות כתוב: "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו): 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם'. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (פרק ג, משנה יד).
ור' ישראל ליפשיץ, בפירושו המפורסם למסכת אבות הנקרא: "תפארת ישראל", ביאר כך: "הוא היה אומר חביב אדם: נראה לי ד'הָאָדָם' גרסינן – דהיינו אפילו עכו"ם [כ'תוספות' יבמות, דף סא, ע"א]. דהרי מדסיים בסיפא: 'חביבין ישראל' – שמע מינה: רישא בכל מין האדם מיירי, ורוצה לומר אפילו בעכו"ם. וכן הראיה דמייתי תנא מקרא ד'עָשָׂה אֶת הָאָדָם' – הרי בעכו"ם נמי מיירי דלבני נח נאמר [וכמ"ש רבנו תוי"ט], וגם מלך עָי והחמישה מלכים שתלה יהושע, הורידם קודם הערב, שמע מינה: שגם לעכו"ם יש צלם אלהים".
ור' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ, מחכמי הראשונים), בפירושו למסכת אבות כתב כך: "כי האדם, הגדילו הקב"ה מהבהמות שבראו בצלמו, שלא נאמר בשאר הנבראים שנברא אחד מהם בצלם אלוהים אלא האדם, לפי שיש בו דעת להכיר את בוראו יותר מהם. ונקרא מפני זה 'צלם אלוהים' (בראשית א, כז) כי הוא הנבחר והמשובח שבכל הצלמים, כמו האדם שיש לו כלי חמדה, ואמר זה כלי שלי, כלומר הנחמד שבכל הכלים שיש לו. וכן נקרא האיש הנכבד מכל האנשים 'איש אלוהים' (דברים לג, א). וכן בית המקדש 'בית אלוהים' (בראשית כח, יז, כב), מפני שנכבד מכל הבתים לקיבול התפילה. וכן נקרא הר סיני 'הר האלוהים' (שמות ג, א), מפני שהוא הנכבד שבכל ההרים לגילוי שכינה, וכן נקרא מטה משה 'מטה האלוהים' (שמות ד, כ), לפי שנראו בו מעשה אלוהים בניסים שנעשו בו. ונקרא 'אצבע אלוהים' (שמות ח, טו), הכלי שנחרתו בו הדברות בלוחות, לפי שהוא הנכבד שבכל הכלים הנבראים. וכן נקרא האדם 'צלם אלוהים' לפי שהוא הנכבד שבכל הנבראים התחתונים בדמות ובבינה".
ולאור כל הנאמר עד כה יובנו דבריו של הלל הזקן במדרש (ויקרא רבה לד, ג), שנאמר בו כך: "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד (משלי יא, יז) – זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו: רבינו – להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצווה. אמרו לו: וכי מה מצווה זו? אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצווה היא? אמר להם: הן – מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב: 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בראשית טו, ו) – על אחת כמה וכמה".
הערות:
[1] בהקשר לעניין זה, ראיתי חשיבות להביא את דבריו של הרב יהושע ענבל, שכתב כך: "האל איננו יותר זכר מאשר נקבה, אין בו שום יחס של מיניות שהיא תכונה אנושית. השימוש הדקדוקי במין זכר כלפי "אלוהים" מתחלף בנקבה כלפי "שכינה", אין אלו אלא שימושי לשון, בד"כ השימוש בלשון זכר מיוחדת לכוחות חזקים ושולטים, כך מדובר על "כח המשיכה" כשם שכל "כח" הוא בעצם לשון זכר, אבל אין זה מעיד על מיניותו של כח המשיכה" (תורה שבעל פה – סמכותה ודרכיה, הוצאת מוסד הרב קוק, תשע"ה, עמ' 454).