נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

האמנם הגענו לעידן הפוסט אמת?

יובל דוייק ויונתן ארז, מנסים לענות על השאלה, האמנם האנושות הגיעה לשלב בו ברור לה שאין אמת אבסולוטית? או שמא מדובר בבלבול בעלמא, בהסחת דעת מהיכולת להגיע לאמת?

להלן כמה דברים מתוך מאמרם שפורסם ב’זוית אחרת‘ (דילוגים סומנו בנקודות…):

…דעתנו היא, שכבר שנים רבות שמושג האמת עומד למבחן על ידי כלל הציבור. אנו נמצאים בשיאה של תנועה כללית במסגרתה איננו מרגישים בנוח לטעון שדברים הם אמתיים, לא רק ברמה המופשטת הגבוהה, אלא גם ברמה היום יומית. התהליך הזה, שהתחיל עם ערעור מושג האמת באקדמיה, בא לידי ביטוי לאורך ולרוחב המאה ה-20, בתהפוכות החברתיות והמדיניות שהאנושות חוותה. אלו לבסוף השאירו אותנו עם קרקע מעורערת עליה אנו מנסים להיאחז בוודאות שהאמת הציעה לנו בעבר, אך מגלים שהיא איננה יציבה כשהייתה.

החל מסוף המאה ה-19 האקדמיה והציבור בעולם המערבי מתאפיינים בקשר דו כיווני, במסגרתו תנועות של התקרבות והתרחקות. התקרבות באה לידי ביטוי בכך שיותר ויותר מהציבור הרחב הם משכילים ומתעניינים בנעשה במגדל השן על ידי חוקרים מתחומים שונים. בנוסף, ישנו ניסיון כן מצד אותם חוקרים להנגיש את עבודתם לכמה שיותר אנשים כדי שלא תישאר בידי מתי מעט.

התנועה הנגדית היא זו של התרחקות. על אף כל הרצון הטוב, ככל שהידע האנושי התרחב כך גם הנושאים אותם חקרו נהיו ספציפיים ומופשטים יותר. לא זו אף זו, רק בכדי להבין אותם נדרשת כמות אדירה של ידע מקדים, ולבסוף כשזוכים להיחשף בצורה מוצלחת אל אותם נושאים, מגלים שבמקרים רבים הם שונים ולא “הגיוניים” ואף סותרים את “השכל הישר” ואת ה”היגיון הבריא”.

למרות זאת, תנועת המטוטלת לא נפסקה. כך, נוצר מצב שפעמים רבות נולדות בחטא תפיסות שגויות של רעיונות מורכבים מהאקדמיה בבחינת צל של דבר מה. כמו שהצל קשור באופן ישיר לאובייקט שמטיל אותו, כך אותן תפיסות פופולאריות קשורות לאב הרוחני שלהן, אבל חסרות את העומק ואת הממשות שמאפיינת את המקור. אנחנו מבקשים להראות שתהליך זה מופיע בהרבה תחומים לאורך השנים, ובפרט בנושא חקר האמת, כמושג. למרות שהתופעות האלו מוכרות וכבר ידועות לציבור הרחב, איכשהו בדוגמא של “אמת” הן הצליחו להישאר מתחת לרדאר ולא לקבל את ההכרה המלאה שמגיעה להן.

מטרת המאמר היא להציף אל פני השטח זרם תת קרקעי שמאפיין בצורה מובהקת את המאה ה-20, וזהו מושג האמת. עם זאת יש לציין שהתמקדנו בהיבט האקדמאי – חברתי של אותה תופעה, שלמעשה היא רבת פנים. במאה ה-20 יש משהו בוודאות עצמה של החיים שהתערערה בצורה מאוד חריפה. זוהי מאה של מלחמות, שבירה של מוסדות תרבותיים, לאומיים ועל-לאומיים, ובאופן כללי שבר של חלום הקדמה. כל אילו ללא כל ספק השפיעו אף הם על כך שהאדם המודרני מוצא את עצמו, היום יותר מאי פעם, ניצב בפני עולם של אי וודאות, בלבול וחשש. ועל כן, אין להתפלא שהוא קורא תגר על אותה מציאות של אי וודאות וספק, בדמות יצירת אמת אישית כזו שיכולה ללוות אותו בכל אשר יפנה ועם כל האתגרים שהוא עתיד להתמודד איתם.

…ב-200 השנים שחלפו מאז, צבר המדע הצלחות רבות בחיזוי ובתיאור העולם ותופעותיו ומשכך, יוקרתם של המדענים ושל המדברים בשם המדע הלך ותפח. בניגוד לעולם הכנסייה שנתפס בתור מסואב ומלא באינטריגות, עולם המדע נתפס בתור אמין ונטול פניות. המדען, לפחות כך סבר הציבור, משרת רק את האמת המדעית, חף ונטול כל פניות, ומכשיריו נותנים לו ידע בלתי אמצעי ובלתי ניתן לערעור על העולם הסובב אותנו.

…בעיה נוספת היא היאחזות באמתלה של מדע, על מנת לבסס שיפוטים ערכיים פסולים. דוגמא לכך תהיה פרשנויות גזעניות מודרניות של תורת האבולוציה מחד, ודחייה של נכונות התורה בכללותה על סמך ההשלכות המוסריות הקלוקלות שלה מאידך. כך, האימפריה הבריטית של שלהי המאה ה19, ראתה בחוק הנ”ל הצדקה מוסרית ומדעית לשעבודם של “מינים נחותים” כמו ההודים, האבורג’ינים והאפריקאים, שכן הצפון אירופאים הם לבטח המין הכשיר ביותר ומשום כך, להם ניתנה הבכורה על שאר האנושות.

התיאוריה הנ”ל קנתה אחיזה בדעותיהם של רבים מבני התקופה שהעמיקו וביצרו את יסודותיה “המדעיים”.
הביטוי הקיצוני וההרסני ביותר של התפיסה הזו הגיעה בשנת 1883, עם הצגתה של תורת האאוגניקה על ידי פרנסיס גלטון. גלטון סבר שהיות ויש גזעים כשירים יותר וכשירים פחות, אזי על ידי הרבעה של הגזעים העליונים זה בזה, בו בזמן שנמנע מאותו גזע עליון מלהתערבב עם גזעים נחותים יותר, נוכל אט אט ליצור גזע אחד שיהיה מושלם בתכונותיו, הן הגופניות, והן הנפשיות. התפיסה הזו היוותה את השתיל שממנו יצמח העץ של “דארוויניזם חברתי” על כל ענפיו המכוערים.

חשוב להבין את הדברים כפי שהם הובנו באותה תקופה. אם עד תקופת הראנסנס, המדען היה פילוסוף של הטבע, ומעמדו לא היה שונה מזה של המשורר והאומן; הרי שבסוף המאה ה-19 למדענים היה מעמד רם ונישא בחברה המערבית. הם ביטאו את האמת, ותיאוריה מדעית הפכה בלתי ניתנת לערעור. עד כדי כך, שאם “המדע” קבע שאדם או גזע זה או אחר הוא נחות, הרי שהם באמת נחותים.

יש לשים לב, שדארוויניזם חברתי הוא לא ביטוי לתיאוריה מדעית שהופרכה, או לכיוון מחקרי טבעי שתורת האבולוציה רמזה אליו ואנחנו נרתעים ממנו מסיבות שאינן מוצדקות. דארוויניזם חברתי הוא ביטוי של “פסבדו מדע”. מדובר בחבורת הוגים שמתפרסת על פני הדורות, שנאחזת באמתלה של מדעיות כדי לבסס את עולם הערכים השגוי שלהם. הם למעשה כבר מחזיקים בתשובה ומשתמשים ב”נימוקים והוכחות” שהושגו בדרכים מפוקפקות כדי להצדיק אותה בדיעבד. התיאוריות הללו פסולות, לא משום שהן שייכות למחנה שהוא “פוליטיקלי אין קורקט”, הן פסולות בגלל שהמתודה שבה הם עובדים היא מתודה שגויה.

יש להדגיש כי חשוב להבחין בין הדעות של המדענים בתור אנשים פרטיים, לבין התיאוריות המדעיות שהם מעלים. כך לדוגמא, ישנם מכתבים בהם דארווין מצר על כך שהעניים מתחתנים בגיל צעיר ומביאים הרבה ילדים, בעוד שהעשירים “בעלי הערכים” מתחתנים מאוחר ומביאים מעט ילדים. כך יצא שהעניים “ישלטו” בעתיד הגזע האנושי. השיפוט הזה של דארווין הוא מוסרי\ערכי בטבעו והוא לחלוטין איננו מדעי. כך, דעתו של דארווין בנושאים הללו, אינה מורידה ואינה מעלה כהוא זה מתקפותה של תיאוריית הברירה הטבעית שלו. כמו כן, העובדה שדארווין היה מדען גדול, לא הופכת אותו למומחה מוסרי. (הערת המעתיק, כמובן שגם ‘מומחה מוסרי’ אינו יותר מוסרי מכל אדם אחר, וראה גם כאן. י.ע.).

ראינו איך רעיון שצומח מהאקדמיה, מתעוות בדרכו לציבור בשני אופנים שונים, פעם אחת מלמעלה למטה מהמקור האקדמאי שלו עד לביטוי הפופולארי שלו, המעבר מה”המתאים שורד” אל “החזק שורד”. ופעם שנייה על ידי ערבוב של אקדמיה מדעית בין לא לה, מוסר. ניתן לחשוב על דוגמאות נוספות, מתורת היחסות עד למשפט “הכל יחסי”. עולה השאלה כיצד קורה שישנה שונות כה גדולה בין התיאוריה המקורית אל מול הביטוי “הפופולארי שלה”? ניתן למנות מספר רב של גורמים לפער הזה. ראשית, מורכבותן של התיאוריות הנ”ל גורם לכך שאדם שאיננו בקיא במטריה המדוברת, מנוע מלגשת אל חומרי המקור. כך יוצא שאותו פלוני ששמע על “התיאוריה החדשה”, נאלץ להסתמך על “מומחים” ו”מגשרים” בכדי להבין במה מדובר. באופן כזה, הסיכון לעיוות או לתרגום לא נכון של החומר עולה בכל פעם שמישהו “מסביר” את התיאוריה הנ”ל לאדם הבא אחריו בשרשרת.

שנית, לא אחת מתקיים בלבול בין הטענה המדעית של מדען, שאכן מבוססת על שיטות אמפיריות ועל המתודה המדעית, לבין דעתו האישית, שכאמור לא שונה מדעתו של אחרון התגרים בשוק. שכן בעוד שדעתו המקצועית מבוססת על מחקרים ושיטות עבודה המקנות לה נכונות שלא ניתן לערער עליה, הרי שדעתו האישית מבוססת על רגשות ושיפוטיים ערכיים, תחומים בהם עצם היותו מדען לא מעלה ולא מורידה דבר. כשאנחנו מקשיבים לדעתו האישית של מדען רק משום שהוא מדען, אנחנו נופלים בכשל לוגי, פנייה לסמכות. בכשל הזה אנחנו משתכנעים בדבר נכונותה של טענה מסוימת לא משום שאמיתותה אכן בלתי ניתנת להכחשה, אלא משום שגורם סמכות אמר לנו שהיא נכונה. כך, אנשי מדע יכולים לנצל את הקרדיט שניתן להם בצדק בתחום מומחיותם, ולפדות אותו, שלא בצדק, בתחום שבו הם הדיוטות גמורים.

עתה נצלול אל עומקו של מושג האמת, ונבקש לראות היכן ניתן לזהות ביתר קלות את התהליך הנ”ל, ואף להיזהר ממנו. כאשר אנו עוסקים בתהליך מופשט ורחב כמו אמת, הדקויות נהיות הרבה יותר קשות להבחנה. בהתאם לכך ניתן להסביר מדוע עדיין לא זוהה המהלך הנ”ל בנוגע לאמת בתקופתנו אנו.

האמת באקדמיה

המושג “פוסט-אמת” נוכח כיום בצורה דומיננטית בכל הספירות הציבוריות, אבל למעשה הופיע לראשונה עוד ב- 1992. הביטוי בא לתאר מצב שבו דמויות הפועלות בספירה הפוליטית אינן מסתמכות על עובדות במסגרת הדיון הציבורי, אלא פונות לרגש. כאשר הפנייה לרגש נסתרת על ידי עובדות, יש התעלמות נחרצת מהעובדות וחזרה על הרעיון המקורי.

לנו כצופים מהצד, נראה הגיוני לקרוא לתופעה הזו “פוסט-אמת”, משום שהיא מבטאת שחיקה של מה שאנחנו מצפים לשמוע מהאחר במסגרת דיון עובדתי. “פוסט-אמת” לא בא לבטא רק מעבר דסקריפטיבי אלא גם נורמטיבי. כלומר, לא מדובר רק בתיאור מצב העניינים אלא בתיאור ערכי. הציבור עייף והוא אינו מעוניין בעובדות. כמו הציטוט הידוע מהסרט, “בחורים טובים”“you want the truth? You can’t handle the truth!”.  עם עושר המידע והגירויים שמציפים אותנו ברמה היומיומית, אין פלא שאנשים נמשכים יותר לפוליטיקאי שפשוט מאשש את מה שהם חשבו כבר קודם (“מהגרים גונבים לנו את העבודות…”, “העשירים בוול סטריט מושחתים…”), מאשר זה המציע להם עובדות ואת המורכבות שמתלווה אליהן ודורש מהם בכך קשב וחשיבה ביקורתית.

אבל, זה רק תיאור אפשרי אחד. אנו סבורים שניתן להציע תיאור אחר שונה מאוד מזה. האמת היא שמושג “האמת” עומד לבחינה ולדיון במסגרת האקדמיה כבר למעלה מ100 שנה. הדיון הזה מורכב ועדין באופיו ובהחלט אי אפשר לצבוע אותו בשחור ולבן. אבל, בדומה לדוגמאות אחרות לאורך ההיסטוריה, גם הדיון הזה חלחל לו ממגדל השן האקדמאי אל הציבור הרחב. כמו שהיום מתמטיקאים, פיזיקאים ולוגיקנים רבים מציעים תיאוריות רבות ל”מהי אמת”, כך גם פוליטיקאים מרשים לעצמם לנכס הגדרות אוטונומיות לאמת מהי.

…לשון אחרת, בעוד שבעבר האמת הייתה “פשוטה” וחד ממדית, במובן של אמת אחת בכל מסגרת שניתן להעלות על הדעת; כעת קיבלנו אמת “רבודה” ורבת מימדים, שתלויה במספר גורמים שגדל והולך. כלומר יותר לא ניתן לענות בפשטות על שאלה, ולו השאלה הפשוטה ביותר. עתה “האמת היא” שזה מאוד תלוי במסגרת שבה אנו מדברים. נשוב אל הדוגמא הגיאומטרית, פעם על השאלה: “האם זה נכון שבמשולש יש 180 מעלות” התשובה הייתה חדה וברורה: “כן”. עתה, התשובה לאותה שאלה תענה מיידית בשאלה “באיזה מרחב אנחנו מדברים?” ורק לאחר שיתברר שמדובר במישור ניתן יהיה לענות שכן, ואילו אם לא מדובר במישור נאלץ לומר שלא.

זו דוגמא נקייה למדי לדרך לפיה “מה שאמיתי” יכול להשתנות ממקום למקום, אבל כל זה נשאר במסגרת הדיון התיאורטי של מתמטיקאים. בזכות פיזיקת קוונטים ותורת היחסות אנחנו רואים שמסגרות ייחוס שונות קיימות בתוך המציאות עצמה. כך, חלקיק יכול להיות בשני מקומות בו זמנית (סופר-פוזיציה), והזמן של אסטרונאוט בחללית שנעה במהירות שנושקת למהירות האור, יחלוף לאט יותר מהזמן שאנו חווים בכדור הארץ. גם לחוקי הפיזיקה יש תחומי חלות. כך, יהיה זה נכון מצד כל אחד להתייחס למערכת הייחוס שלו כאמיתית, כל עוד הוא זוכר שזה ביחס למערכות אחרות, שאצלן האמת היא אחרת.

בדומה, גם הלוגיקה מבקשת לא רק לתת דוגמאות לאמיתות, אלא גם להגדיר מהי אמת. בהתאם לכך, אנחנו עדים למערכות שונות המציעות אפיונים שונים. בעוד שבלוגיקה אריסטוטלית ישנו את “חוק השלישי הנמנע” לפיו דבר יכול להיות או אמיתי, או שקרי, אך לא שניהם בו זמנית. ב”לוגיקה עמומה” (Fuzzy Logic) פסוק יכול להיות אמיתי בחלקו אבל לא בכולו. לדוגמא, בלוגיקה עמומה אין זה יהיה נכון לומר ש”לוח שחמט הוא לבן” היא אמירה שקרי, מאחר ואכן לוח שחמט הוא בחלקו לבן. לכן אמירה זו בחלקה אמיתית ובחלקה שקרית.

ההתקדמות הנ”ל בתחומי המתמטיקה, הפיסיקה והלוגיקה, לא נעלמה מעיניהם של הפילוסופים והאינטלקטואלים בני התקופה. אם עד כה המדע התיימר להעניק תשובה אחת ויחידה לכל שאלה, הרי שמעתה התשובה תלויה במספר רחב של משתנים ואיננה חד משמעית ונכונה בכל “מציאות” שניתן להעלות על הדעת. דבר זה, חותר תחת הדימוי של המדען כפי שהוא השתרש בחברה החל מימי הרנסנס: המדען הוא איש אמת שהצליח לחלץ אותנו מהמבוכה של הבורות שלנו, ולהצעיד אותנו לא רק אל עבר עידן של קדמה, אלא גם אל עבר נאורות. אולם עתה, המדען משיב בתשובה לשאלתנו ש”זה מורכב”, ו”זה תלוי בX, Y ו-Z”. כך במקום לייצג וודאות הוא מייצג בלבול פשוט ברמה גבוה ומורכבת יותר.

השבר הזה במודרנה אחראי, בין היתר, להולדת התיאוריה החברתית פילוסופית שאנו מכירים היום כ-“פוסט מודרניזם”. ישנן דרכים רבות לתאר את ההתפתחות ההיסטורית של הפילוסופיה הזאת, וקצרה היריעה (וידיעתנו) מלתאר את כל האופניים הנ”ל. עם זאת, אנו נבקש לשרטט באופן גס את העקרונות המנחים שלה, לפיהם האמת באופן גורף נקבעת על ידי הסובייקט ונקודת ההתייחסות שלו. כך אנו מבינים שאדם לא יכול לדבר על אמת היסטורית כלשהיא מבלי לקחת לידי שיקול את ההיסטוריה האישית שלו. לכן כאשר אני כאנתרופולוג מגיע לחברה ילידית מסוימת ומבקש לחקור אותה, אני צריך לזכור שעצם השפה, ההיסטוריה האישית שלי, והמעמד שלי כמבקר שמייצג את המערב המודרני בחלק נידח של העולם, כל אלה כמקשה אחת לוקחים חלק בעיצובה של “האמת המדעית” שאני מתיימר לחתור אליה.

התיזה הפוסט-מודרנית בפני עצמה מעניינת, מקורית ומעלה שאלות מאוד חשובות בפני המפעל המדעי. עם זאת עולה השאלה מה קורה כשלוקחים את זה צעד אחד קדימה. דבר זה אכן נעשה על ע”י ז’אק דרידה במחצית השנייה של המאה ה-20. לדידו, האבחון הביקורתי של אמת כנקבעת על ידי משתנים שעל פניו לא היו קשורים לאופן ישיר לחקירה, הלכה למעשה מתירה את הרסן לקביעה שרירותית של האמת על סמך המשתנים שאתה מעוניין לאמץ. דרידה ותלמידיו יצרו כלי ניתוח ספרותי שנקרא “דקונסטרוקציה“, לפיו ליצירה ספרותית אין “משמעות” אובייקטיבית. כך שאפילו הסופר\משורר שיצר את היצירה הנ”ל לא יכול לומר בצורה מכרעת ובלתי ניתנת לערעור מה “המשמעות” של היצירה. אני בתור אדם שקרא את היצירה מעניק לה את המשמעות שלה, והמשמעות של היצירה שאני הענקתי לה, לא נופלת כהוא זה מזו המקורית שייחס לה היוצר.

ניתן לראות בקלות איך מהלך שכזה יכול להוביל להתפשטות של ייחוס מאפיינים סובייקטיביים כגון: רגשות, תחושות, והסיפור האישי שלי אל דברים אובייקטיבים בעולם. מיצירה ספרותית, ועד מחקר בנושא מסוים. הרמה הקיצונית ביותר של זה תהיה לא רק להעניק משקל לחוויה הסובייקטיבית שלי, אלא להפוך את אותה חוויה סובייקטיבית לחזות הכל. אם זה נראה לנו טיפה מוזר, הרי שכיום יותר ויותר אנשים מכירים ומקבלים שזאת זכותם להגדיר את מגדרם כפי שהם מוצאים לנכון. כך שגם אם המין הביולוגי שלי הוא גבר, אבל אני מרגיש שאני אישה, לא זו בלבד שהחוויה הסובייקטיבית שלי היא משמעותית בדיון הזה, אלא שהיא בעלת משמעות מכרעת גם על פני ה”אמת הביולוגית”. שכן, אין חולק על כך שאותו פלוני הוא בעל שני כרומוזומים שונים, כמו כן אין חולק על כך שלאותו פלוני יש מערכת רבייה גברית; אולם במערכת ההתייחסות הזאת השיקולים הרלוונטיים לקביעת האמת הם לא ביולוגים אלא פנומנולוגים, חווייתיים.

כאן המקום להבהיר שאין בכוונתנו לדון או להכריע בסוגיית המגדר, ואיך נכון\צריך\כדאי\ראוי להשפיע על מגדרו של אדם זה או אחר. כל שברצוננו לעשות זה לתאר את ההנחות הסמויות של הדיון הזה ולהעלות אותן אל פני השטח.

עד כה תארנו את התהליך שבמסגרתו המדע, הפילוסופיה והתרבות התרחבו למחוזות שלא נצפו. כמו שמיכה שמבקשת לכסות משטח גדול מדי, הם גילו שמושג האמת במובנו הקלאסי אינו רחב ועשיר מספיק כדי להתמודד עם מגוון האתגרים שעלו. כדי לבצע את הדיון הזה בצורה רצינית, מה שנדרש מהמדען או מהפילוסוף זה כל הזמן להבין באיזה “מרחב רעיוני” הוא פועל, ומה הן הנחות היסוד שמשמשות אותו. אקדמאים מאוד טובים בלעשות את זה, בין היתר בגלל שזה העיסוק שלהם. השאלה היא מה קורה כאשר “הוגה הדעות הפופולארי” מנסה לקחת חלק בדיון. בדיוק כמו שאנשים לקחו את תיאורית ההתפתחות הטבעית של דארווין והשתמשו בה באמתלה של הצדקה מדעית כדי לבסס את השיפוטים הערכיים הגזעניים שלהם, כך היום אנשים לוקחים את מושג האמת רב הממדי ומשתמשים בו כדי להצדיק את השיפוטים הרגשיים הסובייקטיביים שלהם.

הרי מה קורה כאשר מישהו נחשף לשיר ומבקש לבצע לו דקונסטרוקציה? אותו בן אדם פועל במסגרת ספרותית ביקורתית של זרם מחשבה מסוים, ועל סמך כללים מסוימים מציע לנו תוצר מקורי שלו (“השיר הזה בעצם מדבר על פחד מאהבה, ולא על תקווה. בניגוד להצהרה של המשורר, וזאת משום שהוא יתום”). הביטוי הגרוטסקי של הרעיון הזה, יהיה לדוגמה כאשר אותו אדם ייגש למישהו ברחוב ויניח שהוא  מחבל רק משום שהוא ערבי. מה שהוא עושה, זה לקחת פרט ביוגראפי אחד של אותו אדם ולהחליט על סמך דעתו הסובייקטיבית שהוא יהיה זה שיכונן את האמת לגבי אותו אדם, ע.ע. היותו מחבל. כך אנחנו יכולים לראות איך בעוד שבעבר גזענות הוצדקה בתיאוריות מדעיות, משום פריכותה של האמת, כיום ניתן לתלות את אותם שיפוטים ערכיים המתיימרים לאובייקטיביות בדעות אישיות.

נראה על פניו שהדוגמא האחרונה הייתה גסה באופייה, ואין בה כדי להעיד על תופעה רחבה, אבל אנו אכן מכירים תיאוריות פוליטיות שצומחות מאותו מנגנון בעייתי של קביעת מסגרות התייחסות שרירותיות. פוליטיקת הזהויות היא הרעיון לפיו במסגרת האינטראקציות הציבוריות והפוליטיות שבין קבוצות, יש חשיבות לפרספקטיבה של כל קבוצה בתור עיקרון מנחה ונמצאת כיום במרכזו של דיון אקטואלי סוער. לדוגמא, אין חולק על כך שהמזרחיים בישראל מהווים קבוצת מיעוט שבאמת סבלה מאפליה ממוסדת וחברתית לאורך שנות דור. עם זאת, הדרישה להכיר בהם בתור “הקבוצה המדוכאת ביותר” אינה עולה בקנה אחד עם מחקרים שמעידים שדווקא היא הקבוצה שהצליחה לשפר את מצבה באופן הכי דרמטי בשנים האחרונות בהיבטים של חוסן כלכלי ותפקידי מפתח בחברה. הנקודה החשובה היא שלפי פוליטיקת הזהויות לנתונים האלה אין משמעות, שכן זוהי הפרספקטיבה של הקבוצה לגבי עצמה שקובעת את האמת לגביה. אם לומר זאת בצורה גסה, אם אני חושב שאני מסכן, הרי שאני מסכן, אין שום עובדה או נתון שיכולים להפריך את הקביעה הזאת. כמו כן, אם אני סבור שאתה מדכא אותי, הרי שאתה מדכא אותי רק משום שכך אני מאמין, בלא כל קשר למה העובדות אומרות….

ננסה לעמוד על מה המשמעות של תופעה זו. ככל שהגדרות סובייקטיביות יבקשו לעצמן מקום שקול ערך לאלה האובייקטיביות לגבי מושגי היסוד שמשמשים אותנו, יכולתנו לקיים דו שיח עם האחר, תלך ותפחת עד כדי העלמות. לדוגמא, כאשר רייצ’ל דולזל (Rachel Dolezal) טענה במשך שנים שהיא אדם “שחור” ושהיא נמנית על האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארה”ב, והצדיקה זאת בפני עצמה בכך שהיא “מרגישה שייכות” לאותה קהילה, היא הלכה למעשה קוראת תגר על ההגדרה שלנו למה הוא גזע. כאשר אנו חושפים אותה, אנו מסוגלים כקהילה לגנות אותה בין היתר בגלל שאנו נמצאים בהסכמה רחבה לגבי מאפייני השייכות לגזע, וקל לנו לפסול את דעתה הסובייקטיבית. אולם, ניתן לראות שהרחבה של הנטייה הזאת תצליח אט אט לנגוס ביכולת שלנו להבין על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על גזע, מוסר, גזענות, זכויות וכד’.

אחד מעקרונותיה המנחים של שפה, היא שכולנו יודעים כיצד להשתמש בה באופן זהה (פחות או יותר). כך לדוגמא, ניתן להתווכח אם עלה מסוים הוא בצבע ירוק כהה או סתם ירוק, אבל כולנו מסכימים שמדובר בעלה, ואין חולק על איך בדיוק מחליטים מהו הצבע של משהו וכן הלאה. אולם ברגע שתינתן לכל אדם ואדם האפשרות לקבוע לעצמו מה המשמעות של מילה או ביטוי, הרי שבעצם כרתנו את הענף של עץ השיח עליו אנו יושבים ומדברים. אם כל אחד מגדיר בצורה אחרת מה הוא חלק משמעותי מהגדרה ומה לא, הרי שלא ייתכן שיח משותף איש עם רעהו. אם אני מגדיר גזע באמצעיים ביולוגים, ואתה מגדיר גזע באמצעיים רגשיים, הרי שאין ביני ובינך כל שיח, שכן אנחנו מדברים על שני דברים שונים לחלוטין. ניתן לראות שהמצב הזה יכול להוות מדרון חלקלק בלשון המעטה שבסופו אנשים לא ידברו אחד עם השני, שכן אף אחד לא באמת מבין את שפתו של האחר, גם אם המילים לכאורה זהות. בתחתיתו של מדרון זה המילים בשפה הן זהות פונטית אך לא זהות סמנטית…

עד כאן קטעים מתוך המאמר, האמת ניתנת להיאמר שהמאמר לא באמת נותן לנו כלים להבין את המכלול של התופעה הקרויה ‘פוסט אמת’. הוא מאיר נקודות שונות, הקשורות בעודף מידע, במשחקי מלים דה-קונסטרוקטיביים במקום בירור עובדות, אבל האמת האכזרית היא שאנחנו כבר בשלב האל-חזור, מאחורי כל דעה ושיטה מסתתרת אידיאולוגיה, או אינטרס, אפילו אינטרס קטן ומקומי כגון השלמת תזה או פרסום מאמר. ולטובת האידיאולוגיה או האינטרס ניתן לעשות הכל, בעולם של ביג דאטא ניתן לדלות מה שרוצים ולכוון אותו להיכן שרוצים. הפוסט אמת הוא הגזרה של שנות האלפיים.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of