נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ברית מתן תורה כתיעוד היסטורי – א

(חלק מהדברים במאמר זה נכפלו במאמרים אחרים, כאן באו הדברים בתמציתיות מחד, ובהרחבה על נקודות נוספות מאידך).

אנו קוראים בתורה על הברית שנכרתה בין ישראל לה', הברית במהותה היא התחייבות הדדית. אך באמת מבחינה היסטורית יש בה אספקט נוסף: הנצחה ותיעוד של הברית, ללא יכולת הכחשה.

בריתות בהיסטוריה

הטקס שהיה מוכר בעולם הקדום כ"כריתת ברית", כלל הרבה פעמים יצירת פירמידת השלכות באופן יזום, מה שמביא לאימות היסטורי ולמניעת יכולת של הכחשה או זיוף בנוגע לחוזה ההסכם על כל פרטיו המדוייקים.

גם בימי קדם היו מודעים בני האדם לכך שמידת הוודאות לקיומו של אירוע תלויה בהשלכות הנגזרות ממנו. ולכן יצרו באופן מלאכותי השלכות מיידיות וישירות.

הארכיאולוגים עמדו על צורת כריתת הבריתות בין מלכים, ובין שליטים מקומיים הכפופים להם, באלף השני והראשון לפני הספירה. והנה גילו כי החוזה היה ערוך במתכונת קבועה, מתכונת שמקשה מאד על זיוף או שינוי, ושגורמת לידיעה ברורה והבנה של ההתחייבות ומשמעותה. במלים אחרות, נוצרה כאן פירמידת השלכות נוקשה.

כל חוזה ברית שכזה פותח בתיאור המלך הגדול וסמכותו, ממשיך בתיאור הטובות שעשה המלך לשליט המקומי. לאחר מכן מפרט את התנאים והדרישות - חובותיו של השליט המקומי. כאן באות הוראות בדבר שמירת התעודה במקדש, כתיבתה, וחובת קריאתה בקהל לעתים מזומנות. ולסיום: הזכרת האלים הערבים לחוזה, וכן קללות וברכות, (מתכונת החוזה על פי: ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 71-75). היו רגילים לערוך העתק ללוח הברית "לוח שני", ועליו נכתב כי "נעשה בהתאם ללוח הראשון", על לוח אחד מזהירים כי כל מי שיבזה, ישבר, או ימיר את דבר המלך ימות. מחיקת הלוח, מחיקת דברים מעל הלוח, פירושה ביטול הברית, (אופנהיימר, שם עמ' 81). על לוח אחד נאמר "לוח זה אשר עשיתי לך ייקרא לך שלש פעמים בשנה,  ואתה אלכשנדו, דעהו", העתקה של לוח החוזה הונחה בכל מקרה במקדש לעדות, (שם עמ' 82).

שאול ליברמן כותב:

דרך אחרת היתה קיימת בעולם העתיק לפרסומו של חיבור, הטופס המקורי הבדוק היה  מופקד בבית מקדש, בספריה או בארכיון. מעשה זה שמר על הספר מחשש זיופים. במקרה של ספקות או פלוגתות בגירסות הספר הנתון היה מכריע הספר המונח בבית הגנזים. הפקדה כזו צוינה בפעלים שונים כגון "לאצור" "לשים" "להכניס" "להביא" (נ.ב. -תרגום מיוונית) referre ואחרים".

לתיאורים מפורטים ראה: ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 71-82, פרופ' ש. ליברמן  (יוונית ויוונות בא"י, מוסד ביאליק ויד יצחק בן צבי, י-ם 1984 עמ' 214. שם בהערה 14 מציין ליברמן למקורות ההיסטוריים השונים המעידים על שיטה זו). פרופ' י. תא שמע, אנצ"ע ערך ספר, עמ' 310.

החוזה יוצר באופן ישיר פירמידה של השלכות. הוא מציב את הטקסט של עצמו לבדיקה ולשמירה יתירה שלא ישתנה, ולחזרה על הכתוב בו. אף אחד לא יכול לבדות חוזה שכזה, ובודאי שלא להכחישו. החוזה נכנס ומתקבל בצורה שנוגעת לכל העם ומנהיגיו, ויש לו השפעה חשובה וניכרת על חייהם, וכך הוא משתמר לאורך התקופה. התקבלותו של חוזה כזה היא אך ורק בברית אמיתית בין מלך גדול לשליט מקומי. ללא אפשרות זיוף.

צורת השמירה והאימות של מסמכים, אינה רק תיעוד, אלא הנצחה, צורת הפצה מכוונת למנוע שינוי וזיוף. כך הופצה ה'מגנא כרטא' באנגליה לפני 800 שנה, המלך ג'ון נאלץ להעניק לאצילים כתב זכויות, ובמעמד החתימה הופץ המסמך בעשרות עותקים בין כל האצילים, למניעת ויכוחים והכחשות.

אך הרבה קודם לכן, חוזים שטרות ומסמכים היו חלק בלתי נפרד מכל התנהלות בכל האומות שבזמן מתן תורה. אין ערך לכל אלו מבלי מערכת בקרה ומידע המסוגלת לאמת מסמכים.

גם בשלהי האלף השני לפני הספירה התקיימו ספריות וספרים. השומרים הקימו ספריות ענק בהם למדו מאות תלמידים. אשורבניפל הקים ספריה בנינוה ובה היו 3000 לוחות הפתוחים לעיון הקהל. היה בה גם קטלוג. באוגרית הייתה ספריה גדולה בשלהי האלף ה2 לפנה"ס. באִבלה שבסוריה נתגלתה ספריה מאותה תקופה ובה כעשרים אלף פריטים. ספריות היו במצרים, אצל החתים ואצל הכרתים. כל התרבויות הקדומות החזיקו בספריות ובהם היו ספרים שנחשבו כבעלי ערך. כל האומות ניהלו את ענינים השוטפים הכלליים והפרטיים ע"י מסמכים שנוהלו בארכיונים.

ספרות הייתה חלק מן התרבות, וספר כמו עלילות גלגמש שנכתב במאה ה18 לפנה"ס, הועתק בעותקים רבים על פני העולם במדינות שונות, ועותקים שלו נמצאו בכל רחבי המזרח הקדום ואפילו בישראל (חצור). כן נמצאו עותקים רבים של חוקי חמורבי ועוד. בכל הממלכות הקדומות לפני שלשת אלפים שנים ויותר היו בתי סופרים שמלאכתם היתה להעתיק טקסטים שונים בעתקים רבים. בתי סופרים כאלו נמצאו בבבל, שומר, אכד, מצרים, ועוד.

קיומה של ספרות וקיומם של מסמכים, מעניק יכולת אימות ובדיקה למידע ולתיעוד.

העובדה שרבים לא ידעו קרוא וכתוב, אינה רלבנטית כלל לשיטות התיעוד ע"י מסמכים, שכן עד המאה ה19 רוב האוכלוסיה לא ידעו קרוא וכתוב. כאשר אין רבים היודעים לקרוא, משתמשים בשירותיהם של היודעים לקרוא, כשם שגם אם אין רבים שיש להם רשיון לנהיגה באוטובוס, הרי רבים הנוסעים באוטובוסים. דוקא בישראל הכתיבה היתה נפוצה ביותר, (הנער מסוכות שכתב את זקני העיר, שופטים ח. שמואל כותב ש"א י כה. דוד ואוריה יודעי כתוב ש"ב יא יד. בזמן שלכל המלכים היה סופר מיוחד שלמד את הכתיבה. הנביאים כותבים מלים להראותם להמון העם – ישעיה ח א, חבקוק ב ב. וכך מוכיחות גם מצוות התורה לכתוב על היד ועל המזוזות, לכתוב את השירה).[1] חרסים מיהודה מלמדים אותנו כי כל משלוח של כדי יין ושמן לווה בתיעוד כתוב, העובדה שרבים לא ידעו לקרוא לא ביטלה את משמעות התיעוד, בכל מקום בו התנהל מסחר, בכל שוק, ולפי הצורך, היה מי שידע לקרוא ועשה זאת עבור מי שנצרך. (ראה גם: האם אפשר להסתמך על עדויות של אנשים 'פרימיטיביים'?).

הברית שבתורה

נפנה אל התורה ואל הברית המתועדת בה בין ה' לישראל. ונעמוד על ההיקף הרחב ההשלכות היזומות, המכסה את כל הספקטרום של המציאות החברתית וההיסטורית בעם.

במאמר זה נעסוק בשלשה מאפיינים:

מאפיין א: התיעוד מהווה חלק מן האירועים המתועדים.

חלק בלתי נפרד מכל שטר ממוני, הוא ציון מי כתבו, בפני מי, והקשר שלו לאירוע. שטר המתאר מכירה או קניה, הלואה או פירעון, אבל לא מציין בפירוש שנכתב מדעת הנוגעים בדבר, שנעשה בפני עו"ד, או כל בעל תפקיד אחר הנותן ערך ותוקף לכתוב, הוא חסר ערך כמובן. כך בימינו, וכך גם בכל חוזי הברית הקודמים לנו באלפי שנים.

כך גם במדה רבה לגבי ספרות ותיעוד היסטורי, סיפור היסטורי בו המספר אינו מגלה דבר על מקומו באירוע, אינו מלמדנו הרבה על אמינותו, שכן ייתכן והוא בדה את הדברים מלבו. תיעוד היסטורי אמין, הוא זה הממקם את המספר ואת התיעוד בתוך האירוע, כמו ספרו של גנרל על פעולותיו במלחמה, כאשר הוא טוען שהספר הוא היומן אותו מילא במסגרת תפקידו. כך ניתן לשומעי לקחו ולקוראיו לבדוק לא רק את עצם הסיפורים, אלא גם את מלאכת הספר והתיעוד.

במלים אחרות, התיעוד המתואר בספר, הוא חלק מהמאורעות, כשם שהמאורעות ניתנים לאימות היסטורי, כך גם האירוע של התיעוד. כך הדיווח מהוה בעצמו חלק מן האירוע באופן שגם לו עצמו יש השלכות.

ניקח לדוגמא את כתביו של יוסף בן מתתיהו. כיצד אנו יודעים שהוא באמת נכח במאורעות המרד הגדול ודיווח עליהם?  מכיון שנקודת מבטו של המתאר כאן אינה אנונימית. יוספוס מתואר כגנרל יהודי שערק לצבא הרומאי וקיבל את חסות הקיסר לצורך כתיבת הספר בו מסופר סיפור זה. יוספוס מהווה איש מרכזי בשני צדי המתרס, הרומאי והיהודי. הוא דמות מרכזית באירועים עצמם ונוכחותו בהכרח יוצרת פירמידת השלכות. יוספוס קיבל את שמו של הקיסר 'פלביוס'. יהודים בכל העולם התעניינו בתיאור האותנטי של קורות המלחמה. הרומאים חובבי המלחמות גם הם היו צריכים להיות מודעים לו. טיטוס עצמו שמימן את כתיבת הספר. אבות הכנסייה שמצטטים מדבריו. חיבור הספר ומקומו של מחברו הוא חלק מהאירוע המדווח. פירמידת ההשלכות של קיום המחבר בזמנו רחבה, ומחייבת את קיומו של האיש בזמן בו הוא ממקם את עצמו.

כיצד יודעים שכתבי אפלטון אכן שלו? משום שכתביו הם חלק מהאירוע עצמו, חכמתו של אפלטון התבטאה בדברים שאמר וכתב או שכתבו מפיו. ההשלכות מהופעתו של אפלטון הן בין השאר קבוצת תלמידיו שהגתה בתורתו ובכתביו, וכל ההוגים השונים שהשתמשו בכתביו בחייו ולאחר מותו. אפלטון יצר פירמידת השלכות שכללה את כתביו ותורתו. גם מאתיים שנים אחרי מותו, לא רק שלא ניתן היה לעם היווני שלא לדעת על קיומו, או להכחיש את קיומו. אלא גם לא ניתן היה להכחיש את תורתו או לא לדעת על תורתו. עובדה ידועה לכל אחד הייתה מציאותם של תלמידיו המדברים על תורתו, המחזיקים בכתביו, הדנים ברעיונותיו, כשאחד מהם הוא הפילוסוף המפורסם אריסטו למשל. האירוע של הופעת אפלטון כלל העברת ידע. הידע הכתוב של אפלטון הוא חלק מהאירוע, וגם הוא עובר אימות מול פירמידת ההשלכות.

באותה מדה לא ניתן היה לבדות את קיומו באותו זמן, שכן לו לא היה אפלטון באמת. עובדה היתה מאתיים שנים אחרי מותו, שאין לו תלמידים, שקיומו לא ידוע, שאריסטו לא מזכיר אותו ואת רעיונותיו. שאין שום תורה שלו או מיוחסת לו. – שאין פירמידת השלכות.

כך גם התורה אינה מדווחת על האירועים 'מן הצד'. היא ממקמת את הספר כחלק מהאירוע. יש בתורה התייחסות עצמית לזמן ואופן חיבורו. התיעוד הראשון הוא של הברית בפרשתינו, שמשה נצטוה לכתבה, וכך גם חידוש הברית אחר חטא העגל, נכתב ע"י משה שוב בציווי ה'. לאחר הכתיבה מוקראת הברית לעיני כל העם, והם מצווים "בכל אשר אמרתי אליכם תשמרו". במשך הזמן משה כותב דברים רבים מפי ה' (החל בחוקים שהם "וידבר ה' אל משה לאמר", וכלה בתיאור מלחמת עמלק "כתב זאת זכרון בספר", כתיבת קורות בני ישראל במדבר "מוצאיהם למסעיהם", כנראה המוצאות אותם במדבר בעת המסעות. התורה כולה כתובה בגוף ראשון אל יוצאי מצרים "לעיניכם – אתם ראיתם") התיעוד האחרון הוא של הברית ביום מיתת משה, כאשר הוא "מואיל לבאר את התורה הזאת", וחוזר בעצם על רוב תכני התורה שמיציאת מצרים ועד סוף במדבר, לאורך הנאום הוא משתמש תמיד בכינוי "התורה הזאת", זו שמצוה על המלך לכתבה, זו שיש לקראה בהקהל, וזו שיש לכתבה על האבנים בארץ ישראל. התורה עצמה מתארת את מסירתה ליד זקני ישראל, ואת הנחת טופס סגור בארון הברית, במקום המקודש ביותר, בכדי ש"יענה לעד". הספר עצמו מתייחס לשאלה איך נכתב ומתי. כל זה חלק מהאירוע המתועד.

תיאור זה מאפשר רק דרך אחת של הופעת ספר כזה, הדרך המתוארת בו. אך לא רק התיאור מחייב זאת, אלא גם סדרה עצומה של השלכות שהתורה יוצרת באופן מלאכותי. הדת עצמה אמורה להתארגן סביב הטקסט באופן שינציח אותו כצורתו.

מאפיין ב: מרכזיות הספר כספר ברית

באופן טבעי היו החיים בימי קדם מרוכזים בדת, ספר שנתן האל בעצמו ובו חוקים וסיפורי האבות אמור להיות מרכז החיים והתרבות. לא היה משהו מעל דברי האל בעצמו. אך התורה לא מסתפקת בכך. ראשית היא מצווה "והיו הדברים האלה על לבבך ושנתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו ז), "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים יא יט). חלקים מהתורה צריך כל אחד ללמוד בעל פה (שירת האזינו), חלקים צריך לכתוב בתפילין ובמזוזה. יש פרשה שקוראים בעת הבאת בכורים.

מעבר למאפייני הברית הרגילים שתוארו לעיל: עותק נוסף[2] היה סגור בתוך ארון הברית ("לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד", דברים לא ו), (בתואם גם לנוהגי הברית בעולם העתיק כפי שראינו לעיל). ועותק אחד צריך להיות אצל המלך. מלבד זאת יש חובה לקרוא את התורה לפני העם בהזדמנויות מסוימות (הקהל). בני ישראל צריכים להתאסף מיד עם כניסתם לארץ בהר עיבל ולכתוב את התורה על האבנים.

וכן העובדה שהטקסט של התורה הוא קנוני: איסור חמור לשנות לגרוע או להוסיף, ונביא המבקש לשנות משהו דינו מוות. אפילו מביא אות ומופת. חכם הרוצה לקבוע דין חדש בניגוד לדעת הרוב – מות יומת! נביא האומר בשם ה' דבר שלא נאמר לו – מות יומת! כל ההגבלות האלו מפורשות בתורה עצמה.

הרי עצם מקומה של התורה בחייו של העם יוצר בהכרח פירמידת השלכות עצומה. התורה היא המיתוס הלאומי, היא מתיימרת לסכם ולתמצת את הויית הדת, את עיקרי הדת, את רצון האל. מאות רבות של פרשיות הלכתיות סבוכות שהוכתבו למשה מפי ה' מלה במלה.

מסה כזו של חומר כבד, חייבת להיות נוכחת בחיי העם. אין מדובר במקום בו יכול להיות חלל ריק שכל הרוצה יכול לכתוב סיפור ולטעון "הנה המיתוס הלאומי". שכן זה כבר קיים בהכרח בעם, אי אפשר לשתול אותו באיחור. לעם היה דת, והיו חוקים, היה מיתוס לאומי. למיתוס הלאומי, איך שהוא לא היה נראה, היו בהכרח השלכות עצומות. לא יתכן שהיתה תקופה בעם בה הוא לא ידע מאין בא, לא ידע מי האל שלו, לא ידע מה האל רוצה, ולא היו לו שום חוקים המיוחסים למחוקק כל שהוא. תורה פיקטיבית היתה נתקלת בהתנגדות עצומה של השלכות מהמציאות האמיתית. בנושא כה יסודי ועקרוני אי אפשר ליצור משהו פיקטיבי.

האם ניתן לקחת עם כל שהוא, ולשכנע אותו שהוא כבר מאות שנים שייך למיתוס מסויים, ויודע שהגיע מארץ מסויימת, ועובד אל מסויים, על פי חוקים מסויימים וכו'. עמים המירו את דתם וקבלו אמונות אחרות, אבל אף עם לא קיבל רטרואקטיבית מיתוס חילופי שלא היה המיתוס המקורי שלו.

וראה דברי בנימין אופנהיימר: כיום חוזרים וטוענים לאופי ההיסטורי של אישיות משה שכן בכל המקורות ובכל המסורות הוא נזכר בקשר ליציאת מצרים וליסוד אמונת היחוד פסגת פעולתו כמנהיג האומה מחוקקה ומעצב דמותה היא כריתת ברית סיני בין ישראל ובין אלהיו בטקס שיסודותיו הקדומים אינם מוטלים בספק (אנצ"מ ערך נבואה עמ' 696).

מאפיין ג: הדת מתארגנת סביב הזכרון ההיסטורי.

התורה מצווה עשרות מצוות הקשורות ביציאת מצרים ועוסקות בדרכים לזכירתה, השיא הוא בחג הפסח בו מצווים לספר לילדים על יציאת מצרים, והתורה מזהירה: רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד ט). פירוט רב במאמר: אימות יציאת מצרים

הדת בעצם מאורגנת סביב הזכרון ההיסטורי הלאומי, כל מעשה וכל מצוה תלוי באירועים שמיציאת מצרים ועד נדודי המדבר, אך לא מעבר לכך. ועל המשמעות ההיסטורית של זה ראה בפרק הנ"ל.

בנוגע לזמן כתיבת התורה, יחדנו סדרת מאמרים.

לחלק שני

הערות:

[1] הכתב העברי היה מהפכה מחושבת בתורת הכתיבה של האנושות

"היתה זו אחת ההמצאות הכבירות ביותר בתולדות התרבות האנושית אשר כמעט שאינה נופלת בחשיבותה מהמצאת הכתב עצמו. כתב החרטומים, כתב היתדות, ושאר הכתבים התמונתיים נזקקו למאות סימנים מסובכים, שחייבו לימוד ואימון ממושכים, לפיכך נשארו תמיד נחלת מומחים בודדים – סופרים וכהנים שמלאכתם בכך ואלו המוני העם ואף המעמדות השליטים לא ידעו קרוא וכתוב. משעה שהוכנס השמוש בכתב האלף ביתי המורכב מ25 – 35 אותיות הפך הכתב לנחלת הרבים כהוכחה לשנוי זה משמשות כתובות רבות קצרות ופשוטות שנכתבו בהזדמנויות שונות בימי המלוכה הישראלית ע"י אנשים מכל שכבות האוכלוסיה ואשר נתגלו בימינו". (תולדות ישראל).

אך האם באמת הכנענים הם שהגיעו להישג זה, מה הביא אותם לשנות כתב, אחר שהיה להם כתב קיים? אגרות אל עמרנה המתוארכות למאה היג'- יד' לפנה"ס, כתובות בכתב היתדות הבבלי האשורי.

"על יסוד כמה וכמה הוכחות באו חוקרי המקרא בימינו לכלל מסקנה כי עוד בימי משה התחילו בני ישראל משתמשים בכתב האותיות וכי בכתב זה היו גם חרותים עשרת הדברים על הלוחות, מכיון שכתב זה היה חדוש גדול לגבי כתב החרטומים וכתב היתדות, זכה להיקרא בתורת משה בשם "מכתב אלהים" ויש אפילו חוקרים (מאיר, האופט, אאורבך), המרחיקים לכת ואומרים כי ממציא כתב האותיות היה לא אחר מאשר משה בן עמרם, ומתוך עובדה זו מנסים הם גם להסביר את התפוצה הרבה באופן יחסי של אמנות הכתב בישראל בתקופה הקדומה ביותר". (מבא כללי לתנ"ך ד"ר שאול ברקלי, עמ' 28. על יחוס הכתב למשה מעיד הסופר המצרי אבפולימוס, ואחריו אבסביוס והירונימוס, ראה סימוכין לדעות אלו: ב"צ לוריא, הכתב העברי הקדום – של מי? בית מקרא פד' עמ' 98).

ההוכחה הברורה לעבריותו של הכתב היא: שמות האותיות של הא"ב העברי, יש להן משמעות מלאה והוראה ברורה רק בלשון העברית. ואלו בלשון הצידונית אין למלים אלו כל הוראה. הכתב הובא ע"י הפיניקים הצידונים ליון, ולכן היונים מיחסים את המצאת הכתב לצידונים. ברור שכתב נח זה התפשט מיד בכל האיזור, ובמאה התשיעית אנו מוצאים אותו כבר באירופה. ראה התנ"ך האבוד (עמ' 80) המראה כי כתב זה היה כתב ישראלי מראשיתו ולא כנעני, כך נמצא למשל בחר' רדנה המיוחסת לתקופת ההתנחלות כתב זה. (אין פלא שנמצאו גם כתבים כנעניים בכתב זה – כתבי ראש שמרה, משום שהכתב התפשט מיד עם הגעת ישראל לארץ כאמור, ולפי המסורת במאה היד' כבר הגיעו בני ישראל לכנען, בפרט שהתיארוך שנוי במחלוקת, ומענין לציין כי במקום נמצא גם מילון מאוגרית לאלפבית, כלומר: היתה זו שפה חדשה ונלמדת). נמצאו גם יסודות הירוגליפים בכתב הפרוטו סינאי הקדום, מה שמלמד על זיקה למצרים. ובודאי אין הגיון לייחסו לפיניקים שהיו יורדי ים מיסודם ולא יצרו שום תרבות. בא"י נמצא הכתב האלפביתי באיזור ההתישבות, בהר, בעוד באותו הזמן בשפלה ובמרכזי הכנענים השתמשו עדיין בכתב היתדות, (לחפור את התנ"ך עמ' 155). מקור נוסף על כתב פרוטו סינאי קדום שנחרט על חותם מצרי – ב. מזר, כנען וישראל עמ' 79.

הוכחה נוספת על מסלולה של העברית מן היהודים לפיניקים ומהם ליונים: מהפרסים קיבלו היונים את השם 'ישראל' ומהם הרומיים וכן הלאה. יחידים היו היונים שהשתמשו גם בשם 'עברים' שבודאי קבלוהו מן הפניקים.

עוד בענין הכתב העברי: הכתב האלפביתי – תרומתם של בני ישראל לאנושות? האם ייתכן כי לשון הקדש שונה משאר השפות הקדומות? – רקע היסטורי

[2] בדברים לא' ז-ט מתוארת הסמכת יהושע וכתיבת התורה ונתינתה לזקנים ולכהנים, ושם פסוק יד ואילך מתוארת התגלות חדשה למשה - "הן קרבו ימיך למות", בו נמסרת השירה המיוחדת העוסקת בחטא של ישראל באחרית הימים ובענשו הנורא, ובא ציווי מיוחד "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", ולאחר מכן כותב משה את דברי התורה עד ספר עד תומם. לפי הפשט מדובר כאן בשתי כתיבות, הראשונה נעשתה ביום שנסמך יהושע ונמסרה לכהנים ולזקנים, ולכן כשנוספה שירת האזינו על התורה נצטוו לכתוב כדי שיהיו כל העתקים שבידיהם שלמים. וביומו האחרון כתב משה את כל התורה "עד תומם" דהיינו כולל האזינו ואולי כולל גם תיאור מותו, וזה העותק שניתן בצד הארון. לקודש הקדשים אין גישה לאף אדם, ואף הכהן הגדול ביום הכפורים אינו נכנס אלא להקטיר קטורת, וברור שאין משמעות לנתינת ספר כה מלא פרטים – שיהיה חתום וסגור, השווה לתיאור בני ישראל הצובאים על משה מן הבוקר עד הערב לשמוע את דברי התורה. ולכן אין זה הספר שניתן כבר לזקנים ולכהנים, והם העתיקוהו כדי שיהיה "לכל זקני ישראל".

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

8 מחשבות על “ברית מתן תורה כתיעוד היסטורי – א”

  1. אני מגיב פה כי כאן יש חומר רב יותר בנושא.
    כתבתם: "הספר עצמו מתייחס לשאלה איך נכתב ומתי. כל זה חלק מהאירוע המתועד."
    ומהם ההשלכות של זה שהספר מתייחס לשאלה איך נכתב ומתי?

  2. במחילה שאני חופר ומכרסם פה באתר, אתם פשוט לא מסבירים את הדברים.
    אתם מגדירים את תיעוד שהופץ בזמן המאורעות כשהוא חלק מן האירוע. כמו למשל הנאומים שנאם משה וכתב בספר תורה.
    אבל צריך שלאירועים עצמם יהיו השלכות. אז אני שואל – ומהם ההשלכות של זה שהספר מתייחס לשאלה איך נכתב ומתי?

  3. צוות האתר

    התייחסתי באריכות שם, אתה לא יכול לחזור על אותה שאלה שוב ושוב, מבלי להתייחס לתשובה שנאמרה עליה.

  4. השבתם שבגלל שהספר כתוב ומוצג כמופץ לכל העם ויש שם התייחסות כללית לכל העם עם האירועים , אז רק בדרך שמתואר בספר הוא הופץ.
    לא הסברתם מה ההשלכות של זה. שאתם הסברתם שתיעוד הוא חלק מהאירוע באופן שגם לו יש השלכות. רק הסברתם שהוא מוצג ומדבר אל כלל העם. לא הצגתם את ההשלכות של אירוע שהוא חלק מהתיעוד

  5. ההשלכות של התורה הם: 1. ספר מידי האל – הספר המרכזי בחיים
    2. עותקים לביקורת
    3. קריאה בציבור
    4. כתיבת חלקים
    5. איסור להוסיף או לגרוע
    6. עונשים חמורים על כל יזמה לשינוי
    7. עיסוק מסיבי בתורה ובלימודה
    8. עיסוק מסיבי בזכירת יציאת מצרים ובשימורה
    2 הנצחה של השלכות מן הדיווח
    סבבה אבל מה הם ההשלכות הנגזרות מן הדיווח. אני מחפש את ההשלכות של האירוע עצמו. לא את ההשלכות של התיעוד, אלא של האירוע עצמו.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *