לחץ לגירסת הדפסה

פרשת תצווה מפרטת באריכות את מראה וצורת בגדי הכהונה, ודבר מעניין למדונו חז"ל (בזבחים פח:), שגם הבגדים מכפרים על חטאים:

כתונת מכפרת על שפיכות דמים

מכנסים מכפרים על גילוי עריות

אפוד מכפר על ע"ז

מצנפת מכפרת על גסי הרוח

אבנט מכפר על הרהור הלב

חושן מכפר על הטיית הדין

מעיל מכפר על לשון הרע

וציץ מכפר על עזות פנים

מצד אחד מוזכרות כאן העברות הכי חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, מצד שני מוזכרות גם מדות רעות, שעליהן אמרו חז"ל שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום, אבק לה"ר, הרהור עברה וכו' (ב"ב קסד:).

וזה דבר שבאמת צריך הבנה, מכל המצוות והדברים שנעשים במקדש, הקרבנות, הקטורת, הנסכים, מה שמכפר בצורה כל כך כללית, הוא דוקא הבגדים, שבעצם לא עושים איתם שום עבודה מסויימת של כפרה. והם מכפרים גם על עברות הכי חמורות, וגם על מדות רעות שכולם נכשלים בהם?

כנראה שאין הכוונה שהעברות האלו עצמן מתכפרות בכזו קלות, התוספות והשל"ה מבארים, שהכפרה היא לא לחוטא עצמו, אלא לאנשים סביבו שנחשבים ערבים לו. התוספות בערכין טז' ביארו שהכוונה למי שנכשל באביזרייהו של העברות האלו. והמהרש"א מבאר שהכוונה למי שנכשל בשוגג.

אמנם עדיין צריך ביאור, הגם שלא מדובר באופן הכי חמור של החטא, מה המשמעות של כפרה מחמת עצם קיומם של בגדי כהונה? הרי גם חטא של ערבות, או חטא של אביזרייהו, או חטא בשוגג, הוא צריך כפרה?

—

העולם מלא במליוני פרטים, כל כך הרבה ארצות אומות ומקומות, וכל כך הרבה דברים קורים בכל רגע נתון, מה החשיבות בכלל של מעשה שמישהו עושה? ובכן, אם אתה נשיא של מעצמה ופותח באיזו מלחמה הירואית להציל את העולם, ניחא, זה נשמע חשוב, אבל מה בדבר שאר המעשים?

לפני כארבעת אלפים שנה, ניצב לו איש זקן אי שם באיזור בבל, ובנה מבנה מעץ, האם זה חשוב? אלפי אנשים עברו על פניו במשך שנים רבות, ולא ראו שום חשיבות בבקתת העץ שלו, לכן גם לא הקשיבו למה שהיה לו לומר.

מן הסתם ניחשתם שאיש זה הוא סבא נח, שהתיבה שבנה הצילה את המשכו של המין האנושי ושל בעלי החיים. אז כן, זה היה חשוב.

התורה מכילה את הסודות של הדברים שחשובים לעולם, ואכן, הם נראים לפעמים כמו משהו קטן, עוד משהו שמישהו עושה בין אלף ארצות ומליוני בני אדם.

התורה לא מתנה את דרישותיה בכך שהם יצילו את האנושות ממבול, להיפך, התורה דורשת לציית לכל פרט מבלי שאנו רואים את משמעותו. אבל בתוכה מסתתרים הסודות והקשרים בין המעשים הקטנים לכאורה, לבין מלחמה הירואית לא פחות משל נשיא המעצמה ידידינו.

רבי אלעזר מלמדנו דבר נורא: "אמר ר' אלעזר לא ניתנו פרשיותיה של תורה על הסדר, שאם ניתנו על הסדר, כל מי שהוא קורא בהם היה יכול להחיות מתים, ולעשות מופתים, לכך נתעלמה סדורה של תורה, והוא גלוי לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי" (מדרש תהלים ג').

הסיבה שאין מוקדם ומאוחר בתורה, היא משום שהסדר הנכון הוא הכל, הוא כל האמת על העולם. הסדר האמיתי של הדברים הוא לא הסדר הכרונולוגי, כפי שראינו במאמר לפרשת יתרו. מעשה של האב לפני דורות, גרם לתוצאה אצל הצאצא אחרי שנים רבות, מעשים שנראו בזמנו גדולים הסתיימו בלא כלום, ומעשים שנראו קטנים שינו את העולם.

בתחום המדע הבדיוני מדובר על המצאה של 'מכונת זמן', מכונה שתוכל להסיע אותנו אחור וקדם בזמן, ובאמת בריאת הזמן בעולם היא ההמצאה הכי גדולה, האשליה שהכל מתנהל לפי הזמן שאנחנו חווים. זה דמיון, אמנם כך נבראנו, אבל המבט האמיתי של הבורא, הוא הסדר האמיתי של האירועים, מה גורם למה, ומה מביא את מה.

—

המשכן, הוא כמו תיבת נח, התורה מתארת את בנייתו בצורה דומה, לפי מדות, בשני האירועים התורה יכלה להסתפק באמירה כללית: ויצו ה' את נח לבנות תיבה גדולה ומרווחת המספיקה לאנשים ובעלי חיים וכל צרכיהם, ויצו ה' את בצלאל לבנות משכן מהודר מפואר ומכובד לעבוד בו את ה'. טכנית זה היה מספיק.

אבל התורה מאריכה ומפרטת, בכל מקום לפי ענינו, כי כשם שהמין האנושי הבטיח את המשך קיומו על ידי התיבה הזו של נח, ועל ידי ההבנה שהבניה המתמשכת שלו במשך שנים היא בעלת משמעות. כך גם ניצל עם ישראל בהמשך, עוד פעמיים:

התיבה הבאה בתור בתורה, היא התיבה של משה: "ותִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת", התיבה הזו מצילה את מושיעם של ישראל משיטפון המים, וגם מגזרתו של פרעה, ומזכירה לנו את תיבת נח, שכוסתה אף היא בציפוי מיוחד: "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר". יוכבד לא ידעה את מי היא מצילה, להיפך, נדמה היה שכל ילדי ישראל הולכים לכליון, ועמרם חשב שאין צורך בהולדת עוד ילדים. הצלת הילד הזה היתה כביכול מעשה קטן. מסירות נפש לא הגיונית, אולי בכל אופן הוא יינצל. הרי הוא יכל  להיטרף על ידי תנין, להילקח על ידי מצריים, או הרבה אפשרויות רעות אחרות.

ואילו הדמיון בין הפירוט של בניית התיבה, כמה אמות רחבה, וכמה אמות קומתה, מיקום הפתח, החלוקה לשלש אזורים, בולט מאד לציוויי המשכן. כך גם ה'מכסה' שיש לתיבה ולמשכן, הקשר לענן בו ה' נגלה אחרי הסיום (תרומות בני ישראל  למשכן הם 'כופר נפשם', שמזכיר את הכופר המגן על תיבת נח, תרומה זו נלקחת לאדנים, שהם הציפוי של קרשי המשכן מבחוץ), ועוד.

חז"ל דורשים מדרש מאד מעניין: "קנים תעשה את התיבה – א"ר יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך", (ב"ר  לא'). איך קשורה לכאן 'מסכת קנים'?

והדבר יובן על פי מדרש אחר, לפיו אברהם אבינו שאל את שם בן נח, בזכות מה ניצלתם מן המבול? והשיב לו שם: שעשינו שם צדקה, "על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה, אותה שעה אמר אברהם ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה, באותה שעה נטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה".

כלומר, התיבה הזו היתה מרכז של עבודה, ושל נתינה, נח עבד שנים רבות על בניית התיבה, במטרה לעורר לתשובה, הוא ובניו עבדו להאכיל את החיות במטרה לקיים את העולם. ההיפך מדור המבול שעשו רק חמס. המחיצות האלו יצרו מקום של קדושה בתוכו, שהגן על יושביו. הקדושה היא הקדשת החיים לדבר נעלה, ההיפך מריקנות וחיפוש סיפוק פיזי.

אחרי מתן תורה, בצאת בני ישראל אל הדרך הארוכה של הגשמת חזון ה', ניתנה להם 'תיבת נח', היא המשכן, בו יעבדו הם, ונציגיהם הכהנים, עבודה של התמסרות מוחלטת לרצון ה', להתחשבן על כל עוון וכל הרהור, לתקן את עצמם עוד ועוד. המקום הזה הוא חדר המכונות של העולם כולו, כאשר יגיע 'יום פקדי', יום ה' הגדול והנורא, שהוא כמו מבול, התיבה הזו תגן על אותם אנשים שהאזינו לדברי העוסקים בה. אותם אלו שלא הקשיבו ולא הבינו 'מה העבודה הזאת לכם', לא יהיו מוגנים.

כעת, הנעשה בתוך כתלי התיבה הזו, יכול להיראות דבר קטן, אבל אין זה כך, כמו כל כפתור קטן בחדר המכונות, שרק מי שתכנן את המעבורת או הספינה כולה, יכול להבין את משמעותו.

בגדי הכהונה הם הצורה הנעלה ביותר של האדם, כאשר הוא עומד מול ה' הוא מסמל בצורתו את מדרגת האדם הגבוהה. ההקפדה של הכהן על מכנסים, היא כפי שמסבירה התורה, כדי לשמור על צניעותו, שגם כאשר הוא עולה למזבח, לא ייחשף גופו מול האבנים הקדושות. ההקפדה על המעיל כפי שהתורה דורשת, מכפרת על לשון הרע, משום שהמעיל משמיע קול בבואו, קול הפעמונים המותקנים עליו. הקול הזה מדווח תמיד היכן נמצא הכהן, הכהן הוא נציג העם לפני ה' ולא יכול ללכת כרצונו, להופיע בסתר, לעשות שום פעולה גופנית מבלי שהפעמון יתריע ויצלצל לפניו. זה בדיוק ההיפך מלשון הרע, שנאמר בסתר, מאחורי הגב. הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, שכן היא מסמלת את כבוד האדם, זה הבגד הבסיסי שמכבד את האדם, אחי יוסף מפשיטים ממנו את הכתונת, כשמוכנים לבזות אדם ולהפשיטו, מוכנים אולי גם למסרו להריגה. הציץ עומד כנגד הראש, ומזכיר לאדם אלו מחשבות מותר לו לחשוב ואיזה אסור. וכך הלאה.

הדברים האלו אינם רק ציורים, אלא מה שרואה האדם הפשוט בפועל כשהוא מגיע למשכן, הוא רואה את הכהן, ואפילו מבלי לחשוב בצורה מפורשת, הוא רואה את הדרת הכבוד שבבגדיו, הוא רואה את הליכתו, שומע את צלצולי הפעמון, רואה שראשו של הכהן אינו פנוי להעזת פנים, הוא רואה את זהירותו בכל ניע יד, והחלק שלו בעברות האלו מתכפר ומיטהר, זה באמת גורם לו להתרחק מן העברה, ולרצות להיות מקודש כמו הכהן, ממלכת כהנים וגוי קדוש.