לחץ לגירסת הדפסה

שאלה: מה הערך של חזרה בתשובה זמנית?

הרבה פעמים אנחנו חוזרים בתשובה, ומחליטים להפסיק, אבל בפועל אחרי שעובר זמן מה מהימים הנוראים, אנחנו שוב נכשלים. נשאלת השאלה מה הערך של תשובה כזו? הרי הרמב"ם פוסק שמהות התשובה היא 'שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזור לחטאו', ואילו אצלינו למרבה הצער, יודע תעלומות יודע, לאיזה חטאים נחזור?

תשובה: התיאור של הרמב"ם מתאר את מצב האדם בזמן התשובה, שאין זו רק אמירה מבחוץ, אלא שהוא מחליט בליבו שלא יחזור לחטאו, ואכן, אם יזדמן לו נסיון כזה (כפי שמתאר הרמב"ם), הוא לא יחזור על החטא. ואם בזמן של ראש השנה, מנוי וגמור איתך שלא לחזור לחטא, ואתה מבין את גודל ההפסד והנזק שהחטא עושה למטה ולמעלה, זו היא תשובה מעולה, והחטאים הקודמים מתכפרים.

ושמא תשאל, מה הערך של זה? הרי עדיין שוב במשך השנה חזרתי וחטאתי. נניח שבאמת התחרטתי על כל הלשון הרע שאמרתי, והחלטתי שלעולם לא אעשה זאת. אבל בפועל, חלפה חצי שנה (במקרה הטוב…) ושוב נכשלתי בלשון הרע עסיסי, אז האם חזרתי בתשובה, או לא? ובשביל מה?

התשובה היא, שאלולי חזרת בתשובה, חלילה, מצבך היה הרבה יותר גרוע, היית אומר הרבה יותר לשון הרע, ונכשל הרבה יותר. תקופת הימים הנוראים בהם אנחנו חוזרים בתשובה, מעלה אותנו רוחנית, וממעטת את הקשר שלנו עם היצר הרע, לעומת הקשר עם העולם הרוחני שמתרבה וגדל.

כך אנחנו יכולים לשמור על הרמה הרוחנית שלנו, ובתקווה לעלות עוד ועוד, עם ההתבגרות ונסיון החיים שלנו.

משל לבני זוג שרבו ביניהם, ולאחר מכן בקשו סליחה והתפייסו, ובאמת הם חיים באהבה ואחווה ושלום ורעות. וכי יש טעם לומר: מה הענין בסליחה ואחווה, הרי מן הסתם יריבו שוב במהלך החיים?

ברור שאם לא היו דואגים לתקן ולהתפייס ולבקש סליחה, מיד אחרי כל פעם שאחד מהם מצער את השני, הם לא היו בכלל בני זוג, הם היו הולכים ומתרחקים וצוברים חטאים זה כלפי זה.

קל וחומר לגבי הקשר הרוחני עם בורא העולם, שאנחנו צריכים להתפייס ולבקש סליחה על כל דבר שאנחנו עושים כנגדו, והסליחה מתקבלת באהבה, גם אם גלוי וידוע לפניו שנידרדר חלילה בעתיד ושוב נחטא, כי ברגע בקשת הסליחה אנחנו חפים מן החטא.

שאלה: האם אין עלינו להתעורר גם כן?

ידוע שבחודש אלול אנחנו חוזרים בתשובה, ויש לאנשים נטיה לדפוק סלח לנו על החזה של אחרים ולמצוא דברים שטוב שאחרים יתחזקו בהם.

שאלתי היא, האם לא נכון לומר שכל הציבור החרדי צריך להתחזק בנשיאה בעול עם הזולת, כי יוצא שכמעט ואנחנו לא משלמים מיסים, ובעצם הציבור החילוני מממן אותנו. האם זה מוסרי וראוי, לפי היהדות, שאחרים יממנו אותנו?

תשובה: אני לא נכנס כאן לשאלה כמה ההיקף הכללי של המס שמשולם בציבור החרדי, אלא מתייחס לשאלה המוסרית שאתה מעלה.

לפי דברי מי שמשלם יותר מס, הוא יותר מוסרי, ולכן העשירון העליון, שזו קבוצה מאד מצומצמת של טייקונים, שחקנים ושחקניות, מפיקי סרטים, וכדו', הם חוד החנית המוסרי שלנו… רוב המס של מדינת ישראל מגיע מהם, תשלום מס שנתי אחד של שחקנית הוא הרבה יותר מהמיסים שמשלמת כל קרית שמונה. ואילו האנשים שגרים בשדרות, או ברמלה, או אתיופים, או בכלל יוצאי עדות המזרח, הם נחותים מוסרית?

ברור שזו שטות, האנשים האלו משלמים מס, לא כי הם רוצים להיות מוסריים, להיפך, הם מחזיקים יועצי מס שיסדרו את ההשקעות שלהם כדי שישלמו כמה שפחות. הם משלמים מס כי הם רוצים להרויח המון כסף, הם רוצים שתהיה להם יאכטה, הם רוצים לרכוש מגדלים רבי קומות, הם רוצים כבוד והשפעה, ולכן הם עובדים יומם ולילה להגדיל את הונם. בדרך לשם הם צריכים וחייבים לשלם את המס, אבל זה לא מגיע ממניע מוסרי.

הציבור מחולק לסוגים שונים ולשכבות שונות, יש אנשים שלא בתרבות ובמנטליות שלהם לעשות תארים, יותר נעים להם בחיים להמשיך את העסק שהיה של אבא שלהם, אם זו חנות מכולת, אם זה אינסטלציה וחשמל, מוסך, או כל דבר אחר. הם משלמים הרבה פחות מס, אבל תשלום מס הוא לא הערך היחידי בחיים. והוא בכלל לא מגיע ממקום ערכי, כאמור.

יוצרי התרבות, הרבה פעמים מקבלים סכומי עתק מהמדינה, למרות שהתרומה שלהם היא לא כלכלית אלא תרבותית. מדינה מורכבת מאנשי עמל, מיליונרים, אנשי הגות, לוחמים, יוצרי תרבות, וכו'. רוח העם היא דבר הרבה יותר חזק מכסף, עם ישראל לא שרד את כל מה ששרד באמצעות הכסף בלבד.

ולכן זה שיש קבוצה קטנה של אנשים שבוחרים בחיי הסתפקות במועט, זו דוגמא מוסרית למופת מאין כמוה, ותורמת לרוח העם לא פחות מאנשי התרבות, השחקנים, או אנשי ההיי טק. הציבור החרדי משקיע את עיקר המשאבים שלו בגידול משפחה, בלחתן את הילדים, לקנות להם דיור, לגדל את הנכדים, לחנך אותם ברוח המסורת. ולא בלקנות יאכטה, או לצאת לחו"ל למלונות יוקרתיים כמה  פעמים בשנה. אם צריכים רכב, קונים רכב פשוט, למרות שהמס עליו יותר נמוך (או בגלל שהמס עליו יותר נמוך….), אלו חיים אחרים, חיים ערכיים.

לטעון שהחילונים מממנים את החרדים, זה כמו לטעון שיצחק תשובה ושרי אריסון מממנים את החילונים. או שאנשי תל אביב מממנים את שדרות קרית גת וקרית שמונה. המדינה צריכה את כל סוגי האנשים, והכסף או ריבוי הכסף המקסימלי הוא לא הערך העליון של עם ישראל.

שאלה: מה מיוחד בראש השנה?

אנחנו יודעים שראש השנה הוא יום דין, וביום הזה נקבע כל מה שיקרה בשנה הבאה, לפי מצבינו הרוחני, לפי התשובה שעשינו. זאת אומרת שאם זכינו לחזור בתשובה לפני ראש השנה, נקבל בעזרת ה' שנה טובה ומתוקה, ואם חלילה לא, ייתכן שנקבל שנה לא טובה.

שאלתי היא, שהרי תמיד אדם יכול לחזור בתשובה, כפי שלמד רבי יצחק מהפסוק וישמע ה' את קול הנער באשר הוא שם, ומכאן אמר שאין לאדם אלא מקומו ושעתו (ר"ה טז ע"ב: "אמר רבי יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם"), והרי רבי יוסי סובר שאדם נידון בכל יום (ר"ה טז ע"א: "רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו"), ואמרו בגמרא כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי כרבי יוסי (ראש השה שם), כלומר: אנחנו מאמינים שתשובה מתקבלת כל יום, גם אם יום אחרי יום כיפור אדם חוזר בתשובה, הוא יזכה בעולם הבא, כמו רבי אלעזר בן דורדיא (בעבודה זרה דף יז ע"א).

ואם כן מה מיוחד בראש השנה? תמיד אפשר לחזור בתשובה ולזכות בשנה טובה ומתוקה?

תשובה: אכן שאלה טובה.

התשובה היא, שבחלק גדול מהמקרים אין לנו זכות כ"כ גדולה שכל ענינינו יתנהלו כפי מה שמגיע לנו. יש אנשים שנגזר עליהם שימצאו אוצר של זהב טמון בחצר שלהם, אבל רוב האנשים, גם אלו שנגזר עליהם עושר, זה על ידי שהם עובדים קשה, ובעבודתם מצליחים להתעשר, בברכת שמים. ולא רק עושר, אלא גם הרבה דברים אחרים, יש מי שנגזר עליו שתהיה לו נחת מהילדים, זה לא בלי עבודה שלו. מי שנגזר עליו להרגיש טוב מבחינה בריאותית, זה לא אומר שהוא לא מתאמץ לשמור על דיאטה, לאכול מה שבריא, לעשות התעמלות, לקחת תרופות וכו'. חלק גדול מהדברים שמגיעים לנו מהבורא ית', מגיעים אלינו ע"י פרוצדורה ועבודה.

ולכן, גם שינוי של גזר הדין, הרבה פעמים לא מגיע בבום. יכול להיות כמובן שהקב"ה יחליט שנזכה בלוטו, או שכל המיחושים שלנו יימחקו בנס רפואי. אבל בדרך כלל זה לא כך.

ולכן, תחילת השנה הוא זמן בו מתחילים הדברים להתהוות בחיים שלנו, לא רק בימי קדם שהאיכר כבר זורע, וחורש, ולפי זה תצא לו כמות התבואה. אלא גם בחיים שלנו בכלל, תחילת שנת לימודים, תחילת שנת עבודה, סדרים נקבעים, תהליכים מתרחשים. עכשיו הזמן להתחיל ברגל ימין עם ברכה ועם סיעתא דשמיא ועם זכות.

אחרי שכבר אדם שקוע בבוץ, לפעמים קשה לשנות, לפעמים הזכות שלו לא מספיקה כדי לצאת מהבוץ, לכן ה' מייעד לנו פעם בשנה שבה נוכל להיכנס בדרך המלך אל חיים יותר טובים גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית.

למרות זאת ברור שבכל יום ובכל שעה, בין רגע אחרי יום הכיפורים, ובין חצי שנה לאחר מכן, תמיד ניתן לחזור בתשובה שלמה והתשובה מתקבלת. כל ההבדל הוא בהשלכות של התשובה על חיינו, שכל עוד אנחנו חיים בהסתר פנים, ייתכן שיהיה יותר מסובך להגיע לשנה טובה ומתוקה, באמצע השנה.

שאלה: פרשת הבריאה בבראשית.

בחודש אלול נברא העולם, ובקרוב מתחילים לקרוא פרשת בראשית, יש כמה דברים שאני לא מבין בפרשת הבריאה.

כתוב בתורה שהמאורות נבראו ביום הרביעי, יוצא שלא היו שמש וירח וכוכבים עד יום רביעי, אז איך ייתכן שגדלו דשא ועצים ועשבים ביום שלישי? הרי הם מתפתחים רק כשיש שמש?

ולא הגיוני לומר שהבריאה שענינה לסדר את הטבע, נעשתה על ידי נס, הרי כל המטרה היא שהעולם יתנהל על פי סדרי הטבע?

וגם אני לא מבין מדוע בהמשך, שוב נאמר זה ספר תולדות אדם וכו' ועשב השדה טרם יהיה בארץ, ושוב מתואר שנבראו הצמחים אחרי אדם הראשון, איך זה יכול להיות?

תשובה: מה שכתבת שהמאורות נבראו ביום הרביעי, לא נכון לפי מה שפירשו חז"ל, הרי כבר ביום הראשון נברא אור, כלומר, היו מאורות, גרמי שמים שמפיצים אור. ובאור הזה יכלו להתפתח הצמחים והפרחים

אלא שמערכת השמש שלנו, בה יש כוכבים שמקיפים את השמש,  וכדור הארץ, והירח, וכו', לא סודרה בצורה הנוכחית, ולכן רק ביום הרביעי נתלו השמש והירח בצורה הנוכחית, אבל גם קודם לכן היה אור והיו כוכבים שהשפיעו על העולם.

ואולי דוקא בגלל שהאור היה יותר חזק עד יום רביעי, הצמחים יכלו לשגשג ולהתפתח במהירות ולכסות את הארץ, ואולי זה קשור לאור שבעת הימים שהזכירו חז"ל. יש לו גם ענין רוחני, אבל ייתכן שגם ענין גשמי.

ולגבי הפרשה של עשב השדה טרם יהיה בארץ, זו לא בריאת הצמחים, אלא התפשטות הצמחים שהאדם צריך למאכלו, בשדה של האדם לא היה עשב, וה' יצר את מחזור המים שאד עולה מן הארץ ובהמשך יורד גשם, וכך האדם יכול לעבוד את האדמה ולמלא את תפקידו לעבדה ולשמרה, ולמלא את הארץ ואת שדהו בעשבים שהוא צריך עבור עצמו למזון.