פרשת שופטים היא אוסף של הרבה דינים, שמצווה משה את ישראל באחד מנאומיו האחרונים.
היא מתחילה בשופטים, ושוטרים, מדברת בהמשך גם על הכהן, הלוי, הזקן, המלך, והנביא. שבע דמויות בהיררכיה הישראלית.
אבל מה הרציונל של הרשימה הזו? מה היא באה להגיד? מה הקשר בין קטע לקטע?
תשובה לשאלה זו לא תמצאו בספרות הפרשנות המודרנית למקרא, משום שלפי התפיסה המיושנת והנלעגת של המבקרים במקרא, הרי שספר דברים נכתב על ידי איזה שהוא כהן בימי יאשיהו, בממלכת יהודה המזדקנת וקרובה לקריסה, ממשלה ששרים ושושלת מלוכה מקובעת מנהלים אותה, מתמרנים בין המעצמות בנסיון לדחות את הסוף הבלתי נמנע, ברית עם מצרים כנגד אשור, או כניעה לאשור כנגד מצרים, מדי פעם מנהיג אחד מכיר גם באלהי האומות כדי ליצור ברית 'אמיתית', ולאחר מכן בא חברו, בהשראת נביאים, ומטהר את הכניעה הזו. הכהנים בטוחים ש'היכל ה' היכל ה', לא יקרה לו שום דבר, הנביאים לעומת זאת מבטיחים חורבן, והמלכים מתמרנים בין אלו לאלו.
עכשיו לך תנסה להבין מה הפרשה הזו רוצה? לתת שופטים ושוטרים? להקים מצבה? סליחה, מי בדיוק הקים מצבות ביהודה של המאה ה7? אהה, כן, והתורה אומרת שיקומו נביאים, תודה, וכמובן יש אפשרות להעמיד מלך אם ירצו. עוד משהו? להשמיד את הכנעני, תזכיר לאנשי המאה ה7 מי היה הכנעני ואיך הוא רלבנטי עכשיו? וכן, כשתיכנסו לארץ, תפרישו ערי מקלט.
חסר כל רלבנטיות לחלוטין לתקופת יאשיהו, ולכן לא תמצא שום רמז ודמיון לדברים כאלו בספר ירמיהו למשל.
אם רק ננסה להיכנס לראש של עם ישראל, בתקופה בה באמת נאמרו הדברים. נראה את גודל חשיבותם ההיסטורית.
בני ישראל מסתובבים במדבר ארבעים שנה, שנים לא קלות, בצד כל הקיום המופתי שלהם, הם נודדים במשך שנים במדבר הגדול והנורא, הם בני בלי ארץ, הם לא יודעים מה צופן להם העתיד. דור שלם של יהודים גודל סביב מהפכה רעיונית. שני יהודים שלש דעות, במשך שנים רבות יש תסיסה בקרב בני ישראל, למרות שה' בתוכם, ולמרות שמשה מנהיג אותם, עדיין מדובר בציבור עצום, וכל אחד מבין את הדברים בדרך שמבין או שרוצה להבין. עם כל התגובות הקשות שבאו, על המתלוננים, המעפילים, עושי העגל, המפקפקים, וכו', לא נהפכו בני ישראל לציבור מונוליטי.
למעשה, בני ישראל היו בתוך ואקום, למעט מספר מפגשים עם נודדים באיזור, הם לא היו בתוך שום תרבות, ולא חלק משום חברה אנושית. הם עיכלו לבד את מה שמשה רצה ללמדם במשך שנים רבות. אבל מהר מאד הם ירדו לעולם המציאות, אם כעת ימין ושמאל רק חול וחול, הם הולכים להתמודד עם ארץ חדשה, התיישבות, מלחמות, הסדרת החיים בארץ, זה הזמן שכל מליון בעלי הדעה יצטרכו לעבוד איכשהו ביחד, ומי ינהיג אותם? יהושע בן נון? האם הוא יוכל לעשות ה-כ-ל כמו שמשה עשה? והרי משה עצמו אמר 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם'??? קשה עד בלתי אפשרי להחזיק את כל עם ישראל…
במלים הראשונות של הפרשה, משה משנה את ההיסטוריה: שופטים ושוטרים תתן לך. בכל אומה ולשון, עד אותו רגע, ההיררכיה הייתה הפוכה, המנהיג העליון, או המלך, הוא זה שנבחר על ידי האל (או לפחות טען כך), ומשם סמכותו. הוא זה שנותן פקידים מטעמו, שיהיו שופטים או שוטרים. הרבה פעמים הוא נשען על הסמכות של כהני הדת, שהם כמובן יודעים בדיוק מה האל רוצה. מה שברור שהם אלו ששמים שופטים על העם, כי הם רוצים וצריכים להשליט את רצונם – רצונו של האל וכו'.
אבל עם ישראל, העם הוא שנותן שופטים ושוטרים, לא הכהן, לא הלוי, לא הנביא, ואפילו מלך עדיין אין. שופטים ושוטרים תתן לך. אתה זה שצריך לתת את השופטים והשוטרים. אתה רוצה אותם, כי 'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ'. צדק זה לא משהו ערטילאי שמדברים עליו, זה משהו שצריכים לרדוף אחריו, שוב ושוב, צדק צדק ורק צדק. משום שצדק אינו כמו תבואת הארץ שצומח אם זורעים, הצדק הוא חמקמק, הוא תמיד יהיה קשה להשגה, הוא לא נולד מאליו במערכת המשפט. צריכים לרדוף אחריו, ותמיד!
עוד שתי דמויות מסתתרות לנו בפרשה: חכמים, וצדיקים. ומה אומרת עליהם התורה? "השחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". אין דבר כזה חכם או צדיק שדבריו מוחלטים ונכונים, גם הוא, מתעוור משוחד. אם לא תרדוף אחרי הצדק, לא יהיה לך כלום.
אבל הנושא כאן הוא לא רק סכסוכים משפטיים, אלא גם איך לקיים את התורה. התורה שבעל פה כידוע קדמה בהרבה דורות לתורה שבכתב. בני ישראל החזיקו בידיהם מסורות עתיקות יומין על האבות, כפי שמעידה התורה על אברהם 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו אחריו ללכת בדרך ה' לשמור צדקה ומשפט'. הם ידעו איך עובדים את ה', הם ידעו איך מקריבים קרבנות, הם ידעו הרבה דברים על הדת. מן הסתם גם עושי העגל החזיקו באיזו מסורת שהצדיקה זאת. אבל משה רבינו לימד את בני ישראל שרצון ה' בנתינת התורה לא מאשר את כל המסורות הקדומות, המנהג שלא לאכול גיד הנשה, נהפך אכן לאיסור בתורה, אבל המנהג הקדום של נטיעת אשל, והעמדת מצבה, שעשה אברהם אבינו, וכנראה גם בניו אחריו, נאסר. שכן ההכרה הקדומה של יושבי הארץ באל הגדול, שהוא מעל כל האלים, היטשטשה, עבודה זו נעשתה עבור 'אל' שאינו אלא דמות בפנתיאון הכנעני. ולכן נטיעת עץ, ומצבה, הן עתה איסור חמור! לא כל מסורת של הזקנים גוברת על חוקי התורה.
לפי רבי יהודה בעל מום כשר בבמה, כנראה שגם בישראל היה נוהג קדום של הקרבה, שבו לא הקפידו על בעלי מום. ובקרבן הפסח בא ציווי מיוחד של ביקור הקרבן ממומים. אבל התורה מדגישה עכשיו 'תועבת ה' הוא', כדי להוציא מלב המחזיקים במסורות קדומות שהדבר מותר, כעת ה' מתעב זאת, במקדשו זה לא יתכן. (בלשון חכמים 'כל שתיעבתי', יש דברים שהם תועבה בעצם, ככתוב על מקרים של ניאוף למשל, 'תועבה היא', ויש דברים שהם תועבת ה', ה' לא מסכים שיהיו בעמו ובמקדשו).
מעכשיו, הכללים חייבים להיות מאד ברורים, עם הכניסה לארץ, שוב לא יבואו נחשים שרפים, או אש בקצה המחנה, או בולען באדמה, כדי לחנך את בני ישראל. הם חייבים להיצמד לחוק, נצמד לעבודה זרה – יומת. מתנגד להוראות הכהן או השופט – יומת.
אם תרצו, תוכלו גם להעמיד מלך להיות כמו כולם. אבל גם מלכותו מאד מוגבלת, אסור לו להרים לבבו מאחיו. הוא בסך הכל עוד פקיד של הציבור.
הכהנים – גם הם מוגבלים, אסור שתהיה להם נחלה. הם צריכים להיות פנויים לעבודה רוחנית, ושלא להתפתות להשתלטות על קרקעות. צוברי קרקעות אינם תלויים בדעת אחרים, והידרדרותם הרוחנית מוסרית קרובה, (וברוח ימינו, כמה יפה היה אילו היה החוק אוסר על שופטים ודיינים להחזיק נכסים מעבר לדירת מגוריהם… וכמה הוגן וצודק היה, לו דור העסקנים וההוגים של מפא"י לא היו מקבלים את אדמות הקיבוצים לבעלותם תוך מחיקת חובות מדי כמה שנים, אלא היו חלק מהעם כולו שצריך לעבוד כדי להתפרנס. לבניהם של האנשים האלו אין הזדמנות שניה, הם שבויים בתוך אליטה שצוברת קרקעות ונכסים וממילא משתייכים אליה ואל תפיסת העולם שלה).
התורה גם מונעת את ההיצמדות למשרה, משרתי המקדש, המקבלים הכנסות קבועות, אינם מקבלים זכות נצחית, כל לוי מערי השדה יכול להצטרף ולקבל חלק כחלק, אף אחד לא יגיד לו שהוא מדבר עם הידיים וזה 'אנשים אחרים', ולכן מגיע לו פחות (ייתכן שלוי כאן כולל את כל השבט, כהנים בעבודת ההקרבה, ולויים בעבודת השירות).
הפתיחה לפרשת הנביא מרתקת, הנביא בא בדרך אגב כפיתרון לבעיה. נושא הפיסקה הוא: תמים תהיה, איסור קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, חובר חבר, שואל אוב וידעוני, ודורש את המתים, (שבע סוגים, מלבד מעביר בנו ובתו למולך ששייך לקטגוריה אחרת, ואולי נכנס כאן רק להשוות את כל המנחשים למעשה הכי קיצוני שבא כדי להיטיב את המזל של ההורים ע"י שריפת הילד), אין להשפיע על העתיד באמצעות כל מיני ניחושים, מדיומים, ומיסטיקה. אך ורק נביא שהוא שליח ה', בלי טכניקות עצמאיות, ה' יגיד לו את העתיד, ואם הוא לא יודע את העתיד, הוא טועה, הורגים אותו (אוי ואבוי אם בזמננו היו מענישים כל אנליסט, פרשן, או עתידן, הם היו הופכים למין נכחד…).
אוסף החוקים המופלא הזה, מגביל ומצמצם את כוחם של כל בעלי השלטון, השררה, והכח. אפילו של הנביא, העם הוא השופט, אותו עם שמעמיד שופטים ושוטרים, הוא זה שיבחן את הנביא, אם הנביא יגיד דבר שלא יבא, הוא לא יכול לתרץ תירוצים בסגנון 'זלא"ד', או 'היתה זו אמת לשעתה', 'יש מניעה משפטית מהותית', הוא פשוט ייענש בעונש החמור ביותר. המלך הוא פקיד של העם ואסור לו שירום לבבו מאחיו. הנביא עומד למבחן, הכהן מוגבל מלצבור נכסים, או מלטעון לחזקה של עצמו מול כהנים אחרים. מצד שני, כל אלו, למרות הגבלתם, משמשים כאיזון מול השופט או הכהן, הם דמויות משמעותיות שיש להן אמירה כלפיו. הנביא יכול לפרסם שהמלך אינו הולך בדרך הישרה, כשם שאלישע הביא להפלת שלטון בית אחאב. המלך יכול להעניש את נביא השקר, כפי שעשה אחאב בעל כרחו בימי אליהו.
יש לכם כעס בלב על ירבעם בן נבט? ועל כל ישראל שתמכו בו? המלך הוא פקיד של העם אומרת התורה, לבלתי רום לבבו מאחיו. לירבעם היתה טענה טובה. הבעיה היתה שהוא לא שמע לנביא, כפי שמתואר בספר מלכים, ההלכה נפסקה על ידי הנביא לא כמו טענתו, אבל הוא לא היה סתם מורד חסר היגיון, הוא היה אדם גדול שלא ידע לסגת בזמן.
אבל מעל כל הבלמים והאיזונים האלו, חייב לרחף הכלל: צדק צדק תרדוף. העם עצמו חייב לרדוף, תמיד, כל הזמן, שוב ושוב, אחרי הצדק. וזה מקומם של ערי המקלט. מצד אחד מי שלא נזהר והרג, חייו בסכנה, זה גם המנהג העתיק, מצד שני ערי המקלט מגינות עליו, בתהליך לא מסובך הסכנה הופכת לסמלית. 'ולא יישפך דם נקי', כך אדם גם ייזהר מהריגה בשוגג, כי הוא יודע שחייו בסכנה, מצד שני אם אירעה הריגה בשוגג, עיר המקלט מגנה עליו, הוא אמנם גולה, אבל 'לא יישפך דם נקי'.
גם המלחמה, היא לא מושג אבסולוטי, נלחמים עד הסוף הטוב או המר. המלחמה מיועדת לבוטחים על ה', מי שירא ורך הלבב, שיחזור הביתה. מי שאירס אשה – שיישאר עם אשתו. המטרה היא לא להשמיד את העולם, קודם כל קוראים לשלום. אבל את הכנענים עובדי העבודה זרה שהשתלטו על ארץ ישראל, לא קוראים לשלום, הם יכולים לברוח, או להילחם, אבל לא להישאר. וגם כאשר נלחמים באוייב, לא משחיתים את העץ, וכי אדם הוא עץ השדה, לבא מפניך במצור?
את כל פרשת האיזונים והבלמים המפוארת הזו, חותמת פרשת עגלה ערופה. פרשה הזועקת: אין בני אדם יכולים להישאר שלווים מול שפיכת דם. ההרוג לא מזוהה, ואולי גם לא חשוב, נווד בלי שם. אבל הכהנים והזקנים הם הם האחראים לכך שבאיזור עירם לא יתרחש מקרה כזה, ואם הם לא אשמים, יתאספו נא עם כל בני העיר ויצהירו שהם עשו ככל שביכלתם למנוע אירוע כזה. צדק צדק תרדוף!!
המטען הזה של פרשת שופטים, המציב את העם עצמו בחוד החנית של הצדק, מהעמדת השופטים, ועד אי מוכנות לקבל מקרה של רצח לא מפוענח. הוא המתכון המנצח להשלטת חברה ערכית וצודקת בארץ ישראל. הוא המפתח למניעת הסתאבות והתקבעות, סביב מנגנון שבמשך הזמן מטרתו היא לדאוג לעצמו, ולא לערכי הצדק.
תקופת השופטים היתה תקופה מופלאה בתולדות האנושות, בה לראשונה עם שלם האמין שאין שום צורך במלך או במנהיג, ה' ימשול בו. ההצלחות המדיניות לא היו גדולות מאד אכן, אבל הגיבוש של העם סביב ערכי התורה, היה יחיד במינו בהיסטוריה, הערכים הם המושלים בציבור. לא היתה שום מלחמה בין שבטים על נחלה, למרות הלחץ המדיני מבחוץ, היתה רק מלחמה פנימית אחת בישראל: על גופה שנמצאה מושלכת, שעברה התעללות. בסופו של דבר, לא אפשרי היה להמשיך בצורה כזו ש'איש הישר בעיניו יעשה', כי גם החופש הזה גורם להסתאבות. אבל זכרונה של התקופה הזו והשפעתה על ההיסטוריה של ישראל ויהודה, היו גדולים לאין ערוך, ובכל הזדמנות התרפקו הנביאים על האחדות הרוחנית של אותה תקופה, 'כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל', 'לא עשו בני ישראל כן מימות ישוע בן נון', וכך הלאה.
המוטו של תקופת השופטים, כשמו כן הוא 'שופטים ושוטרים תתן לך', צריכים רק שופט, מישהו מורם מעם, שילמד את העם את המשפט הנכון. גם אשה יכולה לעשות זאת. דבורה, ואולי גם יעל לפי חלק מהפרשנים. עם הזמן השופט היה צריך גם לעמוד מול לחצים מדיניים, מה שהביא לאפשרות שגם איש פשוט נהיה לשופט ומצביא גם יחד. ומכאן הדרך קצרה היתה להתקדם ל'שום תשים עליך מלך'. אבל גם אחרי העמדת המלך, עדיין לקח לעם ישראל שנים רבות מאד להפנים את בחירת המלכות, והם עדיין שאפו למשפט צדק טבעי של שופטים מקומיים, שזו היתה כנראה העילה של בני אפרים שלא לקבל את מלכות דוד, שחזרה והתעוררה בימי רחבעם. אבל גם כאשר בטל משטר השופטים, המזיגה המיוחדת של איזוני הכוחות, נשארו לנצח בעם ישראל, כחם של הזקנים, כחה של התורה שבעל פה, שאינו פחות מהתורה שבכתב, כחם של אנשי הרוח מול אנשי הכח. מעמד הנביא שבמדה מסויימת הוא מעל מקומו של המלך. האיזונים האלו הם סוד הנצחיות של עם ישראל.
"לא היתה שום מלחמה בין שבטים על נחלה, למרות הלחץ המדיני מבחוץ, היתה רק מלחמה פנימית אחת בישראל: על גופה שנמצאה מושלכת, שעברה התעללות"
מה???
על ויכוח מטופש מאין כמותו של "למה לא קראת לנו להילחם" נטבחו ארבעים ושניים אלף איש משבט אפרים!
זה יותר מכל חללי ארצות הברית בויאטנם!
דור קודם זה רק כמעט קרה, ובזכות הענווה של גדעון נמנעה מלחמת אחים כזו ברגע האחרון.
את העימות בין אבימלך ובעלי שכם גם אפשר להחשיב מלחמת אחים, (בפועל הוא גם טבח באחיו ממש).
על מצב הרעות בין השבטים אפשר ללמוד גם מיהודה המסגירים את שמשון הדני לפלשתים, מהעובדה שלשבט דן לא נמצאה נחלה ואיש לא עזר לו, ומכך שבשירת דבורה היא אפילו לא מתלוננת על כך שיהודה לא באו לעזור, זה היה כל כך פשוט שהם לא קשורים לשבטי הצפון.
אני מנסה להבין את הרציונל של תגובתך, כי זה מאד מסובך
אני טוען שהיתה רק מלחמה פנימית אחת בישראל, והיא היתה על רקע מוסרי, ולא רקע של אדמה. זה ענין עקרוני ומהותי להתנחלות בני ישראל, אם היו מתנחלים שבטים נפרדים ברור שבתהליך כזה היה ביניהם איזה סכסוך כל שהוא על אדמה אחת, אדמונת, הרי כולם מתנחלים ותופסים אדמות. זה מוכיח שבני ישראל התנחלו כעם אחד על פי גורל ביד ה' ולא סתם באיזה שהוא 'תהליך'.
אתה שואל 'מה' עם שלש סימני שאלה
אבל בכל תגובתך אתה לא מביא שום מקרה אחר של מלחמה בין שבטית.
אז מה בעצם אתה רוצה? להגיד דברים רעים על דור השופטים? כבר קדמוך קמאי דקמאי והעבירו עליהם ביקורת… טענתי היא לא שהדור היה מושלם וכולם היו צדיקים. אלא שהקונספט שהם יצרו בעקבות מתן תורה היה ייחודי והשפעתו על היהדות היא נצחית עד זמננו.
ולגבי דבריך.
1) הויכוח של למה לא קראת להילחם, בעיניך נראה מטופש, בעיניהם היה נראה מרידה באחדות העם.
2) המאבק עם בעלי שכם לא היה מלחמה או סכסוך בין שבטים, אלא קרב ירושה.
3) אנשי יהודה נהגו כפי ההלכה, לגבי הנחלה של שבט דן מנין לך מה היה שם? איך אתה יודע שאיש לא עזר להם? ומי אמר שהם בקשו עזרה ממישהו?
4) יהודה לחם בהרבה מלחמות ולפעמים היה ראשון, יש כל מיני הסברים מה התרחש במלחמת דבורה ומה היו הכללים של מחויבות שבטים לעזרה (מלכתחלה לא נלחמו תמיד כל השבטים יחדיו), בכל אופן ברור שדבורה מדברת על עם ה' ועל מלחמת ה' שהיא מלחמה של כל בני ישראל, ורק חולקת מחמאות לשבטים כמו בברכות משה , ויעקב. וגם אם יהודה לא השתתף במלחמה מחמת חוסר רעות, נניח, אז מה? וכי טענתי שתמיד הרעות בין השבטים היתה מושלמת?
כתבתי דברים מאד ברורים ופשוטים.
מאמר חזק!