לחץ לגירסת הדפסה

מה אנחנו יכולים להרגיש בראש השנה, מתוך צורת החיים שלנו בימינו? מה אומרים לנו המונחים: מלכויות זכרונות שופרות?

בטבע העולם יש ארבעה ראשי שנים, יש ארבע עונות לשנה. וזמן החילוף המדוייק מתבטא במזג האויר, בגידולים, וגם באורך היממה: תשרי וניסן הם זמני השוויון, כסליו ותמוז הם הלילה הארוך ביותר והיום הארוך ביותר. (וגם ארבעה ראשי שנים שבמשנה, הם על בסיס העונות, אלא שהם עוסקים בפירות, ולכן לוקחים חודש קדימה, שבט במקום טבת, בצומח, אלול במקום אב, בחי, ובעצם החלוקה היא: מלכים, אנשים, חי, צומח).

ימי השוויון הם ימים יפים, אבל לא רואים בהם כלום. לא רואים את השינוי, הוא קטן עדיין. אלו ימים ממוזגים, ואילו כסליו ותמוז הם ימים קיצוניים, שיא הקור, ושיא החום. אלו זמנים מוחשיים הנובעים מהמציאות.

מעניין, שהנוצרים, וגם עע"ז לפניהם, חגגו ראשית השנה באיזור חנוכה, שזה המולד של השמש, כמו מולד הירח, מאותו יום מתחילים הימים להתארך. ואילו אנחנו חוגגים בימי השוויון, תשרי וניסן.

ובאמת לאליליים היה מועד גם בתמוז, שהיו מבכים את התמוז, וזה זמן עצב, שהחום אוכל את כל הירוק שבאדמה והיא מתקללת, וכל הצומח מתייבש. וגם לנו יש אבל בתמוז ובאב, משום ארבעה דברים שאירעו את אבותינו. ויש גם דמיון בין שלשת השבועות לחגים, גם בחגים יש שלש שבועות, בתוכם שני צומות, והשם 'ימים נוראים', סליחות, ביוהכ"פ אומרים גם קינה, ומדגישים את האבלות על היעדר יוהכ"פ בבית המקדש.

אמנם יש הבדל, שהחגים האליליים הם מאז אדם הראשון, וכבר אדם הראשון שמח בטבת כשהתחילו הלילות להתקצר, וגם הוא התעצב בתמוז בראותו את קללת האדמה. ואילו אצלינו  יז' תמוז הוא היום שבו נועד להיות מתן תורה, ומשה ירד עם הלוחות, ורק בגלל החטא אירע מה שאירע, וכך אי' בילקוט שהיה ראוי להיות חג כי הקב"ה ביקש ליתן מועד גם בחודש אב, וגם תשעה באב איקרי מועד, כי הוא היה אמור להיות זמן שמחה, וכן אמרו שלעתיד הצומות יהיו ימי שמחה. ועצם ביטול הגלות אינו סיבה לשמוח בתמוז ואב, אלא משום שזה ראוי להיות זמן שמחה. העצב שלנו בתמוז ואב הוא זמני. וכ"כ החיד"א שלפני מתן תורה ראש השנה היה באב.

האמת היא שחודש אלול הוא כמו זמן ביניים, הסתיו הוא תחילת השנה החקלאית, אבל סוף השנה החקלאית הוא כבר בתמוז, שסיימו את הקציר, והוא כמו בין השמשות של השנה, שלהי דקייטא, ולכן החוגג באב חוגג את סוף השנה. והחוגג בתשרי, חוגג את תחילת השנה הבאה. ומה באמת הזמן הראוי לחגוג?

החגיגה של הגויים, היא מוחשית, כשמתחיל הלילה להתקצר, ורואים שעולם כמנהגו נוהג, והשיא כבר מאחורינו, חוזרים על ההתפעלות של האדם הקדמון מזה שמתחיל היום להתארך, וכשהשמש יוקדת יותר מדי, מצטערים, ויוצאים לגלות לחפש מקום שיש בו פחות שמש.

החג שלנו הוא מופשט, בתשרי לא רואים שום דבר, אנחנו בעצם מסתכלים קדימה, כל הענין של יום דין, הוא להסתכל קדימה, אנחנו לא חוגגים את יציאת 2023, אנחנו לא מסכמים שנה, אנחנו חוששים מהשנה הבאה, או יותר נכון מתכוננים לשנה הבאה.

המלכות של ה', היא במובן הכי פרקטי, יש מישהו שמנהל את הענינים. באמונה האלילית יש המון כחות בעולם, ולכן קצה החוט בידינו, אנחנו צריכים למצוא את הדרכים לרצות את המון האלים, כולי האי ואולי, אנחנו מופקרים לגורלינו. אבל באמונתינו יש מלך אחד, וגם כשלא רואים הוא נמצא כאן ומנהל את הענינים, ולכן המלכות היא מינימום, שגם כשה' מסתתר, לפחות יום אחד הוא חייב להיות כאן ולקבוע איך תתחיל השנה החדשה, איזה מזג, איזה אקלים, איך יהיו העבודות והמלאכות, גידול האדם והחיים והצומח. בעצם אדם נידון בכל יום, ובזמן של גילוי פנים זה יותר בולט. בזמן של הסתר פנים לכל הפחות נידון בראש השנה. וגם אנחנו וצריכים להיות מוכנים לשנה הבאה. לא בלחפש דרך לרצות אותו, אלא בלעשות מה שאנחנו צריכים.

וזה כל ענין ראש השנה, להסתכל קדימה, וכלול בשם 'ראש השנה', ולכן ניסן הוא רק ראש חדשים, סופרים ממנו, סופרים אביבים, אבל הוא לא הראש, הוא לא הזמן בו מסתכלים קדימה. הוא המנין מאביב עמינו, מיציאת מצרים. ואילו בראשית השנה, מסתכלים על המשך השנה.

הנוצרים מסתכלים לאחור, מבחינתם הגאולה כבר היתה מזמן. אנחנו מסתכלים קדימה, תמיד מחכים למשהו חדש שיקרה. וזה ענין הזכרונות, וכך טבע מלך בשר ודם שעשה  מעשי גבורה בצעירותו, והרבה שנים לאחר מכן, גם אם לא היה צריך להילחם, קוראים לפניו מספרי הזכרונות, ועל ידי זה יודעים כחו וגבורתו, ויודעים שאם יצטרך שוב יוכל לעשות מעשי גבורה. וכך הקב"ה עשה איתנו במצרים, ואח"כ אמרו איה נפלאותיו? ושוב עשה בימי דוד ושלמה, ושוב שאלו, ושוב הראה זרועו, וזכר ברית אבות, וכך בימינו עושה איתנו חסדים, ונפלו לריק כל שאלות דורות הקודמים לנו שרצו לבטל מן הסידור את ציון וירושלים על סמך זיכרון קצר…

השופר הוא קול יבבא, צורח בקול מר כשופר, הוא אומר לנו שהמלך בשדה. בזמן שהשכינה שרויה בינינו, המלך בשדה כל הזמן, עד חטא העגל, היה גילוי שכינה, וברגע שנגמרת השנה, בחודש תמוז, כבר יש לחגוג על עוד שנה ברוכה. אבל כשיש הסתר פנים ויש חטא, מרגישים את המלך רק כשהוא מגיע לטפל בשנה החדשה, וזה הוא עושה בעל כרחו, גם בגלות מישהו צריך לנהל את העולם, מתחילה שנה וצריכים לקבל החלטות וזה הזמן שאנחנו הכי קרובים, כי זה זמן קבלת החלטות.

והנה בתורה יש הרבה קרבנות והבאת מעשרות וביכורים וקדשים, שאין לנו כל זאת, וגם בזמן המקרא הרבה שנים לא היה בית בנוי, או שהיו בממלכת ישראל ולא היה להם גישה למקדש, כמו בימי אליהו הנביא. אבל יש שלש מצוות שנשארו לנצח: מצה, לולב, ושופר. והמצוות האלו באמת מתאימות תמיד, נכון שבעולם לא אוכלים מצה, אבל זה לא דבר שונה מהותית ממאכלים שקיימים, ומצה זה גם אוכל לשבוע שלם, ולא איזה קרבן. וכן לולב, גם אם לא מקשטים אולמות דוקא בלולב, אבל זרים מן הצומח זה דבר שמתחבר למציאות החיים שלנו. ושופר הוא היחידי שלכאורה קצת מנותק מהחיים שלנו. ובאמת מצה היא אוכל, זה הרובד הכי בסיסי, לולב זה נוי, גם דבר שחלק ממציאותינו, והשופר זו חויה רוחנית, והיא באמת מחברת את העבר והעתיד.

מצד אחד שופר זה רק כלי שמשמיע קול, מצד שני יש בו קשר לקרבן, החל מהקרבן הראשון של אברהם, ועד שופרו של משיח, הוא קשור לבעלי חיים, שהם הבסיס של הקרבנות, ובהלכותיו יש כמין עבודה, שלא תהיה חציצה בין פיו לשופר, שיהיה ניכר, נפסל במום, ועוד. ולכן יש בו משהו נצחי, והטבע שלו לא משתנה, היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו? יש בו משהו מטלטל, שיכול לחבר את העבר והעתיד, גם מי שלבו נתון לקרבנות, ירגיש את ענינו, וגם מי שלבו נמצא בעולם מודרני מרגיש את השפעתו, הוא הקו המחבר את הנצח, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. כמו השופר של מתן תורה קול שופר הלך וחזק.

ויש בו דבר נצחי, שהוא קשור לעקדת יצחק, קודם מתן תורה, קודם שהיה מקדש, רק לעבד ה' לבדו, כי מלכות ה' קדמה לברית התורה, וכן מקושר למשיח, אפילו אם המצוות יבטלו לעת"ל, השופר הוא מלכות ה' שבה לא שייך ביטול.

והשופר אינו צריך חג, להיפך, הוא החג היחידי שהוא בזמן הכסה, בכסה ליום חגינו, באמצע החודש יש אור וחוגגים במאכל ומשתה. ואילו בר"ה יש חושך, ומתוך החושך מתחזק חוש השמיעה. ולכן הוא מתאים גם לזמן הגלות באותו דמות וצלם שבזמן הגאולה, כי היא מצווה שבחושך.

ויש הבדל בשלשת המצוות האלו, גם ביחס אל הציבור, רואים שמצה כל אחד אוכל, זו מצווה שבגופו, ואילו לולב נוטלים בבית הכנסת, והרבה דורות היו נוטלים כולם לולב אחד, ועדיין כל אחד צריך ליטול. ואילו שופר, אחד תוקע לכולם. ולכאורה מצד גדרי המצוות היה עדיף שכל אחד יתקע, ומצוה בו יותר מבשלוחו, אבל חלק מענין המלכות הוא שאין מלך בלא עם, יש משהו ציבורי.

והנה בתורה לא מפורש שראש השנה יום דין או יום מלכות, רק מצוות השופר, אבל חזי' שאין בו דין עליה לרגל. תעבירו שופר בעריכם, ובזה יש התלכדות של בני העיר, ובמקדש כולם מתבטלים לקהל, ואין חיבור ארוך אלא חיבור של אותו זמן. אבל בר"ה זה חיבור קהילתי של בני העיר, וזה גם בזמננו, שמתאחדים במנין אחד ותוקעים יחדיו וממליכים את המלך, כי המלך של כולנו זה משותף לכולנו. ולכן נראה דבשופר אין מצוה בו יותר מבשלוחו, ואדרבה המצוה היא להעביר בעיר, והכי מהודר שיהיו כל בני העיר במקום אחד ויאזינו יחדיו לקול השופר.

אמנם יש הבדל בין זמן הגלות לזמן הגאולה, שבזמן הגאולה צום השביעי הוא לחג, וממילא תחילת החג של סוף השנה הוא כבר בחודש אב. וראש השנה הוא רק השלמת הענין. וזה שאמר נחמיה לשבים, שעד עכשיו היה ראוי בראש השנה לפחד מן הדין ולהתעצב, אבל אחרי ששבנו לציון, אין זה אלא יום שמחה. כי המלך בשדה כל השנה, ועתה נבנה בית מלכותו.

והתפילה שלנו בר"ה, היא לזכות לכך שנוכל לחגוג כבר מתמוז, שברגע שנגמרה מלאכת השנה הקודמת, לא נצטרך לחפש את עצמינו, אלא נכיר במלכות המלך, ויהיה לנו מובן שאנחנו יודעים מה תפקידינו לשנה המתחדשת, וכשראש השנה יהיה בתמוז, ממילא אחד בתשרי יהיה רק סוף ההמלכה, ולא ראש השנה, ורווחא יש בתורה להבין כך את החג. ואולי בימי הבית כך באמת הבינו, ועל זה סמך הנביא שאמר שצום השביעי לששון ושמחה יהיה. ולא רק ששלשת השבועות יהיו שמחה, אלא גם ששלשת השבועות בתשרי יהיו ימי שמחה.