נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

המפעל המדעי ניהול כושל? ג: המיתוס של ביקורת עמיתים, ועוד

שיתוף ב print
הדפס מאמר

המשך הסדרה, בעקבות "כל שקרי האקדמיה"

 

…רבים טוענים שאנחנו חיים כבר בעידן ה״פוסט־אמת״, וזו לא אמירה הומוריסטית… מסתבר שמגיפת הפייק הגיעה גם למקדש האמת ושמערכות הבקרה של המדע מזייפות….

למרבה הצער, השיטה של שיפוט עמיתים החלידה עם השנים, וכפי שנפרט בהמשך חלק מכוונותיה הטובות יוצרות גיהינום למדענים ולמדע…

כיוון שהמדע בנוי על גילדות מקצועיות, בחירת חברי המערכת מתנהלת בדרך כלל על פי קודים של מועדונים סגורים. כלומר, חבר מביא חבר או חבר ממליץ על חבר. היתרון של השיטה הזו הוא היכרות מקצועית. החיסרון הוא אופייה הנפוטיסטי והפרוטקציוניסטי, שמקפח נשים, צעירים ומדענים ממדינות שאינן דוברות אנגלית וממוסדות פחות יוקרתיים. מבחינה סוציולוגית השיטה הזו מהווה מכשיר נוסף לשעתוק הקליקה המדעית המובילה …

במחקר הביו־רפואי נמצא כי 20% מהחוקרים סיפקו למעלה מ־70% מדוחות השיפוט, ובתחומים מסוימים מעורבותה של אותה קבוצה קטנה הגיעה ל־95% מהדוחות.

איש לא בדק את המתאם בין הכותבים הפוריים לשופטים הפוריים, אבל סביר להניח שאלה אותם אנשים. הם מוכרים, בעלי מוניטין, קלי כתיבה וגם מלווים כנראה בצוות עוזרים זמין. סביר להניח שהשופטים הללו ייהנו מהקלות בבואם לפרסם באותם כתבי עת – מה שיוצר מעגל קסמים, ותורם מכיוון נוסף ליצירת בועה סגורה של פריווילגים, שמעסיקים זה את זה ויונקים זה מזה (כך גם נאמר לנו בראיונות)…

  • כפי שכבר ציינו, יש הבנה בלתי כתובה ששיפוט היום יוביל ליחס מיטיב כאשר תגיש מאמר בעתיד, בעוד שסירוב עלול להוליד כתף קרה לכתב־היד הבא שתשלח…
  • קשרים אף פעם לא מזיקים, וההסכמה לשפוט עשויה להשתלם כאשר כתב העת יחפש חבר מערכת מדעית או עורך חדש (שני תפקידים שכאמור מקנים נקודות יוקרה במדע).
  • כל שיפוט מוסיף שורה ברזומה, ובעידן הנוכחי, שבו ספירות ומדידות הן חזות הכל, זה עשוי לסייע לקידום בדרגה. שיפוט אמנם אינו מקנה נקודות זכות שוות ערך לפרסום מאמר או קבלת גרנט, אבל הוא מציין פן נוסף של פעילות מקצועית פורה ומעיד על תרומה לקהילה המדעית. קרדיט כשופט מסייע גם בפנייה לקרנות מחקר…

שיעור קבלה נמוך – או לחלופין שיעור דחייה גבוה – אינו בהכרח תולדה של הליכי שיפוט מחמירים, ובכל זאת הוא מהווה סמל סטטוס של כתב העת בברנזיה האקדמית – מעין הצהרה האומרת: ״אנחנו מפרסמים רק את מתי המעט הטובים ביותר מבין ההמונים שמתדפקים על דלתותינו״. מחקרים הראו ששיעור הדחייה בכתבי עת יוקרתיים אכן גבוה יותר, ומגיע עד כדי 80%-90%…

בריאיון שנערך עם סידני ברנר – זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 2002, הוא כינה את שיפוט העמיתים כ״מעוות מאוד״, ״מושחת לחלוטין״ ו־״פשוט רגרסיה לממוצע״. אפילו ב־ Nature הממסדי הודו שהמודל נקלע למבוי סתום, ולא היססו לפרסם מאמרי ביקורת עם כותרות חריפות (יחסית ל־ Nature), כגון ״שיפוט עמיתים: בעייתי מלכתחילה״…

גם העיתונות הפופולרית מקדישה כתבות ומאמרים לבעיות השיטה הוותיקה. ה״ניו יורק טיימס״, למשל, פרסם ב־2012 ריאיון נרחב עם הפיזיקאי והתיאורטיקן האוסטרלי מייקל נילסן, שאמר בין היתר: ״שיטת השיפוט המדעי הנוכחית היא שיטה אידיאלית לשיתוף ידע רק אם אתה תקוע בטכנולוגיה של המאה ה־17״. ה״גרדיאן״ הלונדוני פרסם שנתיים אחר כך מאמר מערכת שתהה אם אנו עומדים בפני סופו של מודל שיפוט העמיתים…

הביקורת מתעצמת בשל הרגישות הגוברת לעוולות שגורמת השיטה ולחוסר יעילותה. מחקרים אמפיריים אכן חושפים תקלות ומחדלים מבחינת האמינות וההוגנות של ההליך המסורתי, והתלונות העיקריות רבות…

חוקרים ששולחים את כתבי־היד שלהם לכתבי העת הממותגים בידיים רועדות ובתקווה להליך מקצועי מוקפד למהדרין, אינם מודעים תמיד לכך שמאחורי העורך המוכר עומד מדען זוטר (במקרים רבים אף ללא משרה קבועה במוסד אקדמי). אלה שיודעים זאת מתוסכלים בלי שיש בכוחם לעשות משהו. חשוב להדגיש שמבחינה עקרונית גם עורכים צעירים וחסרי ניסיון עשויים להיות יעילים בעבודה מסוג זה, אבל מבחינה אתית הפקדת סמכות ההכרעה בידיהם היא לא פחות מהונאה.

הפקדת סמכויות רחבות בידיהם של מדענים זוטרים פגומה גם משום שקל יותר להפעיל לחצים על חוקרים בראשית דרכם. לא נדיר שעורך משנה צעיר משמש על כורחו כ״חפרפרת״ למנחים שלו או לעמיתים בכירים יותר, מתוך תקווה שיזכה בעתיד למשרה או לקידום…

אפילו מדעי החברה הפכו עם השנים למשעממים ופחות רלוונטיים, בין השאר משום שאיטיות הפרסום בכתבי העת אינה מאפשרת להם להדביק את דופק החיים המואץ. רוב התופעות החברתיות החדשות מנותחות בימינו בזמן אמת על ידי כלי התקשורת הפופולריים וחברות המחקר הפרטיות, וכל מה שנותר לסוציולוגים, למדעני המדינה ולכלכלנים הוא לדון בחדשות האתמול שכבר נטחנו עד דק…

ב־2019 פרסמו חוקרים מארה״ב ומסין מחקר ב־ Nature Methods (במה שנחשבת מכובדת מאוד), שמצא לכאורה כי מוטציה גנטית שמספקת הגנה מhiv מקצרת את תוחלת החיים. המאמר זכה לתהודה נרחבת הן בשל הממצא החדשני והן בשל הרלוונטיות שלו לפרשה אחרת שהסעירה את עולם המדע: שיבוט תינוקות בסין (אחד התינוקות נשא את המוטציה). מדענים שניסו לשחזר את המחקר גילו שהוא פגום, אבל בניגוד למוסכמה הישנה של שליחת מכתב ביקורת לכתב העת והמתנה לתגובת העורכים והמחברים, הפעם המבקרים העלו ביקורות מנומקות בבמות המסרים המיידיים: טוויטר, בלוגים וכוי. החוקרים הודו באופן מיידי בטעותם, נתנו קרדיט לכל המגיבים ומשכו את המאמר. המקרה הזה ממחיש בצורה חדה וכואבת את הפער הבלתי נסבל בין כלי הביקורת המסורתיים של המדע לבין הכלים המקובלים ״בעולם האמיתי״…

שיפוט סובייקטיבי, ללא סטנדרטים אחידים. חרף החשיבות הרבה שהמדע מייחס להליך השיפוט, רוב המדענים לא עוברים כל הכשרה מקצועית – אפילו לא השתלמות קצרה – לפני שהם מתמנים לשופטים. הם פשוט קופצים למים הקרים וזורמים. לאחרונה עלו מספר יוזמות בתחום ההכשרה לשיפוט מדעי. כך למשל, אתר Publons, שעוד נרחיב עליו, הציע קורס הדרכה חינמי אונליין לכתיבת דוחות שיפוט. אבל בסופו של דבר היוזמות הללו אינן ממריאות, משום שכתבי העת אינם מתנים שיפוט בהכשרה מתאימה, בשל המסורת ובשל הקושי המחמיר בגיוס שופטים.

כיוון שמלאכת השיפוט במדע נלמדת באופן עצמאי תוך כדי תנועה, וכיוון שכל שופט מביא עימו ״מהבית״ תפיסה מקצועית וגם מידת החמרה משלו – אישור כתב־היד הוא סוג של רולטה. התופעה של ״עקביות נמוכה בין שופטים״ (תוצאת השיפוט תלויה יותר בשופט מאשר באיכות כתב־היד) התגלתה במספר מחקרים. אחד מהם מצא כי דרושים שישה שופטים לפחות (מספר שאף כתב עת לא יכול לעמוד בו) כדי שההחלטה לגבי כתב־היד לא תהיה לגמרי סובייקטיבית ולכן גם אקראית…

  • שונות גדולה ברמת השיפוט. איש אינו יכול לבדוק מה הרמה המקצועית הממוצעת של דוחות השיפוט, משום שרובם חסויים. עם זאת, מתוך שיחות שקיימנו עם עורכי כתבי עת בתחומים מגוונים ומתוך פרסומים שראו אור פה ושם בנושא, אפשר להסיק שהמחסור הגובר בשופטים (בעיקר לכתבי העת הפחות יוקרתיים) מאלץ את העורכים לגייס גם שופטים פחות איכותיים. יש שופטים שקוראים את כתב־היד באופן יסודי וכותבים חוות דעת אובייקטיביות ומקיפות, כולל הצעות קונסטרוקטיביות לשיפור. אחרים (והם לא מעטים) מרפרפים ומתרשלים. גם אלה שמשקיעים מאמץ במלאכת השיפוט כותבים לא אחת דוח עמום וקשה לפיענוח – מה שבסופו של דבר מייתר את עבודתם…
  • חוות דעת שטחיות, מעליבות ומתנשאות. העומס על המערכות גורם גם לכך שמכתבי הדחייה שנשלחים למחברים הם במקרים רבים לקוניים, ולא מספקים הסברים מניחים את הדעת לשיקולי המערכת…
  • האומנם ״שופטים בלתי תלויים״? המחסור המחמיר בשופטים, לצד תרבות הפרוטקציוניזם והקומבינות, מביאים לא אחת את עורכי כתבי העת להיעזר בהמלצות המחברים לגבי מי ראוי ויכול לשפוט את כתבי־היד שלהם. התוצאה הבלתי נמנעת היא בחירת שופטים מקורבים או ״שפוטים״ – בשיטת ״שפוט לי ואשפוט לך״. אגב, עורכים ערמומיים, מרושעים או מתחשבנים משתמשים בהצעות הללו ב״הפוך על הפוך״, כלומר נמנעים מלשלוח את כתב־היד לשופטים מהרשימה המומלצת ושולחים דווקא למדענים מהרשימה הלא מומלצת – במטרה זדונית להביא לפסילתו של כתב־היד.

תפוצתה הרחבה של מסחרת השופטים המומלצים נחשפה במלוא גיחוכה בעקבות התרמית שהתגלתה ב־2012 על ידי עורך כתב העת Enzyme Inhibition and Medicinal Chemistry. הוא הוטרד בזמנו מכך שחוות הדעת על כתב־יד של חוקר צמחי מרפא מאוניברסיטה בדרום קוריאה הגיעו אליו תוך 24 שעות בלבד. בבירור עם המחבר הודה הלה שחוות הדעת היו מפוברקות, וחלקן אפילו נכתבו על ידו תחת שמות של חוקרים בדויים. הוא המציא להם גם כתובות מייל מפוברקות, שהתארחו כולן במחשבו, כך שהבקשות לשמש כשופטים הגיעו ישירות אליו.

זה היה כמובן מקרה קיצוני, אבל לחלוטין לא בודד. בין 2012 ל־2014 נאלצו שורה של כתבי עת מדעיים להסיר מגיליונותיהם יותר מ־110 מאמרים שנשפטו בחטא, תוך תיאום בין המחבר לשופטים. סביר להניח שיש עוד רבים שלא התגלו.

  • עם עזרה קטנה של האסיסטנט. לא נדיר שחוקר ותיק מסכים לשפוט כתב־יד, אבל מגלגל את העבודה לתלמיד המחקר שלו, כמו עורך דין בכיר שמגלגל מטלות למתמחה טירון. בתחילת 2019 פרסמה במת הגישה פתוחה bioRxiv ממצאים מרתקים של סקר שנערך בקרב כ־500 סטודנטים לתארים מתקדמים ופוסט־דוקטורנטים בארה״ב, באירופה ובאסיה – רובם ממדעי החיים. ממצאי הסקר צוטטו בהבלטה ב־ Nature News, ועלה מהם כי מחצית הנסקרים הודו שכתבו דוחות שיפוט במקום חוקרים בכירים, שהיו חתומים על הדוח. אף שמילאו את בקשת הבוס, 80% מהם חשבו שהמעשה לא היה ראוי, בעיקר מצידו. הם חשו שמדובר במעילה באמון והולכת שולל של מחברי כתבי־היד, ולא פחות מכך ניצול מרות ושלילת קרדיט ממי שכתב בפועל את חוות הדעת.

עורכים שנחשפו לממצאים הללו הגדירו את המעשה כ״לחלוטין לא אתי״ וגם כ״סוג של גניבה ספרותית״. אחת העורכות הודתה בכנות שהיתה מודעת לתופעה, אך לא שיוותה בנפשה את היקפה הנרחב…

עם זאת, מחקרים מראים שגם כאשר זהות המחברים אינה נמסרת רשמית לשופטים, רבים מהם מצליחים לנחש אותה מתוך הטקסט או הרשימה הביבליוגרפית. זה קל גם משום שמחברים רבים מעדיפים לחשוף את זהותם בעזרת הערות כגון ״מצאנו/הוכחנו בעבר״, בהנחה שזה יועיל לקבלת כתב־היד. הם נשענים על כמה נימוקים לא בלתי הגיוניים: א. קשה יותר להכשיל אדם ש״יש לו פנים״. ב. בגילדה מקצועית, שבה כולם מכירים פחות או יותר את כולם, אם השופט הוא חבר שלך – הוא ייטה לך מן הסתם חסד. אם הוא יריב – אולי הוא יחשוש להכשיל אותך. ג. מדענים ותיקים ונחשבים מניחים שהמוניטין שצברו יעניקו להם אשראי. לרוב זה אכן עוזר. ד. נימוק אחרון אך לא חביב: לא נדיר שהליך השיפוט הוא לא יותר מהצגה לצורך הפרוטוקול, אחרי שכבר נסגרה בין המחבר, העורך והשופט עסקה על חוות דעת אוהדת.

 

מחקרים מוכיחים שחשיפת זהותו של המחבר מטה את השיפוט לא רק עקב הסיבות שכבר מנינו. מסתבר כי ישנן הטיות שיטתיות נוספות: א. לטובת חוקרים שעובדים במוסד שבו יוצא לאור כתב העת; ב. לטובת חוקרים שתפיסתם הפוליטית והחברתית קרובה לליבו של השופט. ג. לטובת חוקרים שגישותיהם מתיישרות עם הקו הכללי (המקצועי והאידיאולוגי) המקובל באותה דיסציפלינה.

המכשלה הפוליטית והאידיאולוגית נעשתה כה מעיקה, עד שב־2018 החליטה קבוצה של מדענים ממדינות שונות להקים כתב עת חדש בשם The Journal of Controversial Ideas. ״כתב העת שלנו״, הם הסבירו, ״יאפשר למאמרים על נושאים רגישים ושנויים במחלוקת להתפרסם תחת פסבדון (שם עט)״, משום ש״הדיון האינטלקטואלי החופשי בסוגיות שנויות במחלוקת נפגם קשות בצל תרבות של פחד וצנזורה עצמית״.

  • הליך חד־ממדי וחד־סיטרי. באחד המאמרים שעסק בבעיות השיפוט המדעי נכתב בסרקזם: ״דברים מעטים בלבד גורמים סיפוק רב יותר מאשר למצוא שגיאה בעבודה של מתחרה, ולציין אותה בדוח״. ואכן, לא חסרים מדענים קטנוניים ונקמנים שלא מוותרים על ההזדמנות ״לסגור חשבונות״, לפרוק תיסכולים, ולהלום בעמית כדי לפגוע, לעכב ואף לחסום את פרסום ממצאיו. אבל הבעיה הגדולה בשיטה אינה העובדה שהשופטים משוחררים למעשה מאחריות להחלטתם, תהא אשר תהא, אלא שהמחבר אינו מקבל הזדמנות לנהל שיח פתוח עם מבקריו, ולהגן על הנחותיו, על שיטת פעולתו, על ממצאיו ועל טיעוניו…

מעדיפים להימנע מעימות חזיתי עם שופטים ועורכים, כדי לא לסגור אופציות לעתיד. זה קורה גם כאשר השופט דורש לשלב ברשימה הביבליוגרפית מאמרים שלו או של חבריו (וזו אינה תופעה נדירה!). במציאות כזו כדאי למחברים ״לקחת אשמה״ על טעויות שהיו ושלא היו, ולהביע תודה מעומק הלב לשופטיהם על הערותיהם המחכימות, גם כאשר הן אבסורדיות ומזיקות (אחד ממדריכי ״כך תצליח לפרסם את מאמרך״ ממליץ למחברים לכתוב שני מכתבים: אחד צודק וזועם, שייגנז במגירה אך ישחרר קיטור, ושני ״תקין פוליטית״ ומתחנחן, שיישלח לכבוד השופט)…

  • שיקולים זרים. ניגוד עניינים הוא מצב שבו למקבל ההחלטות יש אינטרס אישי, אשר עלול להשפיע על שיקוליו ולייצר משוא פנים. במשפט הפלילי עבירת ניגוד עניינים מהווה לעיתים עילה לכתב אישום על הפרת אמונים או אפילו על שוחד ושחיתות. במשפט המינהלי היא עשויה להוות עילה לביטול החלטה שיפוטית קודמת. ניגוד עניינים כזה עלול להיות גם לשופטים־עמיתים, אבל בניגוד לבתי משפט, בתרבות המדעית המחבר (״הנאשם״) אינו נהנה מהזכות הבסיסית לבדוק אם השופט שדן ב״תיקו״ חף מאינטרסים, או אפילו מתאים מבחינה מקצועית לבקר את כתב־היד.

השופט במדע, ממש כמו שופט בבית המשפט, אמור לפסול עצמו מ״לשבת בדין״ כאשר קיים ניגוד עניינים, או אפילו ספק של ניגוד כזה. למשל, כאשר השופט ומחבר המאמר עובדים באותו מוסד, כאשר יש ביניהם קרבה משפחתית או חברות קרובה, או שקיים ביניהם שיתוף פעולה במחקר אחר בעת הליך השיפוט (בכתבי עת שונים מתבקשים השופטים לגילוי נאות על קשריהם עם המחבר לאורך תקופת זמן מוגדרת).

אבל מעבר לקריטריונים הברורים הללו, שקיומם מחייב את השופט לפסול את עצמו מלשבת בדין, קיים מנעד רחב של ניגודי עניינים שיושבים בתחום האפור וכפופים לפרשנות הסובייקטיביות של כל שופט ושופטת. באופן פרדוקסלי ״שיפוט עמיתים״ הוא בהגדרה שיפוט של ״שותפים למקצוע״, ולך תדע מתי בדיוק נחצה הקו בין ״קולגה״ ל״חבר״ או ״אויב״. יתרה מזו, כיוון שחלק גדול מהדיסציפלינות המדעיות הן קליקות מקצועיות שבהן כולם מכירים את כולם (לפחות במעגל הבכיר) ולעיתים קרובות גם עובדים בשיתוף פעולה הדוק, קשה עד בלתי אפשרי למצוא שופט ללא בדל של ניגוד עניינים. האופי התחרותי של המקצוע מקשה עוד יותר על נטרול הרעש הזה, כי מה יעשה למשל שופט שמקבל לשיפוט כתב־יד שממומן על ידי הקרן המממנת גם את המחקר שלו? הפיתוי לשפוט, חרף ניגוד העניינים לכאורה, נעשה גדול יותר (אפילו בלי דעת) כאשר כתב־היד חושף רעיונות מאתגרים, או כאשר מדובר בנושא פוליטי שנוי במחלוקת שמדגדג באצבעות להכשילו (בעיקר לבעלי השקפה קיצונית)…

  • מחוץ לקליקה ולמועדון. מאחר שרוב כתבי העת המובילים בעולם נשפטים על ידי קבוצה מצומצמת של מדענים (בתחום הביו ־רפואה מדובר על כ־20% מכלל המדענים בתחום!) – רובם בעלי רקע חברתי ומקצועי דומה, התוצאה היא שחלק גדול, ואולי אפילו רוב מדעני העולם אינם מיוצגים בטריבונל המדעי. אפשר להמשיל זאת לבית משפט עליון ששופטיו צבועים בצבע דמוגרפי אחיד, ואינם מייצגים את חלק הארי של האוכלוסייה. ולא זו בלבד, אלא שאותה ברנז'ה משפטית נפגשת לעיתים מזומנות (יחד עם שאר חברי המועדון) גם באירועים חברתיים, ומתחזקת קשרי ידידות והבנות הדדיות.
  • חורים גדולים מדי במסננת. בשנים האחרונות מתגלות אינספור טעויות מביכות ולעיתים חמורות בהשלכותיהן, שעברו את מסננת השיפוט המדעי. בעיית החורים הגדולים הומחשה בסדרת מחקרים שבהם הושתלו שגיאות מכוונות. אחד הבולטים ביניהם פורסם בכתב עת בריטי בתחום הרפואה: החוקרים שתלו שמונה שגיאות גסות בכתב־יד שהוגש לשיפוט למדגם של 220 מדענים. השופטים עלו בממוצע על שתי שגיאות בלבד, ואף לא אחד מהם איתר יותר מחמש שגיאות. 16% לא זיהו ולו שגיאה גסה אחת מבין השמונה!

אפילו בכתבי העת היוקרתיים ביותר, שמתגאים בפרסומים משובחים ובבדיקה קפדנית במיוחד, פגמים מהותיים ושגיאות מגוחכות עוברים לא אחת את המסננת. נכון אמנם שהליך שיפוט העמיתים לא נועד וגם לא יכול ליירט כל שגגה, אבל למצער אפשר היה לצפות ששכיחות השגיאות – בעיקר החמורות – תהיה נמוכה יותר.

אחד המקרים הקיצוניים, שמדגים את חומרת הבעיה, הוא סיפורו של הפיזיקאי יאן הנדריק שן. מדובר בחוקר צעיר, שעבד במעבדות ״בל״ בניו גירזי ופרסם בשנים -1998 2002, כמעט לבדו, לא פחות מ־100 מאמרים. מקצתם נחשבו לפורצי דרך בתחום המוליכות. היו אפילו שראו ב״שפיץ״ מועמד ראוי לפרס נובל, עד שהסתבר כי ממצאיו היו מזויפים. התרמית נחשפה באקראי, בזכות שגיאה חובבנית: שן השתמש באותו גרף בשני מחקרים שונים. הוא פוטר בבושת פנים ותואר הדוקטור נשלל ממנו לצמיתות.

פרשייה אחרת שזכתה לתהודה עצומה – לא רק בשל חומרתה אלא משום שחשפה את אוזלת ידו של הליך שיפוט העמיתים – היא פרשיית הוואנג וו־סוק (Woo Suk Hwang). הפעם מדובר בביולוג קוריאני, שטען כי יצר 11 ״קווים״ של תאי גזע עובריים של אדם באמצעות שיבוט. התרמית חמקה פעמיים מרדאר שיפוט העמיתים (של Science) ונחשפה במלואה רק לאחר שכבר פורסמו בכתב העת שני מאמרים בנושא.

אפשר כמובן לטעון ששני הרמאים נלכדו בסוף, אבל באותה מידה מהדהדת בחלל השאלה: כיצד מנגנון שתופס עצמו כמחמיר ויעיל מאפשר למחדלים כאלה לחזור על עצמם. דומה שהתשובה טמונה בגוף השאלה…

הדוגמאות רבות מספור. נסתפק בציון מחקר מקיף אחד, שבדק כ־1,000 מאמרים בכתבי עת ברפואה, ומצא כי מאמרים רבים מבין אלה שנדחו על ידי שלושת כתבי העת היוקרתיים בתחום (Annals of Internal Medicine, The British Medical Journal, The Lancet) ופורסמו בבמה אחרת, הפכו בסופו של דבר למאמרים המאוזכרים ביותר, כלומר למשפיעים ביותר בתחומם (לפחות על פי המוסכמה המדעית). מה שמעניין וסמלי במיוחד כאן הוא ש־12 מתוך 14 המאמרים שזכו לתהודה רחבה במיוחד נדחו כבר בסינון הראשוני, ולא זכו אפילו להישלח לשיפוט חיצוני. ולא זו בלבד, אלא שהעילה השכיחה ביותר לדחייתם היתה ״Lacking novelty״: נטולי חידושים.

בדף הבית של ועדת פרס נובל אפשר לקרוא אוטוביוגרפיות של זוכים מתחומים שונים, כולל המשוכות שהציב בפניהם הממסד המדעי בדרך לתגליות ההיסטוריות. אחד מהם הוא ג'ורג' אקרלוף, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, שעבודתו פורצת הדרך ״המנגנון של שוק הלימונים״ (לימונים הוא כינויין של מכוניות באיכות נמוכה), נדחתה בהגשה הראשונה. שני שופטים ציינו שממצאיו טריוויאליים, ואילו השלישי פסל את העבודה בנימוק ההפוך: שהיא חדשנית מדי. הוא ציין בבוז בלתי מוסתר כי אם המאמר אכן מתאר מציאות אמיתית, נראה שחוקי הכלכלה המוכרים צריכים להשתנות. צחוק הגורל שמחקריו של אקרלוף אכן שינו את מושגי הכלכלה הישנים.

בתחום הסוציולוגיה העכשווית ראוי להזכיר את מאמרו המבריק (מ־1973) של מרק גרנובטר, ״החוזק של קשרים חלשים״ (The Strength of Weak Ties), שהפך לאחד המאוזכרים ביותר במדעי החברה, אחרי שהושלך לסל בהגשה הראשונה (גרנובטר הראה שקשרים מקריים וחלשים עם המוני אנשים – כגון אלה הנוצרים ברשתות החברתיות – אפקטיביים יותר במציאת עבודה או באיסוף מידע בהשוואה לאלה המושגים באמצעות הקשרים ההדוקים יותר עם האנשים המעטים הקרובים לנו).

ראוי לציין שגם מחוץ לכותלי המדע עורכים עתירי ניסיון שוגים לא אחת באיתור יצירות גדולות, בעיקר כאשר הן חורגות מהמתווה המוכר. אחת הדוגמאות המפורסמות היא רב המכר הבינלאומי ״הארי פוטר״. כידוע, גייי קיי רולינג נדחתה על ידי 12 הוצאות לאור לפני שמצאה מו״ל שהואיל לפרסם את הראשון בסדרת הספרים המיתולוגית, והשאר היסטוריה (ספרי הסדרה שברו שיאים של מכירות, הפכו את רולינג לסופרת העשירה ביותר בתבל, וגם המו״ל החריג לא יצא מן הסתם מופסד).

דחייה שגויה של מאמרים חשובים אינה נובעת רק מחוסר יכולת לזהות את החידוש. לעיתים היא נובעת מרשלנות, שמרנות או דוגמטיות, ולפעמים גם מקנאה. חז״ל אמנם לימדו אותנו ש״קנאת סופרים תרבה חכמה״, אבל כשהתחרות עזה והאגו גדול, ובעיקר כאשר היוצר עולה על השופט בכישרונו, הקנאה עלולה להיות הרסנית. אחד הסיפורים המיתולוגיים שמדגים את הדינמיקה הזו הוא סיפורו של המלחין אנטוניו סליירי, שהקנאה בחברו, וולפגנג אמדאוס מוצרט, גרמה לו להצר את צעדיו בסתר. אגו, יצרים ורגשי נחיתות במדע לא נופלים ואולי אף עולים על אלה שבעולם האמנות, ולכן טבעי שהליך שיפוט העמיתים מאפשר לקנאים מתוסכלים לפגוע במוכשרים מהם.

לאלברט איינשטיין מיוחסת האמרה: ״ענקי הרוח תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד בעלי המוחות הבינוניים״. למזלו ולמזלנו, חלק ממאמריו פורצי הדרך פורסמו בתחילת המאה ה־20 ללא הליך של שיפוט עמיתים. אילו הוא היה מחויב להישפט על פי השיטה הנהוגה היום, ודאי היה מוצא את עצמו משרך רגליים בין כתב עת אחד למשנהו עד לפרסום הגואל. ואכן, איינשטיין הביע לא אחת הסתייגות תקיפה מהליך שיפוט העמיתים, וראה בו התערבות בלתי לגיטימית בעצמאותו של המדען.

וממוצרט ואיינשטיין לגלילאו גליליי. אנשים מניחים שתלאותיו של הגאון האיטלקי, שנרדף על ידי הכנסייה, לא היו יכולות להתרחש בעולם הדמוקרטי המודרני. כידוע, הוא התעקש להשמיע את האמת המדעית (שכדור הארץ סובב את השמש), למרות שסתרה את ה״אמת״ שהכתיב הממסד הכנסייתי, ולפיה הארץ עומדת במקומה והיא מרכז היקום. גם כאשר נאלץ לחזור בו במהלך משפטו, בגלל עינויי האינקוויזיציה, הוא נותר נאמן לאמת המדעית, וטבע (לפחות על פי המיתוס) את האמרה האלמותית ״Eppur si muove!״ – ״ואף על פי כן, נוע תנוע!״. האינקוויזיציה אמנם נעלמה מהעולם ואיש (כמעט) אינו חולק על כך שכדור הארץ סובב סביב השמש וגם על שאר התיאוריות המהפכניות של אבי המדע המודרני, אבל רדיפת פורצי הגדר והדרך במדע רחוקה מלהיעלם.

כך קרה למשל למדענים האוסטרלים בארי מרשל ורובין וורן, שיצאו נגד מוסכמה מוצקה שרווחה בעולם הרפואה בראשית שנות השמונים. הם טענו בתוקף שהחיידק הליקובקטר פילורי הוא הגורם לכיבים בקיבה (אולקוס), ולא מתח נפשי, אוכל חריף ועודף חומציות (כפי שרוב עמיתיהם סברו). השניים הפכו למוקצים בקהילה המדעית והגיעו לתהומות של ייאוש, עד שהחליטו ללגום מכוס תרעלה שהכילה את החיידקים המסוכנים, כדי להדגים את השפעתם. מרשל אכן לקה בכיב קיבה, ורק אז אומצו הממצאים. למרות זאת נדרשו עוד עשרים שנה עד שהקהילה המדעית תכה על חטא ותזכה את וורן ומרשל בפרס נובל לרפואה (ב־2005).

ולסיום, דוגמה עדכנית יותר להצרת צעדיו של גאון פורץ דרך משלנו מסיבות של אגו ושמרנות. עם ההודעה על זכייתו של פרופי דן שכטמן בפרס נובל לכימיה על גילוי מבנה חדש של גבישים כמו־מחזוריים (קוואזי־מחזוריים), כלומר בעלי סימטריה לא מחזורית, התוודעו רבים לסיפורו המרגש. הסתבר שכאשר דיווח כמדען צעיר על תגליותיו המרעישות נתקל שכטמן בביקורת מזלזלת ופוגענית מצד עמיתיו. הוא הואשם בכך שטעה במהלך הניסוי או בפירוש התוצאות. היו שטענו שהוא פשוט מרמה, לא פחות, וראש המעבדה שבה עבד, במסגרת שבתון מהטכניון, סילק אותו מקבוצת המחקר בטענה שהוא ממיט עליה קלון. כתב העת Journal of Applied Physics דחה את כתב־היד של שכטמן על הגילוי בטענה ש״המאמר לא יעניין פיזיקאים״, אך שכטמן לא הרים ידיים, והצליח לפרסם גרסה מקוצרת בכתב העת Physical Review Letter. ביקורות קנטרניות וקטלניות המשיכו להישמע גם אז.

הכימאי הנחשב לינוס פאולינג, חתן פרס נובל לכימיה, לגלג על שכטמן באומרו ״אין קוואזי־גבישים, אבל יש קוואזי־מדענים״. אבל ב־2011, 27 שנים לאחר פרסום המאמר ההוא, זכה פרופי שכטמן בפרס נובל על התגלית שלו, ולימד לקח את השמרנים והקנאים.

חשוב להדגיש כי לא לכולם יש ״האופי הג'ינג'י״, הביטחון הצברי, האומץ והנחישות של פרופ' שכטמן. במקרים רבים, אולי אפילו ברובם, המורא מפני הביקורת והכמיהה לפרסם בכל מחיר מביאים מדענים להתמקד בכתיבת מאמרים נוחים לעיכול, לצנזר את עצמם מראש ולסתום את הפה מול ביקורת קטלנית. כאשר המוטיבציה המרכזית היא ״לרצות את הפריץ״ הולך לאיבוד לא רק הדמיון היצירתי, שהוא ליבו הפועם של המדע, אלא גם האומץ לסטות לאפיקי מחקר בלתי שגרתיים ולמחקרים עם תוצאות לא מובטחות. בנסיבות הללו רק חוקרים מעטים גם מעזים לעסוק במחקרי מאקרו (שממילא נהנים מפחות תקציבים), במחקרים ארוכי טווח (כנ״ל), במחקרים בינתחומיים ובכתיבת ספרים (נרחיב על כך בהמשך)…

שיפוט העמיתים יוצר מראית עין של איכות ושל בקרה מעמיקה וקפדנית, שמסתירה פעמים רבות דלות של תוכן מתחת למעטה טקסי. זו כנראה הסיבה לכך שמדענים רבים מוכנים לשלם את המחיר הנפשי והכלכלי – המיותר בעליל – שכרוך בשימור השיטה. זה גם מסביר מדוע – למרות הפגמים המוכחים – רוב המדענים עדיין מאמינים שהשיטה טובה ביסודה, או לפחות רעה במיעוטה, וכל מה שנדרש הוא רק לדייק ולשפצר אותה.

  • רף האמינות. הוויכוח על אמינותה של ויקיפדיה הגיע לשיאו באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים. בדצמבר 2005 פרסם Nature מאמר שהשווה בין רמת הדיוק של אנציקלופדיית ״בריטניקה״ המיתולוגית (בגרסתה הדיגיטלית) לזו של ויקיפדיה, באמצעות בדיקה מדגמית של 42 ערכים בנושאי מדע. במסקנות המחקר נכתב שטעויות משמעותיות בוויקיפדיה היו יוצאות דופן, ושבפועל אין הבדל משמעותי בינה לבין ה״בריטניקה״ ברמת הדיוק. הבשורה זעזעה את אמות הסיפים. המהדורה הראשונה של ״בריטניקה״, ה־אנציקלופדיה בהא הידיעה, הופיעה ב־1768. היא העסיקה ב־2005 כ־4,500 כותבים ועורכים – כולם בעלי שם ובכללם חתני פרס נובל, וכן עשרות יועצים מדעיים, כולם חוקרים ואינטלקטואלים בעלי סמכות מוכחת. והנה הסתבר שחוכמת ההמון יכולה להחליף, בהצלחה רבה, את חוכמת לובשי הגלימות וחובשי המצנפות.

הכאב היה צורב. בתגובה למאמר ב־ Nature פרסמה מערכת ״בריטניקה״ מסמך זועם תחת הכותרת ״פגום בצורה אנושה״. מחבריו טענו שהמאמר מטעה משום שצורת הבדיקה היתה לקויה ומשום שהכותרת המפוצצת (״Internet encyclopaedias go head to head״) לא תאמה את הממצאים בגוף המאמר (כמות אי־הדיוקים בוויקיפדיה היתה גבוהה בשליש מזו שבבריטניקה). אבל המגננה היתה בגדר מלחמה אבודה בטחנות הזמן. ״בריטניקה״ גם כך איבדה קוראים, כחלק מהירידה הנמשכת במעמדם של הספרים המסורתיים. כבר ב־1999 היא פוצלה לגרסה מודפסת ולגרסת אונליין, וב־2012, אחרי 244 שנים מפוארות, המערכת הרימה ידיים וחדלה להוציא לאור את הגרסה המודפסת…

חשוב להדגיש פעם נוספת: המושג ״המון״ (״חכמת ההמונים״) מטעה רבים כי הוא מרמז כאילו מחליפים את המומחים בחובבנים ובחכמים בעיני עצמם. ולא היא. בתוך ״ההמון״ נכללים כולם בלי יוצא מן הכלל, כולל מדענים ואנשי מקצוע. בסופו של דבר, כיוון שכולם זכאים ומוזמנים לתת משוב ולבקר, הבמה חושפת גם מבקרים כישרוניים – לא בהכרח מהמיינסטרים הפרופסיונלי – כישרונות שלעולם לא היו מתגלים בשיטה הישנה…

  • אולי לא נעים לחלק מהמדענים לשמוע זאת, אבל הידע והחוכמה אינם רשומים על שמם בטאבו. הפוטנציאל המקצועי של ביקורת ההמונים גדול מפוטנציאל הביקורת הנהוג היום בכתבי העת המדעיים הסגורים גם משום שהבמה הפתוחה מזמינה ומכבדת תגובות של אנשים מחוץ לאליטה המדעית. כך נוצר מה שכבר זכה לכינויים ״מדע המונים״, ״מדע קהילתי״ ו״מדע אזרחי״ [,Crowd Science Community Science, Citizen Science].

 

שוד הנתונים המדעיים

פרק 4 עוסק ב"שוד הנתונים המדעיים", הציבור מממן את יצירת המדע ואת המחקרים בסבסוד עצום, אבל חברות כלכליות, שהאינטרס שלהן תואם לפעמים עם מספר אוניברסיטאות יוקרתיות, סוגרות את המידע ומוכרות אותו תמורת הרבה כסף, מה שלא מאפשר לרבים להיחשף למה שאומר באמת המחקר העדכני, ובעצם פוגע במדע:

 

"דוח שפרסמה אוניברסיטת מונטריאול ב־2015 גילה ש״אלסבייר״ חולשת על כרבע משוק הפרסום המדעי, כולל מאגרים דיגיטליים, וביניהם מאגר האזכורים המדעי החשוב ביותר – Scopus, והמאגר המקצועי המוביל לקלינאים – ClinicalKey. על פי אותו דוח, Wiley-Blackwell ו״שפרינגר״ מחזיקות כל אחת ב־12% מהשוק.

ב־2010 דיווחה ״אלסבייר״ על רווח שממדיו היו גדולים מזה שייצרו אפל, גוגל ואמזון באותה שנה. ב־2012 דיווחה החברה על הכנסות של 1.3 מיליארד דולר – 80% מהן ממכירות לספריות אקדמיות ומדעיות. היא מפרסמת מדי שנה יותר מ־430 אלף מאמרים, ב־2,500 כתבי עת (ממוצע של כמעט 1,200 מאמרים ביום). המאגרים הדיגיטליים שלה כוללים למעלה מ־13 מיליון מסמכים ויותר מ־30 אלף ספרים בפורמט דיגיטלי. במערכות של כתבי העת שבבעלות ״אלסבייר״ – ובכללם כתבי עת יוקרתיים כגון Lancet, Cell, ScienceDirect ו־Current

כיוון שהאקדמיה התמכרה לדירוגים (של מדענים, של כתבי עת, של מוסדות וכן הלאה), תלותה באינדקסים (ולכן גם במגה־הוצאות) גדלה – בדומה לתלותם של נרקומנים בדילרים. כאשר גם ממשלות התחילו להציע בונוסים כספיים על פרסום בכתבי עת יוקרתיים, וכאשר דירוג המוסדות נעשה לגורם מכריע בתרבות האקדמית – התלות בהוצאות לאור המסחריות התרחבה והעמיקה, מה שהעשיר עוד יותר את קופותיהן ותרם לשקיעתם של המוסדות להשכלה גבוהה בבוץ הכלכלי.

הציניות והחמדנות של המו״לים הגדולים הולידו גם תעריף דיפרנציאלי: מחיר אחד עבור נגישות לכתבי עת בתוך הקמפוס ומחיר גבוה יותר תמורת נגישות גם מחוץ לקמפוס – בבתיהם של החוקרים והסטודנטים. התוצאה היא שמרצים וסטודנטים באוניברסיטאות דלות משאבים נאלצים להגיע פיזית למוסד כדי לקרוא מאמר, בעוד שעמיתיהם במוסדות העשירים יכולים להעלות כל מאמר על המחשב האישי – במיטה, בחדר העבודה או בבית הקפה הסמוך. כלומר, העניים מקבלים נגישות מוגבלת יותר.

התפתחות האינטרנט היתה אמורה לכאורה לבטל גם את הצורך בספריות השאלה, ולחסל את התלות בהוצאות לאור. ואולם, באופן די מדהים, מהפכת הנגישות האטה דווקא בהיכל הידע והחידושים, ובמובנים מסוימים אף נהדפה לאחור. בשעה שרוב העיתונים וכתבי העת בעולם עברו לפורמט דיגיטלי פתוח, שקריאתו אינה כרוכה בתשלום (או בתשלום סמלי), הספרות המדעית נעולה עד היום בחלקה הגדול מאחורי סורגים ובריחים של מוסכמות וסיסמאות.

לקהל הרחב יש זכות אזרחית מוקנית להתעדכן באופן שוטף ובלתי אמצעי במידע מדעי, ובעיקר בתחומים שבהם החידושים והפיתוחים משפיעים על חיינו ועל בחירותינו היומיומיות. למשל, חולים שתרופה חדשה עשויה להציל או לשפר את חייהם, או כאלה שהשתתפותם בניסוי מהפכני אולי תביא מזור לחולים. אך בעידן הנוכחי, שבו המדע יונק תקציבי עתק, שרובם מגיעים ממיסים, וכשאפשרויות ההנגשה קלות וזולות – המחויבות הזו גדולה מתמיד.

בפועל, הציבור משלם היום פעמיים: פעם עבור מימון המחקר ופעם עבור הגישה לממצאים שהוא מימן את גילוים. ולמרבה האירוניה, אפילו למעצבי המדיניות בכלל ולמי שמופקדים על מימון המדע בפרט, אין גישה חופשית לפרסומי האקדמיה. אם לא די בכל אלה, גם הגישה של חוקרים לפרסומים של עצמם מוגבלת כיום, כיוון שרוב המוסדות האקדמיים מתקשים לשלם את דמי המנויים המאמירים. זאת ועוד, חסימת המידע מונעת גם מחוקרים שאינם מדענים מקצועיים לתרום להתפתחות המחקר. תעשיינים, מדענים חובבים, משקיעים פוטנציאליים, אנשי תקשורת, מורים, תלמידים או ״סתם אנשים״ אינם חשופים לשיח המדעי השוטף, ומי שנפגע מכך הוא גם המדע…

שיטת הפרסום הנוכחית מיטיבה באופן עקיף עם מוסדות ההשכלה היוקרתיים, משום שהיא מקבעת את מעמד הבכורה שלהם. הפרסומים של חברי הסגלים שלהם מדרגים אותם גבוה בסולם האיכות הבינלאומי, ומקילים עליהם לקבל תקציבים גדולים. נכון שגם המוסדות היוקרתיים אינם שבעי רצון מהפקעת המחירים, אבל כפי שכבר כתבנו – אף לא אחד מהם הציע לשנות את כללי המשחק. וכיוון שהם הנותנים את הטון במדע, אזובי הקיר אומרים אמן…".

(פרק זה מתוך הפרקים 4-5 בספר).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of